היי לכל קוראיי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שבחודשים האחרונים יצאתי עם בחור, שבחרתי לקרוא לו בובי בבלוג. יום אחד, לפני בדיוק ארבעה שבועות, בובי בא אליי. דיברנו, צחקנו, היינו על המחשב, שכבנו, הכול היה כרגיל. פתאום שמתי לב שמשהו מטריד את בובי. שאלתי מה קרה. הוא לא רצה להגיד אבל סחטתי את זה ממנו. הסתבר שלבובי יש רגשות מאד חזקים אליי ושהוא מטורף עליי וטוב לו בחברתי, אבל בגלל תסבוכים שלו עם עצמו - הוא לא חושב שהוא יכול להיות כרגע עם אף אחד. זה לא קשור אליי בשום צורה. הוא פשוט מתוסבך עם עצמו. עלתה האופציה שניפרד. שננו לא רצינו. אני התחלתי לבכות. להפתעתי גם בובי התחיל לבכות. בחיים לא חשבתי שאני אראה אותו בוכה. בסופו של דבר החלטנו לצאת להפסקה של שבועיים, כדיי שבובי יראה אם הוא יכול לחיות בלעדיי ואם הוא יכול להתגבר על התסבוכים שלו.

במהלך ההפסקה היה לי מאד קשה. אני ובובי הרי עובדים ביחד. בזמנו אני הייתי מתחילה לעבוד כל יום בשלוש ובובי היה מתחיל לעבוד כל יום בארבע. יום אחרי ההחלטה לצאת להפסקה, הגעתי לעבודה במצב נפשי נורא. פשוט התיישבתי מול המחשב והתחלתי לבכות. הלכתי אחרי פחות משעה, כי ידעתי שלא אוכל להתמודד עם להיות איתו באותו חדר.

בובי עובד באופן קבוע בימים ראשון, שני ורביעי. ביום שני הרי הלכתי בדיוק כשהוא הגיע. ביום רביעי עבדנו ביחד והיה לי מאד קשה להיות איתו באותו חדר. באותו ערב התקשרתי אליו ודיברנו וגיליתי שגם בובי מתגעגע אליי וגם לו קשה. אחר כך לא יצא לנו להפגש שבוע, כי הרי חמישי הוא לא עובד, שישי ושבת המוקד היה סגור, ראשון ושני היה חג שבועות ושלישי הוא לא עובד.

ביום רביעי אני ובובי התחלנו פרוייקט חדש בעבודה. עשו לנו חפיפה של שבע שעות. היה לי מאד קשה לשבת איתו שבע שעות בחדר אחד, אחריי שבוע של געגועים מטורפים. אחריי החפיפה לקחתי אותו הצידה ושיתפתי אותו במה שאני מרגישה. אמרתי לו את האמת: שאני בכלל בכלל בכלל לא כועסת. אני רק עצובה. הסברתי לו כמה קשה לי. בובי מאד כאב את את כאבי. הוא גם הסביר לי שגם לו קשה באותה מידה וגם הוא מתגעגע אליי. יחד עם זאת, בובי חושב שמגיע לי משהו יותר טוב. הוא שוב הסביר לי את התסבוכים שלו.

היום הזה היה נקודת מפנה. עד אותו יום רביעי הייתי בטוחה שאני רוצה את בובי ויהי מה. שאני לא רוצה לוותר עליו בשום פנים ואופן ושאני בטוחה שאני רוצה שנחזור להיות בקשר אחריי ההפסקה. השיחה הנ"ל גרמה להבין עד כמה באמת בובי מתוסבך, ועד כמה באמת הקשר איתו לא מתאים. שננו החלטנו לחכות עד יום ראשון, היום שבו עמדו להסתיים השבועיים הפסקה.

ביום ראשון אחריי העבודה הלכנו לאיזה ספסל ודיברנו. הסברתי לבובי את האמת: שאני מתה עליו, שיש לי רגשות מאד חזקים ושאני מרגישה אליו חיבור מאד חזק, אבל שאני חושבת שהקשר הזה לא מתאים. בובי חיבק אותי בחום. שאלתי אותו מה הוא עמד לומר לי. הוא אמר שעמד לבקש הארכה בקבלת ההחלטה.

