היי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאני נפגשת פעם בשבוע עם מדריכת קוצ'ינג. מדריך קוצ'ינג הוא אינו פסיכולוג אלא מדריך לחיים. בשונה מפסיכולוג, שתפקידו בעיקר לשמוע על העבר של המטופל ולנסות לנתח אותו -  מדריך קוצ'ינג נועד בשביל עזרה פרקטית. אגב, בשונה מטיפול פסיכולוגי, שיכול להמשך גם שנים, טיפול קוצ'ינג לא אמור להמרח יותר מדי, אלא להמשך בערך עשר פגישות. מן הסתם שאם יש הרגשה שלא מיצינו ולא הגענו מספיק רחוק - אפשר להמשיך עוד קצת. 

הקוצ'רית שלי אינה כופה עליי עליי את דעתה. ביחד אנחנו מגיעות לתובנות שנועדו לשפר את חיי, בצורה פרקטית. אני מאד אוהבת את הקוצ'רית ומרגישה שהפגישות איתה מאד עוזרות לי.

בפגישות הראשונות בעיקר אני דיברתי, כדיי שתכיר אותי. סיפרתי לה על ההתעללות שעברתי במשפחה, סיפרתי לה על הליקוי שלי, סיפרתי לה על מה שעברתי בשנה האחרונה, סיפרתי לה על כל מה שעברתי עם רשיון הנהיגה, על כך שקשה לי להחזיק במסגרות,  על ההיסטוריה המפוקפקת שלי עם גברים ועל כך שהרבה פעמים התחרמנתי/הזדיינתי מהסיבות הלא נכונות.

אחריי כמה פגישות, הקוצ'רית שלי התחילה לעשות לי כל מני תרגילים מגניבים, שעזרו לי להכיר את עצמי (דוגמא בסוף הפוסט הזה). התרגילים עזרו לי להבין איזה בנזוג יתאים לי, במה כדאי לי לשקול לעבוד, מה העקרונות המנחים אותי, מה הגבולות שלי ושאר דברים חשובים.

לאחרונה שאלה אותי מדריכת הקוצ'ינג על שלושת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי בחיי, לפי דעתי ועל שלושת ההחלטות הגרועות ביותר שקיבלתי בימיי חיי, לפי דעתי. היה לי ממש מעניין לחשוב על זה. פתאום עלה על דעתי לעשות על זה פוסט, ולבקש גם משלושה בלוגרים אחרים לפרסם את שלושת ההחלטות הטובות ושלושת ההחלטות הגרועות שקיבלו בחייהן ואז שכל אחד מהם, יבקש מעוד שלושה בלוגרים לכתוב על כך. אני מאד אשמח אם זה ייתפשט ויהפוך לפרוייקט. אף פעם לא התחלתי פרוייקט ואני חושבת שזה יהיה מאד נחמד.

1. לא ללכת לצבא - הסיבה שבחרתי לא ללכת לצבא, אלא לעשות שירות לאומי, היא שהרגשתי שיש לי המון מה לתרום ושהכישורים שלי לא מתאימים לצבא. אני חושבת שהייתי אומללה בצבא ושהייתי מאמללת גם את המערכת סביבי. קשה לי מאד במסגרות, אז מסגרת נוקשה כמו צבא - הייתה מוציאה אותי מדעתי. הרגשתי שהצבא זה מוסד שרק המטרה חשובה לו, בזמן שבשירות לאומי גם הדרך חשובה.

היה לי מאד חשוב לתרום, מאד חשוב להטביע חותם, מאד חשוב לעשות משהו משמעותי והשגתי את מטרתי. אין לי ספק שתרמתי יותר בשירות לאומי, יותר ממה שהייתי תורמת בצבא. שירתתי בהוסטל של אוטיסטים: ניגבתי להם את התחת, קילחתי אותם, התמודדתי עם זה שראיתי אותם מאוננים ועם זה שהם ניסו לגעת בי כי היו חרמנים, התמודדתי עם בנות השירות האחרות שהיו מגעילות אליי ברמות שלא יאומנו ולא היה לי לאן לברוח מהן. אני לא חושבת שמישהו יכול להגיד, שהתמודדתי ברמת קושי פחות גבוהה - מקשיים שבהם נתקלים בצבא.

