היי לכל קוראיי,

 

אתמול בלילה בובי בא אליי. היינו על המחשב, צחקנו, דיברנו, הזדיינו. הכול היה כרגיל. לא היה כל סימן לזה שעולמי שוב עומד להתמוטט עליי. כמה שעות לאחר מכן, שכבנו מחובקים ואז התחלתי קצת לדבר על הקשר שלנו. פתאום שמתי לב שמשהו מטריד את בובי. שאלתי מה יש. בהתחלה הוא לא רצה להגיד, אבל אני התעקשתי.

 

מסתבר שבובי חושב שאני מדהימה ומקסימה ושיש לו רגשות חזקים אליי. מסתבר שאני פי עשר יותר חשובה לו ממה שחשבתי ומסתבר שהקשר הזה מאד משמעותי בשבילו. עם זאת, בלי שום קשר אליי, בובי חושב שהוא לא מסוגל להיות כרגע בקשר זוגי. הוא הסביר את המצב. אין לי חשק לחזור על דבריו. תצטרכו להסתפק בזה שהסיבה שלו לא הייתה קשורה בשום צורה למשהו שאמרתי או עשיתי. זה לא קשור אליי בשום צורה. הוא פשוט מתוסבך עם עצמו. התחלתי לבכות. לבובי היה מאד קשה לראות אותי בוכה. הוא חיבק אותי בחום. המשכנו לדבר על הנושא. בשלב מסוים גם בובי התחיל לבכות. בחיים לא חשבתי שאני אראה את בובי בוכה. האופציה של פרידה עלתה, אבל אף אחד מאיתנו לא רצה להפרד. אנחנו יותר מדי חשובים אחד בשביל השניה. בסוף הגענו לפתרון: שנעשה הפסקה של שבועיים. זה אומר שלא ניפגש מחוץ לשעות העבודה ולא נדבר בטלפון במשך שבועיים. המטרה של ההפסקה הזאת היא שבובי יראה אם הוא מסוגל להסתדר בלעדיי, ואם הוא מסוגל להתגבר אכשהו על כל התסבוכים שלו. בובי נשאר אצלי עוד קצת, אחריי שנפלה ההחלטה. בסופו של דבר ליוויתי אותו לדלת ושם נפרדנו בחיבוקים, נשיקות וקריאה בשמות חיבה. ממש הרגשתי כאילו הלב שלי נשבר לחתיכות קטנות.

 

היום הלכתי לעבודה, בידיעה ברורה שאראה את בובי שם. אני מתחילה לעבוד בשלוש בצהריים והוא מתחיל לעבוד שעה אחריי, בארבע. הגעתי לעבודה, התיישבתי במקום שלי מול המחשב והטלפון ואז התחלתי לבכות. לא הצלחתי לתפקד ולא הצלחתי לבצע שיחות. רק בכיתי לי בשקט. אחריי כמה דקות העובדים האחרים שמו לב  שאני בוכה. אחראית המשמרת, שהיא ממש זונה בדרך כלל, יצאה ממש חמודה. היא לקחה אותי לצד ונתנה לי כוס מים וניסתה לחבק אותי ושאלה אם היא יכולה לעזור אכשהו. אמרתי שלא. אמרתי שאלה בעיות אישיות. היא אמרה שאני יכולה ללכת אם אני רוצה. ממש הערכתי את זה. ישבתי שם ונקרעתי מבכי.

 

אחריי כמה דקות שטפתי את הפנים וחזרתי לעמדה. עשיתי כמה שיחות ואפילו הצלחתי לסגור מכירה. אבל הרגשתי מותשת פיזית ונפשית. ידעתי שלא אהיה מסוגלת לראות את בובי. לפיכך, ביקשתי ללכת. בובי בדיוק נכנס כשעמדתי מול האחראית משמרת וביקשתי שתרשום שעבדתי מרבע לשלוש עד רבע לארבע ועשיתי מכירה אחת. אמרתי לו "היי" רפה ומיהרתי החוצה.

 

אנג'ל חיכה לי למטה. אנג'ל לומד במקום קרוב למקום העבודה שלי ולכן אנחנו נוהגים מדי פעם להפגש לחיבוק. ברגע שראיתי את אנג'ל התחלתי שוב לבכות. הוא חיבק אותי בחום, נתן לי שוקולד וכהרגלו היה ידיד מדהים.

