היי לקוראיי,

לא מזמן התחלתי פרויקט חדש בעבודה. אני עדיין נמצאת באותו מוקד, אבל מוכרת מוצר אחר ויש לי אחראית משמרת אחרת. רובם הגדול של האנשים שעובדים איתי הם חדשים, מכיוון שבמוקד עדיין משווקים גם את המוצר הקודם. רק אני, בובי ועוד מישהי אחת עברנו מהמוצר הקודם למוצר הנוכחי.

נלחמתי כדי שיסכימו לי לעבור לשווק את המוצר הזה. טוב שעשיתי כך כי אני מרוצה עכשיו פי מליון יותר מקודם. כששיווקתי את המוצר הקודם - דחפתי את המוצר לאנשים שלא היו זקוקים לו ושלעולם לא היו מנסים לרכוש אותו, אם לא הייתי משכנעת אותם. גם לא אמרתי להם את הפרטים במלואם. ממש עבדתי עליהם בעיניים. אומנם כל מה שעשיתי היה חוקי, אבל רגשות האשם הטרידו אותי בלי סוף.

לעומת זאת, במוצר הנוכחי אני לא דוחפת לאנשים שום דבר. מדובר על מוצר שהאנשים שאני מתקשרת אליהם כבר משתמשים בו, ואני רק שואלת אם יירצו להמשיך להשתמש בו שנה נוספת. אם אני לא הייתי מתקשרת - רובם הגדול היה מתקשר בעצמם, כדיי להאריך את השימוש במוצר. אני אומרת את כל הפרטים. אין שום צורך להסתיר מהלקוחות משהו או לעבוד עליהם באיזשהי צורה.

סיבה נוספת שאני שמחה היא שהעמלות הרבה יותר טובות. במוצר הקודם, קבלת העמלות הייתה תלויה ביעד. אם לא עמדתי ביעד - לא הייתי אמורה לקבל אפילו שקל אחד עמלה. במשכורת האחרונה נלחמתי כמו מטורפת כדי לקבל עמלה של 100 שקל. לעומת זאת, במוצר הנוכחי קבלת העמלה לא תלויה ביעד. כל מכירה שאני מבצעת מכניסה לי שקל לכיס. אם מדובר במכירה כפולה - אז שני שקלים. זה יוצא בסביבות 25 שקלים ליום. תקלטו שבמוצר הקודם נלחמתי בשביל 100 שקל לחודש! הפעם אני מרוויחה עמלה של 100 שקל בערך בארבעה ימים. בנוסף, ניתן לדפוק שם שעות הרבה יותר מאשר במוצר הקודם. איזה כיף לי.

משהו שקצת הפריע לי באנשים החדשים שבאו למכור את המוצר את הזה - הוא שחלקם נראו לי מלוקקים מדי. איך אפשר להסביר? סטודנטים בני טובים כאלה. אחד מהם נראה בדיוק כמו הטיפוס האמריקאי המלוקק מסרטים הולייודים על תיכוניסטיים: עם ג'ל בפוני, חולצת פסים עם שלוש כפתורים למעלה ומכנסים יקרים עד הברך. ניכר בו שהוא אף פעם משתולל. ניכר בו שזה לא מישהו שאפשר נגיד לו:"בוא נלך לישון על אוהל בחוף הים", כי הוא יחשוש ללכלך את עצמו. מן מנטליות אובר אשכנזית כזאת. גם בצורה שהוא זז ובצורה שהוא מדבר. אני ממוצא מזרחי אבל תמיד התחברתי יותר למנטליות האשכנזית. תמיד הייתי משתכנזת, ואני בכלל לא מסתדרת עם אנשים עם מנטליות מזרחית כבדה, אבל יש גבול גם לצד השני. לשמחתי גיליתי שלא כל העובדים הם כאלה. אני מסתדרת עם כולם. עם אחת מהעובדות החדשות ממש התיידדתי ואני גם מתכוונת לשדך לה את נוש ידידי.

