היי,

בפוסט הזה אני מתכוונת לרכז את כל מה שעבר עליי עם לימוד הנהיגה, מה גרם לכך שהיה לי קשה ובסופו לכתוב החלטה שקיבלתי.

התחלתי ללמוד נהיגה לפניי קצת יותר משנתיים, באפריל של כיתה יב. החלטתי ללמוד על אוטומט כדיי להקל עליי. עשיתי 38 שיעורים בעירי. באוגוסט עברתי לחולון, כדיי לעשות שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. לפיכך החלפתי מורה נהיגה. עשיתי 11 שיעורים בחולון במשך חודש וקצת, ואז העיפו אותי מההוסטל. חזרתי לעירי לחפש מקום שירות חדש. הייתי בעירי חודש וחצי. לא ידעתי אם לחזור למורה הנהיגה בעירי או לא, כי לא ידעתי מתי אמצא. בסופו של דבר, אחריי הפסקה של שלושה שבועות מנהיגה, עשיתי 4 שיעורי נהיגה בעירי. ואז מצאתי מקום שירות חדש באחד הקיבוצים של עוטף עזה. חייתי בקיבוץ חצי שנה, שבמהלכה למדתי נהיגה באופקים. אחריי חצי שנה עזבתי את הקיבוץ, כשמאחוריי כבר שניי טסטים. החלטתי שלא לחזור למורה הנהיגה בעירי, אלא לחזור לאופקים כל פעם רק בשביל שיעור נהיגה וטסט. מצאתי את עצמי חוזרת לאופקים עוד חמש פעמים ונכשלתי בטסט אחריי טסט. אחריי שמונה חודשים ושבעה כשלונות, החלטתי לחזור למורה הנהיגה בעירי כדיי לשפר את הנהיגה שלי ואז לעשות את הטסט באופקים (הסיבה לכך שהכבישים באופקים הרבה יותר קלים). כשחזרתי למורה הנהיגה בעירי, הוא אמר שלא היה רלוונטי להגיש אותי לטסט. מסתבר שהמורה באופקים סתם הגיש. לפיכך, עשיתי בחצי השנה האחרונה עוד בערך 15 שיעורי נהיגה עם המורה בעירי. סך הכול בערך 120 שיעורי נהיגה.

בתקופה שעשיתי שירות לאומי, נהגתי לחזור הביתה כל סופשבוע. אני רוצה שתבינו שרק באשמת שיעורי הנהיגה - נאלצתי לחזור לקיבוץ במוצש"ים ולא בימיי ראשון. העניין הוא כזה: שירות לאומי צריך להיות ארבעים שעות בשבוע. בהתחלה סיכמתי עם הגננות שכל יום ראשון אתחיל לעבוד בגן ב-12:00 ואסיים לעבוד ב16:00 ובימים שני עד חמישי אעבוד מ7:00 עד 16:00. הבעיה הייתה שמורה הנהיגה שלי באופקים אמר שהוא יכול לעשות לי שיעורי נהיגה רק בימיי שני ורביעי בצהריים. לפיכך נאלצתי לצאת בימים שני ורביעי מהגן בשעה 14:00. כך נוצר מצב שחסרות לי ארבע שעות. אמרתי לגננות שאשלים אותם בכך שאחזור לקיבוץ במוצ"ש וכך אעבוד בראשון בבוקר.

אני רוצה גם שתבינו שבתקופה שעשיתי שירות לאומי, לקח לי שלוש שעות וחצי להגיע מעירי לקיבוץ וגם שלוש שעות וחצי להגיע מהקיבוץ לעירי. תוסיפו לזה שפעמיים בשבוע הייתי צריכה להיות שלוש שעות ורבע בכלי תחבורה, כדיי לנסוע בשניי אוטובוסים לאופקים, לעשות שיעור, לחכות 40 דקות ולחזור לקיבוץ בשניי אוטובוסים.

אני רוצה שתבינו שאחריי ארבעה חודשים שעשיתי שירות לאומי בגן בקיבוץ - העיפו אותי מהגן ואמרו לי שאני יכולה להמשיך לגור בקיבוץ, אם אעשה שירות לאומי בחדר אוכל. הסיבה העיקרית שהסכמתי להצעה המעליבה הזאת - היא שרציתי לסיים עם הנהיגה באופקים ולכן החלטתי לעשות שירות לאומי בחדר אוכל לכמה שבועות. בסוף הייתי שם חודשיים.