אחריי ההוסטל - עשיתי שירות לאומי בגן ילדים. זה מה שהכי רציתי לעשות - לעבוד בחינוך. תרמתי לילדים האלה, לימדתי אותם דברים חדשים, ראיתי אותם גדלים לי מול העיניים ומתפתחים מיום ליום. קרעתי את התחת כל יום במשך תשע שעות. ביליתי בערך 12 שעות בשבוע באוטובוסים, כי גן הילדים היה בקיבוץ, שהיה רחוק מאד מביתי. חזרתי הביתה רק בסופי שבוע, כל פעם ארבע אוטובוסים הלוך וארבע אוטובוסים חזור. בגלל שהקיבוץ הוא חור שאף מורה נהיגה לא יסכים להגיע אליו - בזבזתי שעתיים ורבע בדרכים בכל פעם שרציתי שיעור נהיגה של שעה אחת באופקים. גם אני, כמו חיילים, התמודדתי עם נסיעות ארוכות, עם געגועים הביתה ועם שלל קשיים.

אני לא מבינה איך מישהו יכול להגיד שהוא מזלזל במי שעשה שירות לאומי. הריי מי שעשה שירות לאומי - זה מישהו שקיבל פטור מהצבא, ובמקום ללכת לקדם את חייו - החליט בכל זאת לתרום! אגב, אני אנצל את הבמה הזאת, כדיי להסביר כמה דברים על שירות לאומי, כי נתקלתי בכמה וכמה טעויות נפוצות.

דבר ראשון, לצבא לא אכפת מה יעשה בנאדם, אחריי שקיבל פטור. אין דבר כזה שהצבא מכריח לעשות שירות לאומי. מי שקיבל פטור - יכול מבחינת הצבא ללכת לעבוד, או ללכת ללמוד, או לעמוד בצמתים. גם דתיות הצבא לא מכריח לעשות שירות לאומי. הוא רק נותן להן פטור מהצבא.

דבר שני, יש דבר כזה שירות לאומי חילוני. זה דבר שקיים רק כמה שנים ולכן להרבה אנשים אין מודעות לזה. אנשים חילוניים לחלוטין יכולים לעשות שירות לאומי. אני הלכתי לשירות לאומי חילוני.

דבר שלישי, יש הבדל בין שנת שירות לשירות לאומי. אם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי שעשיתי שנת שירות - אני ארביץ לו. שנת שירות זה משהו שעושים בנוסף לצבא. לא במקום הצבא. שירות לאומי זה משהו שעושים במקום הצבא.

דבר רביעי, מי שעושה שירות לאומי הוא אזרח. הוא יכול לפרוש מתי שירצה, ואף אחד לא יכול לעשות לו כלום. פעם סיפרתי למישהו שאני מתכוונת לפרוש מהשירות לאומי ואז הוא אמר את אחד הדברים הכי מטומטמים ששמעתי בחיים שלי:"אבל אז הצבא ירוץ להלביש עליך מדים, לא?" ובכן, התשובה היא - לא!!! כפי שכבר ציינתי, את הצבא ממש ממש ממש לא מעניין אם פרשתי משירות לאומי. מרגע שהצבא נתן פטור - לא מזיז לו מה אני עושה.

דבר חמישי, מי שעושה שירות לאומי שנתיים מלאות - מקבלת את כל ההטבות שהייתה מקבלת לו עשתה שנתיים מלאות בצבא. אם היא עושה רק שנה אחת - היא מקבלת בדיוק חצי מההטבות. למשל, חצי מהמענק שחרור. אגב, אני לא שום הטבות בכלל, כי פרשתי לפני שעברה שנה.

דבר שישי, גם בנים יכולים לעשות שירות לאומי. בקיבוץ, למשל, היה מישהו שעשה שירות לאומי בטיפול בעגלים. אני חושבת שגברים שמקבלים פטור מסיבות אידיאולוגיות - עדיין יכולים לתרום באמצעות שירות לאומי. גם אנשים שהצבא שחרר מרצונו בגלל בעיות רפואיות, נפשיות או כל בעיה אחרת - יכולים להתנדב לשירות לאומי.

חשוב לי לציין שאני לא פוסלת את הצבא בכלליות. אני חושבת שזו מסגרת מאד חשובה, שעשתה המון טוב לאנשים מסוימים. אחי, למשל, פרח בצבא. לי ספציפית המסגרת הזאת לא מתאימה.

