היי לקוראיי,

אני מניחה שהחיים שלי נראים טובים למי שמתבונן מהצד. יש לי עבודה נחמדה וקבועה שאני טובה בה, חברים טובים שאוהבים אותי ואני אוהבת אותם, בחור מתוק שאני יוצאת איתו וקומה משלי בה אני חיה. אני נראית טוב, אני אינטלגנטית, אני בריאה. מה עוד אפשר לבקש?

למרות כל זה אני לא מאושרת. פשוט לא. מחשבות על משמעות החיים מטרידות אותי ואז אני נתקפת דיכאון. כתבתי על זה כבר בפוסט הנונה מחפשת משמעות ובעיקר בפוסט דאון. החיים של עצמי ושל הסובבים אותי נראים לי בורגניים. מאד הייתי רוצה להרגיש שיש איזושהי תוכנית גדולה מזו. שיש איזושהי משמעות לזה שאנשים מהלכים על פניי האדמה. שיש משהו יותר גדול מזה. משהו. משהו מעבר להתעסקות בכסף ובסידורים ובהנאות רגעיות. סיבה אמיתית לאנשים לקום בבוקר, מעבר לעובדה שהם חייבים (מאד חשוב שתקראו את הפוסט דאון, במידה ולא קראתם או שאתם לא זוכרים. הוא מפרט בדיוק איך נראים החיים הבורגניים ומה דעתי עליהם).

אני אדם שמאד אוהב לצחוק. האנשים הסובבים אותי רואים אותי ב-90% מהזמן עם חיוך גדול על שפתיי, או פורצת בצחוק רועם. אני גם אוהבת להצחיק. קשה לנחש שמתחת לחזות המאושרת הזאת, מסתתרת מישהי ששוקעת מחשבות פשוטו כמשמעו אובדניות, בכל פעם שהיא נמצאת לבדה. בזמן האחרון התחלתי לחשוב על התאבדות. עמוק בפנים אני יודעת שאני לא באמת אתאבד, אבל אני מעסיקה את עצמי במחשבות האם עדיף להשתמש בכדורים, חבל או חתיכת עורקים.

נראה לי שבאיזשהו מקום אני פשוט אוהבת לרחם על עצמי. למשל, הקטע עם הההתעללות במשפחה שלי. נכון, עברתי דברים מאד קשים בבית שלי כשהייתי ילדה, וגם היום החיים בבית הזה הם לא פיקניק - אבל כמה אפשר להתבכיין על זה? לא מזמן עברתי על פוסטים ישנים בבלוג ושמתי לב שלפוסט התעללות במשפחה יש 14 הפניות (15 כולל ההפניה הזאת). למה אני חייבת לדחוף את זה כל הזמן? כמה אפשר להזכיר את זה? אני מכירה כמה וכמה אנשים שחיים בבית לא פשוט, ובכל זאת אין להם את הדחף הזה שלי להזכיר את זה בכל הזדמנות, ולספר את זה לכל אדם חדש שהם פוגשים. מה בעצם אני מנסה להשיג בזה? אוקיי. הייתה לי ילדות קשה. אוקיי. מגיע לי כל הכבוד שהצלחתי להתמודד עם זה. אוקיי. סבבה. בסדר. הבנו. מה כבר אנשים יכולים לעשות עם המידע הזה מלבד להגיד "אוי, מסכנה"?

עוד קטע שאני נוהגת להתבכיין עליו לעיתים קרובות, זה על שהרבה אנשים נכנסו ויצאו מהחיים שלי. יש הרבה אנשים שפעם היו חברים שלי והשקעתי בהם הרבה כוחות פיזיים ונפשיים  ואז הם נעלמו לי מהחיים. חלקם היום מאד מזלזלים בי. אני חושבת שהגיע הזמן שאפסיק לראות את עצמי בתור כזה קורבן. עם רובם הגדול גם אני רציתי לנתק קשר. למה אני מתייחסת לזה כאילו איבדתי אותם? איך אפשר מצד אחד לא לרצות שהם יחזרו להיות חברים שלי, אבל מצד שני להתבכיין על זה שהם יצאו לי מהחיים? לפעמים נראה לי שאני פשוט מחפשת סיבות כדיי להתבאס. לפני כמה ימים כתבתי פוסט בשם "על אנשים שיצאו מחיי ועוד נושאים". בפוסט הנ"ל כתבתי על כך שלאנג'ל תיכנן מסיבת יומולדת, ושאני לא יכולתי להתייצב בה, מפניי שידעתי שכל המוזמנים הם אנשים שפעם היו חברים שלי, והיום הקשר בננו כבר ניתק לחלוטין וידעתי שאני סתם אהרוס לכולם וגם לעצמי את הערב, אם אני אלך לשם. ואי, כמה שאני התבכיינתי. כמה שאני חשבתי על זה וחפרתי על זה. למה בעצם? כל האנשים שם יצאו מחיי לפני המון זמן. רובם לפני שנתיים ויותר. כמה בודדים לפני שנה. עם אף אחד מהם אני לא רוצה לחזור להיות בקשר. אז למה בעצם זה כל כך הטריד אותי? הגיע הזמן שאפסיק לראות את עצמי בתור קורבן.

