היי לקוראיי,

הקשר שלי ושל בובי מתפתח. הרגשות שלי אליו הולכים וגוברים. לשמחתי קיבלתי לפני כמה ימים את ההוכחה לכך שאני חשובה לו, לא פחות משהוא חשוב לי. העניין הוא שרבנו. זו הייתה המריבה הראשונה שלנו. התווכחנו המון פעמים בעבר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שסיימנו פגישה בננו כששננו זועמים. חזרתי הביתה עם תחושה חרא. אחריי שנרגעתי קצת - חשבתי על הדברים והבנתי שאני הייתי הרבה יותר לא בסדר ממנו במריבה. התכוונתי לא להתקשר אליו יומיים-שלושה, כי הייתי בטוחה שהוא לא ירצה לדבר איתי ורציתי לתת לו, והאמת שגם לי, צ'אנס להרגע עד הסוף.

להפתעתי ולשמחתי, כבר ביום שלמחרת המריבה - בובי שלח לי sms בו הוא התנצל עד עמקי נשמתו. הוא כתב: "אני כל כך מצטער. התנהגתי ממש גועל נפש! לא מגיע לך. איבדתי אותך כנראה..רק תדעי שאני מתנצל מאד מאד...אז...סליחה" ואייקון עצוב. התקשרתי אליו. פתחתי את השיחה ב"היי, מאמי. מה שלומך?" הוא ענה לי: "אני עצוב."

אני רוצה שתבינו שאצל בובי אין דבר כזה לשחק משחקים, אין דבר כזה להגיד משהו שלא מתכוונים אליו ואין דבר כזה דיבור מאינטרסים. בובי תמיד מדבר בכנות ולכן ידעתי שהוא באמת עצוב. שאלתי למה. הוא הסביר לי שהוא הגיע למסקנה שהצורה שבה דיבר אליי במריבה הייתה ממש מגעילה. שהוא מתייסר ברגשות אשמה ושהוא לא ישן כל הלילה בגלל שלא יכל להפסיק לחשוב עליי ועל המריבה (תבינו שזה היה אחריי 48 שעות שהוא לא ישן בהם והיה גמור מעייפות, אז על אחת כמה וכמה נגע לליבי זה שהוא לא הצליח להרדם כל הלילה).

אני התנצלתי מעמקי נשמתי על החלק שלי במריבה וכך השלמנו. במהלך השיחה בובי אמר כמה פעמים: "את מאד חשובה לי." ניצלתי את ההזדמנות כדיי לשתף אותו בכמה דברים שמפריעים לי. אמרתי לו שאני מרגישה לפעמים שהקשר הזה הרבה יותר חשוב לי מאשר לו ושאני מרגישה לפעמים שאני משקיעה יותר ממנו. בובי אמר שזה לא נכון, כי אני באמת מאד חשובה לו וגם הקשר הזה מאד חשוב לו. הוא אמר שהוא ממש לא רוצה לאבד אותי, והזכיר לי שמאז שניהלנו את השיחה לפניי שבועיים, בה אמרתי לו שאני מרגישה שהקשר חד צדדי ושאחריה השתנו דברים ונפגשנו הרבה יותר פעמים מבעבר. אמרתי לו:"כן, אבל אני לא רוצה להרגיש שאתה עושה לי טובה." בובי אמר:"מה פתאום? איזה שטויות. הריי גם אני נהנה באותה מידה ואפילו יותר." התוודעתי שאני מפתחת רגשות אליו. הוא ענה לי:"גם אני." כל כך שמחתי לשמוע את זה! בובי הסביר לי שהוא לא טיפוס של מילים, אלא טיפוס של מעשים. שהמעשים שלו צריכים להעיד על רגשותיו ולא המילים שלו. אמרתי לו שלפעמים אני בכל זאת צריכה לשמוע. הוא הבטיח להשתדל.

בובי הוא כזה מתוק. אני מתה עליו. אני מתה על החיוך הרחב שלו, על הניצוץ בעיניים, על חוש ההומור המיוחד, על החיבוקים העוטפים והחמים שלו, על הדרך שהוא מלטף את שיערי, על הריח שלו, על חוכמת החיים שלו. אני גם ממש נמשכת אליו.

אגב, הוא קורא לי "קטנטונת". בזמן האחרון הכינוי רק הולך ומשתדרג. מ"קטנטונת" זה הפך ל"קטנטונת מתוקונת", אחר כך ל"קטנטונת מתוקנת בובנת" ואחר כך ל"קטנטונת מתוקנת בובנת חמודונת". לכו תבינו דייגים תימנים.

