היי,

ביום ראשון הגיעה לסיומה ההפסקה של השבועיים שאני ובובי גזרנו על עצמנו. באותו היום הגיע הזמן לקחת החלטות סופיות. ההחלטה שקיבלנו הייתה להפרד. זו הייתה פרידה קשה מאד. שננו התפרקנו שם לגמרי. האמת שהמצב הזה הוא אבסורד מטורף. שני אנשים שיש להם רגשות מאד חזקים אחד לשניה, שיש בנהם חיבור חזק ושרוצים להיות אחד עם השניה - נפרדים.

אמרתי לבובי כל מה שכתבתי בפוסט הקודם: אמרתי שאני יודעת שהוא לא דואג לעצמו, מפני שהוא לא מאמין שמגיע לו שיהיה לו טוב. אני בהחלט מבינה אותו כי גם אני במשך שנים לא האמנתי שמגיע לי שיהיה לי טוב. זו הסיבה שהגעתי לעשות שירות לאומי בהוסטל המזעזע ויש עוד מליון דוגמאות לכך. אמרתי לו שברגע שהתחלתי להאמין שמגיע לי שיהיה לי טוב - החיים שלי השתפרו במידה ניכרת. אמרתי לו שגם לו מגיע שיהיה לו טוב. בובי לא מסכים איתי בקטע הזה. הוא אמר:"מה זאת אומרת מגיע לי שיהיה לי טוב? לאף אחד לא פשוט מגיע שיהיה לו טוב. מגיע לבנאדם שיהיה לו טוב, אם הוא נלחם בשביל זה." 

אני טיפוס לוחם. נלחמתי כדיי להפסיק את ההתעללות במשפחה שלי, אני נלחמת מדי יום כשאני מתמודדת עם הליקוי שלי, שום דבר לא ניתן לי על מגש של כסף. כל מה שהשגתי - השגתי באמצעות עשר האצבעות שלי. בובי, לעומת זאת, אמר לי כשיזם את הפרידה של השבועיים: "לפעמים המאבק לצאת מהחרא - הוא יותר קשה מאשר להיות בחרא עצמו, ולכן אני כבר מעדיף להשאר באותו מצב ולא להלחם."

האם לא מגיע לי מישהו שייקח אותי למעלה במקום לקחת אותי למטה? מישהו שיחזק אותי, שיהיה שם בשבילי, שיתמוך בי, מאשר מישהו שמשלים עם זה שהחיים חרא? האם זו לא בגידה בעצמי, אחריי כל כך הרבה מאבקים, לבגוד בכל מה שאני מאמינה בו, ולהלחם על קשר עם אדם כזה?

ועוד משהו: בחודשים האחרונים הפריע לי מאד שהחיים של הסובבים אותי, וגם של עצמי, נראו לי בורגניים. לא רציתי להיות כמו ההורים שלי שקמים בבוקר, הולכים לעבודה, יושבים במשרד שמונה שעות, חוזרים הביתה, רבים עם הבנות שלהן, מנקים את הבית, מבשלים, מנקים, רבים בנהם, דואגים בגלל המשכנתא, עושים סידורים כמו לשלם ביטוח לאומי או לשדרג את הפלאפון, מפליצים מול הטלוויזיה והולכים לישון. רציתי לבחור בדרך חיים אחרת. מאד רציתי משמעות מעבר לזה. מאד רציתי לחשוב שיש איזושהי משמעות לזה שאנשים מהלכים על פניי האדמה. שיש משהו יותר גדול מזה. משהו. משהו מעבר להתעסקות בכסף ובסידורים ובהנאות רגעיות. סיבה אמיתית לאנשים לקום בבוקר, מעבר לעובדה שהם חייבים.

סיפרתי לבובי על מישהו שהיה השותף שלי לדירה, כשעשיתי שירות לאומי בקיבוץ, החליט לעבור לחווה שאין בה מים וחשמל, כדיי להיות רועה צאן. בזמנו לא הבנתי את הצעד הזה שלו. לא הבנתי מה יניע אדם שפוי ללכת לחווה שאין בה בכלל אנשים מלבד זוג אחד, כדיי לרעות צאן ולקבל על זה שכר של התנדבות. בזמנו אמרתי לו שאני לא מבינה אותו. אני זוכרת מה הוא ענה לי:"אני לא רוצה את המסלול הרגיל של תיכון-טיול-צבא-אוניברסיטה-עבודה-נישואים-ילדים-משכנתא. אני רוצה להרגיש שאני עושה דברים מעניינים. בעיניי זה מאד מעניין לגור בחווה כזאת. אולי אחר כך אני אצטרף לחוף של נודיסטים. מה, זה לא מעניין לבדוק חיים של נודיסטים?" היום אני מבינה את הצעד הזה שלו.

