היי לקוראיי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שבזמן האחרון עלתה האופציה שאני אקח רטלין. החלטתי לנסות. התחלתי לקחת רטלין לפני כמה ימים. בנתיים לא יצא לי לעשות דברים שדורשים הרבה ריכוז, אז אני לא יודעת עד כמה הרטלין עוזר לי בקטע הזה. כן גיליתי שהוא עוזר לי בתחום אחר. הוא עוזר לי לתפקד אחריי לילות של שינה מועטה. רטלין הוא כידוע כדור מעורר. יצא במקרה שדווקא הימים שבהם לקחתי את הרטלין - היו ימים שבקושי ישנתי בלילה, אבל הייתי צריכה לקום מוקדם בגלל סיבות שונות. בכל פעם שתיתי נס, אכלתי עוגיה ואחר כך בלעתי את הרטלין.

לאחר מכן הייתי ערנית במשך שעות על גביי שעות. אולי תגידו שזה בזכות הקפה, אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שאחריי שינה של שלוש שעות ביממה - שום קפה בעולם לא יכול לעורר אותי כמו שצריך, ועובדה שהצלחתי להיות עירנית. הדבר ההגיוני היחיד שזה בזכות הרטלין.

היום בלעתי רטלין ולאחר מכן היה לי שיעור נהיגה. אני דווקא הרגשתי שהיה שיעור טוב יחסית ושזה בזכות הרטלין, אבל מורה הנהיגה שלי אמר לי בסוף השיעור, שאני חייבת לעבוד על הנהיגה גם מחוץ לאוטו, ואם לא - פשוט לא יהיה לי רשיון. זה הרבה יותר חמור ממה שהוא אמר לי  בפעם הקודמת. בפעם הקודמת שאלתי אותו, האם לפי דעתו אני אסכן חיים על הכביש, יותר מנהגים אחרים, לאחר שיהיה לי רשיון. הוא אמר שמה שאני צריכה לעשות זה לשבת ולחשוב שעות על גביי שעות על דרכי פעולה ועל סדר פעולות בנהיגה ושאם אעשה זאת - לא אהיה מסוכנת. מה שאמר הפעם זה הרבה יותר חמור, מפניי שהפעם הוא כבר לא דיבר על התקופה שאנהג לבדי על הכביש. הפעם הוא הטיל ספק בכך שאהיה מסוגלת לעבור רבע שעה של טסט מבלי לפשל. אני חייבת לקחת את זה לתשומת ליבי ובאמת להקדיש זמן ללימוד נהיגה שלא על הכביש.

אגב, שיעורי הנהיגה מוציאים ממני את הצעד המשעשע שבי. היום, למשל, מורה הנהיגה שלי רצה להשוויץ שהוא מכיר את אילת מעולה, אז הוא אמר "אני מכיר כל חור באילת". מיד צחקתי ואמרתי "תרתי משמע" (נכון שהבנתם למה התכוונתי?) או עוד דוגמא: הוא החמיא לשתיי תלמידות שלו היום ואמר שסגנון הנהיגה שלהן אלגנטי ושהן מחזיקות את ההגה בצורה נשית. מיד צחקתי ואמרתי: "הן יודעות להחזיק מוט הילוכים" (אני חושבת שגם הפעם לא קשה להבין למה התכוונתי). אגב, המוח שלי מקשר הכול לקונוטציות מיניות, בגלל ששמעתי כל כך הרבה על חיי המין של מורה הנהיגה - שאני כבר לא יכולה לשמוע אותו מפטפט - מבלי שזה יתקשר לי לדברים מיניים.

התקרבתי מאד למשפחה המצומצמת שלי לאחרונה. התקרבתי במיוחד לאחיות הקטנות התאומות שלי. זה שהן היו בשביתה ואני הייתי מובטלת - גרם לכך שנבלה הרבה זמן ביחד. אגב, אני כל כך מאושרת שיש לי את הקומה משלי. אם עדיין הייתי בחדר הקודם שלי, באותה קומה איתן - הן בטוח היו מוציאות אותי מדעתי ומעירות אותי כל הזמן, ברעש שהן מקימות ובמוזיקה שהן שומעות בקולי קולות. זה שאנחנו בקומות נפרדות - אפשר לנו לבלות ביחד רק שנרצה. בקיצור, יצא לי לדבר איתן המון וראיתי שהן מאד התבגרו. אפשר לדבר איתן על המון דברים, שלא הייתה אפשרות לדבר בעבר. בחודש הבא הן יהיו בנות 13.