אני מתה על המחוות הקטנות שהוא עושה למעני. הקוראים הקבועים בבלוג שלי אולי זוכרים שלא מזמן סיפרתי לבובי שאני מתה על מילקי על פצפוצים והתלוננתי על כך שאני כבר לא מוצאת את זה בשום מקום - בובי הבטיח לי שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג לי מילקי עם פצפוצים. הוא הלך לשלוש סופרים עד שהשיג לי מילקי עם פצפוצים. בשבוע שעבר הוא שוב עשה למעני מחווה קטנה ומתוקה. היה לי קלקול קיבה רציני והקאתי חמש פעמים. סיפרתי את זה לבובי בטלפון. בובי שאל אותי מה אני עושה כדיי להרגיש יותר טוב. אמרתי לו שאני שותה תה. בובי הציע לי לשתות לימונדה, כי אמר שלימון ייקל על ההרגשה שלי. אמרתי לו שאין לי לימונדה בבית. למחרת הוא הביא לי לעבודה בקבוק קטן של לימונדה שהכין.

אימא שלי נוראית בקטע הזה. היא לא מבינה למה בכלל אני מעריכה מילקי עם פצפוצים, או לימונדה. כשסיפרתי לה על המחוות האלה, כדיי להדגיש עד כמה בובי חמוד, היא נעצה בי מבט מזועזע ואמרה "מה שתדרשי - זה מה שתקבלי. הדרישות שלך לא מספיק גבוהות" ואמרה שאני לא צריכה להעריך בנאדם על זה שהוא "עמד וסחט לימון". אני כל כך לא מזדהה עם הגישה שלה. בעיניי המחוות האלה יותר שוות, מכל דבר אחר.

בובי הוא מקסים והוא חכם והוא מתוק והוא שלי. אני מקווה שהקשר בננו יצליח, ושנוכל להתגבר על כל המכשולים. על זה שאנחנו עובדים ביחד וזה מקשה עליי, על זה שאנחנו כל כך שונים בכל כך הרבה תחומים, זה שהחברה מתקשה לקבל אנשים עם סגנון חיים כמו של בובי. אני באמת רוצה שזה שהקשר הזה יצליח. כבר מזמן לא הרגשתי כאלה פרפרים בבטן. זו גם הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני נמצאת בקשר הדדי, בניגוד לקשרים אחרים שבהם אני נקשרתי הרבה יותר לאדם השני.

ובנוגע להגדרה שלנו - כפי שכתבתי בפוסט הזה, שאלתי לא מזמן את בובי למה בעצם אנחנו עדיין מוגדרים כ"יוצאים" ולא כזוג רשמי. בובי הסביר לי שכדיי להגדיר מישהי כחברה שלו, הוא צריך להיות מאוהב בה עד מעל הראש. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי דברים כאלה. הכרתי אנשים שצריכים לפתח רגשות כלשהם, כדיי להגדיר מישהי כחברה שלהם והכרתי אנשים שלא צריכים לפתח רגשות, כדיי להגדיר מישהי כחברה שלהם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על מישהו שצריך להיות מאוהב עד עמקי נשמתו בשביל ההגדרה הזאת.

אני מכבדת את זה. מהסיבה הפשוטה שהקשר הזה לא מבלבל. גוליבר, למשל הוציא בזמנו מהפה משפטים כמו "אם היית החברה שלי - הייתי בא לארוחות שישי בבית שלך", או "אם היית החברה שלי - הייתי נפגש איתך לפעמים בשבע בערב, ולא שם אותך בעדיפות שניה אחריי משחקי קלפים עם החבורה שלי". לבובי אין את הקטע הזה. אני מקבלת ממנו בדיוק את אותו יחס, שהייתי מקבלת אם הייתי חברה שלו. לפיכך, הקשר יציב ולא מבלבל.

אגב, בובי מת על זה שאני עגלגלה. הוא טוען בתוקף שאישה בעלת בטן שטוחה - זה דבר לא סקסי. הוא לא אוהב שמנות, אבל בנות מעט עגלגלות עושות לו את זה בטירוף. הוא אמר לי שהוא מזה יתבאס אם אני אוריד במשקל. הוא טוען שאישה צריכה להיות יותר עגלגלה מהגבר. בובי הוא ממש רזה. אני גבוהה ממנו בשני סנטימטרים ושוקלת עשר קילו יותר ממנו. את בובי זה לא מטריד. בדיוק להפך.הוא אוהב את הגוף שלי כמו שהוא אבל אם זה היה נתון לבחירתו שאוריד קצת במשקל, או שאני אעלה קצת במשקל - הוא היה מעדיף שאעלה קצת במשקל.