כנ"ל לגביי הקשרים שלי עם גברים. יש לי נטייה לצאת עם אנשים שהקשר איתם לא בריא ולא מספק, ואז להתבכיין על זה בלי סוף. החלטתי בהחלטה מאד נחושה שאני לא אעשה את זה הפעם עם בובי. החלטתי שאו שאקבל אותו כמו שהוא בלי להתבכיין, או שאנתק איתו קשר. האופציה השלישית (להיות איתו בקשר ולהתבכיין) זו אופציה שהופכת אותי לקורבן. בנתיים החלטתי להשאר איתו בקשר.

אני חופרת לעצמי במוח המון. המון המון המון. זה לא יאומן כמה הרבה אני חופרת לעצמי במוח. אני מאד טובה בתאריכים וכך אני מוצאת עצמי יושבת ומחשבת כמה זמן עבר מאז שאני וגוליבר נכנסנו לקשר, כמה זמן עבר מאז שאני וגוליבר נסענו לצפון, כמה זמן עבר מאז שאני וגוליבר נסענו ביחד לחיפה, כמה זמן עבר מאז שאני וגוליבר ניתקנו קשר וכו' וכו'. עברו כבר כמעט תשעה חודשים מאז ניתקנו קשר. לא הגיע הזמן שאני אפסיק לחשוב עליו כבר? נמאס לי להזכר בו. נמאס.

אחת הבנות מהחבורה של גוליבר, לומדת לגמרי במקרה עם שוקו ידידי באוניברסיטה, והם הפכו לידידים. זה מטריד אותי. למרות שהם ידידים כבר כמעט חצי שנה - זה ממשיך להטריד אותי. למה בעצם? אוקיי, אני יודעת שהבחורה הזאת לא מעריכה אותי, אבל אז מה? גם אני לא מעריכה אותה. אני יודעת שאין סיכוי שהיא תסית את שוקו נגדי, כי אני בכלל לא מעסיקה אותה, ואני גם יודעת שהם בכלל לא מדברים עליי. בכל זאת זה מטריד אותי. אלוהים יודע למה. אולי עצם זה שאחד האנשים שלי מסתובב עם אחד האנשים של גוליבר, מציק לי, כי זה קושר אותי לגוליבר. אומנם קשר מאד עקיף, אבל עדיין. קשה לי שיש משהו שמזכיר לי אותו, כי עדיין לא התגברתי לגמרי על כל הבלאגן שהיה בננו בזמנו.

לא רק על גוליבר אני חופרת במחשבות, אלא גם על כל תחום אחר, שקשור לחיים שלי. המוח שלי מנתח דברים בלי הפסקה. אני יודעת שאחת הסיבות העיקריות לכך שאני חופרת לעצמי במוח בצורה כזאת, היא שאין לי מספיק תחביבים. אני משתעממת ואז המוח שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות.

משהו שאני עושה שעות על גביי שעות, מדי יום ביומו, זה לשבת מול הבלוג וללחוץ על "רענן" כדיי לראות אם נוספה כניסה או תגובה. זה פתטי לגמרי ואני יודעת את זה, אבל פשוט משעמם לי. אני מנויה ביותר מארבעים בלוגים, אבל אני קוראת מאד מהר (אני לא מכירה אף אחד שקורא יותר מהר ממני). בדרך כלל בערך שישה אנשים מעדכנים ביום. לוקח לי רק דקה-שתיים לקרוא כל אחד מהעדכונים שלהם, ואז אני שוב נותרת משועממת וחסרת מעש. אני גם מאד אוהבת לקרוא ספרים ונוהגת לקרוא מאות עמודים כל יום, אבל אני עושה את זה בלילה לפני השינה, כך שלא נותרת לי מספיק תעסוקה בימים. מדי פעם אני צופה בטלווזיה, אבל אין הרבה תוכניות שמעניינות אותי וחוצמזה יש לי מעט מאד ערוצים בטלוויזיה בקומה שלי.