 

בערך רבע שעה אחר כך הוא היה חייב ללכת ללימודים. אני רציתי לחזור הביתה באוטובוס, אבל כל הדרכים היו חסומות כי היה חפץ חשוד. נאלצתי לצעוד לתחנה המרכזית. בדרכי לשם התקשרתי לנוש. נוש הוא ידיד חדש שלי. הכרתי אותו לפני כמה שבועות דרך חברים משותפים, התקרבנו במהירות ומהר מאד הפכנו לידידים מאד טובים. נוש אמר שהוא כרגע בתל אביב, ושעוד שעתיים יהיה בתחנה המרכזית בעירנו. אחר כך התקשרתי למימי. התחלתי שוב לבכות באמצע השיחה. מימי אמרה שאחריי שתסיים לעבוד - תבוא לפגוש אותי. היא אמרה שזה ייקח שעה וחצי.

 

לפיכך, היה לי שעה וחצי לשרוף בתחנה המרכזית. שרפתי את הזמן בשופינג מטורף. הוצאתי 500 שקל על בגדים ונעליים (איזה מוזר שקניתי שמלה. כבר אחת עשרה שנה לא לבשתי שמלה). אחר כך התיישבתי לאכול משהו ומימי ונוש הגיעו. העברנו כמה שעות ביחד בתחנה המרכזית. מימי ונוש הקשיבו לי ותמכו בי והצחיקו אותי. אני כזאת ברת מזל שיש לי חברים כאלה נהדרים.

 

בערב החבר של אחותי ואחותי הגיעו כדיי להסיע אותי מהתחנה המרכזית לתיאטרון פליי בק (כן כן, הנה סופסוף אני מגיעה לסיבה שבגללה כתבתי את הכותרת הזאת). זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לתיאטרון פליי. מסתבר שתיאטרון פליי בק זה מקום בו מישהו עומד על הבמה ומספר איזשהו סיפור אישי על החיים שלו ואז כמה שחקנים חובבים (שאחת מהם היא אחותי) עומדים על הבמה ומשחקים את הסיפור שלו, בלי לעשות חזרות.

 

האמת שתיכננתי כבר לא ללכת. אחותי הציעה לי לי לפני כמה ימים להגיע היום, כדיי לספר סיפור. בזמנו הסכמתי, אבל היום הרגשתי ממש חרא. התקשרתי אליה בצהריים, סיפרתי לה מה קרה עם בובי ואמרתי לה שלא בא לי ללכת לשום מקום, וגם שאין לי סיפור. אחותי אמרה שאני יכולה לספר את הסיפור על מה שקרה עם בובי ושיש בתיאטרון הזה משהו מרפא ושזה יגרום לי להרגיש יותר טוב. לפיכך, הסכמתי לבוא. 

 

בדרך לתיאטרון הפליי בק אחותי המליצה לי לא להתמקד רק בסיפור עם בובי, אלא לספר גם על עצמי ועל דברים שמאפיינים אותי ואת החיים שלי. החלטתי להיענות להצעתה.   

 

הגענו לשם. הכרתי בערך שבעה חבר'ה נחמדים, שעמדו לשחק את הסיפור שלי. התיישבתי מולם והתחלתי לדבר. קודם כל הצגתי את עצמי. אמרתי ששמי נונה כהן, שאני בת 20 ושאני עובדת בטלמרקטינג. גם סיפרתי להם מה המוצר שאני משווקת ואז אמרתי להם שאני ממש עובדת על אנשים בעיניים אז שלא יסכימו אם אני אתקשר. הם צחקו וזה שבר קצת את המתח.

 

המשכתי לדבר. סיפרתי שיש לי ליקוי בשם nvld. הסברתי שפירוש הדבר שיש לי בעיית למידה לא מילולית. הסברתי שכל מה שקשור למילים מאד קל לי. שאני מאד טובה בהבנת הנקרא. שיש לי אוצר מילים מאד גבוה וכושר ביטוי מאד גבוה ושאני מסוגלת לקרוא 300 עמודים בלי להרים את הראש מהספר. הסברתי להם שכל דבר שלא קשור לתחום המילולי - מאד קשה לי. מתמטיקה, מפות ודברים כאלה - הם בשבילי סינית עתיקה.