אחריי שעזבתי את השירות לאומי - החלטתי לממן את הטסטים ואת שיעורי הנהיגה בעצמי. אני רוצה שתבינו שהתחלתי לעבוד בתור קופאית בסופר ושם הרווחתי רק בסביבות ה-2300 שקל בחודש. מכיוון שהחלטתי כל פעם לחזור לאופקים רק בשביל שיעור נהיגה וטסט - נאלצתי גם לקחת יום חופש מהעבודה (וכך מן הסתם לא לקבל כסף) וגם להוציא 600 שקל באותו יום על נסיעה לאופקים, אגרה, שיעור נהיגה וטסט. 600 מתוך 2300 זה רבע. כל חודש וויתרתי גם על יום עבודה וגם רבע מהמשכורת שלי, בשביל הטסטים המזדיינים האלה.

אני רוצה שתבינו שמאד לא רציתי לחזור לקיבוץ, כי שנאו אותי שם, ובכל זאת חזרתי פעם אחת ללילה, כי רציתי לעשות שיעור נהיגה גם ביום שלפני הטסט. אני רוצה שתבינו שאחי הוא מישהו שהעביר אותי פעם פשוטו כמשמעו התעללות, ובכל זאת באתי לביתו בבאר שבע פעם אחת ללילה, כי רציתי לעשות שיעור נהיגה גם ביום שלפני הטסט.

אחריי שבעה כשלונות החלטתי, כאמור, לחזור למורה הנהיגה בעירי.אני רוצה שתבינו שבאותה תקופה בה למדתי עם המורה בעירי - פיטרו אותי כמה פעמים מכמה מקומות עבודה, ונאלצתי כמה פעמים להיות מובטלת במשך כמה שבועות. כל הכסף המועט שהיה לי - הלך לשיעורי נהיגה. אחר כך, כשמצאתי עבודה, לא הצלחתי לחסוך כי שיעורי הנהיגה עולים המון כסף. במקומות בהם עבדתי הרווחתי שכר מינימום, כלומר 20 שקל לשעה. שיעור נהיגה על אוטומט נמשך 40 דקות ועולה 100 שקל. כלומר חמש שעות עבודה שלי הולכות על משהו שאורך 40 דקות. חמש שעות זה בערך יום עבודה. אם עשיתי שיעור נהיגה אחד בשבוע - זה כאילו עבדתי יום אחד פחות בשבוע.

שיעורי הנהיגה גרמו לי להמון תקלים עם ההורים שלי בתקופה שבה שילמו עליהם. גרמו לי להוציא המון המון המון כסף בעצמי, בתקופה בה אני שילמתי עליהם. עלו לי בהמון המון המון זמן, המון המון המון כוחות נפשיים והמון והמון המון טרטורים ובכל זאת לא וויתרתי. המשכתי להלחם. הייתי מאד נחושה להוציא רשיון נהיגה.

הסיבה שכל כך קשה לי לנהוג היא שאני סובלת מליקוי ששמו nvld. nvld ממש מכוון לפגוע בכל היבט והיבט בנהיגה. קשה לי מאד להתרכז בשתי פעולות בבת אחת, והריי בכביש צריך גם לאותת וגם להסתכל במראות וגם עוד אלף ואחד פעולות וגם לשים לב שיש אור אדום וגם לשים לב לזקנה שעוברת. קשה לי מאד עם ראיית המרחב. למשל: כשאני עוברת בדלת לפעמים אני לא אומדת את המרחק נכון ודופקת את הכתף. אם קשה לי לעבור בדלת - אז על אחת כמה וכמה לנסוע בכביש צר או להכנס לחנייה. קשה לי מאד להתרכז. במבחנים בבצפר עם מישהו היה מקנח את האף - הייתי צריכה להתחיל את השאלה מחדש, והריי בכביש יש אלף ואחד גירויים.

בכל זאת החלטתי לא לוותר. בכל זאת התעקשתי. בשלב מאוחר מאד, מאוחר מדי, פתאום קלטתי שמשהו בקו המחשבה שלי היה מוטעה. במשך תקופה ארוכה מאד הסתכלתי על הנהיגה פשוט כאל עוד משהו שקשה לי בו יותר מלאנשים אחרים, אבל אם אשקיע הרבה - אני אשיג אותו בסופו של דבר. מה שלא לקחתי בחשבון זה שנהיגה זה עסק של חיים או מוות. בתחומים אחרים אני יכולה להרשות לעצמי לטעות מליון פעם עד שאלמד. בכביש אין את הפריבילגיה הזאת. מספיק שאטעה רק פעם אחת - ואני אפצע את עצמי או אהרוג את עצמי, או אפצע מישהו אחר או אהרוג מישהו אחר. עזבו רגע את העובדה שמורה הנהיגה שלי לא מוכן להגיש אותי לטסט. אם נגיד אני כן אשתפר ברמה מספקת כדיי שהוא יגיש אותי לטסט ונגיד שאני כן אעבור את הטסט - זה עדיין לא פותר את הבעיה בעתיד. לעבור טסט אומר בסך הכול לנהוג נכון במשך רבע שעה. מה יהיה אחר כך? איך אני אוכל להרשות לעצמי לעלות על הכביש בידיעה שאני מסוכנת יותר מנהגים אחרים?

