היי לקוראיי,

לפני כמה שבועות כתבתי את הפוסט הנונה מחפשת משמעות. תיארתי שם את זה שאין לי כוח להשקיע בכלום. בזמנו הייתי בקשר זוגי עם אמפטי, ולא רציתי להמשיך את הקשר, כי לא היו לי רגשות אליו, וידעתי שגם לא יהיו לי רגשות אליו. נראה לי חסר טעם להשקיע בקשר שאני בכל מקרה יודעת שיסתיים בקרוב. תיארתי בפוסט ההוא את זה שלא היה לי כוח להשקיע בעבודה בחנות שעבדתי בה ושגם ביחסים עם ההורים שלי כבר לא נותרו לי כוחות להשקיע. בפוסט הנ"ל גם כתבתי על כך שגם במראה החיצוני שלי אני פחות ופחות משקיעה וגם בנקיון הקומה שלי. גם תיארתי שקשה לי להשקיע בקשרים עם חברות וידידים שלי, כי כבר ראיתי כיצד המון קשרים שהשקעתי בהם בעבר, התנתקו בשלב מסוים. תיארתי כיצד הכול נראה לי סתמי וחסר משמעות. תיארתי תחושת ריקנות.

התחושה הזאת שוב משתלטת עליי ובמלוא העוצמה. שלא שווה להשקיע בכלום. שכלום לא משמעותי. אני מניחה שתחושת הריקנות שהשתלטה עליי קשורה לזה שאני כבר שלושה שבועות רובצת בפיז'מה מול הטלוויזיה. לא את כל 24 השעות של היממה אני מעבירה כך. מדי יום אני יוצאת מהבית לקוצ'ינג, או לשיעור נהיגה או כדיי להפגש עם אחד החברים שלי או כדיי לעשות סידורים או בשביל ראיון עבודה, אבל עדיין רובם המכריע של השעות עובר עליי בבית.

מצאתי שתיי עבודות חדשות. עבודה בטלמרקטינג ועבודה באוניברסיטה בתור מתרגמת לעיוורים במבחנים. שניי העבודות הן לא במשרה מלאה. העבודה בטלמרקטינג היא ארבע פעמים בשבוע לארבע שעות כל פעם, העבודה באוניברסיטה דינאמית, אבל לא נראה לי שאיי פעם אני אעבור את השמונה שעות בשבוע. אין עד כדיי כך הרבה מבחנים באוניברסיטה. שש עשרה שעות בשבוע בטלמרקטינג פלוס כמה שעות באוניברסיטה לא יכניסו לי הרבה כסף, אבל אני מתפשרת על כך. אני חושבת שהעבודות האלה באמת מתאימות לי. תראו, לעבוד חודש במשרה חלקית יוצא בערך אותו כסף, כמו לעבוד שבועיים במשרה מלאה ואז שיפטרו אותי ואז לא לעבוד בכלל במשך שבועיים בזמן שאני מחפשת עבודה חדשה.

הסיבה שאני לא נלחמת על למצוא עבודה שתהיה גם מתאימה לי וגם במשרה מלאה, היא שאני כבר לא מאמינה ביכולת שלי. אחריי כל כך הרבה מסגרות שפלטו אותי מתוכן, אחת אחריי השניה, קשה לי להאמין ביכולת שלי להחזיק במשרה קבועה. בכלל, האמונה שלי בעצמי הולכת ונחלשת.

יצא לי לקרוא פוסטים ישנים בימים האחרונים. פתאום ראיתי שגם לפני חצי שנה היו לי בדיוק אותן מטרות שיש לי עכשיו. אף אחת מהמטרות לא הצלחתי להשיג. לא רשיון נהיגה (אני לומדת נהיגה כבר כמעט שנתיים!), לא עבודה קבועה ונורמלית, לא קשר זוגי, לא ביטחון בכך שהחברים שלי לא ייעלמו לי מהחיים. אני יודעת שאני צעירה מאד ואני יודעת שיש לי עוד המון זמן, אבל נמאס לי להגיד לעצמי "די, נונה. את רק בת עשרים. הכול יהיה בסדר." אז מה אם אני רק בת עשרים? זה אומר שאני לא צריכה לשאוף להצליח במשהו שאני עושה? כלום לא מצליח לי. כמעט עשרה חודשים עברו מאז עזבתי את הקיבוץ ואני בדיוק באותו מצב שהייתי בזמנו.

