שלום לכל הבנים, הבנות ואלה שלא בטוחים בזהות המינית שלהם,

אני שונאת התנהגות מזויפת. תמיד שנאתי ואני מאמינה שתמיד אשנא. אחד הההבדלים המהותיים בייני לבין אימא שלי, הוא שאימא שלי דוגלת בהתנהגות מזויפת. הדבר בא לידיי ביטוי בהרבה דברים, ובמיוחד בהכנסת אורחים. יצא לי לתהות על כך אתמול בערב, כשהחבר של אחותי הגדולה בא לארוחת ערב. אימא שלי טרחה ועמלה כדיי שהבית יהיה מסודר לכבודו. אני לא מדברת סתם על הקפדה כללית שהבית לא יהיה הפוך, אלא על כך שהיא אפילו הקפידה שהכריות בספות בסלון לא יזוזו מילימטר ממקומם הנכון. היא פרסה על השולחן מפה לבנה, במקום המפה הרגילה בה אנחנו תמיד משתמשים ואפילו פסלה שנאכל בסכינים שבאמת חותכות, כי רצתה להקפיד על סכינים יפות. היא אפילו החליפה את בגדי הבית שלה בבגדים רגילים (חשוב לי להדגיש שאימא שלי היא טיפוס שמסוגל ללכת לפיז'מה לכל מקום. אפילו לקניון היא הלכה כמה פעמים בפיז'מה כשרצתה לקנות משהו ספציפי. אני לא מבינה איך היא לא מתביישת ללבוש פיז'מה במקומות ציבוריים, אבל מתביישת ללבוש פיז'מה כשהחבר של הבת שלה בא לבקר בבית שלה, מקום שבו טבעי שתלבש פיז'מה).

אני מצידי נשארתי בטרנינג שלבשתי. אפילו לא העלתי על דעתי להחליף. מדובר על אחותי, הטיפוס הכי משוחרר בעולם ועל החבר שלה. לא מדובר באיזה ביקור של מישהו רם מעלה. בכלל, כשאני מתארחת בבתים אחרים, אני אוהבת שנותנים לי הרגשה של "כמו בבית", מאשר שעושים דברים למעני, כי זה גורם לי להרגיש שאני גורמת טרחה וזה לא נעים לי.

במשך שישה חודשים וחצי ישנתי בביתו של גוליבר בכל סופשבוע וסופשבוע. אהבתי להיות בבית שלו ואהבתי את היחס. אף אחד אף פעם לא החליף בגדים למעני, או סידר את הבית, רק כי אני באתי לבקר. אימא שלו והאחיות שלו קידמו את פניי בכותונות לילה, כשנכנסתי למטבח בבוקר. זה גרם לי להרגיש שהן מרגישות בנוח לידי.

לאימא שלי יש בכלל חוקים, שנראים לי מטופשים. בארוחה למשל, היא רצתה שקודם החבר של אחותי ייקח לעצמו לאכול, ורק אחר כך אנחנו נשים אוכל בצלחות שלנו. היא עשתה לי ולאחיות הקטנות שלי שיחה לפני שהגיע, בה הורתה לנו לשתוק הרבה, כדיי שירגיש בנוח לדבר.

