היי לקוראיי,

בזמן האחרון אני לא מרוצה מהמצב החברתי שלי. משהו ששמתי לב אליו לאחרונה, הוא שכשאני לא מתקשרת לחברים שלי - אנחנו לא מדברים במשך שבועות. נראה שאם אני לא אזום - הם לא יטרחו להרים טלפון. זה לא תופס לגביי כל חבריי, אבל זה תופס לגביי הרוב. אנג'ל מתקשר כמעט כל יום ועם מימי אני נפגשת לעיתים קרובות. אבל פליקס למשל, כמעט אף פעם לא מתקשר אליי.

אני לא אוהבת את בוריס. הגעתי למסקנה הזאת בצורה סופית. לא ברור לי למה אני ידידה שלו בכלל. הוא אדם טוב. אני לא אומרת שלא, אבל פשוט לא כיף לי בחברתו. הוא לא מצחיק אותי. חוש הומור תמיד הייתה תכונה שמאד חשובה לי. במקרה שלו, הוא מספר דברים שפשוט עצוב עד כמה הם לא מצחיקים ואז מביט בי בצפיה שאצחק. אני לא צוחקת ואז הוא נעלב. בנוסף, אני נעלבת כשהוא צוחק עליי. הוא טוען בתוקף שהוא צוחק איתי ולא עליי, אבל אותי זה לא מצחיק.

בחודשים האחרונים יצאתי כמה פעמים במוצש"ים עם בוריס, שוקו ומימי. לפעמים גם פליקס הצטרף ולפעמים חברים נוספים של בוריס. יצאתי איתם כי אני אוהבת את מימי וגם כי שוקו ידיד שלי כבר זמן רב. אני ממש אוהבת את פליקס ולכן הפעמים שבהם הצטרף מאד שימחו אותי. בזמן האחרון ירד לי מהמפגשים האלה כי פליקס לא יכל לבוא וכי בוריס התחיל לצאת עם מישהי. שוקו ומימי הם הריי זוג ולכן אם יצאתי איתם וגם עם בוריס וחברתו, נוצר מצב שאני גלגל חמישי פעמיים. תוסיפו לזה את העובדה שבוריס מעצבן אותי ותבינו את המצב.

אני לא אוהבת את נ. אני יודעת שהיא מעריצה אותי, אבל פשוט לא נעים לי בחברתה. היא פשוט משעממת אותי. אין לה חיים מלבד הגן שבו היא עושה שירות לאומי ואף פעם אין לה על מה לדבר. נוצר מצב שאנחנו יושבות זו מול זו ופשוט שותקות, אלא אם כן אני יוזמת נושא שיחה. לא נעים לי להיות במונולוג.

אני אוהבת את פליקס, אבל נמאס לי לרדוף אחריו. כפי שכבר אמרתי, אם אני לא מתקשרת אליו - הוא לא מתקשר אליי. זה גורם לי הרגשה כאילו אני רודפת אחריו. אני יודעת שהוא מחבב אותי ורואה בי ידידה שלו, אבל בהחלט נראה לי שהיחסים האלה הרבה יותר חשובים לי מאשר לו. בעיה נוספת היא שאני נמשכת אליו. יש לו חברה ולכן אני מפחדת לבלות במחיצתו יותר מדי זמן, כי בהחלט נראה לי שאם אני אבלה איתו הרבה - אני לגמרי אדלק עליו.

אני אוהבת את יויו, אבל יויו כל הזמן בצבא. כשהוא חוזר הביתה פעם בשבועיים לסופשבוע, אז לא תמיד יש לו זמן אליי. אני בהחלט מכבדת ומקבלת את זה. אבל כך נוצר מצב שאנחנו בקושי מדברים. במשך השבוע הפלאפון שלו סגור כי הוא משרת בחיל הים, ולכן לא נמצא על היבשה רוב הזמן.

אני מאד אוהבת את מימי וגם היא מאד אוהבת אותי. אנחנו נוהגות להפגש הרבה ולשוחח הרבה. היא באמת חברה נהדרת. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. היא פשוט מקסימה.

אני אוהבת את דידי, אבל נראה שהוא החליט באופן סופי ומוחלט לנתק כל קשר איתי. לא ברור לי למה. כשהכרנו, לפני כמה חודשים, הפכנו מהר מאד לידידים מאד טובים. בתקופה האחרונה דידי מסנן אותי. לא משנה כמה אני מתקשרת - הוא לא עונה. אני יודעת שלא מדובר בתקלה טכנית של המכשיר. באמת שאני לא מבינה למה הוא החליט להוציא אותי מהחיים שלו.

אני אוהבת את שוקו, אבל כבר כמה חודשים לא נפגשנו לבד. הוא עסוק עד מעל הראש בלימודים ובעבודה. בקושי יש לו זמן למימי בת זוגתו (וחברתי הטובה) ולכן מן הסתם בכלל אין לו זמן אליי.

אני אוהבת את אלמו, אבל נראה שהקשר בננו ניתק כבר בצורה טוטאלית. לא החלפנו מילה אחת כבר ארבעה חודשים. אני מבינה שאלמו עסוקה, אבל זה עדיין לא מסביר למה היא מסננת אותי, ואף פעם לא עונה כשאני מתקשרת.