אמרתי את זה למורה הנהיגה שלי והוא אמר שאוכל לא להיות מסוכנת בכביש אם אחשוב על הנהיגה מחוץ לאוטו. הוא אמר שמה שנדרש ממני לעשות זה לשבת שעות על גביי שעות ולשנן סדרי פעולה. הוא אמר שהוא יודע שאני יודעת מה סדר הפעולות בפניה למשל (להאט, לאותת, להסתכל במראות ולפנות), אבל שברגע שיש לי איזשהו גירוי, למשל הפלאפון מצלצל, אני מאבדת ריכוז ואז קודם פונה ורק אחר כך מסתכלת במראה או קודם פונה ורק אחר כך מאותתת. הבעיה היא שאני לא מסוגלת להביא את עצמי לשבת ולחשוב על הנהיגה גם מחוץ לאוטו. בדיוק להפך. אני משתדלת להדחיק כי הנושא כבר מתסכל אותי.

ועוד משהו: אילו היו אומרים לי שמה שנדרש ממני זה עוד 20 שיעורים כדיי לעבור טסט ולסיים עם זה - הייתי משנסת מותניים והולכת על זה, אבל אני רוצה שתבינו שבהחלט ייתכן שאעשה עוד 120 שיעורים ובכל זאת לא אצליח להשיג רשיון.

אני חושבת לוותר. זה מתסכל ומעצבן ומעציב ונוראי ששנתיים של השקעה, המון המון המון כסף, המון המון המון כוחות נפשיים, המון המון המון טרטורים והמון המון המון מאמץ יירדו לטמיון - אבל לפעמים צריך לדעת לוותר. לא מתאים לי לוותר. אני טיפוס לוחם. אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך ללכת עם הראש בקיר?

אני יודעת שכבר כתבתי על זה בפוסט הקודם, שפירסמתי רק לפניי יום, אבל יש דוגמאות על וויתורים שאני רוצה לכתוב שוב: יש זוגות שבמשך חמש שנים ויותר עשו הפריות מבחנה ושילמו על זה המון המון המון כסף וזה עלה להם בהמון המון המון כוחות פיזיים ונפשיים ובסופו של דבר קלטו שזה בלתי אפשרי ועזבו את זה. אי אפשרות להביא ילד לעולם, זה בוודאי יותר מתסכל מאי יכולת להוציא רשיון נהיגה. אגב, אחי למד שנה וחצי בטכניון, אבל נכשל שם שוב ושוב ולכן בסופו של דבר הוא החליט לעבור לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. שנה וחצי של לימודים וכוחות והשקעה ירדו לטמיון. אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך בכוח עוד שנה וחצי כאלה? אני גם זוכרת שבתיכון היו לי תלמידים בשכבה שלמדו במגמה מסוימת במשך שנתיים ויותר ובסופו של דבר החליטו לא לגשת לבגרות, כי לא ידעו את החומר. הם אמרו שהם מעדיפים ששנתיים של לימודים ירדו לטמיון במקום שיהיה להם 56 ציון במגמה. דברים כאלה קורים.

אני לא מסוגלת יותר להביא את עצמי לשלם חצי משכורת שלי על שיעורי הנהיגה. אני לא מסוגלת להביא את עצמי יותר להתיישב מול ההגה, בידיעה שב40 דקות הקרובות אני אעשה טעויות שתלמידים בשיעור השלישי לא עושים, בזמן שכבר בערך 120 שיעורי נהיגה מאחוריי. די. נמאס לי. לא נותרו לי כוחות נפשיים.