מצידי שתתנהג איך שהיא רוצה, אבל אני שונאת כשהיא עושה לי שיחות איך להתנהג. אני בת 20. אני לא בת 13, כמו האחיות הקטנות שלי. אני אדם בפניי עצמי ואני אתנהג איך שאני רוצה. אני מייצגת את עצמי בתור אדם בוגר. לא אותה. ההתנהגות שלי לא משליכה עליה. בגיל 20, זכותי לבחור בדרך שנראית לי הכי מתאימה. זה מזכיר לי שבמשך שנים, לפני כל מפגש חברתי בו עמדתי להשתתף, אימא שלי אמרה "תהיי רגועה ושקטה ותחכי שייפנו אליך ראשונים." אני לא פוסלת את הדרך הזאת בכלליות אבל זו דרך שפשוט לא מתאימה לי. מילא היה להגיד לי כשהייתי ילדה, אבל היא ממשיכה בכך עד היום. אני לא אשכח שלפני כמה חודשים, כשעבדתי בתיאטרון, אמרתי לה שיש ישיבה בערב אז היא אמרה "אל תדברי הרבה". או כשרק התחלתי לעבוד שם, היא הזהירה אותי שלא לספר לקופאיות אחרות פרטים אישיים על החיים שלי, כי אחת הקופאיות היא בת של מישהי שעובדת איתה. לא נראה לה שבגיל 20 יש לי מספיק שיקול דעת? אם זה ככה - אז זה באמת מאד עצוב. אם לא למדתי עד עכשיו - אני כבר לא אלמד. היא צריכה לסמוך עליי וזהו, לפי דעתי. במילא אני לא אתחשב בדעתה.

למזלי, לאחרונה היא קצת פחות מתערבת לי בחיים. הגיע הזמן שתעשה כבר את ההפרדה ביני לבינה. הגיע הזמן שתבין את הצורך שלי בעצמאות. אני לא אשכח לה כל החיים, שלפני כמה חודשים היא התקשרה למורה הנהיגה שלי לשאול איך אני מתקדמת, או שהיא התקשרה למכללה מסוימת וקישרה אותי לשיחה בשיחת ועידה. מדובר בחיים שלי. לא שלה. אני יודעת שהיא דואגת לי, אבל היא חייבת להפנים שאני רוצה להתפתח ולגדול לבדי. אני כבר אדם בוגר שרוצה לבחור לבד את הדרך שלו.

אני שונאת את הצביעות שלה. את זה שהיא מדברת לאנשים בנועם ושניה אחר כך מרכלת עליהם מאחוריי הגב. אני שונאת את הזיוף בהתנהגות שלה. כשמישהו מספר משהו שאמור רק לעורר חיוך - היא צוחקת בכוח צחוק מוגזם. לפי דעתי היא רק גורמת עוול לאדם האחר, כי כולם יודעים שמה שסיפר לא היה כל כך מצחיק. והדבר הכי נורא: כשהיא מספרת משהו לא מצחיק ואז לפני שסיימה לספר פורצת בצחוק רועם, חזק ומזויף ומספרת את הפאנץ בצעקה. כולם מבינים מזה שהיא רוצה שיצחקו ולכן צוחקים מתוך נימוס. לפי דעתי היא פשוט משפילה את עצמה.

אני שונאת את ההיסטריה שלה. דוגמא אידיאלית היא התגובה שלה לצלצול טלפון. היא נכנסת לפאניקה מוחלטת, אם אף אחד לא עונה. אני שונאת את חוסר הרגישות שלה. אני שונאת את זה שהיא שמרנית, פריטיבית וגזענית. היא שונאת ערבים, שונאת הומואים, שונאת כל אחד שלא בוחר בדרך שלה.

