היי לכל הקוראים ושבת שלום למי שקורא את הפוסט בשבת,

בזמן האחרון הפופולריות של הבלוג עלתה מאד. יש בין 100 ל-200 כניסות כל יום, ולפעמים קצת יותר. בשלושת השבועות האחרונים נוספו עוד 12 מנויים חדשים לבלוג. מצד אחד, העניין מאד משמח אותי. מצד שני, זה קצת מלחיץ אותי. באיזשהו מקום אני מפחדת לא לעמוד בדרישות של הקוראים. אני חוששת שאנשים ייכנסו לכאן כמה פעמים ואז, אם ייתקלו בפוסט שלא יהיה לטעמם, הם יעזבו את הבלוג שלי מבלי שוב.

אני יודעת שהבלוג אמור להיות היומן האישי שלי ושאני לא אמורה לשים זין. אני יודעת שהמטרה של הבלוג הזה הוא לפרוק כל עול שעל גבי, ושכולם יקפצו. אבל אני מרגישה שזה לא לגמרי מדויק. כן אכפת לי מה אנשים חושבים. כן אכפת לי לא לשעמם עד מוות אף אחד. כן אכפת לי שאנשים ירצו לחזור לכאן. אם לא היה אכפת לי - הייתי כותבת יומן ולא בלוג. אני לא כותבת את הבלוג רק בשביל החשיפה הזאת, אבל זו אחת הסיבות.

אי אפשר לקלוע לטעמם של אלפיי אנשים. זה בלתי אפשרי בעליל. לכן, כל מה שנותר לי, זה לנסות להתעלם מהחששות שמציפים אותי לפעמים, ופשוט לכתוב מה שבא לי.

בפוסט הקודם פירטתי את כל סאגת הקשר שלי ושל בובי הדייג. כתבתי שם את כול, או לפחות את מרבית, התהפוכות שעבר הקשר שלנו. מי שלא יודע על התהפוכות או לא זוכר - מוזמן ללחוץ על הלינק.

בכל מקרה, הנשיקה ביום ראשון האחרון הותירה אותי מבולבלת. מצד אחד, היה לי טוב במידות שלא יתוארו להיות שוב בין הידיים של בובי, ולהרגיש שוב את השפתיים הרכות שלו. מצד שני, הנשיקה הזאת גרמה לי להרגיש שאני עומדת באוויר. לא ידעתי מה המשמעות שלה. לא ידעתי אם זה אומר שחזרנו או לא. לא ידעתי אם כדאי שנחזור או לא.

ביום שני בבוקר התעוררתי מוקדם. הסתכלתי בצד הריק של המיטה ונזכרתי בבובי. נזכרתי עד כמה אהבתי שהוא היה בא אליי, והיינו שוכבים מכורבלים. התקשרתי אליו כדיי לומר לו בוקר טוב, וכדיי לתת לו נשיקה בפלאפון. השיחה התארכה והתחלנו לקרוא אחד לשניה בשמות חיבה ולומר עד כמה אנחנו רוצים להיות אחד במחיצת השניה. סיכמנו שבובי יבוא אליי.

בובי באמת הגיע. הוא היה נוטף זיעה, כי כמו תמיד כשרצה להתנייד, רכב על האופניים. השעה הייתה 12:00 כלומר היה מדובר בשעות הכי חמות של היום. הצעתי לבובי להתקלח. החלטתי להצטרף אליו. עירומים ומחובקים עמדנו מתחת לזרם המים. אחר כך סיבנו אחד את השניה, התנשקנו והתמזמזנו בטירוף. כל כך התגעגעתי לזה. אחריי שסיימנו להתקלח - הלכנו למיטה ושכבנו. הסקס היה מדהים. מעבר לזה שהביצועים של בובי מעולים - מה שהפך את הסקס לאפילו עוד יותר טוב, זה הרגשות ההדדיים. בעיניי, תמיד הרבה יותר מדהים שמישהו שיש לי רגשות אליו, ייגע בי ואני אגע בו.

