היי,

המנויים שלי בוודאי הופתעו כשראו בתיבת המייל שלהם עדכון מאת נונה כהן. הרי רק לפני כמה ימים הצהרתי על הפסקה של לפחות חודש. החלטתי לחזור לכתוב מוקדם מהמצופה. בפוסט הזה, אני רוצה לפרט על השינויים שהתחללו בי לאחרונה שגרמו לי להחליט על הפסקה.

לראשונה בחיי, אין לי את הדחף לדווח לכל מי שזז - על הנעשה אצלי. בעבר, בכל פעם שהיה קורה לי אירוע משמעותי כלשהו, או תהליך משמעותי כלשהו - הייתי עוברת על ספר הטלפונים בפלאפון שלי ומדווחת לכל חבריי, אחד אחריי השני, על המתרחש. בשבועות האחרונים הפסקתי עם זה בהדרגה.

האם בכל פעם שפליקס מקבל העלאה במשכורת, או רב עם החברה שלו, אז הוא מתקשר לדווח לי? לא. האם בכל פעם שיש לשוקו מבחן באוניברסיטה או שהוא רוכש חברים חדשים אז הוא מתקשר לדווח לי? לא. האם כשבוריס שקל להפרד מהחברה שלו אז הוא התקשר לדווח לי? לא. האם כשקראו ל-נ לעשות בייביסטר על ילד בגן שבו היא עושה שירות לאומי, אז היא התקשרה לדווח לי? לא. האם כשאנג'ל רב עם אחותו, או קונה בגדים חדשים, או מחליט לנסוע לתל אביב, אז הוא מתקשר לדווח לי? לא. ויש לי עוד הרבה דוגמאות מכל מני חברים שלי. 

אם אנחנו נפגשים ויוצא לנו לדבר, או שמתקשרים מדי פעם כדיי להתעדכן בכלליות מה חדש - אין לי בעיה לספר, אבל כבר לא עולה על דעתי לעבור על כל רשימת ספר הטלפונים בכל פעם שקורה לי משהו משמעותי.

הקשר עם בובי זו הדוגמא הטובה יותר לכך. בעבר, בכל פעם שיצאתי עם מישהו, נהגתי להתקשר לדווח לחבריי על כל פגישה בננו, כל מריבה בננו, כל פרט מהסקס. הפעם החלטתי לשמור את הדברים לעצמי. הרגשתי שאילו דברים שבננו ושזו תהיה הפרת הפרטיות שלנו להתקשר לדווח על זה לכל העולם.

בשבוע שעבר שקלתי להפרד מבובי. היו לנו כל מני בעיות בקשר וזה הטריד אותי מאד. לא יכולתי להתאפק יותר ושיתפתי בבעיות את אנג'ל ואת בוריס, וגם כתבתי על זה פוסט. בוריס ואנג'ל יעצו לי להפרד ממנו וכך גם התגובות בפוסט. יום למחרת נפגשתי עם בובי, במטרה להפרד ממנו.

שטחתי בפניו כל מה שמפריע לי ואמרתי לו שאני רוצה לחתוך. טוב שניהלתי איתו את השיחה הזאת, כי במהלך השיחה הזאת גיליתי עד כמה אני חשובה לו. הוא לא רצה לוותר עליי. ראיתי עד כמה הקשר הזה משמעותי בשבילו. השיחה גם הוכיחה לי כמה הקשר משמעותי בשבילי, כי באמצע שניסיתי להפרד ממנו - התחלתי לבכות. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי, כך שזה בהחלט אירוע חריג. זה הוכיח לי עד כמה אכפת לי מהקשר.

בובי הבטיח לשנות דברים, בקנה מידה מסוים. הבטיח וקיים. מאז הדברים שהפריעו לי השתפרו בהרבה. אני כבר לא היחידה שיוזמת, אנחנו כבר לא נפגשים רק בבתים, אני לא מרגישה שאני היחידה שמשקיעה בקשר ואני מרגישה שלבובי הקשר הזה חשוב באותה מידה כמו לי. הוא הוכיח את עצמו כבנאדם פשוט מקסים ומדהים.

אני מאושרת עד הגג. הרגשות הולכים ומתחזקים מיום ליום. הקשר הולך ומתחזק מיום ליום. לראשונה בחיי אני מסתכלת על מישהו שאני יוצאת איתו בגובה העיניים. תמיד הסתכלתי על הבחורים שיצאתי איתם או מלמטה, או מלמעלה. הפעם אני מרגישה שהוא שווה לי. אני מרגישה הדדיות בהכול. הקשר לא מבוסס רק על סקס. באמת שאני מאושרת.

