היי לקוראיי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שביום שישי האחרון התמזמזתי עם ביישני. לא שכבנו ולא הגענו לעירום מלא. התחרמנו רק כשהוא בלי חולצה, ואני עם עמי ותמי חשופים (באותו פוסט שכבר קישרתי אליו - יש הסבר על מי הם עמי ותמי. לאלו שהתעצלו ללחוץ על הלינק - עמי ותמי הם השדיים שלי).

ביום שני היה לי סטוץ נוסף. נפגשתי עם מישהו, התחרמנו כל הלילה, נשארתי לישון אצלו ולמחרת חזרתי הביתה עם כוס נקוע כי הוא עשה לי ביד ביתר אגרסיביות. הבנאדם המדובר לא מוכר לקוראים, אבל אני מכירה אותו כבר שנתיים וחצי. הכרנו כשהייתי ב-יא, דרך חברים משותפים שהיו לנו בזמנו. יצא לי לראות אותו פה ושם במפגשים חברתיים גדולים וגם דיברנו קצת במסנג'ר. הוא עשה עליי רושם של בנאדם דוחה (יש סיבה שכמעט כל מי שמכיר אותו - שונא אותו) ולכן התרחקתי ממנו.

באמצע יב התחלנו להתכתב לעיתים קרובות במסנג'ר, כי נושא הסקס עלה. יש לי הרבה מה לתרום בנושא הזה. דיברנו המון על סקס. אני עדיין זוכרת שביום העצמאות שננו לא יצאנו לשום מקום וניהלנו שיחת מסנג'ר של ארבע שעות ברציפות אך ורק על סקס, מבלי לגלוש לשום נושא אחר. גיליתי שהוא מסוגל להיות דיי נחמד כשהוא מדבר על סקס. התחלנו להיפגש פה ושם כדיי לראות סרט ביחד וכל פעם נמרחנו אחד על השניה, אבל לא הרחקנו לכת מעבר לזה.

לפני שנה וחצי, לקראת סוף יב, הבחור המדובר בא אליי. סתם ישבנו על המיטה שלי ודיברנו ואז הוא התחיל לשלוח ידיים. נגררתי לסטוץ מזעזע. לא שכבנו אבל עשינו את כל הדברים האחרים (אני מחשיבה דבר כזה כסטוץ, גם אם הוא לא כולל חדירה). הבחור התייחס אליי בחוסר כבוד נוראי. הוא נגע בי ביתר אגרסביות, העביר ביקורת על כל דרך שנגעתי בו וסירב לנשק אותי. זה הסטוץ היחיד שהיה לי בימיי חיי שבו הבחור סירב לנשק אותי. בקיצור, הוא התייחס אליי ממש מגעיל. דרש שאמצוץ לו ואז העביר ביקורת ועדיין המשיך לא לנשק אותי על השפתיים. איכס. ממש יצאתי מהסטוץ הזה עם טראומות. אני אחסוך מכם לשאול אותי בתגובות:"אז למה הסכמת?" ואענה על זה כבר עכשיו: הייתי בתקופה שבה לא הייתי מסוגלת לסרב לאף אחד והסכמתי לקבל כל יחס, בגלל ביטחון עצמי נמוך. למעשה, ביטחון עצמי ממש ברצפה.

אחריי הסטוץ המזוויע הזה - ניתקנו קשר והפסקנו לדבר במסנג'ר למשך שמונה חודשים בערך. לאחר מכן הוא שוב פנה אליי במסנג'ר וחזרנו לדבר קצת פה ושם. כבר לא שיחות של ארבע שעות., אלא שיחות של כמה דקות פעם בחודש בערך. יצא לנו לדבר על הסטוץ והוא התנצל על זה שהתייחס אליי מגעיל. הוא הסביר שהיה מאוהב אז במישהי אחרת, ולכן לא הרגיש בנוח לנשק אותי. תמוה בעיניי איך למישהו יכול להראות לא מוסרי להתנשק עם מישהי כשהוא מאוהב במישהי אחרת, אבל כן מוסרי בעיניו להגיד לה למצוץ לו, מבלי לנשק אותה. אבל שיהיה.

לאחרונה הוא זכה בכמה נגני MP3 באינטרנט, והציע לי שימכור לי אחד. הסכמתי. קבענו להפגש ואני הגעתי לביתו. החלטנו לראות סרט ביחד. היגנייה זה ממש ממש ממש לא הצד החזק שלו. הסדינים במיטה שלו תמיד מטונפים והוא עצמו תמיד מדיף ריח לא נעים. ביקשתי יפה שאם הוא רוצה שנראה סרט - שיחליף את המצעים. הוא הסכים. החלפנו מצעים ביחד ואז נשכבנו אחד ליד השניה וצפינו ב"חרמן על הזמן" (סרט חביב, דרך אגב. קומדיה דבילית שכיף לראות כשלא רוצים לאמץ את המוח). הוא התחיל לשלוח ידיים אבל בעדינות. ליטף לי את השיער ואת הגב ואחר כך את הבטן. סירבתי כמה פעמים אבל לאט לאט התגריתי. כשהוא ניסה לנשק אותי (כן, הפעם הוא רצה לנשק אותי) הרגשתי את הבל הפה שלו וביקשתי בעדינות שיצחצח שיניים. הוא הסכים, קם, צחצח שיניים, חזר למיטה ושוב ליטף אותי.