הייתה תקופה שקצת זילזלתי באחת מהן, כי היא מייחסת חשיבות מאד גדולה למראה החיצוני שלה. צחקתי עליה שהיא "מתפקצצת" (הופכת לפקצה), אבל שיחות ארוכות איתה גילו לי שזה ממש לא נכון. היא אומנם מאד משקיעה במראה החיצוני שלה והוא מעסיק אותה הרבה, אבל הוא ממש לא הדבר היחיד שמעסיק אותה. יש לה הרבה תחומי עניין, כבוד למבוגרים וכבוד ללימודים.

גם להורים התקרבתי לאחרונה. אני מאד מעריכה את הצורה שהם מתרוצצים למעני, כדיי לוודא שאעשה את האבחון במקום שהכי יועיל לי. כמו שכבר כתבתי בבלוג בעבר ההורים שלי גרועים לפעמים בתחום הרגשי, ומתקשים לתמוך בי מבחינה רגשית, אבל מבחינה פרקטית תמיד היה אפשר לסמוך עליהם. במיוחד על אימא שלי. למדתי להעריך את זה מאד.

אגב, יתרון עצום של המשפחה שלי, זה שזה כל אחד ואחד מאיתנו, בורך בחוש הומור. אחותי הגדולה, האחיות הקטנות שלי, אחי וגם ההורים שלי הם קורעים מצחוק אחד אחד. כל אחד מהם בדרכו שלו. ארוחות שישי הפכו מזמן למופע סטנד אפ על אבא ואימא. יש לנו כל כך הרבה בדיחות אישיות שמכל מפגש משפחתי שבו נכנסת בכולנו רוח שטות, אני יוצאת עם כאב בטן מרוב צחוק.

אני מתה על המשפחה המורחבת מהצד של אימא שלי. הן חמש אחיות (כולל אימא שלי) ואח אחד (היה לי פעם עוד דוד, אבל הוא נפטר לפני כמה שנים). כל אחת ואחת מהאחיות של אימא שלי וגם אחיה, הם אנשים טובים אחד אחד. אני מאד אוהבת כינוסים משפחתיים גדולים. כל אחת מהדודות שלי וגם הדוד שלי הביאו בערך ארבעה ילדים לעולם, כך שזו משפחה מאד גדולה. אנחנו נפגשים איתם כל ראש שנה ופסח וגם עוד כמה פעמים בשנה. אני מאד קשורה למשפחה הזאת.

לעומת זאת, את המשפחה של אבא שלי, אני בקושי מכירה. לאבא שלי יש אחים מבוגרים ממנו ב25 שנה, שיש להם נינים. תארו לעצמכם מה זה. אבא שלי נולד דוד לשלושה ילדים. אתם קולטים? אח של אבא שלי הוליד שלושה ילדים, לפני שאבא שלי הספיק בכלל להוולד! בכל מקרה, אנחנו מן הסתם מעולם לא עשינו איתם ראש שנה או פסח. אנשים בני שבעים פלוס חוגגים ראש שנה ופסח עם הנכדים ולא עם האחים שלהם. גם אין כינוסים משפחתיים. אני רואה אותם, פשוטו כמשמעו, פעם בכמה שנים.

אתמול בנדוד שלי התחתן ואבא שלי ביקש ממני לבוא לחתונה. הסכמתי, רק בשביל אוכל טוב וריקודים. זה לא שהתגעגעתי למישהו מהמשפחה שלו. אתמול גיליתי שאני אפילו לא מזהה מי אחות של אבא שלי, ומי רק נשואה לאח של אבא שלי. אני רואה אותם לעיתים עד כדיי כך רחוקות. בכל מקרה, בחתונה, חיבקו אותי המון אנשים ולא היה לי שמץ של מושג מי הם. מסתבר שהם בני דודים שלי. דודה שלי שאלה אותי אם אני עדיין בתיכון ואישה של דוד שלי, חשבה שאני החברה של בנדוד שלי. פשוט לא יאומן.