אבל עצם זה שהתלוננתי בפניי בוריס ואנג'ל, ועצם זה שכתבתי על זה בבלוג - הציב אותי בפניי בעיה. עתה ידעתי שאאלץ להתקשר לבוריס ואנג'ל ולהסביר להם ולנסות לשכנע אותם. לא רציתי. פשוט לא רציתי. הייתי שלמה עם החלטתי ולא רציתי לתת לשום גורמים חיצוניים להשפיע עליי. גם לא התחשק לי להתחיל להגיב לתגובות בפוסט על הבעיות עם ובובי, ולהתחיל להתווכח עם הקוראים, על כך שהקשר עם בובי הוא בעצם כן בריא בשבילי. לא רוצה.

מאז ומעולם סמכתי על אחרים שיגידו לי איך לחיות. אף פעם לא סמכתי על מה שאני חושבת ומה שאני מרגישה. תמיד חשבתי שכולם יודעים יותר טוב ממני. תמיד הייתי צריכה את האישור של כולם. עכשיו אני מרגישה איך זה הולך ומשתנה בהדרגה. אני מרגישה כיצד אני בוטחת בעצמי יותר ויותר וכיצד אני סומכת על השיפוט שלי יותר ויותר.

עוד שינוי שחל בי לאחרונה, הוא שנמאס לי להתבכיין.נמאס לי להתבכיין על ההתעללות שעברתי במשפחה שלי. תמיד אני חייבת לספר את זה לכל אדם חדש שאני פוגשת, ולהזכיר את זה בכל הזדמנות. די. אוקיי. באמת הייתה לי ילדות מסריחה ואוקיי, באמת מגיע לי כל הכבוד שהצלחתי להתמודד, אבל כמה אפשר לדבר על זה? זה כבר מאחוריי. אומנם גם היום החיים בבית הזה הם לא פיקניק, אבל אני מכירה הרבה אנשים שגדלו בבית לא פשוט ובכל זאת אין להם את הדחף להזכיר את זה בכל הזדמנות ולספר את זה לכל אדם חדש שהם פוגשים. נמאס לי גם להתבכיין על זה שהרבה אנשים יצאו מחיי לאורך השנים. די. הריי אני לא רוצה שאף אחד מהם יחזור להיות חבר שלי. איך אפשר מצד אחד לא לרצות לחזור להיות בקשר עם אף אחד מהם, ומצד שני להתבכיין על זה? ויש עוד הרבה דוגמאות. די. נמאס לי להפוך את עצמי לקורבן.

עוד דבר שנמאס לי ממנו, הוא שאין לי תחביבים מלבד ישראבלוג וקריאת ספרים. במשך פשוטו כמשמעו שנים התחביב המרכזי שלי היה לשבת מול הבלוג וללחוץ שוב ושוב על "רענן" כדיי לראות אם נוספה או כניסה או תגובה. נמאס לי. אני רוצה למצוא עיסוקים חדשים.

זה שיש בי פחות את הדחף לדווח, פחות את הקטע של להתבכיין ופחות את הלהט לבלוג, גרמו לי לרצות לקחת הפסקה. רציתי לחיות מבלי לדווח לקוראים על חיי. רציתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים. רציתי לא לשבת מול הבלוג ולשקוע ברחמים עצמיים וכתיבת פוסטים ארוכים על כך שאני בעצם מסכנה.

מה גרם לי בכל זאת לחזור לעדכן את הבלוג כעבור כמה ימים? העובדה שאני אוהבת לכתוב. הבלוג גורם לי לפתח את כישרון הכתיבה שלי, ואני לא הולכת לוותר על זה. בנוסף, אני אוהבת את זה שיש לי תיעוד ובנוסף, אני אוהבת חלק גדול מהקוראים הקבועים וגם נהנית להכיר קוראים חדשים. אני אוהבת להכנס לבלוגם ולנבור בחייהם ואז שהם ייכנסו לכאן ויינברו בחיי. זה נחמד.

מתכונת הבלוג תשתנה מעט. אני הולכת להתבכיין הרבה פחות, ואני הולכת להפסיק לייחס משמעות כל כך תהומית לדעה של כל קורא, אלא לסמוך יותר על עצמי. מלבד זאת, יכול להיות שאני אמתן קצת את רמת החשיפה. אני לא רואה את עצמי כותבת שוב פוסטים, בהם אני מתארת בפרטי פרטים בדיוק איך אני אוהבת סקס. אני לא חושבת שזה עניינו של כל העולם.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים כמה רציתי יציבות. היה לי מאד קשה עם המעבר ממסגרת למסגרת (פיטרו אותי ממקום עבודה אחר מקום עבודה), עם זה שאני לא יכולה לסמוך על המשפחה שלי, עם זה שחברות וידידים נכנסים ויוצאים מחיי וגם עם זה שגברים נכנסים ויוצאים מחיי. בזמנו אמרתי שהדבר היציב שיש לי בחיים זו הכתיבה.

לאחרונה הולכת ומתחזקת היציבות בחיי. אני עובדת בטלמרקטינג כבר חודשיים וחצי. אני מביאה הרבה מכירות והממונים עליי מרוצים ממני. גם אני מרוצה מהעבודה. אני אוהבת את האווירה שם. אני אוהבת את זה שהחבר'ה צעירים ונחמדים. אני אוהבת את זה שהשעות גמישות. אני גם מאד גאה בעצמי שסופסוף מצאתי את מקומי מבחינת מסגרת.