אני מרגישה כאילו אני פשוט מעבירה את הזמן. כל הזמן רק מעבירה את הזמן. שאני לא עושה שום דבר משמעותי. שאני לא מותירה חותם על העולם. מתעוררת כל יום בשתיים בצוהריים, רובצת מול הטלווזיה והמחשב, יוצאת מהבית לשעתיים בשביל אחד מהעיסוקים שלי ושוב חוזרת הביתה לטלווזיה ולמחשב. לפעמים אני מבקרת את מימי בעבודה. בערבים אני לפעמים יוצאת לבית קפה.

אם הייתי חושבת שהסיבה לדאון היא רק זה שאני כרגע מובטלת - הייתי יכולה להרגע ולדעת שזה יעבור עוד כמה ימים. הריי השבוע אני מתחילה לעבוד. אבל זה לא רק זה. העניין הוא שבכלליות החיים של הסובבים שלי נראים לי בורגניים. אני מסתכלת על ההורים שלי: קמים בבוקר, הולכים לעבודה, יושבים במשרד שמונה שעות, חוזרים הביתה, רבים עם הבנות שלהן, מנקים את הבית, מבשלים, מנקים, רבים בנהם, דואגים בגלל המשכנתא, עושים סידורים כמו לשלם ביטוח לאומי או לשדרג את הפלאפון, מפליצים מול הטלוויזיה והולכים לישון. זה מה שצפוי לי?

אני גם רואה את החברים שלי: קמים בבוקר, הולכים לעבודה או לאוניברסיטה, מעבירים את הזמן שם כמה שעות, חוזרים הביתה, מרכלים בפלאפון, מתכתבים במסנג'ר, לפעמים יוצאים לפאב או לבית קפה, מחשבים אם נשאר להם מספיק כסף בחשבון הבנק אחריי היציאה, נחים קצת מול הטלווזיה והולכים לישון. זה רק טבעי ונורמלי. אני יודעת את זה. לא אמור להיות בזה משהו רע. אבל העניין הוא שלפעמים אני חושבת: זהו? בשביל זה אנחנו קיימים?

מאד הייתי רוצה להרגיש שיש איזושהי תוכנית גדולה מזו. שיש איזושהי משמעות לזה שאנשים מהלכים על פניי האדמה. שיש משהו יותר גדול מזה. משהו. משהו מעבר להתעסקות בכסף ובסידורים ובהנאות רגעיות. סיבה אמיתית לאנשים לקום בבוקר, מעבר לעובדה שהם חייבים.

אני יודעת שזו אחת הסיבות העיקריות שיש אנשים שחוזרים בתשובה. הם אומרים ששם הם מצאו את האור. ששם הם מצאו את הדרך לחיים רוחניים יותר ושכעת יש להם בחיים יותר ממה מהחיים הסתמיים שאני מתארת. לא, אני לא הולכת לחזור בתשובה. אל תדאגו. אני לא אעמוד בזה שאסור להזדיין לפני החתונה. וחוצמזה, יש לי סקיני ג'ינס חדש שאני לא רוצה לוותר עליו כל כך מהר.

אני זוכרת שמישהו שהיה השותף שלי לדירה, כשעשיתי שירות לאומי בקיבוץ, החליט לעבור לחווה שאין בה מים וחשמל, כדיי להיות רועה צאן. בזמנו לא הבנתי את הצעד הזה שלו. לא הבנתי מה יניע אדם שפוי ללכת לחווה שאין בה בכלל אנשים מלבד זוג אחד, כדיי לרעות צאן ולקבל על זה שכר של התנדבות. בזמנו אמרתי לו שאני לא מבינה אותו. אני זוכרת מה הוא ענה לי:"אני לא רוצה את המסלול הרגיל של תיכון-טיול-צבא-אוניברסיטה-עבודה-נישואים-ילדים-משכנתא. אני רוצה להרגיש שאני עושה דברים מעניינים. בעיניי זה מאד מעניין לגור בחווה כזאת. אולי אחר כך אני אצטרף לחוף של נודיסטים. מה, זה לא מעניין לבדוק חיים של נודיסטים?" היום אני מבינה את הצעד הזה שלו.

כבר כמעט עשרה חודשים, מאז עזבתי את הקיבוץ, אני עובדת בעבודות מזדמנות או/ו בתקופת חיפוש לעבודות מזדמנות ובזמני הפנוי אני שורצת מול הטלווזיה והמחשב. לפעמים אני נפגשת עם חברים שלי. לפעמים אני מזדיינת עם מישהו. לפעמים אני קוראת ספר רב-מכר. לפעמים אני עושה סידורים. לפעמים אני עושה שופינג של בגדים. רוב הזמן אני מוטרדת מזה שאני לא מצליחה לחסוף כסף, כי יש לי הרבה הוצאות על הפלאפון ועל שיעורי הנהיגה ועוד דברים.

