היי לקוראיי,

אני תולעת ספרים כבר כמעט ארבע עשרה שנה, כלומר מהרגע שלמדתי לקרוא. תמיד אהבתי לשקוע בתוך ספר ולשכוח מכל הנעשה סביבי. אני מסוגלת לקרוא 300 עמודים ברציפות מבלי להרים את הראש, אם הספר מרתק אותי.

בפוסט הזה אני רוצה, בין השאר, לכתוב כמה המלצות על ספרים שקראתי לאחרונה. אגב, כבר כתבתי המלצות על ספרים אחרים בפוסט "על האקס שלי, תחומי עניין, ספרים ועוד". אם אתם חובבי ספרים - בהחלט כדאי שתקראו אותו. יש שם המלצות על ספרים רבים מאד. בנוסף, יש בצד הבלוג שלי רשימה בשם "ספרים שקראתי" שמכילה שמות של בערך 200 ספרים שקראתי. אני מאד מקפידה להכניס לרשימה כל ספר שקראתי ושמצא חן בעיניי, ברמה זו או אחרת.

אני מאד ממליצה על "מלכים ג" של יוכי ברנדס. תבינו שאני אוהבת ספרים על ימינו ולכן מאד מוזר שכל כך אהבתי ספר שמדבר על תקופת התנ"ך. אם אפילו אני כל כך אהבתי אותו - אז מי שאוהב לקרוא על ימים רחוקים, יהנה ממנו שבעתיים. הספר מספר את סיפורו של שלומעם אשר נוטש את ביתו בניסיון להבין את הפתרון לסודות שמעיקים עליו מילדותו. הגילויים שלו מדהימים. פרייאר מי שלא ינסה לקרוא את הספר.

ספר נוסף שמאד אהבתי הוא "בית התה הצועני" של ניקי פלגרינו. מעולם לא שמעתי על ניקי פלגרינו בעבר, אבל החלטתי לתת הזדמנות לספר. טוב שעשיתי כך כי מסתבר שסגנון הכתיבה שלה סוחף וקולע. עלילתו של הספר מתרחשת באיטליה. רפאלה מורטי היפהיפיה היא גיבורת הספר. כל חייה של רפאלה מתרסקים כאשר היא הופכת לאלמנה, בתחילת שנות העשרים לחייה.

"דארווין באיילון דרום" של סמדר רייספלד זה ספר בהחלט נחמד. הוא מספר את סיפורה של נעמה, אחות במחלקת הפגים של פתח תקווה. נעמה מרותקת לרעיונות של דארווין. העלילה מעניינת בעיניי. מה שהפריע לי וקצת הרס לי את ההנאה מהספר - זה חוסר ההפרדה בין השפה הגבוהה יחסית שמתארת פעולות ורגשות של גיבוריי הספר, לבין הצורה שהם מדברים. כלומר, הדמויות בספר מדברות בשפה גבוהה מדי. אין לי בעיה עם שפה גבוהה, אבל זה פשוט לא נראה מציאותי. אנשים ממוצעים לא מדברים ככה בחיי היומיום.

כשקראתי בפעם הראשונה את "דיבה" של חנה גולדברג - לא התרשמתי במיוחד. הספר אפילו שיעמם אותי בחלקים מסוימים, וקצת עיצבן אותי שהספר התמקד יותר מדי בתהליכים הפנימיים שעובדת גיבורת הספר ופחות מדי בנעשה בחוץ, וכך העלילה לא התקדמה מהר מדי לדעתי.

לפני כמה ימים החלטתי לתת ל"דיבה" עוד הזדמנות וקראתי אותו שוב. הספר השפיע עליי כמו ששום ספר לא השפיע עליי כבר שנים. הזדהיתי לגמרי עם המתואר שם. זה הגיע למצב שדיברתי על הספר במשך חצי פגישה עם הקוצ'רית שלי.

