היי לכל קוראיי ללא יוצא מן הכלל,

שקלתי לקרוא לפוסט הזה "כל סוף הוא התחלה חדשה" אבל אז הבחנתי שכך קראתי לפוסט הראשון בבלוג הזה. למען האמת, הכותרת "כל סוף הוא התחלה חדשה" מתאימה להיות שם הבלוג הזה לא פחות מ"יומנה של נונה". בשנה וארבעה חודשים שבהם כתבתי את הבלוג עברתי אינספור סופים והתחלות. המון גברים נכנסו ויצאו מהחיים שלי, נכנסתי ויצאתי מהמון מסגרות והמון חברות וידידים היו אורחים בחיי לפני שנעלמו מבלי שוב.

בימים האחרונים שוב התמודדתי עם סופים. שלשום ניתקתי את הקשר עם אמפטי. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאמפטי הוא בחור שיצאתי איתו בשבועות האחרונים. שמתי לב שכיף לי בחברתו, אבל שאני לא מצליחה לפתח אליו רגשות ולא רציתי להמשיך בקשר בצורה הזאת.

חשבתי שאמפטי ייקח את הפרידה קשה, אבל הוא דווקא קיבל את זה יפה. אמרתי לו את כל מה שכתוב בפוסט הקודם בנוגע אליו. אמפטי אמר שהוא מבין אותי. הוא אמר שבהתחלה הוא באמת נורא התלהב ממני ושהרגשות שלו אליי היו בתחילת הקשר בעלייה, אבל בזמן האחרון, כדבריו, "במקום ללכת ולעלות ולהגיע לשיא - הרגשות הפכו להיות בקו ישר."  להפתעתי, הוא אמר שגם הוא חשב על כל העניין בימים האחרונים. שאלתי אם גם הוא התכוון לנתק איתי קשר באותה פגישה. הוא אמר שלא. שהוא תכנן לתת לקשר הזה עוד הזדמנות ואז להגיע להחלטה בשבוע הבא.

אמפטי אמר שבאמת היה לו כיף איתי ושהוא באמת שמח שבילינו ביחד את התקופה הקצרה שיצאנו. הוא אמר שלפני כן הוא היה חסר נסיון כמעט לחלוטין ושהקשר איתי גרם לו להבין יותר איך להתייחס לבחורה. אמרתי לאמפטי את האמת. שגם לי היה נחמד בקרבתו ושאני חושבת שהוא אחד האנשים עם הלב הכי טוב שפגשתי בחיים שלי.

אני ואמפטי נפגשנו בבית קפה ושם ניהלנו את כל השיחה הנ"ל. אחריי שסיימנו לדבר על הקשר שלנו - המשכנו לשבת קצת בבית קפה ואז פתאום נזכרתי שעדיין יש לי כמה דברים בבית שלו (בייבידול, שמן עיסוי ומברשת שיער). מכיוון שאמפטי גר במקרה קרוב לבית הקפה בו נפגשנו - החלטנו שאני אקפוץ אליו כדיי שאקח את הדברים שלי.

ברגע שיצאנו מבית הקפה - התנשקנו בלהט. בזמן שהלכנו מחובקים לביתו, שקלתי לשכב איתו כשנגיע לשם. אני חושבת שזה חשוב לדעת שזו הפעם האחרונה ששוכבים עם מישהו - בפעם האחרונה ששוכבים עם מישהו. הייתי בטוחה שאמפטי לא יסרב לשכב איתי. צדקתי. ברגע שהגענו לביתו התחלנו להתמזמז. האמת היא שלא תכננתי לפני שיצאתי מביתי - לשכב איתו באותו ערב ולכן היו לי שערות ברגליים. בכל פעם שאני מחליטה לשכב עם מישהו מבלי שתיכננתי את זה קודם - אני סובלת מאותה בעיה. זה מביך אותי כל פעם מחדש שגבר יראה אותי ברגליים לא חלקות. אם אני מתכננת לשכב עם מישהו - אני מורידה שיער מכל מקום אפשרי בגוף, כולל גילוח מלא של הכוס, אבל אם לא - אני תמיד נתפסת שעירה. החלטתי הפעם לא להכנע לזה וביקשתי מאמפטי סכין גילוח. הסתגרתי בחדר האמבטיה וכעבור רבע שעה שבתי לחדרו עם רגליים חלקות וחיוך על הפרצוף.

הזדיינו ואחר כך שכבנו קצת מחובקים ודיברנו. יותר מאוחר אמפטי ליווה אותי לתחנת אוטובוס. הוא חיכה שם יחד איתי ואז הסתבר שפספסתי את האוטובוס האחרון. אמפטי התנדב לעזור לי עם הכסף למונית ואז חזרתי הביתה במונית.