מאד מבאס אותי שההורים שלי צריכים לשלם על האבחון הזה, ושהם גם ישלמו לי על הפסיכומטרי שאני מתחילה עוד כמה חודשים (אולי לא את כל הסכום כי גם אני אשתדל לשלם, אבל את מרבית הסכום הם ישלמו). זה מבאס אותי בגלל תובנה שהגעתי אליה לפני שנה בערך. התובנה היא שככל ההורים שלי עוזרים לי יותר - כך יש להם יותר קלפים נגדי.

לימוד הנהיגה זו הדוגמא האידאלית. הם אלו ששילמו על הרבה שיעורי נהיגה וגם על הטסטים הראשונים. בכל פעם שנכשלתי בטסט שהם שילמו עליו - הייתה להם זכות להגיד לי שהתאכזבו ממני. לעומת זאת אני שילמתי על הטסטים הבאים בעצמי, ואז לאיש לא הייתה זכות לומר שהתאכזב ממני. כשעברתי לעשות שירות לאומי בחולון - הייתה קיימת השאלה אם להמשיך את שיעורי הנהיגה בעירי, או לעשות אותם עם מורה נהיגה בחולון. אני רציתי להמשיך עם מורה הנהיגה בעירי כי ידעתי שכל שבוע אחזור באמצע השבוע. אימא שלי התעקשה שאעבור למורה בחולון. ההחלטה הסופית הייתה שלה כי היא זו ששילמה. לעומת זאת, כשעזבתי את השירות הלאומי בקיבוץ והייתה קיימת השאלה אם לחזור למורה נהיגה בעירי או לחזור כל פעם לאופקים רק בשביל שיעור נהיגה וטסט - אימא שלי יכלה להביע את דעתה, אבל ההחלטה הסופית הייתה שלי כי אני זו ששילמה. (הקוראים החדשים בטח לא הבינו כלום מהפיסקה הזאת. פירוט על כל מה שעברתי עם הנהיגה כאן).

אם פעם כשהיה לי קר או כשהייתי עייפה - הייתי מבקשת מההורים שלי שיבואו לקחת אותי, והם היו מסרבים ולועגים לי או כן עושים את זה למעני אבל משגעים אותי, היום אני לא מעלה על דעתי לבקש וחוסכת מעצמי את הלעג. אם פעם ההורים שלי היו משלמים את חשבון הפלאפון שלי, ואז צורחים עליי כשהיו מגיעים חשבונות ענקיים ומאיימים עליי לחסום לי שיחות יוצאות - היום אין להם את הזכות לצרוח או לחסום לי שיחות, כי אני משלמת את חשבון הפלאפון בעצמי.

הדברים היחידים שהייתי מוכנה לקחת מהם בשנה האחרונה הם שאני גרה בבית שלהם, אוכל וחשבון מים וחשמל. זהו. לא ביקשתי מהם שקל נוסף ולא ביקשתי מהם שיעשו למעני שום דבר. הסיבה שאני מסכימה שהם ישלמו לי על האבחון היא שזו מטרה מספיק חשובה, כדיי שאוותר על העקרונות בקטע הזה. זה שווה את זה. אני רק מקווה שהם לא יטריפו אותי יותר מדי.

אימא שלי חופרת לי במוח ללא הפסקה שאני צריכה לקחת את לימוד הפסיכומטרי ברצינות, ושאני צריכה לשבת כמה שעות בכל יום. אין לי יכולת להעיף אותה מעליי, מכיוון שהיא זו שהולכת לשלם על הפסיכומטרי (לפחות את מרבית הסכום). אני כל כך לא רוצה לחזור למצב שהתמודדתי איתו כשהיא שילמה על שיעורי הנהיגה, אבל אין לי ממש ברירה. פסיכומטרי זה בסביבות 4400 שקל. אין לי את הסכום הזה. אני חייבת את העזרה שלה.