גיבורת הספר היא אישה בתחילת שנות החמישים לחייה, שמואסת בחיים הבורגניים שהיא חיה. בספר מתואר כיצד נמאס לה להיות משועבדת לחפצים. כמה נמאס לה שהיא מחויבת לנקות את הדיסקים שיש בהם מוזיקה, שהיא בכלל לא אוהבת לשמוע ולנקות את הספרים, שהיא בכלל לא אוהבת לקרוא ולנקות את הסירים, שהיא בכלל לא מבשלת בהם. היא מתארת כמה דברים חומרניים מקבעים אותנו למקום.איך היא נעשתה שפחה לחפצים שבעצם לא משמשים אותה ולא גורמים לה סיפוק.  גיבורת הספר נגעלת עד עמקי נשמתה בכל פעם שהבוהן של בעלה נוגעת בה בטעות. היא שונאת אותו, ובכל זאת היא חיה איתו כבר יותר מעשרים שנה. גיבורת הספר היא מורה לספרות והיא מתארת כיצד היא שונאת ללמד בבצפר. כיצד היא שונאת לטרוח על המראה החיצוני שלה, כמו למשל להוריד שיער מכל מקום אפשרי בגוף.

הפתרון שגיבורת הספר מוצאת הוא לעבור לגור ברחוב. היא טוענת ששם מצאה את האושר האמיתי. שם היא לא משועבדת לשום חפץ ולשום אדם ויכולה לנהוג כרצונה. ברחוב היא מרגישה הכי יפה.

הספר נגע בי כל כך כי הוא עוסק בנושא, שהטריד אותי מאד בחודשים האחרונים. בחודשים האחרונים הרגשתי ריקנות. הרגשתי שהחיים שלי ושל הסובבים אותי בורגניים. אני מסתכלת על ההורים שלי: קמים בבוקר, הולכים לעבודה, יושבים במשרד שמונה שעות, חוזרים הביתה, רבים עם הבנות שלהן, מנקים את הבית, מבשלים, מנקים, רבים בנהם, דואגים בגלל המשכנתא, עושים סידורים כמו לשלם ביטוח לאומי או לשדרג את הפלאפון, מפליצים מול הטלוויזיה והולכים לישון. זה מה שצפוי לי בעוד כמה שנים? 

מאד הייתי רוצה להרגיש שיש איזושהי תוכנית גדולה מזו. שיש איזושהי משמעות לזה שאנשים מהלכים על פניי האדמה. שיש משהו יותר גדול מזה. משהו. משהו מעבר להתעסקות בכסף ובסידורים ובהנאות רגעיות. סיבה אמיתית לאנשים לקום בבוקר, מעבר לעובדה שהם חייבים.

אני זוכרת שמישהו שהיה השותף שלי לדירה, כשעשיתי שירות לאומי בקיבוץ, החליט לעבור לחווה שאין בה מים וחשמל, כדיי להיות רועה צאן. בזמנו לא הבנתי את הצעד הזה שלו. לא הבנתי מה יניע אדם שפוי ללכת לחווה שאין בה בכלל אנשים מלבד זוג אחד, כדיי לרעות צאן ולקבל על זה שכר של התנדבות. בזמנו אמרתי לו שאני לא מבינה אותו. אני זוכרת מה הוא ענה לי:"אני לא רוצה את המסלול הרגיל של תיכון-טיול-צבא-אוניברסיטה-עבודה-נישואים-ילדים-משכנתא. אני רוצה להרגיש שאני עושה דברים מעניינים. בעיניי זה מאד מעניין לגור בחווה כזאת. אולי אחר כך אני אצטרף לחוף של נודיסטים. מה, זה לא מעניין לבדוק חיים של נודיסטים?" היום אני מבינה את הצעד הזה שלו.

הנושא הזה גם מאד מזכיר לי את בובי. בובי בחר בדרך חיים, שאף אדם אחר בסביבה שלי לא בחר בה. בובי הוא בן 26 ועובד שלוש פעמים בשבוע לחמש שעות בטלמרקטינג. חשוב לי לציין שהוא חכם בטירוף. אם הוא רק היה רוצה והוא רק היה מחליט - הוא היה יכול להגיע רחוק. אם רק היה רוצה, הוא בקלות יכל לעשות תואר. אם רק היה רוצה, הוא בקלות היה יכול למצוא עבודה במשרה מלאה ולהרוויח הרבה כסף. בובי בחר שלא. בובי בחר במקום זה לנסוע בכל הזדמנות לתל אביב או להרצליה או לאשקלון במטרה לדוג דגים. זה מה שהוא אוהב ולכן זה מה שהוא עושה. הוא שם זין על מה שהחברה מצפה ממנו. הוא שם זין על מה שמקובל. הוא שם זין על מה שאנשים חושבים. הוא עושה מה שטוב לו וזהו.