סיפרתי לבובי ששיחות עם הקוצ'רית שלי גרמו לי להבין עד כמה החברה שלנו מייחסת חשיבות להישגים חיצוניים. פתאום שמתי לב שאפילו אני זלזלתי קצת במישהי במוקד שעובדת איתי, כי היא כבר בת 34. שאלתי את עצמי מה היא עשתה עם עצמה עד עכשיו, ואיך זה שבגיל 34 היא עובדת בטלמרקטינג. הקוצ'רית שלי היא זאת שאמרה לי:" זו בדיוק הראייה של החברה המערבית. מה זאת אומרת מה היא עשתה עד עכשיו? אולי היא טיילה בהודו? אולי היא למדה דברים על עצמה? אולי יש לה ידע כללי עצום? אולי כך ואולי כך? כל עבודה מכבדת את בעליה. מי אמר שאדם שהגיע להיות מנהל בכיר בגיל 34, שווה יותר מאדם שהגיע להיות עובד טלמרקטינג בגיל 34?" הבנתי שהיא צודקת. הבנתי שאין סיבה לחשוב שבובי שווה פחות ממישהו אחר מגילו, רק בגלל שהוא עובד בטלמרקטינג בגיל 26.

אחת הסיבות שהחיים של בובי קסמו לי באיזשהו אופן, היא שבובי לא חי חיים בורגניים. קסם לי שהחיים שלו מהווים מרידה במוסכמות. שהוא לא מנסה בשום צורה להרוויח כסף. פתאום קלטתי שהדוגמא של בובי, היא ממש לא כמו הדוגמא של הבחור מהקיבוץ. הוא לא נסע להודו לגלות את עצמו. הוא לא הלך עם איזו אמת פנימית גדולה. הוא לא הלך להעשיר את עצמו. הוא לא וויתר על קריירה ותואר והישגים כאלה, כדיי לפתח את עצמו מבחינה פנימית. הוא וויתר על כל זה, כדיי לרבוץ בחדר שלו. זה ההבדל בינו לבין אנשים אחרים. בובי החליט לוותר על הישגים, כי הוא לא מאמין שמגיע לו שיהיה לו טוב. הוא בעצמו אמר לי ששום דבר בעולם הזה לא מעניין אותו. לא היה אכפת לי אם הוא לא היה נלחם על קריירה ולימודים, אילו הוא היה נלחם על דברים אחרים. הוא לא נלחם על כלום. על שום דבר. שום דבר כולל הקשר שלנו. לכן אני חושבת שמוטב שניפרד.

היה לי ממש קשה לומר לו את כל הדברים האלה. אני מטורפת על בובי. אני חושבת שהוא אדם מתוק ומיוחד. במהלך הקשר בננו הוא עשה למעני מחוות מקסימות: לפני כמה שבועות סיפרתי לו שאני אוהבת מילקי עם פצפוצים והתלוננתי שבזמן האחרון אני לא מוצאת את זה בשום מקום. בובי הבטיח לי שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג לי מילקי עם פצפוצים. הוא הלך לשלוש סופרים עד שמצא והביא לי. לפני כמה שבועות היה לי קלקול קיבה והקאתי חמש פעמים. סיפרתי על כך לבובי. הוא אמר שלימון יעזור לי. למחרת הוא הביא לי לעבודה לימונדה שסחט בעצמו. בכל פעם שהיינו בחוץ והיה לי קר – בובי הביא לי את הז'קט שלו, גם אם זה אומר שאז היה לו קר. בכל פעם שבאתי לישון אצלו – הוא קם במיוחד בבוקר כדיי להכין לי סנדוויץ' לעבודה. בכל ערב אחריי העבודה, בובי נהג ללוות אותי לתחנת האוטובוס, לחכות שהאוטובוס שלי יגיע ורק אז לנסוע באופניים לביתו. המחוות האלה היו שוות בעיניי פי מליון מאשר מחוות שכוללות דברים חומרניים.

שאלתי את בובי לאיזו החלטה הוא הגיע. שאלתי אותו מה הוא תיכנן לומר לי. בובי אמר לי שהוא לא הצליח להגיע להחלטה. שגם לו השבועיים האלה היו מאד קשים. הוא אמר שגם הוא חושב שהצעד הנכון הוא להפרד, אבל הוא לא רוצה לעשות את זה, כי גם הוא מת עליי וגם הוא מרגיש אליי חיבור.