ועוד משהו: ב-1.8 תפוג התיאוריה שלי. תיאוריה מחזיקה שנתיים. אני עדיין זוכרת את היום שבו עברתי התיאוריה. זו הייתה תיאווריה שניה, ועברתי אותה ארבעה חודשים אחריי שהתחלתי ללמוד נהיגה. ה1.8 זה עוד חודשיים וכמה ימים. אני מן הסתם לא אצליח לעבור טסט עד אז וגם לא יגישו אותי לטסט עד אז. אם כך, אם אבחר להמשיך עם שיעורי הנהיגה - אני אאלץ לעשות תיאוריה חדשה. לא רוצה. לא רוצה לבזבז על זה את הכסף. לא רוצה לבזבז על זה את זמן הלמידה. לא רוצה לבזבז עוד כוחות נפשייים ולא רוצה להתמודד עם הלחץ אם אעבור או לא. די. נמאס. גם לי יש גבול.

אני מנסה לנחם את עצמי בכך, שגם לאנשים שיש להם רשיון נהיגה - אין תמיד אוטו. לא מזמן רכשתי ידיד חדש, שאני חושבת שאקרא לו בבלוג נוש. שאלתי את נוש אם יש לו רשיון נהיגה. הוא ענה לי: "לפני ארבע שנים ב-17.7 קרו לי שניי מאורעות חשובים. מאורע אחד זה שעברתי טסט. מאורע שני זה שזו הייתה הפעם האחרונה שישבתי מאחוריי הגה." כנ"ל לגביי אנג'ל, שהוציא רשיון לפני בערך חמש שנים ומאז נהג פעם אחת. יש לי עוד הרבה דוגמאות מכל מני אנשים בשנות העשרים שהכרתי. חוצמזה, גם לאנשים מבוגרים לפעמים אין אוטו. להורים של נוש אין אוטו (זו, אגב, הסיבה שגם לו אין על מה לנהוג), וגם להורים של אמפטי אקסי ויש לי עוד כמה וכמה דוגמאות.

רשיון נהיגה בתוספת לרכב צמוד, זה איכות חיים. זה מאפשר ניידות נהדרת, שלא מתאפשרת לי. כמו סינדרלה אני נאלצת לחזור הביתה בחצות, בכל פעם שאני יוצאת, בגלל שאז זה האוטובוס האחרון. בסופי שבוע אני כלואה בבית כמו חיה בכלוב, כי אין אוטובוסים. לעיתים קרובות אני מוותרת על ללכת למקומות, כי אין לי כוח לקחת שניי אוטובוסים לכל כיוון. אין ספק שרשיון נהיגה פלוס רכב צמוד, זה משהו שמאד מקל על החיים.

אני שונאת את  זה שמעתה ועד עולם אהיה תלויה באוטובוסים, מוניות וחסדיהם של אנשים אחרים. אני פשוט שונאת את עצם המחשבה. אבל איזו אלטרנטיבה יש לי? מה עוד אפשר לעשות שעוד לא ניסיתי כדיי להשיג רשיון נהיגה?

סתם דוגמא: נסיעה מביתי לקיבוץ לקחה לי שלוש וחצי בארבע אוטובוסים, בזמן שברכב זה שעה ורבע. נסיעה מביתי לצד השני של עירי לוקחת לי שעה וחצי, בזמן שברכב זה עשרים דקות. גם תל אביב זו דוגמא נהדרת: אם אני רוצה לנסוע לתל אביב, אני צריכה ללכת לתחנת האוטובוס ליד ביתי, לחכות כמה דקות במקרה הטוב וחצי שעה במקרה הרע, לנסוע במשך עשרים דקות לפחות לתחנה המרכזית, לחכות שם עוד עשר דקות במקרה הטוב, לנסוע בין 50 דקות לשעה לתחנה המרכזית בתל אביב ושם לחכות עוד כדיי לקחת עוד אוטובוס לאן שאני צריכה בתל אביב. כל התהליך לוקח מינימום שעתיים בזמן שבאוטו זה פחות משעה.

אה, משהו ששכחתי לציין: בנוסף לכל הקשיים הטכניים העצומים שיש לי בנהיגה - חוש ההתמצאות שלי הוא איום ונורא. גם אם אכשהו הייתי מוציאה רשיון ואכשהו משיגה רכב - עדיין לא הייתי יכולה להשיג לשום מקום, לפחות לא בלי gps. אולי כן הייתי מצליחה ללמוד את הדרך למקומות בסיסיים כמו הקניון, אבל בשביל זה לא שווה לעשות רשיון.

די. נמאס לי לחפור על זה. לא יהיה לי רשיון וזהו. באסה. במיוחד לאור כל מה שהשקעתי בזה. אני נאלצת לוותר.

שלכם,

נונה.