 

סיפרתי גם שnvld לא מתבטא בתחום בלימודי אלא גם בעוד הרבה תחומים. כל מני דברים שרוב האנשים נולדו איתם ורואים כמובן מאליו ובחיים לא הקדישו להם שניה מחשבה - אני צריכה ללמד את עצמי. נתתי כדוגמא שאני מסוגלת לצרוח במקום שקט בלי לשים לב בכלל. כל מני קודים חברתיים מהותיים. הסברתי גם שהבעיה שלי קשורה גם להפרעת קשב ונתתי כדוגמא שבמבחנים בבצפר, אם מישהו קינח את האף - הייתי צריכה להתחיל את השאלה מחדש. גם אמרתי להם שnvld ממש מכוון לפגוע בכל היבט והיבט בנהיגה.

 

המשכתי וסיפרתי שמשהו שמאד אפיין את החיים שלי זה חוסר יציבות. זה בא לידיי ביטוי במיוחד בשנים האחרונות, מאז סיימתי תיכון. הלכתי לעשות שירות לאומי והעיפו אותי ממקומות שירות. אחר כך יצאתי לשוק העבודה ושם העיפו אותי ממסגרת למסגרת. הסברתי שלא הייתה לי יציבות בשום תחום: גם העיפו אותי ממסגרת אחריי מסגרת, גם החלפתי גברים בקצב, גם החברים האפלטונים שלי נכנסו ויצאו מהחיים שלי במהירות מדהימה וגם אני באה מבית בעייתי ולכן אף פעם לא יכולתי לסמוך על ההורים שלי.

 

המשכתי וסיפרתי שהתחלתי לעבוד בטלמרקטינג ושם הכרתי את בובי, בחור שעובד אותי, והתחלנו לצאת. בובי הדייג. הדגשתי שהתקופה האחרונה הייתה מבורכת. שבשבועות האחרונים מאד שמחתי ודיברתי ללא הפסקה על זה שסופסוף מצאתי קצת יציבות. לא שהתכוונתי לעשות מטלמרקטינג קריירה לכל החיים, אבל כן התכוונתי להשאר שם עוד כמה חודשים. לא שחשבתי שאני ובובי נתחתן - אבל כן חשבתי שנישאר בחודשים הקרובים ביחד. זה גרם לי להרגיש יציבות. סופסוף היו לי איזשהם עוגנים בחיים.

 

המשכתי וסיפרתי על מה שקרה אתמול בלילה עם בובי (מילה במילה מה שכתבתי בפוסט הזה בשניי הפסקאות הראשונות). סיפרתי עד כמה קשה לקחתי את זה. עוד פעם עוגן נשמט לי. עוד פעם נעלמת לי היציבות. בנוסף, יש בעבודה אחראית משמרת חדשה ממש זונה, מה שגרם לי בימים האחרונים לשקול עזיבה ועכשיו כשיוותסף לזה שנורא קשה לי להיות עם בובי בחדר אחד - ייתכן שאעזוב ואז אשאר בכלל בלי עוגני יציבות.

 

סיפרתי לחבר'ה שם שבובי מאד שונה בהרבה תחומים. אחד התחומים בו אנחנו מאד שונים, הוא שעליי תמיד רואים מה אני חושבת ומה אני מרגישה. אני ספר פתוח. יש לי הבעות פנים מאד ברורות ולמקרה שמישהו לא הבין מהפרצוף שלי, אני גם מאד נוטה לשתף. לבובי, לעומת זאת, יש פוקר פייס. הוא טיפוס מאד סגור ואם הוא מחליט - הוא יכול בקלות שלא להראות מה הוא מרגיש או חושב. אמרתי לחבר'ה שם שידעתי שאגיע לעבודה היום בשלוש ואז בובי יבוא בארבע, יישב איתי באותו חדר ולמרות שבתוכו תתחולל סערה כמו בתוכי - אף אחד לא יוכל לראות את זה. אמרתי להם שהוא בטח ידבר כרגיל ויצחק כרגיל ויתפקד כרגיל. אמרתי להם שלא הייתי בטוחה אם אוכל לעמוד בזה. סיפרתי להם שבאמת לא עמדתי בזה. שבכיתי כשהגעתי לעבודה היום ושהלכתי אחריי שעה, כדיי לא להתמודד להיות עם בובי באותו חדר.

