היי לקוראיי,

 

השעה ארבע וחצי בבוקר ואני יושבת מול המחשב וכותבת פוסט. אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני עושה ערה בשעה כזו. התשובה היא פשוטה: כבר יותר מחודש לא ישנתי כשהיה חושך בחוץ. עשיתי לעצמי הרגל ללכת לישון כל יום בסביבות חמש בבוקר ואז לקום בצהריים בסביבות שתיים. זו שרשרת שמאד קשה לי לשבור. מה שקרה זה שלפני חודש ומשהו, היה לילה אחד בו לא הלכתי לישון עד חמש. באותו יום התעוררתי אחר הצהריים. כמובן שבלילה לא יכולתי להרדם באחת עשרה בלילה כמו בנאדם נורמלי, אז שוב לא נרדמתי עד חמש, שוב קמתי אחר הצהריים וחוזר חלילה.

 

כל מי ששומע את זה אומר לי שאני משוגעת ושאני מבזבזת את היום על שינה. בהתחלה גם אני חשבתי ככה עד שקלטתי משהו: כל מה שאנשים נוהגים לעשות ביום - אני נוהגת לעשות בלילה, כך שאני לא מפסידה כלום. אני זוכרת שלא מזמן הקוצ'רית שלי ואני דיברנו על הקטע הזה, והיא המליצה לי לקום כל יום בעשר. אני מתחילה לעבוד כל יום בשלוש וצריכה לצאת מהבית בשתיים וחצי. הקוצ'רית אמרה שמכיוון שהבית ריק בשעות האלה (ההורים שלי בעבודה והאחיות שלי בבצפר) יכולות להיות לי ארבע שעות מבורכות של שקט, בהן אני אוכל לראות טלויזיה, להיות על המחשב, לקרוא וכו'. ניסיתי לקום כל יום בעשר, אבל לא הצלחתי. אני אוהבת לישון בבקרים. הסיבה לכך שאני חושבת שאני לא מפסידה כלום, היא שאני עושה בדיוק את אותם דברים בלילות: רואה טלויזיה, יושבת מול המחשב וקוראת ספרים. גם בלילה הבית שקט, כי כולם ישנים, כך שזה בדיוק אותו דבר. הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו הוא שאני לא מתעוררת באחת וחצי. אין לי בעיה עם זה שאני ישנה עד כל כך מאוחר. רק מבאס אותי להתארגן לעבודה כל יום במהירות שיא. היה יכול להיות כיף להתארגן יותר בנחת. אבל בשביל זה לא צריך ארבע שעות. הייתי שמחה אם הייתי מקדישה לעניין 45 דקות.

 

עכשיו לגמרי דפקתי לעצמי את הקטע של שעות שינה. התעוררתי בשתיים בצהריים, כהרגלי בקודש. ההבדל הוא שבניגוד לתמיד לא נשארתי אחר כך ערה כל הלילה. בסביבות תשע בערב, אחריי שבע שעות ערות בלבד, נרדמתי כי כאב לי הראש. התעוררתי בארבע בבוקר ולא יכולתי לחזור לישון. כך מצאתי את עצמי מתיישבת מול המחשב וכותבת פוסט בארבע וחצי בבוקר.

 

הדבר הראשון שעבר לי בראש כשהתעוררתי לפני חצי שעה היה:"שיט, שכחתי לקחת גלולה." השני היה:"שיט, אני ממש צריכה פיפי." והשלישי היה:"שיט, אני ממש מתגעגעת לבובי." קמתי ובלעתי גלולה. אוף עם בובי. החלטנו לצאת להפסקה של שבועיים, בדיוק ביום שבו התחלתי בעוד סבב של גלולות. עכשיו אני צריכה לקחת גלולה כל יום במשך שלושה שבועות, למרות שאני לא מזדיינת עם אף אחד.  

 

אני ממש מתגעגעת אליו. לריח שלו, לחיוך שלו, למגע שלו, לקול שלו. יש לי מיטה זוגית ובכל יום לפני השינה כולי משתוקקת שהוא ישכב לידי ויחבק אותי. גם כשאני מתעוררת ונשארת להתפנק עוד קצת במיטה - הכמיהה לחיבוק ממנו משתלטת עליי.

 

כל דבר מזכיר לי אותו: כשאני יושבת מול המחשב, אני נזכרת שבובי הוא זה שסידר לי דפדפן חדש. כשאני מסתרקת, אני נזכרת שבובי אמר שהשיער שלי יפה בכל מצב. כשאני מתלבשת, אני נזכרת בסיטואציות בהם לבשתי את אותם בגדים בחברת בובי. אפילו הבגדים שאני לובשת בבית מזכירים לי אותו, כי את כולם הוא כבר הספיק לראות. כשאני אוכלת קורנפלקס - אני נזכרת כמה הוא אוהב קורנפלקס.