בכל מקרה, המפגש הנ"ל נמשך יותר משעתיים. שננו התפרקנו שם לגמרי. שיננו את דעתנו אולי 12 פעמים במהלך הפגישה. נפרדנו ואז הצעתי לו לבוא אליי למחרת. שוב החלטנו להפרד ואז התנשקנו. שוב נפרדנו ואז התחלנו לומר אחד לשניה עד כמה אנחנו מטורפים אחד על השניה. שננו לא רצינו להפרד אבל ידענו שזה הדבר הנכון לעשות. בסופו של דבר החלטנו לסיים עם זה סופית ונפרדנו בחיבוקים, נשיקות וקריאה בשמות חיבה.

כמה ימים אחר כך, ביום רביעי, אבא של בובי שבר את הרגל. אבא שלו הוא בן 75 וחולה דיאליזה כבר 14 שנה. כבר 14 שנה בובי הולך איתו שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה בבית חולים לכמה שעות. באותו יום אבא של בובי נפל או שעיקם את הרגל (אני לא יודעת בדיוק פרטים מדויקים) ואז כאבה לו הרגל. הוא הלך לבית חולים ועשו לו צילום. הרופא אמר שזה נקע. למחרת אבא של בובי הלך לדיאליזה והרגל המשיכה לכאוב לו מאד. הוא החליט שאם הוא כבר בבית חולים הוא שוב יעשה צילום. הוא עשה. הסתבר שזה שבר מורכב. חתיכת רשלנות רפואית מה שקרה שם.

בכל מקרה, כמובן שידעתי שמקרה של אדם בן 75 ששובר את הרגל, זה לא כמו מקרה של בנאדם בן 20 ששובר את הרגל. הנחתי שאבא של בובי יהיה בבית חולים כמה ימים ושלבובי יהיה קשה. לפיכך, התקשרתי לבובי והבהרתי לו שאם הוא צריך משהו, כל דבר, כגון חיבוק, שיחה, סתם לשבת ביחד, או כל דבר אחר - אז אני שם בשבילו. הבהרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בכל שעה ואני אתמוך בו. בובי מאד העריך את זה. התחלנו לדבר בטלפון כמעט כל יום כשאני כל פעם יזמתי שיחות (לבובי אין שיחות יוצאות).

רק שבוע לאחר מכן גיליתי עד כמה המצב חמור. ביום חמישי האחרון יצאתי להשתכר עם מישהי מהעבודה. בובי ידע שאני עומדת לצאת איתה, במטרה להשתכר. באמצע הבילוי הוצאתי את הפלאפון, כדיי להסתכל על השעון ואז ראיתי שבובי שלח לי הודעה:"היי, קטנטונת, מה נשמע?" ההודעה מאד ריגשה אותי כי בובי תמיד נהג לכנות אותי קטנטונת בתקופה שהיינו ביחד.

בשתיים בלילה, כשעליתי על האוטובוס הביתה, התקשרתי אליו. בסוף נוצר מצב שדיברנו יותר משעתיים, עד אחריי ארבע. מסתבר שבובי שלח לי את ההודעה כי דאג לי. הוא ידע שאני הולכת להשתכר ורצה לוודא שאני בסדר. מאד הערכתי את זה. המשכנו לדבר ואז קרה הבלתי יאומן. בובי נפתח בפניי. אני רוצה שתבינו שבובי הוא אדם מאד סגור. זה מאד מאד מאד נדיר שהוא נפתח בפניי מישהו. מסתבר שהמצב של אבא של בובי פי מליון יותר חמור ממה שחשבתי, מסתבר שאבא שלו עדיין בבית חולים, ושהוא לא עומד לחזור הביתה. המצב של הרגל איום ונורא, המצב של הכליות שלו איום ונורא (הוא הרי חולה דיאליזה) ומסתבר שגם מצב הלב שלו איום ונורא (הוא עבר ניתוח לב פתוח לפני כמה שנים). מסתבר שאבא של בובי לא מסוגל לתפקד ולא מסוגל לזוז מהמיטה, וכנראה שהוא כבר לא יהיה מסוגל לעולם. מסתבר שאבא של בובי יישאר בבית חולים עד יום שני הקרוב ואז יעבור לבית הבראה. כנראה שאבא של בובי לעולם לא ישוב הביתה.

בגילוי לב נדיר, בובי סיפר לי שאבא שלו מדבר ללא הפסקה על זה שהוא מרגיש שהוא עומד למות, ושגם אם לא ימות בשבועות הקרובים - לעולם לא יחזור הביתה. בובי אמר שאבא שלו אומר לו את זה עשר פעמים ביום, ולבובי נורא קשה להתמודד עם זה. בובי סיפר לי שעכשיו הוא אפילו כבר לא יוצא לדוג (בובי מאד אוהב לדוג. החיים שלו סובבים בדרך כלל סביב זה), אלא רק כל הזמן או בבית חולים או בבית. בובי סיפר לי שעצוב לו נורא.