בסוף מצאתי את עצמי מתמזמזת איתו בעירום מלא. זה לא היה גרוע כמו בפעם הקודמת לפני שנה וחצי. אהבתי חלק מהביצועים שלו. הוא גרם לי לגמור ולא כל גבר מצליח לעשות את זה. עשינו הכול חוץ מחדירה במשך שעות. לא שכבנו. אחר כך נרדמתי אצלו. התעוררתי בשבע בבוקר וראיתי אותו יושב על המחשב. ביקשתי שישכב קצת לידי. הוא היה קר ומנוכר. לא אמר בוקר טוב. לא שאל מה שלומי. לא חיבק או נישק אותי. ביקשתי שייתן נשיקה לעמי ותמי וגם את זה הוא לא עשה. הוא שכב לידי בדיוק דקה ואז חזר למחשב. נרדמתי שוב. כשהתעוררתי שוב, בסביבות תשע, הוא הסתובב אליי מכיסא המחשב, ראה שאני ערה ואז מיד פשט את המכנסיים שלו, נשכב לצידי והתחיל למשש לי את עמי ותמי ולשלוח אצבעות לכוס שלי. לא יודעת מה אתכם, אבל אני אוהבת תקשורת מינימלית. הערתי לו על זה. הוא אמר שאפילו לחברות שהיו לו, הוא לא היה אומר בוקר טוב או שואל מה שלומן על הבוקר. איכס.

התמזמזנו קצת שוב. זה הזכיר קצת את מה שהיה לפני שנה וחצי, כי גם הפעם לא התנשקנו על השפתיים (לא יודעת מה איתכם. אני לא אוהבת להתנשק בבוקר לפני שצחצחתי שיניים). הוא עשה לי ביד בצורה אגרסיבית מדי וזה כאב לי. ביקשתי שיפסיק. יותר מאוחר אמרתי שאני רוצה ללכת הביתה. התלבשתי ואז הלכתי לשירותים וגיליתי שהם מטונפים בחרא. עד כמה בנאדם יכול להיות לא היגייני? פיכס.

אחר כך הבחור הסביר לי על איך לתפעל את הMP3, שבשבילו בכלל באתי אליו. הוא ליווה אותי לתחנה ואז ביקש את הכסף תמורת הMP3. היה יכול להיות נחמד אם הוא מוותר לי על הכסף, בהתחשב בעובדה שיש לו שמונה נגני MP3 וכרגע העברנו לילה ביחד, אבל לא התעקשתי שייתן לי בחינם. לא רוצה - לא צריך. חזרתי הביתה עם כוס נקוע, התקלחתי ונכנסתי למיטה לישון עד ארבע אחר הצוהריים.

יש לי הרגשה שאני הולכת ומדרדרת. אני לא רוצה שוב לחזור למצב שהייתי בו פעם, שבו הסכמתי להתמזמז עם כל מי שרק רצה. אני לא רוצה לחזור למצב של להתחרמן עם אנשים, שאין להם כבוד אליי. אני לא רוצה לוותר לעצמי יותר. אני נשבעת שהפעם הבאה שאתחרמן עם מישהו - זה יהיה רק אם מי שייתן לי כבוד ורק עם מי שתהיה לי משיכה אליו. לבחור המדובר לא נמשכתי אפילו לא משיכה מינימלית. הוא דוחה בעיניי.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאני חברה ב"בנק הזמן" (פירוט כאן). הם בוודאי גם זוכרים את זה שהחלטתי להצטרף לעמותה מסוימת כדיי לתת חונכות לילדה ממשפחה חד הורית (פירוט כאן).

היום הייתי בעמותה ובחרתי מתוך קלסר גדול, שלוש ילדות שזקוקות לחונכות, לפי סדר העדיפויות שלי. הארגון הזה ממש מקצועי וממש על רמה. הרכזת הולכת לעשות ביקור בית בבית של הילדה הראשונה ולבדוק מה עניינים שם ואם היא מרגישה שיהיה בננו חיבור. אם היא לא תרגיש שאנחנו מתאימות - היא תלך לבית של הילדה השניה שבחרתי ואם גם שם היא תרגיש שדברים לא יסתדרו - היא תלך לבית של הילדה השלישית. אני מקווה שהכול יסתדר כמה שיותר מהר.