אחריי הסקס, שכבנו מחובקים ומכורבלים. דיברנו על עד כמה אנחנו מטורפים אחד על השניה, ושעכשיו נחדש את הקשר. מצד אחד, היה לי הכי טוב בעולם. מצד שני, התמלאתי פחד. אמרתי לבובי את האמת: שאני מתה עליו ומטורפת עליו וחולה עליו והוא עושה לי המון טוב, אבל שלפני כמה שבועות הוא אמר לי דברים מאד קשים. הוא סיפר לי עד כמה הוא מתוסבך ואמר שהוא לא מסוגל להיות עם אף אחת. שאלתי מה ימנע ממנו לעשות לי את זה שוב, אם שום דבר לא השתנה. אמרתי לו שאני מתה מפחד להפגע. בובי אמר שלא יפגע בי. אמרתי לו שאני יודעת שלא יפגע בי בכוונה, אבל שאני כן אפגע בסוף. לא הייתה לו תשובה לזה.

ככה העברנו כמה ימים. דיברנו בפלאפון פעמיים ביום בכל יום וגם נתנו מלא נשיקות בפלאפון, נפגשנו שוב ושוב, צחקנו, דנו בנושאים ברומו של עולם, התחבקנו בלי סוף, הזדיינו כאילו אין מחר, דיברנו שוב ושוב על הרגשות העזים שיש לנו אחד כלפיי השניה. האושר הציף אותי בכל פעם שראיתי אותו או דיברתי איתו, אבל ברגע שהוא לא היה לידי, שוב הייתי מתמלאת פחד. פחדתי מאד שבובי ייעלם לי, בגלל אותן סיבות שהוא רצה לקחת הפסקה מהקשר לפני חודש וחצי וגם פחדתי שהדברים שגרמו לי לסיים את הקשר, לפני שבועיים ומשהו, שוב יפריעו לי ושוב יכריעו את עתיד הקשר שלנו.

משהו שמאד שימח אותי זה שבובי אמר שהוא ייתייצב ליומולדת שלי. מהיום הראשון שהכרתי את בובי, ידעתי שהוא לא יבוא. היומולדת שלי זה שילוב של כמה דברים מהותיים שבובי שונא: א. אני מתכוונת לחגוג ביום שישי ובובי אף פעם לא בעירנו בימיי שישי, אלא נוסע לערים אחרות כדיי לדוג. הוא שונא להיות בעירנו בסופי שבוע. ב. מדובר על יומולדת ובובי בז לרעיון של לחגוג אירוע כמו יומולדת. ג. מדובר על להכיר את החברים שלי ובובי תמיד מאד התנגד לזה. העניין הוא שדיברתי איתו על היומולדת שלי ואמרתי לו שזה מאד חשוב לי ואז הוא אמר:"אם זה כל כך חשוב לך  אז אני אבוא." מאד הערכתי את זה. תבינו שמדובר בבנאדם שלא הלך ליומולדת של החבר הכי טוב שלו.

אנג'ל ידידי טוען שאני סתם מעריכה דברים, שאמורים להיות מובנים מאליהם. הוא אמר שזה אמור להיות מובן מאליו שהבחור שאני יוצאת איתו - יבוא ליומולדת שלי. אמרתי לאנג'ל שזה לא נכון, כי צריך לשפוט כל אדם לפי הפרמטרים שלו. למשל - את רוב האנשים לא צריך להעריך על זה שהם לא צורחים באמצע הרחוב. לעומת זאת, אותי כן צריך להעריך על זה שלפעמים אני מצליחה לא לצרוח באמצע הרחוב, כי לי מאד קשה עם זה בגלל הnvld שלי. על זה לאנג'ל לא היה מה לומר. זה באמת כל מקרה לגופו.

במהלך השבוע גם דיברתי עם בובי, על כך שאני מפחדת שהוא יפריע לי להתקדם. סיפרתי לו שאני צריכה להתחיל ללמוד לפסיכומטרי, כי הקורס מתחיל בספטמבר, ושאני חוששת שכל פעם שאתבכיין לו שקשה לי - הוא ייעץ לי לוותר. אמרתי לו שאני צריכה שהוא יהיה שם בשבילי בקטע הזה. שאני צריכה שהוא יתמוך בי. שאני צריכה להרגיש שהמטרות שלי לא מגוחכות בעיניו. לבובי בהחלט היה מה לומר על דבריי. הוא אמר שזה שהוא לא דוגל בדברים מסוימים בקשר לעצמו - לא אומר שהוא פוסל את זה שזה חשוב לאנשים אחרים. הוא אמר שהוא בהחלט יתמוך בי, ובהחלט לא יפריע לי להתקדם.