לבי יצא אליו. הבהרתי לו שאני שם בשבילו. לא יכולתי לומר לו שיהיה בסדר, כי ידעתי שלא יהיה בסדר, אז נתתי לו מלא מלא מלא נשיקות דרך הפלאפון. חשבתי שאולי זה יקל מעט על כאבו. הבהרתי לו כמה הוא חשוב לי ושהוא יכול לסמוך עליי. בובי מאד העריך את זה. אני מאד הערכתי את זה שהוא נפתח בפניי. אני רוצה להדגיש עד כמה בובי בנאדם סגור. אני זוכרת שלאורך כל הקשר חשבתי שאני לא יודעת עליו כמעט כלום ואז בפרידה שלנו בובי אמר לי שאני פשוטו כמשמעו, יודעת עליו יותר מכל בנאדם אחר בעולם.

משיחה על אבא שלו, השיחה גלשה לעד כמה אנחנו מטורפים אחד על השניה. נתנו אחד לשניה מלא נשיקות בפלאפון והתחלנו לדבר על עד כמה אנחנו מתגעגעים אחד לשניה ולאיזה דברים בדיוק אנחנו מתגעגעים. בובי סיפר לי שהוא מתגעגע בטירוף לריח שלי וללנשק אותי מאחוריי האוזן ולצורה שבה הייתי מביאה לו קורנפלקס (הוא מכור). אני גם סיפרתי על מליון דברים שאליהם אני מתגעגעת בבובי. גם כינינו אחד את השניה במליון כינויי חיבה. אחר כך גם דיברנו על דברים מיניים שאנחנו מתגעגעים אליהם. בובי אמר שהוא מתגעגע לזה שהייתי אומרת לו "תסתכל עליי" כל פעם שהייתי יורדת לו. אני אמרתי לו שאני מתגעגעת לצורה שהוא היה מנענע את האגן בזמן שהיה בתוכי. המשכנו לדבר על זה. כמעט הגענו לסקס בטלפון. באותה שיחה בובי גם הזמין אותי לארוחת דייגים אצל חבר שלו, ביום ראשון אחריי העבודה.

במהלך הסופשבוע דיברנו עוד כמה פעמים בפלאפון. גם בשיחות האלה קראנו אחד לשניה בכינויי חיבה, נתנו מליון נשיקות דרך הפלאפון ודיברנו על עד כמה אנחנו מטורפים אחד על השניה. באחת השיחות שאלתי את בובי אם הוא יכול לבוא יותר מוקדם לעבודה ביום ראשון. העניין הוא כזה: בפרוייקט שבו אנחנו עובדים יש משמרת בוקר ומשמרת ערב. משמרת בוקר זה מתשע עד שתיים. משמרת ערב זה מארבע עד תשע וחצי. אני מבקשת לעיתים קרובות לעשות כפולות. במצב כזה אני נותרת חסרת מעש בין שתיים לארבע ותמיד נורא משעמם לי. בובי עובד ערב, כלומר מתחיל לעבוד בארבע. ביקשתי שיבוא יותר מוקדם כדי לארח לי חברה. בובי אמר שהוא ישתדל ושהוא מקווה שזה יסתדר לו עם הלוח זמנים של הביקור בבית חולים.

בסוף זה כן הסתדר ובובי הגיע ברבע לשלוש. התחבקנו ארוכות ואז הלכנו לאיזה פארק. שכבנו אחד ליד השניה ודיברנו ואז התנשקנו. בובי נישק אותי בעדינות וביסודיות. היה כל כך טוב להרגיש אותו שוב. היה כל כך טוב להיות בין הידיים שלו. התנשקנו והתחבקנו והתכרבלנו אחד בשניה. גם התמזמזנו קצת אבל לא הגענו יותר מדי רחוק, כי כאמור היינו בפארק ציבורי.

אחריי שהתנשקנו בובי שלף מהתיק מילקי עם פצפוצים. מילקי עם פצפוצים זה קטע שלי ושל בובי. לפני כמה זמן התלוננתי לו על כך שאני מתה על מילקי עם פצפוצים, ושבזמן האחרון אני לא מוצאת את זה בשום מקום. בובי הבטיח לי בזמנו שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג לי מילקי עם פצפוצים. הוא הלך לשלוש סופרים בשביל זה עד שמצא. ממש הערכתי את זה. מאז הוא הביא לי עוד כמה פעמים מילקי, ובכל פעם נמסתי מחדש.