אני מסתובבת מאז עם תחושה קשה. זה לא קשור לאמפטי ספציפית. במקרה הספציפי שלו, באמת לא פיתחתי אליו רגשות ולכן הפרידה לא קשה לי. קשה לי העובדה שעוד קשר נגמר. שאני שוב לבד. שאני שוב עומדת להכנס לטירוף של דייטים וסטוצים ויזיזויות וקשרים רומנטיים. כבר שנים שאני עוברת מגבר לגבר. שכבתי עם עשרה גברים בשנתיים. אמפטי הוא זה שהפך את מספר הגברים ששכבתי איתם מחד ספרתי לדו ספרתי. כתבתי על כל אחד מהגברים האלה בבלוג. עשרת הגברים האלה הם לפי הסדר: בוריס, מישהו נוסף שהיה יזיז שלי בסוף יב, שוקו, י, סמיילי, גוליבר, כתפי, שבי, פ ואמפטי.   

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שבחודש וחצי האחרונים עבדתי בחנות שמספקת ציוד למטיילים. בתחילה עבדתי במשרה מלאה, כלומר שש משמרות בשבוע. לאחר מכן הבוס שלי התחיל להתעצבן כי לא למדתי את העבודה מספיק מהר וכי היו לי בעיות של סדר וארגון (פירוט כאן). הוא לא יכל להרשות לעצמו לפטר אותי, כי ידע שהרבה עובדים עומדים לעזוב ולכן במקום זה הוא קיצץ לי במשמרות. מספר המשמרות ירד לחמש ואחר כך לארבע. השבוע היו אמורות לי רק שלוש משמרות.

העובדים שהודיעו מראש על עזיבה עזבו ואז פתאום עוד עובדים עזבו במפתיע. החנות נותרה עם מעט מאד עובדים. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, הבוס שלי לא יכול לפטר אותי עכשיו בשום פנים ואופן. הוא חייב לתת לי שש משמרות בשבוע, כי אין מספיק עובדים. אני הייתי מאושרת כי הייתי בטוחה שעכשיו הוא ייתן לי לעבוד במשרה מלאה, אבל כעת גיליתי שהוא לא יבחל בשום אמצעי כדיי לתת לי כמה שפחות שעות.

מה שהוא עשה זה פשוט לשנות את השעות של המשמרות. עד כה משמרת ערב הייתה מתשע ורבע עד ארבע ומשמרת ערב הייתי משתיים עד עשר. מה הבוס שלי עשה? הוא שינה את השעות של משמרת הבוקר להיות מתשע ורבע עד שתיים ואז נתן לי שלוש משמרות כאלה בשבוע הבא. מה זה החרא הזה? זה יוצא ארבע שעות ושלוש רבעי ליום. זה כלום. זה לא מספיק שעות בשבילי.

תחשבו על זה שהמוכר מגיע לחנות בתשע ורבע, אבל רק בתשע וחצי היא נפתחת. זה לא שלקוחות מחכים עם סטופר כדיי להכנס לחנות בתשע וחצי. לרוב אין מכירות עד אחת עשרה. מה שאומר שאני גם אעבוד מעט שעות ושאלו גם שעות שבהם יש מעט בונוסים על מכירות. 

החלטתי לנהל עם הבוס שלי שיחה מאד חשובה ביום ראשון הקרוב. החלטתי לומר לו שאני אוהבת את העבודה בחנות שלו ושאני רוצה להשאר ולכבד את ההתחייבות לשנה שנתתי לו, אבל שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד במשרה לא מלאה. זו האמת. אני אגיד לו שאני יודעת שהוא לא כל כך מרוצה מהתפקוד שלי, אבל הרי ככל שהוא ייתן לי יותר שעות - אני אלמד את העבודה יותר מהר ויותר ביעילות. אני אגיד לו שזה נתון לשיקול דעתו כמה שעות לתת לי לעבוד, אבל זה נתון לשיקול דעתי  באיזו עבודה אני אבחר לעבוד. אני אגיד לו שאני חושבת שאני הולכת ומשתפרת. אני אגיד לו שאם הוא חושב שהתפקוד שלי לא מספיק טוב כדיי לעבוד אצלו - שיפטר אותי ושאם הוא חושב שהתפקוד שלי מספיק טוב כדיי לעבוד אצלו - שייתן לי לעבוד במשרה מלאה. אני אהיה כנה עד הסוף ואומר לו גם שאני יודעת שהוא משאיר אותי עד שימצא עובד אחר, אבל אני לא באתי כדיי לסתום חורים. אני באתי כדיי לעבוד. אין שום סיבה שמישהי שהיא לא סטונדטית תעבוד כל כך מעט שעות ביום. אני אומר לו שהסיבה שהחלטתי לא ללכת ללמוד השנה, היא כדיי לעבוד ולחסוך כסף.

אני מנחשת מה הוא יענה לי. אני בטוחה ב-99% שאם אומר לו את כל מה שאני מתכננת לומר לו - הוא יגיד שהוא הולך להמשיך לתת לי מעט שעות. במקרה כזה אני אגיד שאני מודיעה על התפטרות ושאני אעזוב בעוד שבועיים. אומנם אני התחייבתי לשנה אבל הוא התחייב לתת לי משרה מלאה. הוא הפר את ההתחייבות קודם. אני רוצה להודיע שאעזוב בעוד שבועיים כי אני מקווה ששבועיים יהיו מספיק זמן בשבילי כדיי למצוא עבודה חדשה. אני חושבת שזה טוב בשבילי שיהיה לי דד ליין. כשאין לי דד ליין למציאת עבודה - אני מורחת את הזמן. אם אדע שיש לי שבועיים בלבד למצוא עבודה - אני אכנס לזה במלוא המרץ.

