היי לקוראיי,

במרץ כתבתי את הפוסט דברים שמוציאים אותי מדעתי. התגובות עליו היו מאד אוהדות והקוראים שאלו כמה פעמים, מתי אפרסם פוסט דומה. לפיכך, פרסמתי ביוני את הפוסט דברים שמעצבנים אותי.  לאחרונה יצא לי להרהר בעוד כמה תופעות שמעצבנות אותי בטירוף, ושאני מאד אשמח אם יום אחד יהיה חוק נגדן. אגב, זה מזכיר לי שפעם אל באנדי היה מתחיל כל פוסט שלו בשתיי רשימות, אחת של דברים שהוא שונא ואחת של חוקים שצריך לחוקק. אני תמיד חשבתי שהוא צריך לשלב בין שתיי הרשימות. הריי הדברים שהוא שונא - הם הדברים שהוא חושב שצריך להוציא מחוץ לחוק.

אז אלו הדברים שאני שונאת ושאני חושבת שצריך לחוקק חוק נגדן:

1. מוזיקה בקולי קולות מפלאפונים - בחודשים האחרונים יש בחלק מהפלאפונים פונקציה חדשה, שהיא להשמיע מוזיקה. הכוונה לא לצלצול של הפלאפון, אלא פשוט להשמעת מוזיקה, להנאת בעל המכשיר. גיליתי שיש כאלה, לרוב פרחות וערסים, שמוצאים לנכון להשמיע את המוזיקה שלהם במקומות ציבוריים, למשל באוטובוס. אני כבר לא יכולה לעלות על אוטובוס מבלי שיהדהד בכל האוטובוס שיר דיכאון כבד. מה, הם לא יכולים להתחשב ולשים אוזניות? אני לא אוהבת מוזיקה מזרחית כזאת, ואני יודעת שיש עוד המון אנשים כמוני. לא מזמן הייתה הייתה לי לקוחה בחנות, שהפלאפון שלה השמיע מוזיקה בקולי קולות, בזמן שנתתי לה שירות והסברתי לה על תיקים בחנות. מה, היא לא יכלה לכבות את זה בזמן שהיא בחנות? זה פשוט לא מתחשב. גם לאחותי הקטנה, שיש לה נטיה לפקציזם, יש את הפונקציה הזאת בפלאפון, ולכן מדי פעם אני נאלצת לשמוע גם בבית, שירי פקצות בקולי קולות. חייבים לחוקק חוק נגד זה.

2. ציורים וכתובות על קירות במקומות ציבוריים - זו תופעה שתמיד הייתה קיימת, ואף פעם לא הבנתי אותה. מדי פעם, כשאני נוסעת באוטובוס או נכנסת לשירותיים ציבורים - אני רואה על הקיר כל מני כתובות, כמו למשל "ליאור אבוטבול היה פה!" נו, אז מה מר אבוטבול רוצה להגיד בזה? מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? או "שני+מיטל=אהבה לנצח נצחים ושימותו כל הקנאים ויחטפו סרטן שחלות!!!!!!!!!!!!!". אני מאד שמחה ששתי הפקצות כל כך אוהבות אחת את השניה ושיש בנהן חברות כל כך עמוקה, אבל למה כולם צריכים לדעת את זה? למה מי שמקנא אמור למות בייסורים קשים?

אף פעם לא הבנתי מתי בדיוק האנשים המדוברים כותבים או מציירים על הקיר. אף פעם לא ראיתי אותם עושים את זה. הריי במהלך נסיעה באוטובוס - בטוח שאחד הנוסעים יעיר להם, אם יראה אותם מציירים על הכיסא ואם הם לא יקשיבו לו - הוא יכול לדווח לנהג. ובקשר לקירות של שירותים - מה, הם אשכרה מסתובבים עם טוש בתיק, למקרה שיצטרכו פיפי, יכנסו לתא של שירותים ציבוריים ואז יוכלו לכתוב על הקיר?