התחבקנו שוב ושוב ושוב. שננו התפרקנו. אני התחלתי לבכות. בובי לא היה מסוגל לראות אותי בוכה. סיפרתי לבובי שבמהלך כל השבועיים של ההפסקה בכיתי המון. לבובי מאד הפריע לשמוע את זה. אחד הדברים הרבים שאני אוהבת בבובי, הוא שאין לו את הקטע הזה של משחקי אגו. לבחורים אחרים אולי היה מתנפח האגו, אם הם היו שומעים שהם מספיק חשובים לבחורה, כדי שהיא תבכה בלי סוף בגללם. לבובי אין הקטע הזה בכלל. הדבר היחיד שהוא לקח מזה שבכיתי - זה רגשות אשמה.

המשכנו לשבת ביחד עוד בערך שעתיים, כשאנחנו לא יכולים להפסיק להתחבק. שינינו את דעתנו אולי שמונה פעמים. נפרדנו ואז הצעתי לו לבוא אליי באותו ערב ואז שוב נפרדנו ואז דיברנו על זה שאולי בובי יבוא אליי למחרת ואז שוב נפרדנו ואז שוב דיברנו על עתיד הקשר שלנו. שננו לא רצינו לעשות את זה. שננו ידענו שאין לנו ברירה. בובי פשוט לא מסוגל להיות בקשר כרגע, עם אף אחת.

לבסוף, בובי ליווה אותי לתחנת האוטובוס. עמדנו שם מחובקים ואני נתתי לאוטובוס אחרי אוטובוס לחלוף על פניי. לא רציתי ללכת ממנו. לא רציתי לסיים את זה, למרות שזה הדבר הנכון לעשות. בסופו של הדבר הגיע האוטובוס האחרון ואז נפרדנו בנשיקות וקריאה בשמות חיבה.

משהו שמאד מנחם אותי הוא שהפעם לא מדובר בעוד אחת מהיזיזויות שלי, לא מדובר בעוד אחד מהסטוצים שלי ולא מדובר בעוד קשר שבו אני פיתחתי רגשות והצד השני לא. הפעם זכיתי לקשר מכבד, שתרם לי המון. הפעם זכיתי לקשר עם רגשות הדדיים. אני באמת מרגישה שלמדתי מבובי המון ושהוא למד ממני המון. אני באמת לא מתחרטת לרגע על הקשר. הייתי עושה את זה שוב בין רגע.

אתמול הייתי אצל הקוצ'רית שלי וסיפרתי לה הכול. הקוצ'רית אמרה שגם היא חושבת שהפרידה הזאת היא צעד נכון. היא אמרה שהיא מאד שמחה בשבילי שזכיתי לקשר הזה, כי היא באמת חושבת שהוא תרם לי המון. היא אמרה שהיא חושבת שאחרי שזכיתי לקשר כזה - אני לא אחזור שוב לעולם של סטוצים עם גברים שלא כיבדו אותי. היא אמרה שאין לה ספק שבובי הוא אדם מדהים. יחד עם זאת, היא אמרה שנראה לה שהקשר הזה הוציא ממני את הצד הטיפולי שבי. יש לי קטע כזה, של לנסות להציל את כל העולם.

אמרתי לקוצ'רית שהקשר הזה היה הקשר הראשון שהיה לי אי פעם, בו הסתכלתי על הבחור בגובה העיניים. עם כל הבחורים האחרים, תמיד הסתכלתי או מלמעלה או מלמטה. במקרה של בובי, ממש לא חשבתי שהוא שווה פחות ממני. הקוצ'רית אמרה שאין לה ספק שבובי לא שווה פחות ממני, אבל שהיא חושבת שהוא מתוסבך מדי.

אמרתי לקוצ'רית שאני יודעת שבובי מתוסבך, אבל שגם אני מתוסבכת. גם לי יש המון בעיות, שקשורות לליקוי שלי ולעוד הרבה תחומים אחרים. גם מי שיוצא איתי - צריך להתמודד עם זה שיש לי קשיים בדברים טריוויאלים ושאם הולכים על פי קו המחשבה שהיא מתארת - אז הבחור הבא שייצא איתי יוכל ללכת לקוצ'רית שלו, ואז הקוצ'רית שלו תאמר לו:"לפי דעתי אתה לא צריך לצאת עם נונה. היא מתוסבכת. אני חושבת שחלק מהסיבות שאתה איתה - הם לנסות להציל את כל העולם."

הקוצ'רית אמרה שיש הבדל עצום בייני לבין בובי. אומנם גם אני מתוסבכת, אבל אני נלחמת כדיי להתגבר על התסבוכים שלי. אני הולכת לקוצ'ינג, אם היה לי כסף הייתי הולכת גם לפסיכולוג, אני מנסה לקדם את עצמי, אני שואפת לדברים. בניגוד אליי, לבובי אין שאיפות או רצון לשפר את חייו ואת התסבוכים שלו. בזה הסכמתי איתה בהחלט.