אני מתקשה קצת להתמודד עם העגלגלות שלי לפעמים. הקיץ הגיע ולכן אני מסתובבת בבית בבוקסרים וגופיות. לפעמים אני יושבת ואז מסתכלת למטה וקולטת את הירכיים שלי ומזדעזעת. לפעמים גם במהלך הסקס עם בובי אני מרגישה נבוכה מעגלגלותי. למשל כשאני עומדת על שש, במהלך דוגי, וקולטת את קפלי השומן בבטן. יש לי קצת צמיג וזה מביך אותי. בובי ממשיך להתעקש שאלה הדברים שהופכים אותי להכי סקסית. הוא אוהב שיש מה לתפוס.

אני חושבת שהסיבה שקצת קשה לי עם כמה קילוגרמים מיותרים, היא המסרים שהחברה משדרת. למשל העובדה שאני לא מצליחה למצוא ג'ינס בשום מקום. הכול לאנורקסיות. לפני כמה שבועות אני ואנג'ל יצאנו לשופינג וחיפשנו לי ג'ינס לפחות בשמונה חנויות. הכול היה פיצי עליי. אני חושבת שהיה מקל עליי אם הייתי הר אדם, כי יש חנויות למידות גדולות. הבעיה היא שאני לא מוצאת דברים במידה שלי. אני מידה 42 בג'ינס (אני 1.75 אז מידה 42 בג'ינס היא הגיונית לחלוטין). יש המון נשים במידה 42. איך זה שכל כך קשה למצוא את המידה הזאת?

זו הייתה חתיכת השפלה. שוב ושוב נכנסנו לחנות, שוב ושוב ביקשתי עזרה מהמוכרת. שוב ושוב היא דחפה לידי כמה ג'ינסים וכשטענתי שהם יהיו קטנים - טענה בתוקף שזה יהיה בסדר ושכדאי לי לנסות ולמדוד. בחלק מהג'ינסים בכלל לא הצלחתי להעלות את זה יותר מהברכיים. בג'ינסים אחרים לא הצלחתי לסגור את הרוכסן. במקרים כאלה יצאתי מתא הההלבשה. לאחת המוכרות לא הייתה שום בעיה לדחוף לי יד למכנסיים כדיי לנסות לסגור לי את הג'ינס. שוב ושוב שמעתי ממוכרות את האימרה המטומטמת: "זה מתרחב. זה יהיה בסדר. זה יושב עלייך פצצה!" על ג'ינסים שפשוט התפוצצו עליי. בכל פעם שיצאתי מתא המדידה - הרגשתי שכולם מסתכלים עליי והייתי נבוכה בטירוף.  

בסופו של דבר הלכנו לקסטרו והיו לי שם שתיי אופציות לג'ינסים במידה שלי. עיצבן אותי שיש לי רק שתי אופציות. עיצבן אותי גם שזה עלה 300 שקל ושנאלצתי לשלם את הסכום הזה, שהרבה יותר מדי גבוה בעיניי, בשביל ג'ינס, אבל לא היו לי ברירה. הייתי זקוקה לג'ינס ואלה היו האופציות.

גופיות יותר קל למצוא מג'ינסים, אבל עדיין קשה. בשבוע שעבר אני ואנג'ל נסענו לתל אביב והלכנו לדיזנגוב סנטר. נכנסנו לפחות לחמש חנויות, וכול הגופיות היו פיציות עליי. אני לא שמנה. באמת שלא. יש לי אולי שמונה קילוגרמים מיותרים. איך ייתכן שכל כך קשה לי למצוא גופיה?

אולי אני מחפשת במקומות הלא נכונים. גם מימי היא מידה 42 והיא טוענת שהיא מצליחה למצוא בגדים. אולי כדאי שאלך איתה לשופינג. לי נמאס מההשפלה, כשאני מודדת בגדים שנועדו לברביות.

אני אוהבת לאכול.  אני לא מוכנה לוותר על מאכלים טעימים. שוקולד אגוזים גורם לי להרגשה מופלאה בפה, ופיצה לארוחת צהרים מדי פעם, זה דבר שעושה לי טוב על הנשמה ובקיבה. אוכל זה אחת מהנאות החיים. אני לא הולכת לוותר על ההנאה הזאת.  אני חושבת שבנות שמחשבות כל ביס, מפסידות חלק עיקרי מהנה בחיים.