2. לעבור לקומה משלי בבית - אני לא רוצה לדמיין אפילו, איך היו נראים חיי, אם הייתי נשארת בחדר שלי. הייתי משתגעת. כל השנים שגרתי בחדר הזה - לא היה אפילו יום אחד שבו המשפחה שלי לא העירה אותי. בכל בוקר, בסביבות שש וחצי, ההורים שלי והאחיות הקטנות שלי היו מתחילים לצרוח, בזמן שהתארגנו ללכת לעבודה ולבצפר. אני יכולתי להרשות לעצמי לישון עד שבע ורבע ועדיין להתארגן ולהגיע לבצפר שלי בזמן. שלא לדבר על זה שהיו הרבה פעמים שהייתי מתחילה בתשע או יותר מאוחר. יודעים מה? גם אם הייתי צריכה לקום בשש וחצי - אין דרך נוראית יותר להתחיל את היום, מאשר כשמעירים אותך בצרחות. ובכלל - גם בשבתות האחיות שלי וההורים שלי היו מתעוררים מוקדם ועושים המון רעש. אני סובלת מבעיית שינה, וכל פיפס מעיר אותי, ולכן מן הסתם הרעש שלהם היה גורם לי להתעורר מיד ולא להרדם שוב.

לגור בחדר הזה היה נורא גם מבחינת פרטיות. לא משנה כמה פעמים הסברתי לאימא שלי, עד כמה חשוב לי שתדפוק בדלת לפני שהיא פותחת אותה - היא לא הצליחה להפנים את זה. זה הטריף אותי. כל הזמן היא פתחה את הדלת וכששאלתי ברוגז למה לא דפקה, תמיד הייתה לה אותה תשובה:"למה? מה את עושה?" היא סירבה להבין שזה לא שאני עושה משהו אסור ולכן רוצה להסתיר, אלא שפשוט הפרטיות שלי בבית חשובה לי.

הרעש הנוראי לא הפריע לי רק לישון. הוא הפריע לי פשוט לחיות. בתקופת הלימודים - אף פעם לא יכולתי להתרכז בלמידה למבחנים שכשכולם צורחים בבית. גם כשרציתי לקרוא ספר, או לראות טלוויזיה - לא יכולתי להתרכז בכלום, בגלל הרעש. היה לי קשה פי כמה וכמה בגלל הליקוי שלי, שגורם לכך שכל הסחת דעת תוציא אותי מריכוז, אז על אחת כמה וכמה צרחות. התביישתי לדבר בטלפון בחדר, כי כל הזמן הצד השני היה שומע צרחות. גם לא יכולתי להתרכז בשיחה בגלל הרעש.

הקומה הריקה שימשה פעם את אחי ואחותי הגדולים, שעזבו כבר לפני שנים את הבית. בתקופת התיכון הייתי יורדת לשם בכל פעם שרציתי ללמוד, או בכל פעם שרציתי לדבר בטלפון. זה היה יעיל במיוחד כשרציתי לדבר בטלפון בשעות לילה מאוחרות, ולא רציתי להפריע לכל הבית.

במשך שנים התחננתי לאימא שלי לעבור לשם, אבל היא סירבה בתוקף, בטענה שהיא לא סומכת עליי. היא אמרה שהיא פוחדת שאם אני אעבור לקומה הזאת - אני אשאיר את כל האורות דלוקים. שאני אטנף והיא תצטרך לנקות אחריי קומה שלמה במקום חדר אחד. היא אמרה שיש שם בעיות ביוב שאין דרך לתקנן והיו לה עוד כל מני טיעונים על כך, שאי אפשר לסמוך עליי כי אני חסרת אחריות ולא מתחשבת. היא אמרה שאני תמיד גומרת את המים במקלחת, שאני מעירה את האחיות שלי בלילות כשאני חוזרת מאוחר הביתה ועוד שלל דוגמאות כאלה.