מדי פעם אני רואה גם ציורים של איברי מין על הקיר בשירותים. אולי למעשה הם רוצים להדריך אותי ולהסביר לי דרך איזה איבר אני אמורה להשתין, אחרת אין לזה שום הסבר הגיוני.

3. אנשים שלא אומרים שלום למוכר בחנות - את הפוסט 10 חוקים ללקוח טוב כתבתי בזמן שהייתי קופאית בסופר. אחד החוקים שכתבתי שם הוא "תאמרו שלום." כתבתי שאני מאד מקפידה להגיד שלום לכל לקוח ולקוח, ושמעצבן אותי אם לא אומרים לי שלום בחזרה, כי אם אני יכולה להגיד שלום למאה לקוחות ביום - הם יכולים להגיד שלום פעם אחת. החוק הזה תקף גם עכשיו, כשאני עובדת בתור מוכרת בחנות קטנה. אני מקפידה להגיד שלום לכל לקוח ולקוח. מעליב אותי כשהם לא אומרים לי שלום בחזרה. אין להם שום בעיה לשאול מליון שאלות, לגרום לי לטפס על סולמות וכמעט לנפוח את נשמתי כשאני כמעט מועדת מסולם הגבוה. אין להם שום בעיה לעשות בלאגן ושאני אסדר אחריהם ואין להם שום בעיה לבקש, או ליתר דיוק לדרוש, הנחה. אבל להגיד שלום??? לאאא. זו כבר טרחה גדולה מדי!  

חשוב לי לציין שלא כל הלקוחות כאלה. רוב הלקוחות כן אומרים שלום וכן אומרים "תודה" כשאני משרתת אותם. רק מדי פעם יש כאלה ממש מגעילים. חייבים לחוקק חוק שיחייב את כולם לומר שלום!

4. הצורה שאימא שלי מעירה אותי - אימא שלי היא הבנאדם הכי חסר רגישות בעולם בקטעים מסוימים. אחד הדברים אצלה שממש ממש ממש מעצבנים אותי - זו הצורה שהיא מעירה אותי. בוא נשים רגע בצד את העובדה שהיא בכלל לא צריכה להעיר אותי, בשום צורה. אני תמיד שמה לי שעון מעורר, אם אני צריכה לקום בשעה מסוימת. כשאימא שלי מחליטה להעיר אותי - היא פשוט פותחת את הדלת של הקומה שלי (אני יודעת שזה קצת מורכב להבין, אבל אני חיה בקומה משלי בבית ויש לקומה דלת) וצורחת:"נונה!!! נונה!!! נונה!!!" זו דרך זוועתית להתחיל את היום. גם אין דרך להגיד לה לסתום את הפה, כי היא לא תשמע אותי אם לא אצרח, ואין לי מספיק קול, כדיי לצרוח שנייה אחריי שהתעוררתי. זה גם סתם יעורר אותי עוד יותר.

אני עדיין זוכרת שבתקופה שעדיין לא עברתי לקומה משלי, אלא היה לי חדר, באותה קומה של חדרי השינה של ההורים שלי ושל האחיות שלי - אימא שלי הייתה פשוט פותחת את הדלת של החדר בבוקר, כדיי שאתעורר לבצפר. זה היה מעצבן במיוחד בתקופה שבה האחיות התאומות שלי היו תינוקות. שוב ושוב אמרתי לאימא שלי:"אני לא רוצה להתעורר מרעש ובכי וצעקות." והיא סירבה לקלוט את זה. נשגב מבינתי למה היא סירבה כל השנים לגשת למיטה שלי ולהעיר אותי בעדינות, במקום לפתוח את הדלת ולהניח לי להתעורר מרעש, בכי וצעקות. זה אחר כך דופק את כל הבוקר.

אחותי הגדולה אומרת שאימא מנסה לעזור, אבל היא כל הזמן עייפה, אז היא מחפשת קיצורי דרך. היא לא תרד לקומה שלי בחיים, אלא פשוט תצרח מלמעלה. היא לא מבינה את החשיבות שבלעורר מישהו בעדינות. אני חושבת שחייבים לחוקק חוק שיחייב להעיר אנשים בעדינות.

