היי לקוראיי,

אני אדם מאד פתוח, כנה וישיר. תמיד הייתי כזו ואני מאמינה שתמיד אהיה כזו. מאז ומעולם לא הייתה לי בעיה לחלוק את חיי האישיים עם כולם. אני מניחה שרוב האנשים שעברו התעללות במשפחה לא היו ממהרים לשתף את כל העולם ואחותו בכך, אבל לי אף פעם לא הייתה בעיה לספר את זה לאנשים שזה עתה הכרתי. אני לא משתפת רק בהתעללות במשפחה. אני משתפת גם בקשיים שלי, בשמחות שלי, בהיסטוריה שלי עם גברים, ביחסים שלי עם אנשים ובעצם במה לא.

יש לי דחף לדווח לחברים שלי על דברים משמעותיים שקורים לי. כשקורה לי אירוע משמעותי - אני עושה סבב בין כל החברים שלי ומספרת לכל אחד ואחד מהם, על הדבר הזה. תבינו שרוב החברים שלי לא קשורים אחד לשני, וכך אני מוצאת את עצמי מספרת את אותו סיפור, בדיוק באותם מילים, לפחות לשמונה אנשים. אני גם נוהגת לכתוב על הדברים האלה פוסטים. הפוסטים הם ציטוט מדויק של הדברים שאמרתי לחברים שלי.

יש לי חברים שאני נפגשת איתם רק פעמיים-שלוש בשנה, כמו שושה או אלמו. כשאני נפגשת עם אחת מהן, אני חייבת לספר לה בראשי פרקים את כל מה שעברתי בחצי שנה האחרונה. תמיד קורים המון דברים והבחורה שמולי נאלצת לשבת במשך שעות ולהאזין.

ובנוגע לבלוג: לא יעלה על הדעת שאני אתחיל מקום עבודה חדש, או אצא עם מישהו, או אשכב עם מישהו, או אעבור חוויה משמעותית כלשהי, מבלי לדווח על כך בבלוג. אני פשוט לא מסוגלת שלא לדווח, גם אם אני מנסה לעצור את עצמי. זה מין הרגשה של: "אם אני לא אכתוב על זה - זה לא קרה." אני תמיד חייבת לדווח. תמיד תמיד תמיד. לפני שלושה שבועות בערך עברתי חוויה מאד משפילה עם בחור מסוים. החלטתי פעם אחת לא לדווח על הפרטים המלאים ולכן פירסמתי פוסט רק של שורה אחת בשם זיינו אותי בתחת בניגוד לרצוני. החזקתי מעמד בערך יומיים לפני שפירסמתי את הפוסט זיון בתחת שבו פירטתי בפרטי פרטים על מה שהלך שם. למה בעצם? מה כל כך בער לי שכולם ידעו שעברתי חוויה משפילה כל כך?

או עוד דוגמא: לפני כמה חודשים הכרתי את פ דרך הבלוג שלי. נוצר בננו קשר. אחר כך אני רציתי קשר רציני, הצעתי לו את זה והוא לא רצה. למרות שידעתי שהוא קורא בבלוג שלי, המשכתי לכתוב עליו. זה היה מעשה שרוב האנשים לא היו עושים. למה אני צריכה שבנאדם יידע שאני עדיין חושבת עליו ועדיין רוצה אותו, אחריי שכבר נתן לי תשובה חד משמעית שהוא לא רוצה אותי?

כשפתחתי את הבלוג הזה, נשבעתי שלא אתן לאף אחד מהאנשים שמכירים אותי לקרוא בו. באמת לא נתתי לינק לאף אחד. על כך אני באמת שמחה. עם זאת, אני יודעת בוודאות שאנשים שמכירים אותי ולא אוהבים אותי, עלו על הבלוג והם קוראים בו. מדובר על אנשים שפעם היו חברות וידידים שלי, והיום הקשר בננו ניתק לחלוטין. לא רק שהוא ניתק, הם שונאים אותי ומזלזלים בי. התעקשתי לא לתת לזה להשפיע עליי. התעקשתי להמשיך לכתוב את הבלוג הזה.