אני לא בעד עודף משקל גדול, מהסיבה הפשוטה שזה לא בריא. זה עלול לגרום לכאבי גב, סוכרת ועוד הרבה בעיות. זה גם לא אסטטי בעיניי, להיות הר. אבל לאכול מדי פעם מילקי עם פצפוצים? לאכול מדי פעם המבורגר? לאכול עוגה או עוגיות עם הנס בבוקר? זה הרי כל כך כיף להרגיש את הטעם בפה.

אני מאד מנסה להיות שלמה עם הגוף שלי. כל כך הרבה פעמים אמרו לי שיש לי גוף יפה. הגיע הזמן שאני אפנים את זה וזהו. אני חושבת שבמידה מסוימת כן הפנימתי את זה, כי אני מסתובבת אך ורק עם גופיות. ככה הכי נוח לי.

בכלליות, אני מאד מנסה להשלים עם זה שאני זו אני ולהעריך את עצמי יותר. זה דיי מצליח לי. תחום מאד בולט, בו בא הקטע הזה לידיי ביטוי, זה תחום העבודה. שוב ושוב אני נזכרת ביחס המשפיל שהסכמתי לקבל כשהייתי קופאית בסופר. לא הכרתי משהו אחר, כי זו הייתה העבודה במשרה מלאה הראשונה שלי. חשבתי שזה מה שיש לשוק העבודה להציע. היום אני יודעת שזה ממש לא נכון. בטלמרקטינג לא עולה על הדעת שמישהו יצעק עליי, יירד עליי או ישפיל אותי (בעצם יש לקוחות מגעילים שעושים את זה, אבל לא יעלה על הדעת שמישהו מההנהלה של המוקד יעשה את זה. חוצמזה, ללקוחות חוצפניים במיוחד אני פשוט מנתקת בפרצוף). בכלל, הגעתי למסקנה שלאף אחד בעולם אין זכות לצעוק עליי. אני לא צועקת על אף אחד, אז אני לא מוכנה שאף אחד יצעק עליי.

כפי שכתבתי בפוסט הקודם - החלטתי לוותר על לימוד הנהיגה. ברור שהעניין מבאס אותי. אני מתבאסת על עשרות אלפיי השקלים (כן כן, הלכו על זה עשרות אלפי שקלים. אני לא מגזימה), אני מתבאסת על זה שבמשך שנתיים הקדשתי לזה המון זמן והמון מאמצים והמון כוחות ושהטרטרתי המון ועשיתי כל כך הרבה הקרבות, כשבסופו של דבר לא יהיה לי רשיון. אני כן מתבאסת על כל הדברים האלה, אבל אני לא מרגישה כישלון בכלליות, בגלל שנכשלתי בלימוד הנהיגה. אנשים בעליי ביטחון עצמי נמוך לא יודעים לעשות את ההפרדה. בכל פעם שהם נכשלים בדבר אחד - הם מרגישים כישלון בכלליות. זה היה ככה אצלי במשך שנים בכל מני תחומים וגם בתחום הנהיגה. בכל פעם שנכשלתי בטסט - הרגשתי כישלון בכלליות.

אני מתארת לעצמי שאם הייתי מחליטה לוותר על רשיון הנהיגה, בתקופה אחרת בחיים שלי, לא הייתי עומדת בהרגשת הכישלון שהייתה מציפה אותי. הפעם התחושה שלי לא כזו. זה לא מעיד עליי כלום כאדם, העובדה שאני לא מסוגלת להוציא רשיון נהיגה. לא מעיד עליי שום דבר, מלבד העובדה שאני לא מסוגלת להוציא רשיון נהיגה. זה הכול.

אני חושבת שזה שיש לי הערכה עצמית גבוהה יותר - זו אחת הסיבות לכך שסופסוף מצאתי קשר מספק עם גבר. אני מאמינה שמגיע לי שיהיה לי טוב, ומאמינה שמגיע לי לקבל יחס טוב, ולכן זה מה שאני מקבלת. פעם הייתי מוכנה לקבל כל יחס, כי לא האמנתי שמישהו ירצה לבלות במחיצתי ולכן אם מישהו כבר הסכים - לא חשבתי בכלל על האם אני בכלל לא רוצה לבלות איתו. זה כבר לא ככה ותודה לאל על כך.

שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת.

שלכם,

נונה.