5. לא לדפוק בדלת - כשעדיין לא עברתי לקומה משלי, אלא היה לי חדר, אימא שלי לא הצליחה בשום פנים ואופן להבין את החשיבות שאני מייחסת לדפיקה בדלת, לפני שמתפרצים לי לחדר. שוב ושוב ושוב היא הייתה פשוט פותחת את הדלת. התחננתי לפניה, צעקתי עליה, בכיתי לה ושוב ושוב ושוב ביקשתי שתדפוק. היא פשוט לא הצליחה ללמוד את זה ולא משנה באיזו טקטיקה נקטתי. לפעמים אמרתי לה:"לכי מכאן. אני לא מקשיבה למה שתגידי עד שלא תדפקי בדלת." אפילו זה לא עזר. היא לא הצליחה לקלוט את זה. לפעמים היא הייתה פותחת את הדלת ואחר כך דופקת, לפעמים היא הייתה דופקת ואז פותחת מיד את הדלת מבלי שהספקתי להגיד לה להכנס. לדפוק בדלת, לחכות לתשובה ורק אז לפתוח את הדלת - מעולם לא הצלחתי ללמד אותה.

אחותי הגדולה טוענת שאימא לא עושה את זה מכוונה רעה. היא אומרת שאימא פשוט לא יודעת לעשות את ההפרדה שביינה לבין ילדיה. מבחינתה, אנחנו גוף אחד. אימא שלי, כמו כל בנאדם אחר בעולם, מן הסתם לא דופקת בדלת, לפני שהיא נכנסת לחדר שלה. מבחינתה, להכנס לחדר שלי זה כמו להכנס לחדר שלה. היא לא רואה הבדל בננו. היא לא מבינה שאנחנו שתיי ישויות נפרדות. תודה לאל שעברתי לקומה משלי, אחרת כבר הייתי משתגעת. צריך לחוקק חוק נגד אנשים שמתפרצים לחדרים לא שלהם מבלי לדפוק בדלת. 

אגב, חוסר ההפרדה הזה, הוא גם מה שגורם לאימא שלי, לא להבין למה חשוב לי לעשות דברים מסוימים בעצמי. היא לא מבינה למה אני רוצה להיות עצמאית. היא לא מבינה שזה משפיל עבורי, שהיא התקשרה למורה הנהיגה שלי לשאול איך אני מתקדמת. היא לא מבינה למה זה הרגיז אותי, שהיא התקשרה למכללה מסוימת ואז קישרה אותי לשיחה בשיחת ועידה בטלפון. היא לא מבינה למה זה מקומם אותי שהיא פתאום מופיעה ומציצה מאחוריי הכתף שלי, למסך המחשב כשאני יושבת מולו. היא לא מבינה למה הרגיז אותי שהיא דיברה במקומי, כשישבנו מול הרופא, כשרציתי לבקש ממנו שירשום לי רטלין. היא לא מבינה למה מרגיז אותי, שהיא נוגעת לי בדברים. היא לא מבינה למה אני מתלבטת האם להתחיל ללמוד בשנה הבאה, או יותר מאוחר, בגלל שהיא התחילה ללמוד לתואר לא מזמן וזה ממלא אותה ומעשיר אותה, ולכן היא בטוחה שזה יעשה אותו דבר גם לי. במשך שנים היא הציעה לי, לפני כל מפגש חברתי, "תהיי רגועה ושקטה וחכי שיפנו אלייך ראשונים" וסירבה להבין שאני לא כמוה בקטע הזה, אלא טיפוס יוזם וחברותי.  היא לא מבינה איך אני נוהגת לקרוא לידידים שלי "מותק" כי היא לא עושה את זה. מבחינתה, אנחנו ישות אחת. היא חושבת שמה שמתאים לה - בהכרח צריך להתאים גם לי. אני, לעומת זאת, לא רואה באימא שלי דמות לחיקוי.