אגב, נושא הפסיכומטרי מזכיר לי את בובי. אני הרי אעשה את הפסיכומטרי כדי לקדם את העתיד שלי. לבובי אין שאיפות לעתיד. כשהייתי אצל הקוצ'רית לפני כמה ימים, הקוצ'רית אמרה שבובי באמת לא יוכל לתמוך בי כשארצה להתקדם בחיים. הזכרתי לה שהיא זו שאמרה לי לא מזמן שהחברה המערבית מייחסת יותר מדי חשיבות להישגים חיצוניים. הזכרתי לה שכשאני קצת זלזלתי במישהי שעובדת איתי במוקד, כי היא כבר בת 34. שאלתי את עצמי מה היא עשתה עם עצמה עד עכשיו, ואיך זה שבגיל 34 היא עובדת בטלמרקטינג. הקוצ'רית שלי היא זאת שאמרה לי בזמנו: "זו בדיוק הראייה של החברה המערבית. מה זאת אומרת מה היא עשתה עד עכשיו? אולי היא טיילה? אולי היא למדה דברים על עצמה? כל עבודה מכבדת את בעליה. מי אמר שאדם שהגיע להיות מנהל בכיר בגיל 34, שווה יותר מאדם שהגיע להיות עובד טלמרקטינג בגיל 34?" כנ"ל לגבי בובי, שעובד בטלמרקטינג בגיל 26 ולא לומד כלום.

הקוצ'רית אמרה שהיא עדיין עומדת מאחוריי מה שאמרה, אבל הזכירה לי שהיא כבר בת 60. העולם הזה של המרדף אחריי הישגים כבר מאחוריה. לעומתה, אני עדיין אפילו לא בת 21. אני רוצה לקדם את עצמי. אומנם אני קודם כל רוצה לקדם את עצמי מבחינה נפשית ומבחינה פנימית, אבל אני כן רוצה להגיע להישגים חיצוניים. אני לא רוצה להיות עובדת טלמרקטינג כל החיים. אני רוצה לעשות פסיכומטרי. אני רוצה לעשות תואר. אני רוצה למצוא קריירה.

הסיבה שהחלטתי להפרד מבובי, היא שאין לו שום מטרות בחיים. בפרידה אמרתי לו שאני יכולה להתמודד עם זה שהוא לא רודף אחריי קריירה ולימודים. שמה שמפריע לי זה שהוא לא רודף אחריי שום דבר אחר. שהייתי יכולה להסתדר עם זה שבובי החליט לוותר על קריירה ולימודים, כדיי לנסוע לטייל בהודו, או כדיי לפתח את עולמו או אפילו בשביל חיי חברה שוקקים או כל מטרה אחרת, אבל בובי וויתר על קריירה ולימודים כדיי לשבת בחדר שלו. אין שום דבר בעולם הזה שמעניין אותו, אין שום מטרה שהוא מוכן להלחם עליה ואין שום דבר שהוא מוכן להשקיע בו, כולל הקשר שלנו.

אם הייתה ניתנת לי הבחירה בין מישהו שמתייחס אליי מדהים אבל אין לו שאיפות לקריירה ולימודים, לבין מישהו שמתייחס אליי פחות יפה, אבל יש לו שאיפות לקריירה ולימודים - מן הסתם הייתי בוחרת באופציה הראשונה. אבל פתאום אני קולטת שזה לא חייב להיות סותר. מותר לי לא לרצות להיות עם בנאדם שלא רוצה לקדם את עצמו, גם אם הקידום הזה נחשב קידום של דברים חיצוניים.