אני שונאת את זה שאני לא יכולה להביא אף גבר הביתה. בפעם האחרונה שהבאתי מישהו (את סמיילי לפני יותר משנה), היא השפילה אותי כשאיימה שתביא שוטר שיעיף אותו מהבית, אם נסגור את הדלת. מאז לא ניסיתי שוב להביא בחורים. החלטתי שלא שווה להלחם כדיי להביא הביתה סטוצים, או יזיזים, או אנשים שזה עתה הכרתי. אבל תמיד ידעתי, שבפעם הבאה שיהיה לי קשר רציני, אני לא אוותר לה ואתעקש שהוא יבוא. בזמנו, אימא שלי טענה שהיא מבינה שאני גדולה ושלא אכפת לה שאסגור את הדלת בגללי, אלא בגלל האחיות הקטנות שלי. היא טענה שהן מחקות אותי בכול ואז גם הם ירצו להביא מישהו ולסגור את הדלת. לא הבנתי בזמנו את הטענה ואני לא מבינה אותה עד היום. קודם כל, אני לא רואה רע שהאחיות שלי שבנות 13 יביאו ידידים שלהם ויסגרו את הדלת, אבל נגיד וזה פסול בגיל הזה. היא הריי יכולה להגיד להם "אני לא מרשה לכם בגיל 13. אני ארשה לכם כשתהיו בנות 20" ובזה לסיים את הפרשה. בכל מקרה, כרגע לא ברור לאן הולך הקשר עם בובי. ברגע שאני ארגיש שאנחנו הולכים ונעשיים רציניים, ברגע שאני ארגיש שיש פה סיכוי גבוה לקשר ארוך טווח, אני לא אוותר על כך שהוא יבוא. יהיה מטופש מצידה לסרב על אחת כמה וכמה, מפניי שעכשיו יש לי קומה ולא חדר. האחיות שלי לא יכולות לדעת מה קורה בקומה. הן הריי לא יורדות לקומה הזאת, כי אין להן שום סיבה.

בכל מקרה, אני מודה לאלוהים שיש לי חיים יותר ויותר עצמאיים. כך בהדרגה אוכל להתנתק מההורים שלי.

חשוב לי להדגיש שאין לי שום בעיה שכולם יידעו. אם מישהו מחבריי יתקשר היום או בימים הקרובים וישאל, אז אני אספר לו הכול. גם אם ייצא לי להפגש עם מישהו מחבריי, אז אני אספר לו הכול, אבל להתקשר לכל אחד מהם כדיי לדווח? לא רוצה. נמאס לי מזה.

האם בכל פעם שפליקס מקבל העלאה במשכורת, או רב עם החברה שלו, אז הוא מתקשר לדווח לי? לא. האם בכל פעם שיש לשוקו מבחן באוניברסיטה או שהוא רוכש חברים חדשים, או שהוא ומימי (בת זוגתו וחברתי הטובה) נפגשים, אז הוא מתקשר לדווח לי? לא. האם כשבוריס שקל להפרד מהחברה שלו, או כשהוא רב מריבה משמעותית עם ההורים שלו, אז הוא התקשר לדווח לי? לא. האם כשקראו ל-נ לעשות בייביסטר על ילד בגן שבו היא עושה שירות לאומי, אז היא התקשרה לדווח לי? לא. האם כשאנג'ל רב עם אחותו, או קונה בגדים חדשים, או מחליט לנסוע לתל אביב, אז הוא מתקשר לדווח לי? לא. ויש לי עוד הרבה דוגמאות מכל מני חברים שלי. 

כשאנחנו נפגשים ויוצא לנו לדבר, אז אין להם שום בעיה לספר לי. כל הדברים האלה הם לא סוד. פשוט אף אחד לא מוצא לנכון להתקשר במיוחד כדיי לדווח עליהם, אחריי שכל אחד מהאירועים האלה קורה. אין שום סיבה לעשות את זה. אם יוצא לדבר בטלפון - מדברים על הדברים, אבל לא מתקשרים במיוחד בשביל כל אירוע.

תמיד אמרתי שאני מספרת דברים שקורים לי, כדיי לפרוק מעליי. אבל למה אני צריכה לפרוק שמונה פעמים כל דבר? זה סתם מעייף אותי, לספר את אותו סיפור, בדיוק באותם מילים, שוב ושוב ושוב. מספיק לספר לאדם אחד או שניים, כדיי לפרוק. למה צריך לספר לכל החברים?