עוד דבר שהטריד אותי בחתונה הזאת, זה המנטליות המזרחית שהייתה שם. אני פרסיה משניי הכיוונים, אבל הכי משתכנזת בעולם. רוב החברים שלי הם אשכנזים, אני לא אוהבת מוזיקה מזרחית ובכלל מזדהה יותר עם גינונים אשכנזיים. עם המשפחה של אימא שלי אני מסתדרת בקלות, כי הם כולם עלו לארץ כשהיו ילדים קטנים, אבל האחים של אבא שלי עלו לישראל בגיל מאד מאוחר. המנטליות הפרסית שלטה שם. כל אדם שאמרתי לו שלום - נתן לי נשיקה על כל לחי, כמקובל אצל מזרחיים. בני הדודים שלי קראו לאבא שלי "דוד" במקום לקרוא לו בשמו, שירים מזרחיים הושמעו בלי סוף וכינוי החיבה "נשמה" הוזכר יותר מדי פעמים. היה לי מאד קשה להתחבר לכל העסק הזה.

במהלך הערב פתאום קלטתי שיש משהו, שאני דווקא מאד מזדהה איתו בהקשר למנטליות מזרחית. הבעת חום ואהבה. אני טיפוס מאד חם ואוהב שאוהב חיבוקים וקרבה. נהניתי מזה שהרבה אנשים חיבקו אותי.

שלושת השבועות האחרונים היו מבורכים, מבחינת זה שפשוט נחתי וביליתי, במקום להיות בהיסטריה לגביי מציאת מקום עבודה חדש. מההתחלה הבטחתי לעצמי, שלפני שחג חנוכה יסתיים, אני אתחיל לחפש עבודה חדשה. ביום ראשון האחרון הלכתי ללשכת התעסוקה. רציתי לבדוק אם מגיעים לי דמיי אבטלה, אבל הם אמרו שהם לא יודעים להגיד לי. הם הציעו לי עבודה בתור נציגת שירות בחברה מסוימת, וקבעו לי ראיון ליום חמישי. להיות נציגת שירות זה תחום שנראה לי, שיהיה מאד מתאים לי כי אני אוהבת אינטראקציה עם אנשים. חוצמזה, גם ככה אני כל היום בטלפון, אז יהיה מגניב שישלמו לי על זה, במקום שאני אשלם על זה.

להיות נציגת שירות זה מגניב והכול, אבל אני לא רוצה לעסוק בזה כל החיים שלי. לפני כמה ימים ישבתי עם הפסיכולוגית של ההורים שלי ועלה נושא העתיד שלי. אמרתי שאני חושבת שיתאים לי להיות מתאמת שילוב יחידני. אני אסביר מה זה אומר: יש הרבה גנים רגילים בהם משלבים ילדים עם PDD. PDD זו לקות יותר חמורה מדיסקלציה או NVLD, אבל פחות חמורה מאוטיזם. ילדים כאלה צריכים מישהי שתלווה אותם בתוך הגן, ותנסה לעזור להם ללמוד כישורים מסוימים ולהשתלב בחברה.

זה נראה לי כל כך מתאים לי מכמה סיבות. קודם כל, התחום של לקויות למידה מאד קרוב לליבי, בגלל מה שאני עברתי ועדיין עוברת, בגלל הליקוי שלי. אני חושבת שאם אני הייתי מקבלת עזרה כזו - המצב שלי היה היום הרבה יותר טוב. דבר שני, עבודה כזו אומרת להתמקד בילד אחד שזה גם דבר שנראה לי שמתאים לי, כי אני טובה יותר בעבודה אחד על אחד מאשר בקבוצה. דבר שלישי, אני מתה על ילדים קטנים.

אני שוקלת ללמוד חינוך בשנה הבאה, אבל בנתיים לא הזזתי את עצמי כדיי להזיז דברים. אחי צדק כשאמר שאם אמשיך כך מבלי לתחום בזמן את החלטתי - ייסגרו לי בנתיים אופציות. מועד הרשמה מוקדם זה בינואר, כלומר בחודש הבא. זה אומר שאם אני רוצה ללכת למשהו שדורש פסיכומטרי - אני אצטרך לעשות אותו עד אפריל. אין מצב שאני אספיק.