 

אני מתגעגעת לכך שסתם כך באמצע היום הוא נהג לשלוח לי הודעות לפלאפון:"ק-ט-נ-ט-ו-נ-ת נשיקות!" אני מתגעגעת למבט החם שלו. לכך שהוא נהג לנשק אותי בראש. אני אפילו מתגעגעת להסברים המשעממים שלו על סוגי דגים, כי הוא הריי מכור לדיג.

 

אני כל הזמן רוצה להיות במחיצתו. רק שהוא יהיה לידי. כשאנחנו ביחד אנחנו יכולים לדבר או לשתוק. זה לא משנה. אני מתגעגעת ללצחוק איתו על שטויות מטומטמות, ללזרוק עליו כרית כשהוא צוחק עליי, להתווכח איתו ויכוחים קטנים ומטופשים ואחר כך להשלים בחיבוקים ונשיקות. אני מתגעגעת אפילו לנשיקות בפלאפון (עשינו לו הרגל לסיים כל שיחה בפלאפון בלעשות "מואאאאאהההה").

 

אני גם מתגעגעת לסקס. מדי יום, במשך שעות אני נוגעת בעצמי ומדמיינת שאלה האצבעות של בובי שנוגעות בי ומלטפות אותי בכל מקום אפשרי בגוף. אני מתגעגעת לצורה שבה היה תמיד מוודא שנוח לי ושאני נהנית. אוף, כמה שאני מתגעגעת למגע שלו.

 

אני לא משלה את עצמי שבובי מושלם. הוא אפילו לא קרוב למושלמות. הוא דפוק לגמרי. מתוסבך עם עצמו, בעל הערכה עצמית נמוכה, עקשן ודעתן. אבל אני רוצה אותו כמו שהוא. בדיוק כמו שהוא. כלום לא הייתי משנה בו, כי אם הוא משתנה - הוא כבר לא היה מתנהג כמו בובי, ואני מתה על בובי. לא על מישהו אחר.

 

כבר המון זמן לא היו לי רגשות כל כך חזקים לגבר. אני כבר לא יודעת אם להגדיר את זה כ"רגשות" או כ"אהבה". תמיד הסתבכתי בהגדרות של הדברים האלה. אבל למי אכפת מהגדרות? כל מה שאני יודעת זה שהבנאדם הזה גרם לי לתחושת חמימות בכל הגוף. כל מה שאני יודעת זה שכשהייתי בין הידיים שלו - הרגשתי שאני בדיוק במקום בו אני רוצה להיות. לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר ולא הייתי רוצה אף אחד אחר.

 

אני מאד רוצה להתקשר אליו. מאד חסר לי לשמוע את הקול שלו. מאד חסר לי לחלוק איתו את אירועי היום. מאד חסר לי להגיד לו עד כמה אני מתה עליו. אבל אני מכבדת את זה שהוא זקוק לשבועיים הפסקה, כדיי לבדוק אם הוא מסוגל להתגבר על התסכובים שלו. אני יודעת שהתסבוכים שלו לא קשורים אליי בשום צורה, ושגם הוא מטורף עליי.

 

אני לא חוששת שהוא יחשוב שאני פתטית אם אני אתקשר. אחד הדברים שאני אוהבת בבובי, הוא שאין לו את הקטע הזה של משחקי אגו ומשחקי כבוד. הסיבה לכך שאני לא מתקשרת היא שאז תוחמץ המטרה של השבועיים הפסקה. בובי צריך לראות אם הוא יכול להיות בלעדיי. אם אני אתקשר - זה רק יגרום נזק.

 

אין לי מושג איך תסתיים ההפסקה הזאת. אין לי מושג אם בתום השבועיים, בובי יחליט שהוא רוצה אותי בחזרה. אני גם לא בטוחה אם אני אסכים. יכול להיות שהוא ירצה, אבל אני אגיד לו שמאוחר מדי. כל מה שאני יודעת זה שכרגע מאד קשה לי. הימים האחרונים הסריחו לגמרי.

 

החברים המקסימים שלי ממש תמכו בי. אני מזה אוהבת את הידידים שלי וגם מאד אוהבת את מימי חברתי. לעומת זאת, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם נ. תבינו שיש לי הרבה ידידים אבל רק שתי חברות: מימי ו-נ. אני יודעת של-נ יש לב זהב ושהיא באמת ובתמים אדם טוב, וזו הסיבה לכך שאני מסוגלת אכשהו להיות חברה שלה, אבל קשה לי במחיצתה, מהסיבה הפשוטה שהיא משעממת אותי בטירוף. אין לה חיים מלבד הגן שבו היא עושה שירות לאומי, ואף פעם אין לה נושאי שיחה מעניינים.