הדחף לשתף בחיי האישיים את כולם פעל לרעתי פעמים אינספור. הייתי ילדת כאפות בבצפר. אני זוכרת את עצמי בכיתה ח יושבת עם בני הכיתה שלי בשיעורי אומנות ומספרת לכולם על החבר שהיה לי בזמנו ואיך התנשקנו צרפתית. זה כמובן התפשט לכל השכבה, וכולם הוסיפו פרטים משלהם והרכילות חגגה. אני זוכרת עוד אינספור פעמים, באינספור זמנים ובאינספור מקומות, שבהם ידעתי שמרכלים עליי.

ונזק שנגרם בנוגע לכתיבת בלוגים? הריי רק בגלל הבלוג הקודם שלי העיפו אותי מהוסטל של אוטיסטים, בו עשיתי שירות לאומי. כתבתי שם על האוטיסטים ונקבתי בשמותיהם האמיתיים. זה היה להפר את החסיון שלהם כמו שרופא מפר את החסיון של מטופליו. לא ידעתי. זה לא שחשבתי "הנה אני עושה משהו אסור אבל אני בכל זאת אעשה אותו."

אחריי שהעיפו אותי מההוסטל, מצאתי מקום שירות חדש בגן ילדים בקיבוץ. גם שם היה בלאגן גדול עם הבלוג. המטפלות בגן עלו על הבלוג שלי וגילו שהתחרמנתי עם מישהו בגן הילדים. מדובר על איזשהו אורח בקיבוץ שהתגנבתי איתו לגן בלילה, כי לא היה לנו מקום אחר להתחרמן בו. המטפלות רתחו מכעס. גם כל שאר הקיבוץ עלה על הבלוג. זה קרה במקרה כמה ימים לפני שהתכוונתי לעזוב במילא, אבל אם לא הייתי אמורה לעזוב - הייתי צריכה לעזוב רק בגלל שהם עלו על הבלוג. קיבוץ זו קהילה קטנה, מסוגרת ורכלנית. הדבר האחרון שצריך בקיבוץ זה שם של שרמוטה.

ועוד משהו: לפני שבוע בערך ההורים שלי עלו על הבלוג. שכחתי לסגור את החלון לפני שקמתי מהמחשב ויצאתי מהבית. אימא שלי עברה במקרה ליד המחשב, ראתה וקראה. מזועזעת כולה היא קראה לאבא שלי שקרא גם הוא והזדעזע עוד יותר. באותו ערב הוא דרש ממני "למחוק את התועבה" ואמר שאני יותר גרועה מזונה ושהוא יעיף אותי מהבית. ברור לי לחלוטין שהוא לא יעיף אותי לרחוב. ברור לי לחלוטין גם שהוא לא ימשיך לקרוא כאן, כי הוא לא מבין כלום במחשבים ולכן לא יידע איך למצוא את הבלוג והוא לא זוכר את הכינוי. אבל עדיין לא נעים לי עם העובדה שאבא שלי לא אמר לי אפילו "שלום" כבר שבוע. הוא החליט לא לדבר איתי בכלל. 

זה הבלוג השלישי שלי. את הבלוג הראשון סגרתי כי אנשים בשכבה שלי עלו עליו והפציצו אותו בתגובות מגעילות, את הבלוג השני סגרתי בגלל ההוסטל.

אני אוהבת תשומת לב. תמיד אהבתי להיות במרכז העניינים. אני יודעת שתשומת לב שלילית זה דבר רע, אבל גם בה הסתפקתי בתור ילדה. אני רוצה לשבור את המעגל הזה, אבל מאד מתקשה. אני עדיין נפתחת לאנשים מאד בקלות, ועדיין ממשיכה לכתוב בלוגים. קשה לי. אני לא מכירה דרך אחרת ביחסים עם אנשים. אני לא מבינה איך רוב העולם שומר על ענייניו הפרטיים לעצמו.

ובנוגע לבלוג? אני לא אוותר עליו גם אם יתהפך העולם. אני לא אוותר עליו בעד שום הון שבעולם. הבלוג מפתח את כישרון הכתיבה שלי, הוא עוזר לי לפרוק, הוא גורם לכך שיהיה לי תיעוד על הכול, אני מקבלת בזכותו הרבה פידבק והוא גם מעביר לי רבות משעות הפנאי שלי, כי אין לי כמעט תחביבים.