ברגע שיוחלט סופית לאיזו ילדה אני אעשה חונכות - אני אצטרך להקדיש לה לפחות שעתיים בשבוע. תבינו שמדובר בילדות שיש להם רק דמות אחת של מבוגר בחייהם, והם מאד זקוקות לעזרה. אני אשמח להתנדב ולעזור. תמיד אהבתי לעזור לבניי אדם.

חוצמזה, אני חייבת לתרום משהו. קיבלתי כבר כל כך הרבה שעות של קוצ'ינג, שעזרו לי כל כך. הגיע הזמן שאתן מעצמי משהו. אני חושבת שהחונכות הזאת גם תיתן לי הרבה, מבחינת זה שארגיש שאני עושה משהו משמעותי.

היה לי היום שיעור נהיגה. אני מאד אוהבת את מורה הנהיגה בעירי. אחריי כל החרא שעברתי עם מורי נהיגה אחרים - למדתי להעריך אותו עוד יותר (פירוט על כל מה שעברתי עם הנהיגה כאן).

ניהלנו היום שיחה מאד חשובה. סיפרתי לו את כל מה שכתבתי בפוסט הקודם, בהקשר לליקוי שלי. סיפרתי שלאחרונה נפגשתי עם נוירו-פסיכולוג, כי אני רוצה לעשות אבחון. סיפרתי שנושא הרטלין עלה ושהנוירו-פסיכולוג המליץ על רטלין, כי חשב שזה יעזור לי בכל מני תחומיי חיים. סיפרתי שנוירו-פסיכולוג אמר שרטלין יעזור לי להתרכז יותר, אבל לא יפתור לי את בעיית ראיית המרחב.

סיפרתי למורה הנהיגה שאני מאד נחושה לעבור טסט ולהוציא רישיון. חבל לוותר על זה אחריי שנה ושבעה חודשים, במהלכם עשיתי 100 שיעורי נהיגה, נכשלתי בשבעה טסטים והקדשתי לכל העניין המון זמן, המון כסף והמון כוחות פיזיים ונפשיים. עם זאת, במהלך כל השנה ושבע האלה - התעלמתי ממשהו מאד חשוב.

התייחסתי לנהיגה כאל עוד תחום בחיים, שיותר קשה לי איתו, בגלל הליקוי שלי. התעלמתי מזה, שנהיגה, בשונה מתחומים אחרים, לא משאירה מקום לטעויות. בתחומים אחרים אני יכולה להרשות לעצמי לטעות מליון פעם, עד שאני לומדת לעשות דברים כמו שצריך. בנהיגה מספיקה טעות אחת כדיי שאני אקטול חיים של מישהו, אפצע מישהו, אפצע בעצמי או אהרוג את עצמי. כדיי לעבור טסט צריך לדעת לנהוג נכון במשך רבע שעה. שאלתי את המורה, בתור מומחה לנהיגה, אבל נראה לו שאחריי הטסט, אוכל לנהוג בתור נהגת רגילה, שלא מסוכנת יותר מנהגים אחרים.

מורה הנהיגה שלי הוא בדיוק האדם הנכון לשאול אותו את זה. הוא הגון מאד, מומחה לנהיגה ובנוסף - לומד חינוך באוניברסיטה. הוא הסביר לי שיש המון בעיות בנהיגה שלי, אבל הבעיה העיקרית לפי דעתו היא מנטלית. שאני נוהגת כאילו אני נוסעת באוטובוס. לא לוקחת אחריות וחושבת שפשוט יהיה בסדר. מרשה לעצמי להתפרץ לצמתים ולמעגלי תנועה מבלי להסתכל במראה, כי אני במעין שוק. כי אני לא באמת קולטת שמדובר פה בטעויות של חיים או מוות. מורה הנהיגה שלי אמר שמה שאני צריכה לעשות, זה לקלוט, שלימוד הנהיגה לא נגמר בסוף שיעור הנהיגה, כשאני טורקת את הדלת. ששם זה רק מתחיל.

מורה הנהיגה שלי אמר שמה שאני צריכה לעשות זה לשבת בבית ולשנן לעצמי סדרי פעולות, כי כשאני בשוונג של נהיגה - אין לי מספיק פנאי לזה. אני אשכרה צריכה לשבת בשקט ולשנן לעצמי את סדר הפעולות של להכנס לצומת למשל: להאט, לאותת, להביט במראה, לוודא שהכול פנוי ואז לנסוע. בנוסף, אני צריכה להסתכל איך אנשים אחרים נוהגים, גם כשאני הולכת ברגל וגם כשאני יושבת באוטו כשמישהו אחר נוהג, לשים לב מה הוא עושה בכל מצב ולשנן לעצמי.