אני אוהבת את אנג'ל. אני חושבת שהוא ידיד מדהים. הוא תמיד שם בשבילי. אני תמיד יכולה לסמוך עליו. אנחנו נוהגים לדבר כמעט כל יום ונפגשים כשזה מתאפשר. זה לא מתאפשר הרבה, כי אני עסוקה בעבודה וסידורים והוא לומד ועובד. 

אני אוהבת את שושה, אבל אנחנו נפגשות רק בערך פעם בחצי שנה. במקרה שלנו, תופס משפט ששמעתי פעם ואני חושבת שהוא מאד נכון. המשפט הוא: חבר טוב הוא לא מישהו שמדברים איתו כל יום, אלא מישהו שכשמדברים איתו, אז מדברים כאילו מדברים כל יום. אני יודעת שגורם הזמן לא משפיע בחברות הזאת. אני יודעת ששושה תהיה בחתונה שלי ובברית של הבן שלי ואפילו בבר מצווה של הבן שלי. אנחנו תמיד נהיה שם אחת בשביל השניה באירועים מרכזיים.

אני יודעת שלא בריא לעשות ספירת מלאי של חברים. אני יודעת שלמרות שלפעמים אנשים יוצאים ונכנסים מהחיים שלי - אני אף פעם לא אשאר לבד, כי אני טיפוס מאד חברותי. אני יודעת את זה. אבל אני עדיין מתבאסת, כשאנשים נכנסים לחיים שלי ואז יוצאים מהם לבלי שוב. גם מבאס אותי כשאני מרגישה שהחברים שלי לא משקיעים בי. חוצמזה, הלוואי והם היו קצת יותר זמינים. אם נגיד הערב הייתי מחליטה שאני רוצה לצאת - לא היה אף אחד שהייתי יכולה להפגש איתו. אני יודעת שהם עסוקים. אני יודעת שהם עובדים ולומדים. הריי גם אני עסוקה. הריי גם אני עובדת הרבה. אבל זה עדיין מבאס.

עוד דבר שמבאס אותי הוא שרוב החברים שלי לא קשורים אחד לשני. אם למשל אני רוצה לנסוע לכינרת לכמה ימים, אין לי עם מי. הריי אני לא אסע רק עם חברה אחת/ידיד אחד. בשביל נסיעה צריך חבורה. אין לי חבורה. הייתי בכינרת רק פעמיים בימיי חיי: פעם אחת בחופש הגדול שלפני יב עם החבר שהיה לי בזמנו והחבורה שלו ופעם אחת בפסח הקודם עם גוליבר והחבורה שלו. אין סיכוי שאני אראה את הכינרת בפסח הקרוב. זה ממש מבאס. אני באמת מרגישה שאני זקוקה לחופשה.

הקשר עם בובי תופס יותר ויותר אופי של יזיזות. בכל אחת מהפגישות האחרונות שלנו רק הלכנו לבתים אחד של השניה והזדיינו. אני לא רואה ביזיזות משהו רע, אבל אני לא רוצה כרגע יזיזות. אני ובובי גם מדברים הרבה, אבל אלמנט הסקס יותר מדי משתלט. בתחילה חשבתי שהסיבה היחידה לכך שאנחנו רק הולכים אחד לבתים של השניה, היא שבובי לא אוהב לצאת. הוא באמת שונא פאבים ובתי קפה. לכן הנחתי שיהיה בסדר אם רק נלך לבית שלו. אני יודעת שרוב הגברים היו מאבדים כבוד למישהי ששכבה איתם על ההתחלה, ולא היו שוקלים איתה קשר רציני - אבל גם זה לא הדאיג אותי במקרה של בובי. ידעתי שהיו לו שניי קשרים באורך של שנתיים כל אחד, עם שתיי בחורות ששכבו איתו בלילה הראשון שהכירו אותו.

אני לא חושבת שהסיבה לכך שאני ובובי לא נהפוך לזוג רציני, היא ששכבנו על ההתחלה, אלא בגלל שלא נראה שאנחנו מתקרבים לזה. נראה שאנחנו נשארים באותו מקום, ולא מקדמים את הקשר לשלב הבא.

תמיד ידעתי שבובי הוא טיפוס של "מה שיהיה - יהיה" בהקשר לעבודה ולעוד כל מני תחומיי חיים. הריי הוא לא מחפש לקדם את עצמו. כבר כתבתי על כך כמה פעמים בבלוג. גם שמתי לב שגישת "מה שיהיה - יהיה" תופסת אצלו גם בנוגע לחברים שלו. הוא ממש לא להוט להפגש איתם. אם יוצא שנפגשים - סבבה. ואם לא יוצא - גם סבבה. מה שהתחיל להטריד אותי הוא שהגישה הזאת תופסת גם לגביי. נראה שבובי מאד שמח לבלות במחיצתי, אבל בערבים בהם זה לא הסתדר - הוא נראה מאד נינוח. נראה שמבחינתו: אם ניפגש - סבבה ואם לא ניפגש - גם סבבה. היום דיברתי איתו על זה. שאלתי אותו: "תגיד, זה תופס גם לעצם הקיום שלי בחיים שלך? אם אני אהיה חלק מהחיים שלך - סבבה ואם אני לא אהיה חלק מהחיים שלך - גם סבבה?" בובי קצת התפתל. הוא שאל אותי בשביל מה אני שואלת את זה. עניתי את האמת: שאני רוצה לדעת איפה אני עומדת. הוא אמר: "אבל אנחנו לא זוג." אמרתי שאני יודעת ורק רוצה לדעת את התשובה לשאלתי. בובי הסביר לי שזה כן יפריע לו אם אני אעלם לו, אבל הבנתי היטב שזה לא יפריע לו יותר מדי.