כבר מזמן עליתי על זה שאני חייבת עוד תעסוקה לשעות הפנאי. התחלתי ללכת לקוצ'ינג ושקלתי גם ללכת לעוד דברים במסגרת "בנק הזמן." היום אני מבינה שיותר דחוף שאמצא תעסוקה בתוך הבית, מאשר שאמצא תעסוקה מחוץ לבית, כדיי שלא אהיה תלויה באף אחד אחר. אגב, המחסור הזה בתחביבים גורם לכך שלפעמים אני אובססיבית על להפגש עם חברים שלי, כי אני לא מוצאת מה לעשות כשאני לבדי, וכך אני מוצאת את עצמי תלויה באנשים אחרים.

מעולם לא הורדתי סרט באינטרנט. אפילו לא פעם אחת. למה בעצם לא טרחתי ללמוד עד עכשיו? אין לי מושג. אבל הגיע הזמן לשנות את זה. אני גם לא נוהגת להוריד שירים, אבל את זה אני לפחות יודעת לעשות. הבעיה היא שמוזיקה לא כל כך מעניינת אותי. גם פוליטיקה לא מעניינת אותי. אני גם לא יודעת לבשל. אולי הגיע הזמן שארחיב את תחומיי העניין שלי.

בפוסט על האקס שלי, תחומי עניין, ספרים ועוד כתבתי על כך שאני ובוריס חידשנו את הקשר והפכנו להיות ידידים, שנתיים אחריי שנפרדנו. כתבתי על כך שבוריס שאל אותי על מה אני מדברת עם החברים שלי. עניתי לו שאני נוהגת לדבר על החיים שלי ולשמוע על החיים של החברים שלי. בוריס שאל אותי אם אין לי תחומי עניין, כמו פוליטיקה או מוזיקה או כדורגל. הוא אמר שאלה דברים שמאד חשוב לדבר עליהם. לטענתו, קשר שבו מדברים רק על חיים אישיים הוא קשר שבשלב מסוים אנשים ישתעממו ממנו. אולי הוא צודק. אולי בגלל זה קשרים שלי עם אנשים נשחקים לפעמים. יש גבול עד כמה אנשים מסוגלים לשמוע אותי מדברת על החיים שלי. לא תמיד מדובר בחפירות כבדות, אבל גם שיחות קלילות על החיים שלי עלולות להמאס. אני חושבת שכדאי לי להרחיב את תחומיי העניין שלי, לא רק בשביל זה, אלא גם למעני, כדיי שאהיה יותר עסוקה בדברים אחרים ואז לא אחפור לעצמי במוח על החיים שלי.

פתחתי פייסבוק. נראה לי שלשחק במשחקים שם, ולחפש תמונות של אנשים, עדיף על לשבת מול הבלוג וללחוץ על "רענן". נראה לי שכדאי שאצפה מדי פעם בחדשות, כדיי שיהיה לי מושג מה קורה סביבי במדינה. אני גם אבקש מבובי שילמד אותי איך להוריד סרטים מהאינטרנט, כדיי שאוכל לצפות בהם בשעות הפנאי ולא להשתגע משעמום. להוריד סרטים ולצפות בהם זה בוודאי עדיף על לשבת מול הבלוג וללחוץ על "רענן." אני אבקש מהאחיות שלי שילמדו אותי לבשל כמה מאכלים בסיסיים. גם לבשל נראה לי עדיף על לשבת מול הבלוג וללחוץ על "רענן." הגיע הזמן שאעסיק את עצמי יותר. לעיתים קרובות אני הולכת לישון מרוב שיעמום, למרות שאני לא עייפה, רק כדיי להעביר כמה שעות. לרוב אני לא מצליחה להרדם (איך אפשר להרדם כשלא עייפים?) ואז שוכבת בחושך במיטה וטוחנת מחשבות. זה לא יכול להמשיך ככה. אני מקווה שכשאהיה עסוקה יותר - אחדול ממחשבות אובססיביות ואהיה יותר מאושרת. 

תזכרו תמיד לשטוף את הפירות והירקות שלכם.

שלכם,

נונה.