סיפרתי לקוצ'רית על משהו שבובי שאל אותי במהלך הפרידה שלנו. בובי שאל:"תגידי, אם למשל עוד חצי שנה את תהיי פנויה ואני אחזר אחרייך - את תסכימי לקבל אותי?" סיפרתי לה שכשבובי אמר לי את זה אז הגבתי ב:"מה, אתה משאיר באוויר?" ושבובי אמר:"רק תיארתי מצב היפוטתי. את יכולה כמובן למצוא את אהבת חייך בחודשים האלה." 

אמרתי לקוצ'רית שזה מעיד שיש עוד תקווה. שאולי יום אחד בובי ייתאפס על עצמו. הקוצ'רית אמרה שהיא בהחלט מקווה. שתנו הסכמנו שאני לא צריכה לשבת ולחכות. אני אמשיך בחיי. אם אני אאחז בזה - אני אשתגע מהעמידה באוויר.

אני ובובי עובדים ביחד. חשבתי שאחרי הפרידה, יהיה לי קשה מדי לעבוד איתו, אבל גיליתי שהמצב לא כך. אנחנו ממשיכים לשבת אחד ליד השניה, ולדבר ולצחוק. לפני כמה ימים, כשבובי סיפר לי שעבר עליו לילה קשה, כי אביו בן ה-75 שבר את הרגל, חיבקתי את בובי בחום. אתמול גם דיברנו בטלפון, כי דאגתי לבובי שהיה בבית חולים, בזמן שאבא שלו עבר ניתוח ברגל.

אמרתי לבובי שאם עוד כמה חודשים אני אהיה פנויה והוא ירצה לחזר אחריי - אז אני אקבל את חיזוריו. אמרתי גם לבובי שזה שנפרדנו, לא אומר שאנחנו צריכים להעלם אחד לשניה מהחיים ושאם הוא צריך תמיכה נפשית, חיבוק או כל דבר - אני פה בשבילו. בובי הבטיח לי שהמצב הדדי.

אז זהו. שוב חזרתי להיות סינגלית. חבל לי מאד שעוד קשר נגמר אחריי חודשיים וחצי. יש לי משהו כמו עשרה אקסים וכל הקשרים, בלי יוצא מהכלל, נגמרו אחריי פרק זמן של חודשיים וחצי או פחות. ברובם הגדול של המקרים – הקשר נגמר אחריי חודשיים. זה מין חוק כזה: ברגע שמלאו לקשר חודשיים – ניתן היה לראות את הסוף. זה מתסכל לי את הצורה, כי מאד קיוויתי שנוכל להמשיך בקשר ארוך טווח, אבל אני לא יכולה להישאר איתו רק כדיי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להיות בקשר יותר ארוך מחודשיים וחצי.

כבר כמעט ארבע שנים לא הייתי לבד. תמיד היה איזשהו גבר בחיים, בין אם היה מדובר בקשר, בסטוץ, ביזיזות או במצב לא מוגדר. גם כאן היה חוק בלתי כתוב: חוק שלושת השבועות. תמיד אחריי שלושה שבועות או פחות, שגבר כלשהו יצא לי מהחיים – גבר אחר נכנס לחיים שלי. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה לראות אם אני מרגישה שלמה בלי גבר, ואם אני מסוגלת להגדיר את החיים שלי בלי גבר. אני מפחדת להבטיח את זה לעצמי כי במשך כמעט ארבע שנים הבטחתי את זה לעצמי פעם אחריי פעם, ואף פעם לא עמדתי בזה. לפיכך, אני לא רוצה לצאת בהצהרות.

אני מאד מתגעגעת לסקס. מאד קשה לי להעביר יותר משבוע בלי סקס. הגוף והנפש שלי כמהים לזה. אחת הסיבות לכך היא שבזמן שאני עושה סקס – זה הזמן היחיד שאני לא חופרת לעצמי במוח. בכל שאר הזמן המוח שלי עובד בלי הפסקה, ואני חופרת לעצמי בלי סוף. אני לא מכירה דרך אחרת שלא לחפור לעצמי, מלבד הרגעים בהם אני עושה סקס. אני אצטרך להכיר דרך אחרת.

אני מודעת לעובדה שיש בפוסט הזה הרבה פסקאות שהיו גם בפוסט הקודם, אבל לא ידעתי איך לתאר את ההתפתחויות, בלי לציין דברים שציינתי גם בפוסט הקודם.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.