6. חוסר אדיבות - חייכו, אנשים, חייכו. תהיו נעימים וסובלניים. אני לא אומרת שצריך להיות ככה כלפיי כל אחד, ואני לא אומרת שאם מישהו מתנהג לא יפה - צריך להחזיר לו ביחס אדיב. אני רק אומרת, שאדיבות זה דבר כל כך חשוב. אני תמיד מחייכת לכל לקוח ולקוח בחנות. אני גם תמיד מחייכת לכל בנאדם שמציג את עצמו לפניי, בכל הקשר שהוא ובכל מקום שהוא. למה לא? שמחת חיים זה בריא. אני לא סובלת אנשים שלא מחייכים.

מחפשים עכשיו עובדים חדשים לחנות שאני עובדת בה. מדי פעם נכנס מישהו, שרואה את המודעה שתלויה בחלון הראווה, ושואל אותי פרטים לגביי המשרה. אני תמיד מחייכת ועונה באדיבות ואריכות. אם מישהו לא מחייך אליי בחזרה - אני מתחילה לחשוש שהוא ינסה להתקבל לעבודה, כי אם הבוס שלי יקבל אותי ואני אאלץ לעבוד כל היום עם גוש קרח - יהיה לי לא נעים. כמובן שאני לא יכולה לדעת מה עובר על הבנאדם. יכול להיות שבדיוק באותו רגע הוא מוטרד ובפעמים אחרות הוא כן חייכן ואדיב, אבל כאמור אני לא יכולה לדעת את זה. מפחידה אותי עצם המחשבה שאעבוד עם בנאדם שלא מחייך לעיתים קרובות. חיוך מתקשר לי אוטומטית לאדיבות. צריך לחוקק חוק נגד אנשים שלא מחייכים. ואלו מכם שיטענו:"אני לא אחייך אם זה לא בא לי בטבעיות" - יש לי תשובה. גיליתי שלפעמים, גם אם מישהו לא שמח, עצם החיוך גורם לו להיות שמח.

7. מגדר - פירוש המילה מגדר זה "ההיבט החברתי של מין." מדובר על הבדלים שהם לא ביולוגיים, כמו זה שלנשים יש שדיים ולגברים אין, אלא להיבטים החברתיים, שהתפתחו עם השנים. למשל: זה שיש כאלה שמצפים מאישה לאכול בביסים קטנים ועדינים ומגבר לא, או זה שרוב האנשים יקבלו גבר שתוקע גרפס - הרבה יותר בסלחנות מאישה שתוקעת גרפס. הדבר שהכי מעצבן אותי, הוא משהו שחוויתי על בשרי אינספור: כשגבר מזיין ומספר לכל העולם - הוא מלך. כשאישה מזדיינת ומספרת לכל העולם - היא שרמוטה. נשים צריכות "לשמור על שמן הטוב." זה כל כך מקומם אותי. גם לי יש יצרים עזים. גם אני רוצה לפעמים להזדיין. אני לא רואה סקס בתור משהו שאישה נותנת לגבר. אני רואה את זה בתור משהו שגבר ואישה מעניקים אחד לשניה. למה אני צריכה להתנצל בפניי מישהו שאני אוהבת להזדיין? למה אני צריכה להתבייש בכך שלא קשה לגרום לי לפתוח רגליים, בזמן שגברים יכולים להודות בפה מלא שהם מחפשים זיון? מה זה החרא הזה???

גם כל שאר החוקים הבלתי כתובים נראים לי מטומטמים. לי אין שום בעיה להיות הראשונה שמתקשרת לקבוע דייט, להיות הראשונה שיוזמת נשיקה או להיות הראשונה בליזום כל צעד ביחסים. אני לא מוכנה לשבת כמו איזו פתטית ולחכות שהוד רמומותו יתקשר אליי. למה זה שאני רוצה להפגש עם מישהו, פחות נחשב מזה שמישהו רוצה להפגש איתי? למה זה שאני רוצה להתנשק עם מישהו, או לשכב איתו או כל דבר אחר, נחשב פחות מזה שהוא ירצה לעשות את זה? למה אני צריכה לחכות שהגבר ייזום?