אולי תגידו שאם אני אגיד לו דבר כזה - הוא עלול לפטר אותי במקום, אבל אני לא חושבת שהוא יעשה זאת, כי הוא לא יכול להרשות לעצמו. אין לו מספיק עובדים כרגע. אני חושבת שלנהל איתו את השיחה הזאת זה הדבר הנכון לעשות.

אבל קשה לי קשה לי קשה לי קשה לי. עברתי כל כך הרבה מסגרות. אני כל כך רוצה יציבות. אני כל כך רוצה למצוא את המקום שיתאים לי. שוב ושוב אני מקבלת את התחושה שאני לא מתאימה לשום מקום. מתסכל אותי שבעבודה חושבים שאני לא שמה זין. אני כן שמה זין. מאד אכפת לי מהעבודה אבל לוקח לי הרבה יותר זמן ללמוד. בעיות הסדר והארגון נובעות מהליקוי שלי. לא משום דבר אחר.

בכל מקום שאני מגיעה אליו - מאשימים אותי בכך שאני לא "מגדילה ראש". כבר התחלתי לתעב את הביטוי הזה. מספיק קשה לי לעשות את מה שאומרים לי, ולכן כל כך מתסכל אותי כשמצפים ממני לחשוב על רעיונות חדשים בעצמי. יש עכשיו אחראי משמרת חדש בחנות, ובנוסף לכך שהוא ביקש ממני לשמור על הסדר, להתמצות בחנות ולתת יחס כמה שיותר מקצועי ללקוחות - הוא רוצה בנוסף שאני "אגדיל ראש". שאני אחשוב על לסדר את החנות בצורה אחרת. הוא אמר: "בפעם הראשונה שהסתכלתי על הארגז של התיקים שחזרו מתיקון - ידעתי שזה לא הולך להשאר שם. שצריך למצוא פתרון אחר מאשר ארגז שתקוע בין הסחורה." או למשל:"אני חושב שמהדברים שבדרך כלל לא נמכרים - כדאי לשים כמה שיותר פריטים במחסן ושבחוץ יהיו רק דוגמאות. כרגע החנות עמוסה מדי. הכול נופל." או למשל שהוא תלש את כל הכרזות שהיו מודבקות לשולחן של הקופה או אלף ואחד דוגמאות. אני לא חושבת בצורה כזאת. אני תמיד מניחה שאם דברים הם בצורה מסוימת - כנראה שיש סיבה לכך. אפילו לא עולה על דעתי לשנות.

הרמקולים של המחשב בקומה שלי בבית לא עבדו ולכן הנחתי במשך שמונה חודשים שהם מקולקלים, עד שחברה שלי באה אליי, ניסתה להתעסק בהם ואז גילתה שהם פשוט לא היו דולקים. זו גם דוגמא לכך שאני משאירה דברים כמו שהם. או למשל: בארון בגדים שלי לא היה מספיק מקום לבגדים שלי. פשוט השארתי חלק מהבגדים מרוחים על הרצפה בחוץ. אפילו לא עלה על דעתי לנסות למצוא פתרון.

גם כשעשיתי שירות לאומי בגן ילדים - עשיתי מה שאמרו לי. ידעתי שאם יש לילדים נזלת - אני צריכה לקחת טישו ולנקות להם את האף. זהו. ואז הגיעה לגן איזו מטפלת מחליפה. מיד ביומה הראשון שם היא החליטה לנקות לכל הילדים את האף עם סבון ומים חמים. מיד ביומה הראשון שם היא ראתה שהעור של הילדים יבש ולכן היא מרחה עליהם קרם. היא זו שחשבה על כך שבמקום לתת לילדים לאכול בסכו"ם רגיל ואז לנקות להם את הפנים עם מגבון ואז לעשות במשך שעות כלים - עדיף לקנות סכו"ם חד פעמי בכסף שהולך על מגבונים ואז לשטוף להם את הפנים. כל מני רעיונות כאלה, שבחיים לא עלו על דעתי. לי אמרו ביומי הראשון לעבודה שם שמנקים לילדים את הפנים עם מגבונים. אמרו לי אז אני עושה.

בכל מקרה, נראה שגם העבודה בחנות המחנאות לא הסתדרה ולכן אני שוב אאלץ לחפש עבודה חדשה. עוד מסגרת, עוד תקופת חיפוש, עוד הסתגלות. הלוואי ואני אמצא כבר יציבות. גם עבודה קבועה, גם גבר קבוע, גם חברים שלא ייעלמו לי מהחיים. כמה פעמים כבר כתבתי בבלוג הזה "זו תחילתה של תקופה חדשה בחיים שלי"? יותר מדי פעמים. עם כמה תהפוכות יוכל אדם להתמודד בחייו? האם טיפת יציבות זה יותר מדי לבקש?

קפוא בחוץ.

שלכם,

נונה.