הוא אמר משהו מאד נכון. הוא אמר שיש לי בעיה של סדר פעולות. ואי, זה כל כך נכון. בכל תחומי החיים, אם יגידו לי "תעשי קודם ככה, אחר כך ככה ואחר כך ככה" - אני אזכור רק את הדבר הראשון. אני צריכה שיגידו לי לעשות פעולה, לבצע אותה ואחר כך שיגידו לי לעשות עוד פעולה ולבצע אותה. בנהיגה יש לכל דבר סדר פעולות. ברגע שיש לי איזשהו גירוי, כמו צלצול פלאפון או שמישהו מדבר לידי או כל הפרעה אחרת, מזערית ככל שתהיה, אני מאבדת ריכוז ושוכחת את סדר הפעולות. כך נוצר מצב, שאני למשל, קודם פונה ואחר כך מסתכלת במראה או קודם פונה ורק אחר כך מאותתת. רק תרגול, מעבר לשעות של שיעורי הנהיגה, יכול לעזור לי. אני צריכה להקדיש לזה המון זמן.

בהתחלה עשיתי קצת פרצופים. אמרתי לו:"מה, אני בעונש?" מורה הנהיגה הסביר לי שלחשוב על נהיגה זה לא קשה. הוא, למשל, חושב על נהיגה המון. הוא אמר שזה פשוט משהו שצריך להכנס לתחומיי העניין שלי. שאני צריכה לקחת תחום עניין שיש לי כבר, ולהחליף אותו בנושא הנהיגה.

שאלתי: "אה, אז כמו שלא עובר יום מבלי שאני אחשוב על סקס - ככה צריך לא לעבור יום מבלי שאחשוב על נהיגה?"

בשלב הזה מורה הנהיגה נתן לי מכה ידידותית, חייך ואמר:"כל יום? נראה לי שלא עוברת דקה מבלי שאת חושבת על סקס."

אמרתי: "היי! אם תציק לי אני לא אספר לך מה חדש בחיי המין שלי!"

הוא אמר: "אה, יש חדש? משהו סוער?"

אמרתי: "ביום שישי היה סוער. ביום שני, עם בחור אחר, לא היה סוער."

הוא אמר:"וואו, תגידי, את מכינה להם תגי שם או משהו?" ונקרע מצחוק.

אמרתי לו:"היי! רק שתדע שאני יודעת שהתנשקתי עם 28 גברים ויכולה בקלות להגיד את השמות של כל אחד ואחד מהם לפי הסדר, להגיד בת כמה הייתי, מה לבשתי ומה בדיוק הייתה הסיטואציה."

הוא אמר לי:"את רואה? זה רק מוכיח את מה שאמרתי. אם משהו מעניין אותך - את יכולה להתעסק בו המון. אני, למשל, לא יכול להגיד על הבחורות שהייתי איתן, מה שאת יכולה להגיד על הבחורים. את מסוגלת לזכור את כל זה - רק כי זה מאד מעניין אותך. באותה מידה נהיגה צריכה לעניין אותך. כל פעם שמחשבה על סקס תתגנב לך לראש - תמירי אותה למחשבה על נהיגה." 

שאלתי האם זה שאני אעשה מה שהוא אומר ואתרגל נהיגה גם מחוץ לאוטו - יגרום לכך שאוכל להיות נהגת לא מסוכנת. הוא אמר שכן. אם כך - יש תקווה. אני אומנם אצטרך לעבוד נורא קשה, אבל זה רק יגרום לי להעריך יותר את רשיון הנהיגה אחר כך, ועכשיו אני כבר יכולה להרגע לגביי כך שהייתי בטוחה שאני אסכן חיים.

בכל שנה אני קצת חולה במשך כל החורף. אתם מכירים את המצב הזה, של להיות מספיק בריאים כדיי לתפקד אבל לא מספיק בריאים כדיי לתפקד טוב וליהנות מהיום? זה המצב שלי כל שנה, במשך ארבעה חודשים.

מה שקורה בדרך כלל זה שבתחילת החורף אני חוטפת שפעת ואז לא מטפלת בעצמי כמו שצריך ונותרת קצת חולה. אחר כך, במשך כל תקופת החורף, כל פעם שקצת קר לי או שאני קצת לא ישנה טוב בלילה או שאני קצת מפעילה מאמץ פיזי - אני שוב חוזרת להרגיש לא טוב.

זה כבר התחיל לקרות לי. אני חייבת יותר לשמור על חום הגוף, להתלבש יותר חם ולטפל בעצמי. אולי כדאי לי ללכת לקבל זריקה. חבל להעביר ארבעה חודשים בלהיות קצת חולה.

אני מתה מרעב. אני הולכת להכין לעצמי סנדוויץ' שחיתות. תאחלו לי בתיאבון.

שלכם,

נונה.