גם כל שאר החוקים הבלתי כתובים, מעצבנים אותי. למה אני צריכה לאכול בביסים קטנים ועדינים של ציפור בדייט, בזמן שהגבר יכול להרשות לעצמו לדפוק סטייק? למה אני לא יכולה להרשות לעצמי מליון ואחד דברים, שגברים כן יכולים להרשות לעצכם? למה אם גבר יצוץ לי מתחת לחלון - זה נחשב רומנטי, אבל אם אני אעשה את זה - זה נחשב פתטי? למה, בעוד כמה שנים, כשארצה להתחתן, אני אצטרך לחשוש שזה יפגע בגבריות של הגבר אם אני זו שאציע לו נישואים? אני מסרבת לחיות על פי החוקים האלה. אני יכולה לעשות כל מה שגבר יכול לעשות, חוץ מדברים שדורשים כוח פיזי. ומה שאני לא יכולה לעשות - זה לא בגלל שאני אישה, אלא בגלל שאני נונה. אני בטוחה שיש אישה שמסוגלת לעשות אותם.

8. להפלות בין עמי ותמי - עמי ותמי אלו השדיים שלי, עליהם דובר רבות בבלוג. עמי ותמי הם מאד קנאים ולכן אסור בתכלית האיסור להפלות בנהם! אוי לאדם שייתן יותר צומי לעמי מאשר לתמי, או להפך. עמי ותמי ישגעו אותי אחר כך במריבות. אני מאד שמחה שאף פעם לא נתקלתי במישהו שאוהב אחד מהם, או מעדיף אחד מהם, על פניי השני. אם היה מישהו כזה - הייתי נאלצת להעיף אותו מהחיים שלי ולא משנה כמה אני מחבבת אותו! עמי ותמי הם לפני כל אחד אחר. הם תמיד ילוו אותי ואף פעם לא ינטשו אותי ולכן עדיף לשמור על יחסים טובים איתם ובנהם מאשר על יחסים טובים עם כל אחד אחר! צריך לחוקק חוק נגד אנשים שאפילו מעלים על דעתם להפלות בין שדיים, ובמיוחד אם הם מעלים על דעתם להפלות בין עמי ותמי ספציפית.

(אוף, כל העיסוק הזה בשדיים הפך אותי עכשיו לחרמנית).

הקוראים הקבועים בבלוג שלי אולי תוהים, איך אני מרגישה עכשיו בנוגע ל-פ. האמת היא שאני בכלל לא חושבת עליו. די. וויתרתי על הרעיון של זוגיות איתו סופית. תראו, נפגשנו רק פעמיים בחיים וכבר הספקנו לעשות ארבע שיחות "יחסינו לאן". זה לא צריך להיות ככה בהתחלה. חודש ראשון אמור להיות חודש של כיף, ולא של חפירות על מהות היחסים. זה לא שווה את זה. כמובן שכל מקרה לגופו ולכן לא הוספתי סעיף "שיחות 'יחסינו לאן' בחודש ראשון" ולא טענתי שצריך לחוקק נגד זה, בגלל שאולי יש מקרים שזה כן מתאים. עם פ, בכל אופן, זה מאד לא התאים. אני המשכתי הלאה. ביום שישי האחרון נפגשתי עם חבורת אנשים, ואחד מהם ביקש את מספר הטלפון שלי. הסכמתי לתת לו. לא נראה לי שהוא ביקש את המספר בקטע אפלטוני. נראה מה יהיה הלאה בננו.   

הלוואי והחורף הזה ייגמר כבר. אני כל הזמן קופאת וכל הזמן מצוננת.

שלכם,

נונה.