יש הרבה תחומים שמעניינים אותי, כמו למשל סוציולגיה, אבל אני רוצה תואר, לא רק בשביל להרחיב אופקים, אלא גם בשביל לעסוק במקצוע בו אלמד. אנשים שלומדים סוציולוגיה - הופכים למורים או אנשים שיושבים כל היום במשרד. זה לא משהו שאני רוצה לעשות. אימא שלי אומרת שאולי כדאי שאעשה תואר ראשון במשהו שיעניין אותי, גם אם לא אעסוק בזה, כי עצם זה שיהיה לי תואר - יפתח לי דלתות. אימא שלי אומרת שזה בדרך כלל ככה, ואז בתואר שני מתמקדים במשהו שאעבוד בו. נראה.

אלמו, חברה שלי, הזמינה אותי ליומולדת שלה, שיהיה ביום שישי הקרוב. היא תהיה בת 23. מאד שמחתי. קודם כל, כי אלמו גרה בחיפה ובאה לבקר בעירי רק כמה פעמים בשנה ולכן לא ראיתי אותה כבר כמה חודשים (היא נולדה וגדלה בעירי, אבל עברה לחיפה כדיי ללמוד). התגעגעתי אליה ולכן יהיה נהדר לראות אותה. דבר שני, כי מדובר בכינוס של כמה אנשים. לאחרונה התחיל קצת להפריע לי שאת כל החברים שלי, אני פוגשת אך ורק אחד על אחד. זה אוטומטית גורם לכך שנחפור על החיים שלנו. אני מאד אוהבת שיחות כאלה ולכן לרוב מעדיפה מפגשים אחד על אחד, על פניי חבורות, מפניי שבחבורה אפשר לדבר רק על שטויות. העניין הוא שבזמן האחרון דיי בא לי לדבר על שטויות. בא לי להעביר ערב קליל. לכן המחשבה על כינוס למטרת יומולדת עשתה לי כל כך טוב. אני חושבת שזה יהיה נהדר. אולי גם שוקו, ידידי ובוריס, אקסי שהפך לידידי, יבואו ואז בכלל יהיה נחמד.

אגב, גם החבר'ה שעבדתי איתם במאגר מידע, מתכננים יציאה משותפת, וכמובן שאני כלולה בתכנונים, כי התחברתי שם עם כמעט כולם (במאגר מידע עובדים שישה אנשים). התקשינו למצוא מועד נוח לכולם, אז בסוף קבעתי רק עם שניים מהם, ביום חמישי הקרוב. אני ממש שמחה כי מדובר על השניים שהכי התחברתי אליהם. אנה, שכבר הזכרתי בבלוג זה ומישהו נוסף שאני חושבת שאקרא לו בבלוג יויו (אני כבר מדמיינת איך אל באנדי יגיב ויכתוב שאני תמיד מוצאת לגברים כינויים סיסיז לבלוג). מאד ניכר שיויו מאד מעריך אותי. הוא גם מת על חוש ההומור שלי. כנראה שהקטע הזה הוא מעגל קסמים, כי איכשהו תמיד כשאני מדברת עם יויו - יוצאות לי הבדיחות הכי טובות והכי מצחיקות. גם הוא משעשע ביותר, נחמד וחכם בטירוף. ולפני שתשאלו, אין מצב למשהו רומנטי. אני מחבבת אותו בתור ידיד. אני גם ממש לא נמשכת אליו ואחת הסיבות לכך היא שהוא סובל מתת משקל (בזמן האחרון יוצא במקרה שאני פוגשת הרבה אנשים שסובלים מתת משקל. מה נסגר עם הקטע הזה? איך ייתכן שאנשים שטוחנים וטוחנים אוכל כל היום, לא מצליחים להעלות אפילו קילו אחד?)

אנג'ל פנה אליי היום במסנג'ר וכתב לי:"אל תגיבי להודעה הזו ואל תשאלי שאלות בבקשה. אכפת לי ממך ובגלל זה חשוב לי לומר לך את העובדה הבאה: המון אנשים ששנינו מכירים, אולי אפילו רובם, קוראים לך בבלוג. תעשי עם זה מה שאת רוצה. רק חשבתי שמגיע לך לדעת. ערב טוב."

האמת היא, שלא נראה לי שאני הולכת לעשות עם זה משהו. כמובן שהייתי מעדיפה שאנשים שאני מכירה, לא יקראו לי בבלוג, אבל אני לא הולכת לנקוט שום צעד קיצוני, כמו לסגור את הבלוג, כדיי למנוע זאת. מטריד אותי שזה לא מטריד אותי.