בכלל, בובי הוא טיפוס שמאד אוהב להיות עם עצמו. הוא בעצמו אמר לי שכמעט אין לו חברים, מבחירה אישית שלו. הוא הסביר לי שאין לו חשק להשקיע בחברים. את כל זמנו הפנוי הוא מעביר בבטלה או בדייג. פעמיים בשבוע הוא נוסע לתל אביב כדיי לדוג דגים. שימו לב: אפילו התחביב המרכזי שלו זה משהו שלא מצריך אנשים אחרים. היו לו ארבע חברות וכל אחת מהן לשנתיים. זה כן מעיד שהוא מסוגל להיות בקשר, אבל אף אחת מהן, מלבד הראשונה,לא גרו באותו עיר איתו. היה לו מאד נוח לפגוש אותם רק פעם בשבוע-שבועיים.

אני לא יודעת מה לעשות הלאה לגביו. נמאס לי. נראה שמדובר בעוד קשר בין לבין. אני לא רוצה יותר קשרי בין לבין. אני רוצה אהבה.

בזמן האחרון יש אחראית משמרת חדשה בעבודה. אחראי המשמרת הקודם עזב. כל זמן שהוא היה אחראי המשמרת - הייתה במוקד אווירה מאד קלילה, או במילים יותר פשוטות: עשינו בית זונות. נראה שאחראית המשמרת החדשה החליטה שמקום העבודה הזה יתחיל להתנהל כמו מקום עבודה ולא כמו שכונה. כבר אין דבר כזה לצאת להפסקות של יותר מכמה דקות, כבר אין דבר כזה לצאת כל חצי שעה להפסקה, כבר אין דבר כזה לא לעמוד ביעד מבחינת מכירות.

עד היום העובדים היו מרכיבים לעצמם את סידור העבודה. הם פשוט היו מודיעים לאחראי המשמרת, באיזה ימים הם יכולים לעבוד והוא היה מרכיב את סידור העבודה. היום שמעתי את אחראית המשמרת החדשה אומרת, שמעתה יתווספו לסידור עוד שיקולים. היא אמרה שהיא תנסה להתחשב בבקשות שלנו, אבל מעתה ייתווספו לסידור העבודה עוד שיקולים, כמו למשל מי עומד ביעדים ומי לא. היא אמרה שאין טעם שלפעמים המוקד יהיה מפוצץ, ולפעמים המוקד יהיה חצי ריק. מעתה היא רוצה איזשהו איזון.

בכל מקום עבודה אחר שעבדתי בו, וגם בכל מקום עבודה אחר ששמעתי עליו - היו קיימים הדברים שהיא דורשת. היא הריי דורשת דברים הגיוניים לחלוטין. אם הם היו מרגע שהייתי מתחילה לעבוד שם - הייתי רואה בזה מובן מאליו, אבל מכיוון שכשהצטרפתי הייתה שם כזו אווירה של שכונה - עכשיו קשה לי להתרגל לדברים שהיא דורשת.

בכלל, יוצא שאני עובדת המון בזמן הקרוב. אני הריי עובדת גם בטלמרקטינג וגם בתור מקריאה בבחינות באוניברסיטה. בטלמרקטינג אני עובדת כל יום. באוניברסיטה אני לא עובדת כל יום, כי הריי לא כל יום יש בחינה. בדרך כלל אני באוניברסיטה רק פעם בשבוע. בשבוע וחצי הקרובים יצא שיש המון בחינות. אני הולכת להיות שם כמעט כל יום ואחר כך לנסוע לטלמרקטינג ישר משם. אני הולכת להקרע.

גם בנהיגה המצב ממש חרא. כל כך נמאס לי. אני לומדת נהיגה כבר שנתיים. עשיתי כבר בסביבות 120 שיעורים. זה גוזל ממני המון זמן והמון כוחות פיזיים ונפשיים. זה גם עולה המון כסף. שיעור נהיגה של ארבעים דקות שווה מבחינת כסף, לעבודה של חמש שעות שלי.

אני מרגישה ריקנות. הכול נראה לי חסר טעם. אם תקראו את הפוסט הנונה מחפשת משמעות ואת הפוסט דאון - תבינו איזו הרגשה שוב משתלטת עליי ובמלוא העוצמה.

פוסט זה נכתב ללא עריכה ולכן הוא פחות טוב מאחרים.

שלכם,

נונה.