אם מחר אני אמות - אני לא חושבת שהעולם ירגיש בחסרוני. כמובן שהמשפחה שלי והחברים שלי יהיו מבואסים. אבל זהו. העולם ימשיך כמנהגו. באיזשהו מקום אני יודעת שאני סתם קוטרית. כך יהיה שרוב האנשים בעולם הזה ימותו. מעטים האנשים שמצליחים לשנות את העולם בכך שהם למשל מוצאים פיתרון למחלה שהייתה לפני כן חשוכת מרפא, או בכך שהם ממציאים המצאה שלא תאומן. מה בדיוק אני רוצה? שיזכרו אותי כמו שזוכרים עד היום את איינשטיין או את אלכנסדר בל או את ביל גייטס? זה לא הולך לקרות. יש סיבה לכך שאנשים כאלה הם נדירים. אם הם לא היו נדירים - לא היו זוכרים אותם.

אז כנראה שצריך לשאוף לדברים אחרים. אולי אני לא צריכה להיות מיוחדת בעיניי כל העולם, אבל אני כן רוצה להיות מיוחדת לאנשים מסוימים. אני חושבת שזו אחת הסיבות שנמאס לי ממין מזדמן. נמאס לי שגברים רואים אותי בתור עוד אחת שהם זיינו. אני רוצה להיות מיוחדת למישהו. אני רוצה להיות בשביל מישהו הבחורה שהוא אוהב (כמובן שאני רוצה גם לאהוב אותו בחזרה).

לפעמים אני מוצאת את עצמי מייסרת את עצמי על העבר. מייסרת את עצמי בגלל שמישהי שהייתה פעם חברה טובה שלי וניתקנו קשר - חושבת היום שאני שרמוטה. מייסרת את עצמי כי ביזבזתי רבע משכורת מהעבודה בסופר כל חודש, בשביל טסט באופקים, כי המורה הגיש אותי מבלי שאהיה מוכנה, מייסרת את עצמי בגלל טעויות מסוימות שעשיתי עם גברים, מייסרת את עצמי על כך שאני לא מצליחה להחזיק במקום עבודה. נמאס לי לייסר עת עצמי. נמאס לי להרגיש שאני עושה טעות אחריי טעות.

אני לא חושבת שההורים שלי אוהבים אחד את השניה יותר. אני חושבת שנשאר רק ההרגל. אני רואה את זה גם אצל זוגות נוספים, מסיפורים שסיפרו לי חברים שלי על ההורים שלהם. אתם חושבים שאפשר לאהוב באותה מידה מישהו שחיים איתו במשך שלושים שנה? אני לא יודעת. אני חושבת שנדירים הזוגות האלה. אם מצליחים למצוא זוגיות כזאת - זה מדהים בעיניי. אם איי פעם אני אמצא מישהו שיאהב אותי אהבה בוערת ויוקדת במשך עשרות שנים - זה בטוח משהו שנותן משמעות לחיים. זה בטוח משהו שאומר שלא העברתי את החיים שלי סתם. אני יודעת שמוקדם לחשוב על זה כי אני מאד צעירה, אבל אתם יודעים מה? עזבו כרגע אהבה בוערת ויוקדת במשך עשרות שנים. אני אהיה מאושרת ומסופקת אם יהיה גם מישהו שיאהב אותי אהבה בוערת ויוקדת כרגע. שיאהב אותי ואני אוהב אותו. לא רוצה יותר קשרי "בין לבין". רוצה יותר מזה.

אולי הפוסט הזה הוא סתם זיון שכל. אולי טיפשי להתעסק בכל זה. אולי אני צריכה להפסיק לחפש משמעות כל הזמן. אולי זה מה שיש וזהו. אולי אני רוצה יותר מדי. אולי אני צריכה להסתפק ברגעים קטנים של הנאה, שאני עוברת מדי יום. הנאה משוקולד או מסרט ממש טוב, או משיחה ממש מצחיקה עם אחד החברים שלי, או מבגד חדש ויפה, או מפאב חדש ונחמד. רוב האנשים מסתפקים בזה. למה רק אני חייבת לשאוף ליותר? ואולי אימא שלי צודקת. אולי באמת אם אלך ללמוד באוניברסיטה כמה שיותר מהר - זה ימלא אותי ויעשיר אותי. אני לא יודעת כי לא ניסיתי. בכל מקרה, גם אם אחליט ללמוד בשנה הבאה - כבר מאוחר מדי. אני לא אספיק לעשות פסיכומטרי. חוצמזה, אני בכלל לא בטוחה מה אני רוצה ללמוד.

כואב לי הראש.

שלכם,

נונה.