 

המשכתי וסיפרתי על כך שלפני כמה ימים החלטתי לוותר על רשיון נהיגה, אחריי 120 שיעורים על אוטומט שנמשכו יותר משנתיים. שזה היה מאד קשה לי להגיע להחלטה הזאת, והסיבה היחידה שהייתי מסוגלת להגיע אליה היא שכל שאר התחומים היו יחסית בסדר. הסברתי להם שתמיד אני צריכה להתמודד עם המון משברים בבת אחת. הבאתי כדוגמא את ספטמבר לפני כמעט שנתיים, כשגם העיפו אותי מההוסטל וגם י אהבת חיי נפרד ממני וגם היו בעיות בבית וגם וגם וגם. נתתי כדוגמא גם את אוגוסט האחרון שגם סבתא שלי נפטרה וגם גוליבר ניתק איתי קשר וגם אני ו-ג התרחקנו וגם הייתי אומללה בעבודה בסופר וגם וגם. לא הייתי יכולה לעזוב את הנהיגה בתקופה אחרת בחיים שלי, כי אז זה היה יותר מדי להתמודד. הצלחתי לעשות את זה בתקופה הזאת, כי סופסוף הרגשתי קצת יציבות. מה שקרה אתמול בלילה עם בובי שוב הפר את היציבות הזאת ועכשיו אני צריכה להתמודד גם עם הוויתור על הנהיגה וגם עם הנתק מבובי. אמרתי להם שאני חזקה ואני אתגבר. אני טיפוס מאד חזק. העניין הוא שנמאס לי להיות חזקה. בזה סיימתי את הסיפור.

 

החבר'ה התרשמו עמוקות מהסיפור שלי. ראו את זה עליהם. בכל מקרה, הם עלו על הבמה והתחילו לשקף את הסיפור שלי בכמה וכמה תרגילים. התרגיל הראשון היה מקהלה. הם עמדו בשורה וחזרו שוב ושוב על משפטים שאמרתי. התרגיל הבא היה רעיון של אחותי והיה פשוט מדהים. שתי בחורות תפסו בחבל ואחותי עמדה במרכזו. היא כביכול ייצגה את הדמות שלי. כל בחורה בכל צד של החבל ייצגה צד אחר בי.

 

אחותי שיחקה כאילו היא עומדת ליפול מהחבל, בזמן שאחת הבחורות התחילה לצעוק:"את חייבת רשיון נהיגה! כל אדם בעולם הזה צריך רשיון נהיגה! את לא יכולה להסתדר בלי רשיון נהיגה!" בעוד הבחורה בצד השני של החבל אמרה:"עזבי שטויות. תראי כמה חברים היו לי בחצי שנה האחרונה. את היית מתה שכל כך הרבה גברים ירצו אותך." הן התחילו להתווכח בנהן בזמן שאחותי, שאמורה לייצג אותי, התנדדה בין הצדדים. אחר כך הבחורה בצד האחד של החבל צעקה:"את חייבת תואר! כל אדם חייב תואר!" הבחורה בצד השני של החבל אמרה:"עזבי שטויות. תראי כמה גברים רוצים אותי." והבחורה בצד האחד של החבל צעקה:"אף גבר לא ירצה אותך בלי תואר! כל אחת צריכה שיהיה לה תואר!" כל בחורה ניסתה למשוך את אחותי לצד שלה.

 

אני יודעת שזה נשמע דבילי ומוזר עכשיו, אבל הייתם צריכים להיות שם. זה היה פשוט מדהים. הם ממש ייצגו את הקולות בראש שלי.

 

עוד תרגיל שהם עשו זה להעמד בשורה ולחזור שוב ושוב: "עוד שיעור נהיגה, עוד שיעור נהיגה, עוד שיעור נהיגה." זה היה אמור לייצג את הצורה שאני נלחמת. אחד מהחבר'ה עמד לפני השורה וייצג את בובי. הוא עשה כאילו הוא דג דגים ואמר שוב ושוב שהוא מעדיף לא להלחם על כלום ורק רוצה לדוג דגים ולא אכפת לו מכלום ולא אכפת לו מלהתקדם למטרות.