אתמול בלילה אני ובובי ניהלנו שיחה ארוכה ומתוקה. במהלך השיחה, אמרתי לבובי שאני אומנם עדיין נורא מפחדת, שהוא ייעלם לי, בגלל אותן סיבות שהוא נעלם לפני כמה שבועות, אבל שאני בהחלט אנסה להתגבר על זה. אמרתי לו שהגעתי למסקנה שלחפור לו על זה שוב ושוב - לא מביא שוב תועלת. בובי מאד שמח לשמוע את זה. אמרתי לו שיש לי רק בקשה אחת. ביקשתי שאם הוא שוב ירגיש חנוק או שוב ירגיש משהו מהדברים שהרגיש לפני כמה שבועות, אז שיבוא אליי וידבר איתי על זה מיד, ולא ישתגע עם זה עם עצמו עד שיתפוצץ, כמו שקרה בפעם הקודמת.

בובי הבטיח לי. הוא אמר שאם בפעם הקודמת הוא לא היה מתבשל עם זה כל כך הרבה זמן, אלא מיד מדבר איתי, אז זה לא מגיע למצב של הפסקה ואחר כך של פרידה, אלא שפשוט היינו מתרחקים קצת אחד מהשניה לכמה ימים, ואז הוא היה מתגבר על זה.

בובי אמר שהכמה שבועות בהם לא היינו ביחד גרמו לו להבין שאני יותר חשובה לו ממה שהוא חשב ושהוא לא יוותר עליי כל כך בקלות. הוא אמר שהוא מאד משתדל לעבוד על עצמו, ומאד רוצה להשקיע בקשר הזה. הוא אמר שהוא מת עליי. הוא אמר שהוא מבטיח לא להעלם לי. הוא אמר שאין סיבה שהוא יוותר על משהו שעושה לו כל כך טוב. כל כך שמחתי לשמוע את זה. גם אני מתה עליו והוא גורם לי להמון אושר.

באותה שיחה גם סיפרתי לו שחטפתי איזושהי בעיה גניקולוגית ולכן אני לא אוכל לקיים יחסי מין בימים הקרובים. בובי רק דאג לי ולבריאות שלי, כי רצה שארגיש טוב. אמרתי לו שהיתרון היחיד בבעיה הגניקולוגית המציקה והנוראית הזאת, היא שעכשיו נוכל לבחון את הקשר שלנו, ולבדוק האם אנחנו יכולים להפגש בלי להזדיין. בובי אמר שאין לו שום בעיה עם זה. בובי הציע לי שיבוא אליי במוצ"ש, כדיי לעזור לי בלמידה לפסיכומטרי. איזה חמוד!

אני באמת מקווה שהקשר הזה יצליח. יש לי רגשות מאד חזקים אליו ואני באמת חושבת שהוא מקסים. במהלך שיחה עם הקוצ'רית שלי, סיפרתי לה עד כמה הוא  מסוגל לעצבן אותי לפעמים ושיש לקשר הזה המון חסרונות. הקוצ'רית לקחה דף ועט. היא ביקשה ממני לומר את כל היתרונות וכל החסרונות. פירטתי על עשרה חסרונות מהותיים ואחר כך פירטתי על עשר יתרונות מהותיים. אחד מהיתרונות לוקח את כל החסרונות. גם אילו זה היה היתרון היחיד - היה שווה ללכת על הקשר הזה. היתרון הוא: כשבובי מחבק אותי ואני מרגישה את הידיים שלו מסביבי - יש לי הרגשה של שיבה הביתה. הרגשה שאני נמצאת בדיוק במקום הנכון לי. עם הרגשה של שיבה הביתה לא מתווכחים. אני נשארת עם הדייג הסקסי שלי.

עכשיו אני הולכת להתוודות על מעשה ש-90% מהנשים בחברה המערבית נוהגות לעשות, אבל רובן הגדול לא מודות בזה - אני נוהגת להוריד שפם. לרובן המכריע של הנשים צומחת פלומה מעל השפה העליונה. נשים יכולות להכחיש כמה שהן רוצות, אבל זו האמת. זו בדיוק הסיבה שאין מה להגעל מזה שאני כותבת על זה. כל הבנות מורידות שפם. ההבדל ביני לבינן הוא שאני מודה בזה (פוסט משעשע על העניין אפשר לקרוא כאן).