 

משהו שממש מעצבן אותי ב-נ הוא שאין לה דעה משל עצמה. אני אתן סתם דוגמא: לפני כמה שבועות היו לי בעיות עם בובי ושקלתי להפרד ממנו. אמרתי ל-נ את הסיבות לכך שאני שוקלת להפרד ממנו. היא אמרה:"אבל אולי..." והעלתה איזשהו טיעון לכך שאולי בכל זאת עדיף לי להשאר איתו. חיזקתי את עמדתי בעוד משפט אחד ואז היא מיד הסכימה: "כן, את צריכה להפרד ממנו." אחר כך העלתי טיעון של משפט אחד לכך שאני צריכה להשאר איתו והיא מיד אמרה: "כן, אז תשארי איתו." אין לה עמוד שדרה משל עצמה ואף פעם היא לא מחזיקה בעמדה משל עצמה. בכל תחומיי החיים, היא פשוט חושבת כמו הבנאדם האחרון שדיברה איתו.

 

אני גם לא מסכימה עם הבחירה שלה, לעשות שירות לאומי שבו חוזרים הביתה כל יום. כמובן שאני לא שופטת, כי אני דוגלת שכל אחד צריך לחיות איך שירצה, אבל אני עדיין חושבת שבשירות לאומי מחוץ לבית יש המון ערכים מוספים שאין בשירות לאומי, בו חוזרים הביתה כל יום.

 

לפי דעתי נ פשוט מהווה כוח עבודה זול. היא קמה בבוקר, הולכת לגן, קורעת את עצמה שמונה שעות וחוזרת הביתה. גם אני עשיתי שירות לאומי בגן ילדים, אבל אני עשיתי את זה בקיבוץ מרוחק מביתי, וחזרתי הביתה רק בסופי שבוע. היו לי המון קשיים בקיבוץ ובכל זאת אני לא מתחרטת לרגע שעשיתי שירות לאומי מחוץ לבית.

 

בקיבוץ יצא לי להכיר דרך חיים, שונה לחלוטין מדרך החיים שהכרתי כל חיי. אני הריי עירונית מלידה וההבדל בין עיר לקיבוץ לא מופרט הוא שמיים וארץ. הכרתי מתנדבים מכל העולם, למדתי להיות עצמאית והכרתי סוגי אנשים שונים לגמרי מסוגי האנשים שהיו בחברה הקרובה שלי קודם. בנוסף, יצא לי לבלות בחיק הטבע. זו הייתה חוויה שבשום דרך אחרת לא מקבלת.

 

יש סיבה שהרבה אנשים מכל העולם, וגם מהארץ, הגיעו לקיבוץ על מנת להתנדב. היה שווה להם לא להרוויח כסף, רק כדיי לקבל את החוויה של להכיר דרך חיים אחרת לגמרי בקיבוץ.

 

לפי דעתי, שירות לאומי לא אמור להיות כמו עבודה, בה מגיעים, חותמים כרטיס, עובדים שמונה שעות וחוזרים הביתה. אם כבר להמשיך לגור בבית - עדיף לדעתי לא לעשות שירות לאומי, אלא למצוא עבודה בה אפשר להרוויח כסף.  

 

עובדת איתי בטלמרקטינג, מישהי שעושה שירות לאומי בביטוח לאומי. היא פשוט מגיעה לשם, מחתימה כרטיס, עובדת שמונה שעות ואז הולכת שניי מטרים משם למוקד הטלמרקטינג ועובדת עוד ארבע שעות. סתם חבל לי עליה. תחשבו על זה שהיא כל יום מחוץ לבית יותר מ-12 שעות. היא יכלה פשוט לוותר על השירות לאומי, לעבוד כל יום שמונה שעות, ולהרוויח יותר כסף ממה שהיא מרוויחה היום ב-12 שעות. במה היא תורמת לעצמה בכך שהיא מתעסקת עם טפסי ביטוח לאומי ואחר כך נאלצת לקרוע את עצמה בעבודה נוספת? איפה הערך המוסף?

 

אני מאד בעד לתרום. הסיבה לכך שהחלטתי לעשות שירות לאומי היא שרציתי לתרום, רציתי להשפיע, רציתי להטביע חותם. זו הסיבה שרציתי לעסוק בחינוך. אני שמחה ש-נ עוסקת בחינוך, כי בזה יש ערך מוסף, אבל אני מתבאסת בשבילה שלא יוצא לה להכיר אנשים חדשים, שלא יוצא לה להכיר סביבה אחרת, שהיא לא לומדת להיות עצמאית, שהחיים שלה הם או בגן הילדים עם גננות בנות 40 או בבית, מותשת לחלוטין.

 

אני חושבת משהו דומה על הצבא. אני חושבת שאם חייל קם בבוקר, הולך לשמש עציץ בצבא וחוזר הביתה כל יום - הוא מפסיד משהו משמעותי. אם כבר לעשות צבא - אני בעד לחזור הביתה רק בסופי שבוע. זו חוויה. אם כבר להעביר שלוש שנים (או במקרה של בנות שנתיים) מהחיים על משהו - לא כדאי לחוות את מלוא החוויה? זה מה שאני חושבת. כמובן שאף אחד לא חייב להסכים איתי. שכל אחד יעשה כרצונו ויחזיק בדעותיו.

 

שבת שלום.

 

שלכם,

נונה.