אני רוצה ללמוד באוניברסיטה,  לא רק כדיי שאוכל אחר כך לעבוד בעבודה שתכניס לי יותר כסף (למרות שגם זה מטרה לגמרי בסדר), אלא גם כדיי שהלימודים יעשירו אותי. אני רוצה לפתח קריירה - לא רק בשביל מעמד ומשכורת גבוהה (למרות שגם זה בסדר), אלא כי אני רואה בעבודה ערך מוסף. אני רוצה להרגיש שהעבודה שלי משמעותית.

חוצמזה, אולי זה לא בסדר שהחברה מייחסת כזאת חשיבות להישגים חיצוניים - אבל זו החברה שאני חיה בה. גם לי לא היה כזה כיף להתמודד עם להסביר לכולם למה בובי לא לומד באוניברסיטה בגיל 26, ואיך זה שהוא עובד רק 15 שעות בשבוע בטלמרקטינג.

אגב, זה שלבובי לא היו שאיפות לעתיד - גרם לי לא לרצות לדבר איתו על השאיפות שלי לעתיד. אחרי שהייתה לי פגישה עם מישהי שאחראית למוקד פסיכומטרי - סיפרתי על הפגישה באריכות לידידים שלי ולא הרגשתי בנוח לספר את זה לבובי. גם כשעברנו לפרויקט החדש בעבודה, וסיפרתי לבובי שאני מתכוונת לעבוד משמרות כפולות כדיי להרוויח עוד כסף - לא הרגשתי בנוח. עובדה שבובי עשה פרצופים כששמע את זה ואמר לי:"מה, את אוהבת לעבוד? אני לא אוהב לעבוד."

בובי טען בפניי כמה פעמים שזה לא בסדר שאנשים חיים את החיים שלהם למען העתיד, במקום לנסות להיות מאושרים כרגע. שמישהו שקורע את עצמו באוניברסיטה, רק כדיי שבעתיד יהיה לו תואר, זה לא בסדר. שהחיים קצרים מדי וצריך להנות מהרגע. אומנם יש משהו במה שהוא אומר, אבל פתאום קלטתי שהוא האחרון שיש לו את הזכות לומר את זה, כי בובי אומלל. הוא אדם שלא מסוגל להיות במערכת יחסים ושרוב הזמן שורץ בדיכאון בחדר שלו. חוצמזה, לפעמים הלימוד באוניברסיטה הם לא רק כדיי שיהיה תואר בעתיד, שיוכל לקדם את האדם, אלא כי הלימודים מעניינים ומעשירים את אותו מישהו.

אני מודה שאני רוצה לעשות תואר ולפתח קריירה, גם בשביל מעמד ומשכורת גבוהה. למה בעצם אני צריכה להתנצל על זה? למה בעצם אסור לי לרצות להרוויח יותר ממשכורת מינימום? למה בעצם אסור לי לרצות דברים, בשביל הישגים חיצוניים? אני חושבת שכל עבודה מכבדת את בעליה ואני חושבת שקופאית לא שווה פחות ממנהל הייטק, ואני מכבדת את כל בני האדם, אבל יש לי זכות לא לרצות לעבוד בעבודות מזדמנות כל החיים. יש לי זכות לרצות לפתח קריירה, בלי להרגיש רגשות אשם בגלל זה. לא ככה?

אגב, כל מה שכתבתי פה - לא אומר שאני לא מתגעגעת לבובי. אני מתגעגעת אליו נואשות. אני כל כך רוצה לחבק אותו, להתכרבל איתו, לצחוק איתו, לשכב איתו. אגב, יצאתי עם הרבה אנשים במהלך השנים וכף רגלם לא דרכה בביתי. תמיד הייתי הולכת לבתים שלהם. לעומת זאת, רוב הפגישות שלי עם בובי היו בביתי. זה עוד יותר מגביר לי את הגעגועים כי כל פינה מזכירה לי אותו. הרגשות שלי אליו לא דהו. אני מקווה שאוכל להתגבר עליו במהרה, כי אני דיי משתגעת מגעגועים.

הידעתם שנקעתי את הקרסול לפני יומיים?

שלכם,

נונה.