לפני חצי שנה בערך - פרצה מריבה וקריטית בייני לבין אימא שלי, שבסופו של דבר היא התקשרה למשטרה. פגועה עד עמקי נשמתי ברחתי מהבית לשבוע שלם. נדדתי בין בתי החברים. היה לי מזל רע עד הסוף כי בדיוק באותו שבוע נפלתי במדרגות ונקעתי את הקרסול. אפילו זה לא גרם לי לחזור הביתה. קופצת על רגל אחת - המשכתי לנדוד בין בתי החברים. אני עדיין זוכרת שלא יכולתי להתלבש לבד וחברה שלי נאלצה להלביש אותי אחריי מקלחת. זה היה משפיל אבל לחזור הביתה ולבקש את אותה עזרה מאימא שלי - היה יכול להיות משפיל יותר. במהלך אותו שבוע הגעתי לתובנה - שאני חייבת להיות יותר עצמאית, כי זה מה שיגרום לי להרגיש יותר טוב לגביי ההורים שלי. עד אז היו פעמים שלמשל התקשרתי אליהם וביקשתי שיבואו לקחת אותי מאיזה מקום ואחר כך נפגעתי כשהם סירבו ולעגו לי. הבנתי שאם אפילו לא אעלה על דעתי לבקש מהם אלא אנסה להסתדר בכוחות עצמי - לא תהיה להם דרך לאכזב אותי. כחלק מסגנון חיים עצמאי יותר, הבנתי שאני חייבת לעבור לקומה הזאת בכל מחיר. כעבור שבוע, חזרתי הביתה וניהלתי שיחה חשובה עם אימא שלי. היא הסכימה שאעבור לשם לנסיון. אני בקומה הזאת כבר כמה חודשים ושום כוח שבעולם כבר לא יזיז אותי מכאן, עד שאעזוב סופית את הבית (פירוט על כל זה כאן).

המעבר לקומה החדשה שיפר את חיי במידה שלא תאומן. אני יכולה לישון מתי שאני רוצה מבלי לחשוש שיעירו אותי, אני יכולה לתפקד מבלי שרעש יקפיץ אותי, אני יכולה להזמין חברים בשעות מאוחרות מבלי שזה יפריע לאף אחד ואני יכולה לבלות בקומה שעות על גביי שעות, מבלי להרגיש כלואה בכלוב, כי הקומה גדולה ומרווחת.

3. לעשות אבחון חדש - כבר אין לי כוח לפרט על כל מה שזה אומר. פירוט על האבחון בפוסט הזה מהפסקה השביעית ועד הפסקה השלוש עשרה.

ההחלטות הכי גרועות שקיבלתי בימיי חיי

1. הסטוץ עם האורח בקיבוץ - כאמור, עשיתי שירות לאומי בקיבוץ. יום אחד הגיע לקיבוץ אורח מסוים, שבא לבקר את חבר שלו. הבחור המדובר החליט כנראה, שיהיה נורא נחמד להשתמש בגוף שלי כדיי להגיע לפורקן. נגררתי לסטוץ איתו. הוא לא נתן לי שום כבוד והתייחס אליי בצורה מגעילה. היחס שלו אליי היה גרוע מיחס לזונה. לזונה לפחות משלמים כסף.

היום אני מבינה שעשיתי את הסטוץ איתו, אך ורק בגלל הערכה עצמית נמוכה. לא באמת רציתי להתמזמז איתו ואפילו לא נמשכתי אליו. הסכמתי רק בגלל שהרגשתי שאני לא טובה לשום דבר אחר, שזה הזמן היחיד שאני גורמת למישהו עונג, שזה הזמן היחיד שבו אני מרשה לעצמי להשתחרר, הזמן היחיד שבו הרגשתי שאני לא כאב ראש, הדבר היחיד שהרגשתי שאני עושה משהו טוב, הזמן היחיד שבו הרגשתי שמישהו ממקד בי את כל תשומת ליבו. באותה תקופה לא הייתי מסוגלת לסרב לאף אחד.

הסטוץ הזה היה טעות בכלל ולעשות את הסטוץ בגן הילדים - הייתה טעות בפרט. מה שקרה זה שחיפשנו מקום להתחרמן. בחדר שלי לא הייתה אפשרות, כי בדיוק הייתה לי שותפה חדשה לחדר. שקלתי כל מני אופציות והמקום היחיד שעלה על דעתי זה הגן. הלכנו לשם בשעת לילה מאוחרת ועל מזרון של אחד הילדים בגן - התחרמנו. אגב, לא שכבנו כי קיבלתי באמצע מחזור.

אסור היה לי לעשות את זה. ברור לי לגמרי שזה ביזה את המקום. לא עושים דברים כאלה ולא משנה מה. וכל מי שמתכוון לתקוף אותי, שיבין שפגעתי בעצמי, יותר מבכל בנאדם אחר. כתבתי על הסטוץ בבלוג (בפוסט הזה). תקופה קצרה אחר כך כל הקיבוץ עלה על הבלוג שלי, כולל המטפלות בגן (פירוט כאן). תודה לאל שהתכוונתי לעזוב במילא, כי אם לא הייתי מתכוונת לעזוב והיו עולים על הבלוג - הייתי נאלצת לעזוב רק בגלל זה. הדבר האחרון שצריך בקהילה קטנה, מסוגרת ושמרנית כמו קיבוץ, זה שם של שרמוטה.