לראשונה בחיי אני גם מרשה לעצמי להיות קצת בררנית. תמיד חשבתי שכל עבודה שמקבלת אותי אליה - אני צריכה להגיד "אמן", להיות אסירת תודה ולהיות שם. לא האמנתי שמגיע לי שיהיה לי טוב. עכשיו זה הולך ומשתנה ולכן אני גם רואה את החסרונות בעבודה. אני היחידה שם שעובדת חמש משמרות בשבוע, כל פעם לשש שעות. כל האחרים (מלבד בובי שעסוק בלי סוף בדייג), עובדים בעבודה נוספת או לומדים באוניברסיטה. טלמרקטינג לא נועד להיות עבודה במשרה מלאה. זה מג'נן את השכל להתקשר למאות לקוחות אחד אחריי השני, ולהגיד להם בדיוק את אותו דבר. זה גם מבאס מבחינה כספית - אני עובדת שם חמש פעמים בשבוע כל פעם, שזה הכי הרבה שאפשר לעבוד שם, ובמשכורת האחרונה קיבלתי כולל החזרי נסיעות וכולל בונוסים רק 2700 שקל. חשבתי אולי למצוא עבודה לשעות הבוקר, ואם כבר עבודה לשעות הבוקר - אולי לעזוב.

מה ששינה את דעתי זה טלפון שקיבלתי ממישהי שמנהלת קורס פסיכומטרי. היא שאלה אותי אם אני רוצה לעשות פסיכומטרי באוקטובר. אמרתי לה שאני לקוית למידה ולכן רוצה הקלות. לפיכך, היא הציעה לי קורס שמתחיל בסוף ספטמבר והפסיכומטרי הוא בדצמבר. אני מאד מרוצה מלוח הזמנים כי עד ספטמבר אני אספיק לעשות אבחון חדש ולסדר לעצמי הקלות וגם יהיה לי זמן ללמוד. מה שמעולה בעבודה שלי הן שהשעות כל כך גמישות. אם אני אלמד - אני תמיד אוכל לעבוד פחות. לראשונה בחיי אני סומכת על עצמי שכן אוכל להצליח בפסיכומטרי.

אני גם לא רוצה לוותר על כל כך מהר על הטלמרקטינג. אני אוהבת לעבוד שם. אני טובה בזה. אני גם יודעת שלמצוא מקום עבודה שיתאים לי - זה לא דבר שהולך ברגל. הריי ניסיתי כל כך הרבה מקומות עבודה והתקשיתי מאד. בטלמרקטינג אני משחקת אותה.

קיבלתי היום את ההוכחה הסופית לכך שמרוצים ממני. מחר אחראית המשמרת תיעדר מהשעה האחרונה של העבודה והיא ביקשה ממני להחליף אותה. זה דבר גדול מבחינתי שסומכים עליי שאהיה אחראית על המוקד, גם אם זה רק לשעה. הריי יכלו להציע את זה לכל אחד מהעובדים האחרים.

עוד תהליך נפלא שעובר עליי לאחרונה - הוא שאני כבר לא נאחזת בשיניים ובציפורניים בחברים שלי. תמיד השקעתי המון אנרגיות בקשרים, ותמיד פחדתי שירצו לנתק איתי קשר. בזמן האחרון הפחד הזה הולך ופוחת. אם מישהו לא רוצה להיות איתי בקשר - הפסד שלו. כמובן שאני אתבאס אם האנשים הקרובים אליי ביותר ייעלמו לי, אבל יותר ויותר מתחזקת בי התחושה שהחברות עם מי שהקשר איתו מספיק חזק - לא תיעלם כל כך בקלות. הדוגמא הטובה ביותר זו אנג'ל. אנחנו יכולים לריב. להפסיק לדבר לכמה ימים. לעלות אחד לשניה על העצבים. ובכל זאת לא נראה לי שאיי פעם ננתק קשר לנצח. הוא חלק ממני ואני חלק ממנו. כפרעליו.

סופסוף יש לי יציבות: מקום עבודה קבוע, שלווה נפשית לגביי החברים שלי, קשר זוגי בריא ומספק. בנוסף, אני מרגישה שאני גדלה ומתבגרת. סופסוף קולטת שאני לא מרכז העולם. סופסוף סומכת על עצמי יותר. בנוסף, סופסוף אני מאמינה יותר ביכולות שלי.

אני רוצה שהבלוג ילווה אותי גם בדרך החדשה הזאת. אין ספק שיהיו עוד הרבה קשיים, אין ספק שיש עוד הרבה דברים שאני רוצה להשיג, אין ספק שאני עוד אפול ואקום הרבה פעמים, אבל אני חזקה ואני אתגבר.

אני גאה בעצמי.

שלכם,

נונה.