המשכנו להתנשק ולהנות אחד מחברת השניה. מצד אחד, נורא נהניתי. מצד שני, ידעתי שזה מתכון להפגעות.שאלתי את בובי מה קרה שם. בובי ניסה להתחמק ולהתבדח. התעקשתי. אמרתי שאני יודעת שנפרדתי ושאלתי האם זה אומר שאנחנו עומדים לחזור. לבובי לא הייתה תשובה בשבילי. האמת שבעצמי אני יודעת שזה לא יהיה מעשה נכון לחזור. הקשר הזה פשוט לא נועד להיות.

אמרתי לבובי:"אני לא רוצה להפגע."

הוא ענה לי:"אני לא אפגע בך."

עניתי לו:"אני יודעת שאתה בחיים לא תפגע בי בכוונה, אבל זה מה שיקרה."

בובי שאל מה אני רוצה.

אמרתי לו שאני לא יודעת.

הוא שאל:"את רוצה להתרחק ממני?"

עניתי לו שממש לא. זו האמת. אני הריי מטורפת עליו.

הוא שאל אם אני רוצה שהוא יתרחק.

עניתי לו שממש לא. זו האמת. הרי גם הוא מטורף עליי.

כך המצב נותר ללא פתרון.

אחרי שעה היינו חייבים ללכת לעבודה. קמנו מהדשא והלכנו למוקד. במהלך כל המשמרת דיברתי עם ל (מי שקרא את הפוסט הקודם יודע מי זה ומה הסיפור איתו. מי שלא יודע או לא זוכר, מוזמן ללחוץ על הלינק ולקרוא). היה לי נחמד לצחוק עם ל. אחרי העבודה שוב הלכנו לאכול גלידה.

החלטתי לספר לו את כל סאגת בובי. סיפרתי לו הכול. ל הקשיב בתשומת לב. אמרתי ל-ל שזה עסק ביש. ל אמר שלפי דעתו יש לי שתי אופציות: או לחזור לבובי, או לנתק איתו קשר. אמרתי לו ששתי האופציות לא ריאליות. אני ובובי לא הולכים לחזור. הוא אמר:"אז מה השאלה בכלל?" הסברתי ל-ל שאני לא הולכת לנטוש את בובי בתקופה שנראית לי הקשה ביותר בחייו. חוצמזה, זה לא שאני נשארת איתו בקשר מתוך רחמים, אני באמת ובתמים מטורפת עליו.

אמרתי ל-ל את האמת: שמה שמטריף אותי זה ששוב נכנסתי לעולם של גבולות פרוצים ולהיות באוויר. אמרתי ל-ל שהשבועיים של ההפסקה היו לי נורא קשים. אמרתי לו שגם הפרידה הייתה לי קשה מאד, אבל באיזשהו מקום היא גם הייתה הקלה, כי ידעתי שאני כבר לא עומדת באוויר ושהכול סופי. עכשיו שוב הכול חזר להיות באוויר.

במהלך השיחה בננו גם אמרתי ל-ל שבפעם הקודמת שישבנו ביחד, בשבוע שעבר, הייתה לי הרגשה שהוא מתחיל איתי. ל הסביר לי שזה נכון שיש לו משיכה אליי ושאני בעיניו נורא חמודה. הוא גם התוודה בפניי שהוא בתול. עד לפני שנה בערך הוא לא ידע לתקשר עם בנות. לפני שנה הוא החליט להפסיק עם זה ומאז הוא מפלרטט עם כל דבר שזז. יחד עם זאת, אני בעיניו מיוחדת. למרות זאת, הוא לא יעמוד בדרכו של בובי. הוא יודע שיש לי איתו המון דברים לא פתורים, וזה בסדר אם אני ו-ל נישאר רק ידידים. שמחתי לשמוע את זה.

אז זהו. זה כל הסיפור. אין לי מושג מה לעשות עכשיו. אני ובובי עכשיו הדבר הכי לא מוגדר בעולם. אנחנו לא זוג, אנחנו לא ידידים, אנחנו בוודאי שלא יזיזים. אנחנו רק שניי אנשים שיקרים אחד לשניה ושמתקשים לנתק קשר.

רציתי לכתוב בפוסט הזה על עוד נושאים, אבל הפוסט גם ככה ארוך מדי, אז אני אוותר ואכתוב פוסט נוסף בימים הקרובים.

שלכם,

נונה.