2. הסטוץ עם האקס של ג - עשיתי, כאמור, שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. כבר ביומי הראשון בהוסטל - אני ואחד המדריכים שם, י, דיברנו והרגשנו חיבור חזק. במשך כמה ימים דיברנו המון ואז היה לילה אחד בו גם התנשקנו. יומיים אחר כך, נפגשתי עם האקס של ג. הוא היה ידיד שלי, ומדי פעם נהגנו ללכת למרכז העיר ביחד. היה קר בעיר אז הזמנתי אותו לבית שלי. שם הוא שכנע אותי להתמזמז איתו. בזמן שהתחרמנו הוא התנהג אליי בצורה מגעילה ואחר כך הפסיק להיות ידיד שלי. היה מאד ניכר שאיבד כבוד אליי.

לסטוץ הזה לא היו יתרונות. רק חסרונות. זה חיבל בקשר שלי ושל י: יום לאחר מכן י ואני יצאנו ביחד והוא אמר לי כמה אני מוצאת חן בעיניו ושהוא רוצה להכנס איתי לקשר רומנטי מחייב. סיפרתי לו את הסיפור על האקס של ג. י אמר שזה בסדר כי אז עדיין לא הייתה לי מחויבות כלפיי י. הפכנו לזוג. בכל זאת, הסטוץ הזה תמיד עמד באוויר בננו. 

הסטוץ הזה גרם לי לשקר ל-ג, שהייתה באותה תקופה החברה הכי טובה. שלי. חששתי שהיא מאד תיפגע ובצדק, אם תשמע שהתחרמנתי עם האקס שלה, שבועיים אחריי שנפרדו. לא רציתי לפגוע בה ולא רציתי להרוס את הקשר בננו. הסתרתי את הסטוץ גם מאנג'ל, שהיה באותה תקופה הידיד הכי טוב שלי, מפניי שהוא ידיד גם של ג וחששתי שהוא יספר לה. שמירת הסוד הזה הייתה קשה מנשוא. אני לא יודעת לשמור סודות ואני לא יודעת לשקר. אני שונאת שונאת שונאת את זה. אני הטיפוס הכי ישיר, גלוי ופתוח בעולם. שמירת הסוד הזה עלתה לי בנדודי לילה וברגשות אשמה קשים כל הזמן. 

בנוסף, נאלצתי להתמודד עם יחסו של הבחור הזה כלפיי. יש לנו חברים משותפים אז נאלצתי לראות אותו במסיבות יומולדת וכדומה. בכל פעם שראיתי אותו, הוא התייחס אליי כאילו הוא אלרגי אליי והתרחק ממני כמו מאש. הוא ו-ג היו ידידים ונהגו להמרח אחד על השניה במפגשים כאלה. מן הסתם שלא היה לי נעים לראות את זה.

אפילו לא היה כיף להתחרמן איתו, כך שאין לכל הסיפור הזה אפילו קמצוץ של יתרון, אלא אך ורק חסרונות. אני כל כך מצטערת שלא עצרתי את עצמי. אני כל כך מצטערת שנתתי לביטחון העצמי הנמוך שהיה לי באותה תקופה, להשתלט עליי, ולגרום לי לא לסרב לאף אחד.

3. להרביץ לאחיות הקטנות שלי - החיים בבית שלי בתור ילדה, הרגילו אותי, שבכל פעם שמישהו כועס - מותר לו לעשות ככל העולה על רוחו, כולל לצרוח, לקלל, לאיים וגם להרים ידיים. אני מתביישת לומר שגם אני היכיתי את האחיות שלי מדי פעם: דחיפות, משיכות בשיער וכדומה. זה דבר בזוי ומכוער. אני כל כך שמחה שהיום זה כבר מאחורינו. היום אני לא מעלה על דעתי להרים עליהם יד, גם אם הן ממש מעצבנות אותי. אגב, גם מצד אבא שלי האלימות הפיזית פסקה לחלוטין.

הייתי רוצה לשמוע על שלושת ההחלטות הכי טובות ושלושת ההחלטות הכי גרועות בחייהן של:

1. my angel

2. בובי (לשעבר ג'ובניקית חפירות (ע"ר)).

3. אניגמה כהן

שיהיה לכם אחלה שבוע!

שלכם,

נונה.