בסופשבוע האחרון היה פרוייקט בישרא בשם "בלוגים בתחפושת". בפרוייקט זה, שהיה בנושא החם, התבקשו בלוגרים לחפש את הבלוג שלהם לבלוג אחר, כלומר לכתוב פוסט בסגנון של בלוגר אחר. בחור טוב בחר להתחפש אליי. אני מעריכה את המחווה אבל הפוסט שכתב, גרם לי לקלוט שאולי הקוראים תופסים אותי בצורה לא נכונה. תיכנסו ללינק, תקראו את הפוסט ותבינו. הוא כתב בפסקה אחת משהו שהוא חושב שאופייני לי. הוא כתב שם שהכרתי מישהו, ראיתי שאני לא נמשכת אליו, ביליתי איתו את הלילה והחלטתי להמשיך להפגש איתו למרות שאני לא נמשכת אליו. אני חושבת שאני נראית קצת כמו שרמוטה פוסטמה בפוסט שכתב. אני לא כזאת. הסיבות שהתחרמנתי עם כל כך הרבה אנשים לא היו רק בגלל חרמנות טהורה אלא בגלל סיבות הרבה יותר עמוקות. זו אחת הסיבות לכך שהפוסטים שלי כל כך ארוכים. כי אני מפרטת על התחושות שלי ועל הסיבות האלה. כשכותבים את זה רק בפסקה אחת - אני יוצאת שטחית. מה שכתב תכלס נכון. זה באמת נכון שנקלעתי לסיטואציות כאלה, אבל שוב, הדברים היו הרבה יותר עמוקים.

האם זו התדמית שלי בעיניי העולם? שרמוטה פוסטמה? אני חושבת שלא בעיניי כולם. הרבה פעמים אנשים כתבו לי תגובות בבלוג, שהם מאד מעריכים אותי ושהם חושבים שאני מדהימה. הריי הבלוג הזה הוא לא בלוג זימה. כתבתי על סקס אבל כתבתי גם על המשפחה שלי, על החברים שלי, על מקומות עבודה, על מקומות שירות, על הליקוי שלי, על תוכניותי לעתיד וכו'. גם כשכתבתי על סקס זה היה פחות בקטע של תיאורי זימה ויותר בקטע של להבין את המניעים שגרמו לי לשכב עם אנשים. מניעים שנבעו מתובנות עמוקות. גם חברים שלי אמרו לי שוב ושוב כמה הם מעריכים אותי, ושהם יודעים שאני עמוקה ויש לי תובנות על העולם. גם בחור טוב כתב לי שהוא מעריך אותי, ושאם לא היה מעריך אותי לא היה קורא בבלוג שלי ושאם לא היה מעריך אותי - לא היה בוחר להתחפש דווקא אליי.

אבל יש אנשים שמסתובבים בעולם וחושבים שאני שרמוטה פוסטמה. אני לא משלה את זה עצמי שאין. מה אני צריכה לעשות בנוגע לזה? אין לי מושג. זה מציק לי, אבל לא מספיק כדיי לסגור את הבלוג.

אני לא רואה רע בלדבר על סקס. מבחינתי זה פשוט עוד אחד מתחומיי החיים. מבחינתי לדבר על סקס זה כמו לדבר על אוכל או על כל נושא אחר בעולם. למה אנשים עושים מזה סיפור כל כך גדול? למה אנשים מתעקשים לשמור על פרטי חיי המין שלהם לעצמם? אני לא יודעת. אותי זה לא מביך בכלל.

שמי נונה כהן, אני עובדת בטלמרקטינג, אני עובדת באוניברסיטה, עשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים ובקיבוץ, אני באה ממשפחה מרובת ילדים, אני מכורה לשוקולד, אני מאד אוהבת לקרוא ספרים, אני גבוהה, אני אוהבת לדבר הרבה בפלאפון, אני אוהבת את הסדרה "בנות גילמור" ואני חייבת לשתות נס כל בוקר. אני גם אוהבת סקס. הסקס הוא רק עוד אחד מהדברים שמאפיינים אותי. זה שמישהי אוהבת סקס - לא אומר שזה הדבר היחיד שמעניין אותה. פעם הסקס באמת העפיל לי על תחומיי החיים האחרים, אבל בזמן האחרון אני עובדת על זה ומשתפרת. שאר העולם יצטרך להבין את זה. אם לא - אני לא מתכוונת לעשות שום דבר בנוגע לכך.

שיהיה לכם אחלה שבוע.

שלכם,

נונה.