יצא לי לדבר איתו כמה וכמה פעמים על הנושא. הוא אמר:"אני חושב שאני נמצא בעולם כדיי להנות. אם אני לא אהנה עכשיו - מתי אני אהנה? בגיל 60? אז יהיה מאוחר מדי. אני נהנה מדיג ולכן זה מה שאני עושה." הסכמתי איתו אבל הזכרתי לו את העובדה שהוא שונא לעבוד בטלמרקטינג וגם שונא לגור עם ההורים.

בובי אמר:"מה האלטרנטיבה? לשכור דירה? אם אני ארצה לשכור דירה אני אצטרך לעבוד כל יום שמונה שעות, ורוב הכסף יילך על הדירה ועל הוצאות נלוות וכך בעצם יהיה לי בערך את אותו כסף שיש לי עכשיו ואני רק אהיה מותש כל הזמן, ולא יהיה לי זמן לדוג דגים." יש הקרבות שצריך להקריב - כמו למשל שאני לא יכולה לבוא לישון אצל בובי מתי שארצה, ושצריך לשמור על שקט בבית שלו ואין לו עצמאות מוחלטת. בעיניו זה שווה את זה. אני בהחלט מכבדת את זה.

הראייה של החברה המערבית היא כזאת שמעריכה הישגים. אדם שיש לו יותר כסף או השכלה יותר גבוהה - מרשים את רוב האנשים יותר מאדם מובטל, או אדם ללא השכלה אקדמאית. לא מזמן הצטרפה למוקד הטלמרקטינג אישה בת 34, שרק עתה התחילה ללמוד באוניסרסיטה. אני זוכרת שאפילו לי עבר בראש:"מה היא עשתה עד עכשיו? איך זה שבגיל 34 היא הולכת לעבוד בטלמרקטינג במוקד בו עובדים ילדים בני 17? מה זה מעיד עליה שבגילה היא עובדת בעבודה כזאת? למה עד עכשיו היא לא הלכה ללמוד באוניברסיטה?" תבינו שאני אדם ליברלי מאד, כך שאם לי זה עבר בראש - אז על אחת כמה וכמה לאנשים לא ליברליים.

סיפרתי לקוצ'רית שלי על האישה הזאת. הקוצ'רית אמרה בתגובה:"זו בדיוק הראייה של החברה המערבית. מה זאת אומרת מה היא עשתה עד עכשיו? אולי היא טיילה בהודו? אולי היא למדה דברים על עצמה? אולי יש לה ידע כללי עצום? אולי כך ואולי כך? כל עבודה מכבדת את בעליה. מי אמר שאדם שהגיע להיות מנהל בכיר בגיל 34, שווה יותר מאדם שהגיע להיות עובד טלמרקטינג בגיל 34?"

אני חושבת שרוב האנשים שישמעו שאני יוצאת עם אדם בן 26 שעובד בטלמרקטינג 15 שעות בשבוע ועדיין גר עם ההורים, יגידו לי שהוא עצלן או פתטי או אלוהים-יודע-מה ויגידו לי שמגיע לי יותר טוב מזה. אני לא מסכימה עם הראייה הזאת. בובי הוא מקסים. אני באמת מרגישה שאני לומדת ממנו הרבה, ובאמת מרגישה שהוא לומד ממני. מיום ליום אנחנו יותר ויותר נקשרים אחד לשניה והקשר בננו הולך ומתחזק. בובי הוא אחד האנשים החכמים ביותר שפגשתי מעודי. הוא גם כל כך מתוק שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם החמימות שמציפה את כל גופי בכל פעם שאני חושבת עליו. על אחת כמה וכמה כשאני רואה אותו. אנחנו גורמים אחד לשניה אושר וזה כל מה שחשוב. לא ככה?

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.