המונח "מטריד אותי שזה לא מטריד אותי" הוא קצת קשה להבנה וקצת קשה להסביר אותו. מממ...זה שאנשים עלו לי על הבלוג, לא כזה טורד את מנוחתי. כמובן שהייתי מעדיפה שהם לא יקראו, אבל זה ממש לא מדיר שינה מעיניי. שמועות על כך שאנשים שאני מכירה קוראים כאן, שמעתי מאז שפתחתי את הבלוג. אני גם יודעת בוודאות שאנשים מהקיבוץ שעשיתי בו שירות לאומי, עלו על הבלוג. אני יודעת שזה כן צריך להטריד אותי, כי בבלוג הזה כתובים הדברים הכי אישיים בעולם, אבל אני לא מצליחה באמת להיות מוטרדת מזה. לפיכך, מטריד אותי שזה לא מטריד אותי.

פעם ניסיתי להסביר את המונח "מטריד שזה לא מטריד" לידיד שלי. הוא קצת התקשה להבין, אבל בסוף כן קלט והביא גם דוגמא מעולה. הוא אמר:"לא מטריד אותי שאף פעם לא הייתה לי חברה. לרוב האנשים בגילי כבר הייתה חברה, ואני יודע שלבחור ממוצע בגיל שלי יפריע שאף פעם לא הייתה לו חברה. לי, לעומת זאת, זה בכלל לא מזיז. לכן, מטריד אותי שזה לא מטריד אותי."

הבלוג הזה הוא פשוט יותר מדי חשוב לי, מכדיי לוותר עליו. זו הסיבה שגם אחריי שעלו על הבלוג בקיבוץ - לא סגרתי אותו. בפוסט "על חשיפה, כתיבה ושאר נושאים" כתבתי:"אני לא מתכוונת להפסיק לכתוב על סקס, לא מתכוונת להפסיק לכתוב על דברים אישיים ולא מתכוונת להפסיק לכתוב על חולשות. אם מישהו ימצא לנכון להשתמש בזה נגדי - זה רק מראה על החולשה שלו. אני לא נתתי לינק לאף אחד מהאנשים שאותם אני מכירה. אם מישהו עולה על הבלוג במקרה ולמרות בקשתי המפורשת (שגם כתובה בצד הבלוג) בוחר להמשיך לקרוא כאן, אז אין לי שליטה על זה ואני לא מתכוונת לתת על כך את הדעת, אלא אם כן מדובר באנשים הקרובים אליי ביותר, שהם בעצם לא סיבה לדאגה, מפניי שהם לעולם לא ימשיכו, אם אבקש מהם להפסיק." התכוונתי לכל מילה.   

הבנאדם היחיד שאני לא בקשר איתו, ובכל זאת דעתו חשובה לי, זה אנג'ל. חסר לי לבלות איתו, חסר לי לדבר איתו, חסר לי לראות אותו. אני לא מצליחה למחוק את כל השנים בהם בילינו ביחד. אני מתגעגעת לאנג'ל. הוא באמת היה ידיד טוב שלי ואני מאד אוהבת אותו, בתור ידיד. אני יודעת שגם הוא אוהב אותי, בתור ידידה. כואב לי שהוא לא מסוגל לקבל את דרך החיים שלי, ולחזור להיות בקשר איתי. אני מתחילה לחשוב שאולי התנתקנו לצמיתות.

יצא לי לרפרף על רשימת הבלוגים בצד הבלוג שלו. בתור מכורת ישרא בלוג, אני אוהבת לגלות בלוגים חדשים איכותיים. רשימות בצד בלוגים זו דרך טובה לעשות זאת. מצאתי את הבלוג הזה. הכינוי שלו זה פרנק נף, הארכיון בבלוגו מראה שהוא כותב את הבלוג כבר יותר משנתיים והוא כותב פשוט מדהים. אין מילה טובה יותר ממדהים, לפי דעתי. מיד ריפרפתי בארכיון. קראתי הרבה פוסטים ישנים וכל פוסט ריגש ועניין אותי יותר מהשני. הפעם האחרונה שהוא עידכן היא לפני יותר מחודשיים. אני מאד מקווה שיעדכן בקרוב. עשיתי מנוי וצירפתי אותו לרשימת "מנויה אצלם" בצד הבלוג שלי.

שלכם,

נונה.