ובכלל, הגעתי למסקנה שאני צריכה פחות לדבר על החיים, ויותר לחיות אותם. לחפור על כל דבר, לנתח כל היבט וכל התרחשות, סתם שורף את המוח ומקלקל את ההנאה מהחיים. כשהתחלתי את הקשר עם בובי, כן ניתחתי קצת וכן התלבטתי קצת אם כדאי לי לנסות להכנס איתו לקשר, בזמן שאני מרגישה שהוא לא מקדם את החיים שלו. אחר כך פתאום קלטתי שאין לי מה לנתח אדם שזה עתה הכרתי. בנתיים כיף לי איתו, טוב לי, נחמד לי והוא מתייחס אליי מדהים. נדאג לעתיד הקשר מאוחר יותר.

לנשים יש נטייה הרבה יותר חזקה לנתח יחסים, מאשר לגברים. יש בדיחה שתמיד נורא הצחיקה אותי. גבר מגיע לפגישה עם החברה שלו, בדיוק אחריי שהקבוצה שהוא אוהד בכדורגל הפסידה ולכן הוא קצת מבואס במשך כל הפגישה עם האישה. אחר כך רואים מה האישה כתבה ביומן שלה. כתוב שם:"החבר שלי לא חייך אליי היום בפגישה. אולי זה אומר שהוא רוצה להפרד ואולי הוא לא אהב מה שלבשתי, ואולי הוא התכוון לרמוז לי שהוא רוצה שאני אפרד ממנו ואולי הוא בוגד בי ואולי אני צריכה להשקיע ביחסים האלה יותר ואולי הוא נושא מטענים מהעבר ואולי ככה ואולי אחרת." ככה עמודים על גביי עמודים. אחר כך רואים מה הגבר כתב ביומן. בדיוק שורה אחת: "איזה באסה. גם הקבוצה שאני אוהב הפסידה וגם החברה שלי נראתה מבואסת." זה באמת ככה גם במציאות. אני רואה את זה גם ביחסים של מימי ושוקו. הריי הם זוג ושנהם חברים שלי ולכן יצא לי לדבר עם שנהם על דברים שקשורים לקשר שלהם. מימי חפרה שעות בכל פעם שהיה להם ויכוח או אי הבנה ובקושי ישנה בלילות, בזמן ששוקו פתר את העניין בכמה משפטים בודדים ולא הקדיש לעניין יותר מחשבה. 

אני חושבת שייטב לי אם אני אנתח פחות דברים. הייתה לי פעם חברה שנהגה לנתח כל דבר. פשוט כל דבר. ראיתי כמה חוסר שקט זה הסב לה. אני לא אשכח שפעם היינו ביחד במרכז העיר ואז היא לא מצאה את הפלאפון שלה. היא רצתה שאני אתקשר אליו, כדיי למצוא אותו, אבל לי לא היו בזמנו שיחות יוצאות. בדיוק נתקלנו במקרה במישהו שלמד איתי בתיכון, ולכן ביקשנו ממנו רגע שיתקשר לפלאפון שלה. הוא יתקשר והיא מצאה את הפלאפון. אחר כך הוא אמר לה:"עכשיו יש לי את המספר שלך." הוא סתם אמר את זה כדיי להגיד משהו. היא מצידה, התחילה לנתח למה הוא אמר לה את זה והאם החיוך שלו מעיד על זה שהוא סתם צחק, או שהוא בעצם התכוון לפלרטט איתה, והאם זה אומר שהוא אדם מסוג כזה או אחר, ועל מה הוא חשב ואיך פה ואיך שם. היה פשוט עצוב לראות איך היא מנתחת וחופרת בזמן שהוא אמר "ביי", המשיך בדרכו ואני בטוחה לחלוטין שלא הקדיש לעניין שניה מחשבה.

אני יודעת שעצם הפוסט הזה סותר את מה שאני אומרת. אני הריי מדווחת על כך שאין לי כבר את הצורך לדווח וחופרת על כך שאין טעם בחפירות, אבל היה לי חשוב להעביר את הנקודה הזאת. חוצמזה, זה שאני לא רוצה לחפור על על אירוע ואירוע בחיים שלי לחברים שלי, לא אומר שאני רוצה להפסיק לחפור בבלוג.

שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת.

שלכם,

נונה.