 

עוד תרגיל היה כשהם שיחקו את בובי. עשו שאחד מהם מנסה לדוג דגים, בזמן שהשאר שיחקו את הדגים. הם עשו כאילו בובי תפס דג והדג הציע לו מכונית, אבל בובי זרק אותו בחזרה למים כי הוא מעדיף להמשיך לנסוע על אופניים לכל מקום. דג אחר הציע לו צ'ק בלי הגבלה, אבל בובי זרק אותו למים. ליד זה ששיחק את בובי, היה עוד אחד שכל הזמן ניסה לשכנע אותו שיתחיל לעבוד כדייג בתור מקצוע ולא בתור תחביב, וראו איך בובי דוחה את הנימוקים שלו.

 

כל התרגילים היו מדהימים. כל התרגילים עשו היטב את מטרתם: לשקף את דבריי. זו הייתה חוויה מדהימה. לסיום, כל אחד מהחבר'ה אמר לאיזה צד בסיפור שלי הוא הכי התחבר, כלומר עם מה בסיפור שלי הוא הכי מזדהה. גיליתי שכולם הזדהו עם הסיפור. כל אחד עם חלק אחר.

 

כשהכול נגמר, הודיתי להם מאד והם הודו לי מאד. הדגשתי שזו באמת באמת באמת הייתה חוויה מיוחדת. אחר כך אחותי והחבר שלה הסיע אותי הביתה. בדרך דיברנו על זה. על ההבדל בייני לבין בובי. על זה שאני לוחמת ומנסה להגיע למטרות, בזמן שבובי מעדיף לא להתמודד עם כלום ורק לדוג דגים. סיפרתי להם על משפט שבובי אמר לי אתמול בלילה. הוא אמר שחרא לו בחיים, אבל המאבק לשנות את זה יהיה עוד יותר קשה מהחרא, ולכן הוא מעדיף להשאר עם זה. אתמול בלילה עניתי לו:"תראה איזה ליקויים שלי ועם עוד איזה דברים נוראיים אני מתמודדת כל החיים ואני ממשיכה להלחם." בובי ענה לי שאנחנו שונים. דרך ההתמודדות שלו היא פשוט לא להתמודד. כלום לא מעניין אותו בחיים האלה. הוא רק רוצה להיות עם עצמו, לדוג דגים ובשאר הזמן לשרוץ בחדר שלו.

 

זו בעצם הסיבה שהוא לא חושב שהוא יכול להיות בקשר. הוא אמר שהוא יודע שהוא לא משקיע כמעט כלום, אבל גם זה יותר מדי בשבילו. הוא אמר שיש לו המון זמן פנוי, אבל הוא רוצה את כולו לעצמו. הוא אמר שאם הוא יוצא מעצמו ומסתכל על עצמו מהצד - הוא יודע שלא יהיה לו טוב להיות לבד. אבל התחושה הפנימית שלו היא שזה הדבר הנכון. הוא אמר שלא מגיע לי ולא לאף אחת אחרת, לספוג את זה שהוא רוצה להיות לבד. הוא נתן כדוגמא את זה שבתקופה שהוא היה עם החברה הקודמת שלו, היא נהגה להתקשר אליו פעמיים ביום ואז זה הגיע למצב שהוא צרח עליה:"תפסיקי להתקשר! את מבזבזת לי את הזמן!" יש לו המון זמן פנוי והוא לא רוצה להקדיש אותו לאחרים. הוא רק רוצה לשרוץ עם עצמו. הוא הסביר לי שלא מעניין אותו ללכת לשום מקום, שיש סיבה שהוא ניתק כמעט את כל הקשרים שלו גם עם החברים האפלטונים. המצב בבית שלו חרא כי אבא שלו חולה, וכי ההורים שלו דתיים וגרים בשכונה של דוסים (בובי חזר בשאלה ומאז הוא בז לדת) ודווקא שם בובי רוצה להיות. שם הוא רוצה לשבת, כי ללכת משם פירושו להלחם ובובי לא רוצה להלחם. הוא רק רוצה לא לעשות עם עצמו כלום. מאד קשה לי להבהיר את מה שאמר. הדברים שאמר שהיו ארוכים מזה. הבנתי את דבריו אבל קשה מאד להעביר אותם הלאה.