בכל מקרה, חשבתי רבות על העניין והגעתי להחלטה סופית שאני רוצה להפטר מהשפמפם בלייזר. תחשבו על זה שאני הולכת לקוסמטיקאית כל שלושה שבועות, ומשלמת לה 40 שקל. אני משועבדת לעניין לגמרי. נמאס לי שהחיים שלי סובבים סביב השפמפם. בימים האחרונים שלפני התור אצלה, אני מתביישת להראות את פניי בציבור. בשיא הרצינות, זה מגיע למצב שידידים שלי מתקשרים אליי ומציעים לי להפגש ביום שלישי ואני דוחה את הפגישה איתם ליום חמישי, רק כדיי לראות אותם בשפה נטולה משיער. זה מביך וזה מעצבן. בנוסף, זה חתיכת טרטור כל פעם להגרר אל הקוסמטיקאית. אני בונה את החיים שלי מסביב לזה. נאלצת לקבוע סידור עבודה, בהתאם לימים שאני הולכת אליה, כי היא לא מקבלת בכל שעות היום. ועוד משהו - המחשבה שאאלץ לבזבז 40 שקל כל שלושה שבועות, במשך כל ימיי חיי מעצבנת אותי.

חשבתי על זה שלייזר יפתור את העניין וזהו. זו הוצאה כל כך משתלמת. אני כבר לא אצטרך להתבייש להראות את פניי בציבור, אני לא אצטרך להטרטר אליה כל פעם ויהיה לי ראש שקט. מובן מאליו שזה כדאי. נכנסתי לאינטרנט כדיי לראות כמה הורדת שפם בלייזר עולה. לא מצאתי מחיר בשום אתר. בכל אתר שנכנסתי אליו - היה כתוב להשאיר את שמי ומספר פלאפון שלי, ואז שיחזרו אליי מחמש מרפאות. בלית ברירה השארתי את הפרטים שלי.

למחרת בבוקר באמת קיבלתי שיחות מארבע מרפאות. חזרו אליי על מנת לתאם פגישה. גם בטלפון אף אחד לא הסכים להגיד לי כמה זה עולה. נאמר לי שזה מאד שונה מאישה לאישה. שהם צריכים לראות את גוון העור שלי, את צבע השערה ואת עוביה ואז להחליט. יש שיטות שונות. קבעתי לי לכל אחת מהמרפאות, כל מרפאה ביום אחר.

לפני כמה ימים הייתה לי את הפגישה עם המרפאה הראשונה. נתנו לי למלא שאלון ואז איזושהי אישה דיברה איתי במשך בערך עשר דקות. היא הסבירה לי שכדיי להפטר מהשפמפם, נחוצים עשרה טיפולים שיימשכו עשר פגישות. כל פגישה באורך של בערך שלוש דקות. היא אמרה שהפגישות צריכות להיות פעם בחודש. תגובתי הייתה: "פגישה אחת בחודש במשך עשרה חודשים? זה יוצא כמעט שנה! זה המון!" היא הסבירה לי שזה המצב. אין לה דרך לזרז תהליכים. היא גם הסבירה שהיא לא מתחייבת לכלום. שיכול להיות שאני אזדקק לעוד קצת טיפולים, ושגם יכול להיות שכמה שנים לאחר מכן כן יצמחו לי כמה שערות.

שאלתי כמה זה עולה. היא אמרה ש-640. שאלתי לכמה תשלומים היא יכולה לפרוס את זה. היא אמרה שהיא יכולה לפרוס את זה לעד עשרה תשלומים. האמת שזה מעולה מעולה מעולה. מה זה 640 שקל? זה גרושים בהתחשב בחשיבות הדבר. במיוחד אם היא תפרוס לי את זה לשבעה תשלומים. עשיתי את החישוב וזה יוצא 91 שקל בחודש. זה באמת שווה את זה.מובן מאליו שזה פי מליון יותר משתלם, מלהוציא כל שלושה שבועות 40 שקל על קוסמטיקאית, שאני משועדת אליה לכל החיים.

לא בטוח שאני אלך על האופציה של המרפאה הזאת. יש לי עוד שלוש מרפאות לבדוק. מה שבטוח - אני הולכת לעשות טיפול בלייזר בשפמפם.

"ארין ברוקוביץ" זה סרט מעולה בעיניי.   

שלכם,

נונה.