היי לקוראיי,

מי שקרא את הפוסט הזה שכתבתי לפני שבוע - יודע שאני ובובי חזרנו, ואת כל מה שמשתמע מכך. בשבוע האחרון היו כמה התפתחויות חדשות, שגרמו לי לשקול האם אני רוצה בכלל להמשיך איתו את הקשר. מצד אחד, אני מטורפת עליו. מצד שני, הוא מטריף אותי לא רק במובן החיובי של המילה.

ביום רביעי האחרון היה תקל רציני ביני לבין בובי. הסיפור הוא כזה: לבובי יש מקום קבוע שהוא יושב בו בעבודה. לרורי, בחורה נוספת שעובדת איתנו, יש גם מקום שבו היא יושבת בדרך כלל, לידו. ביום רביעי החלטתי לשם שינוי לא לשבת במקום שאני יושבת בו בדרך כלל, אלא לשבת ליד בובי. במהלך כל המשמרת דיברתי בצעקות עם ל, מעל הראש של בובי. זה הפריע לבובי. בסוף המשמרת הוא אמר לי, בזמן שרורי עמדה לידו: "זיינתם לי היום את השכל! יותר את לא יושבת לידי. מעכשיו רורי שוב תמיד תשב לידי." נורא נעלבתי.

לא כל כך נעלבתי מזה, שהוא אמר שהפרעתי לו. כל מי שאיי פעם ישבתי לידו בעבודה - אמר שאני מדברת בקול רועש מדי, ומפריעה לו לעבוד. מה שהעליב אותי זה שבובי מצא לנכון לומר לי את זה ליד רורי. לפי דעתי זה היה ממש חסר רגישות ומגעיל. אני מרגישה שרורי לועגת לי. כפי שכבר כתבתי בעבר בבלוג, אני הרבה יותר מוחצנת מבובי ולכן מהצד זה נראה כאילו אני רודפת אחריו. אני רואה על רורי שזה מה שהיא חושבת. אני רואה את זה בעיניים שלה. יש לה גם כל מני הערות קטנות שהיא מכניסה לי מדי פעם.

כעבור דקה סיימנו לעבוד, ואני ובובי יצאנו לרחוב. לא תיכננתי לצעוק עליו, אבל אז הוא שוב חזר ואמר:"זיינתם לי את השכל היום." לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי לצעוק עליו באמצע הרחוב. צעקתי עליו שזה היה ממש מגעיל שהוא אמר את זה ליד רורי. הוא אמר לי להרגע ואמר משהו על זה שאם הייתי משנה את הדרך שאני מתנהגת בעבודה - הוא לא היה מוציא משפט כזה מהפה. באותו רגע כבר לא ראיתי בעיניים. התחלתי לצרוח עליו שנמאס לי לא לפעול לפי הדרך שלי. שכל הקשר שלנו מבוסס על הדרך שלו: זה שאנחנו אף פעם לא יוצאים לשום מקום אלא נפגשים בבית שלי או באמצע הרחוב כמו זקנים, זה שאנחנו לא מוגדרים כזוג ועוד כל מני דוגמאות. בובי לא היה מוכן לקבל את זה שאני צועקת עליו באמצע הרחוב. הוא פשוט עלה על האופניים שלו ונסע לבית שלו.

במשך בערך יממה רתחתי מכעס. אחריי בערך יום, כשהכעס קצת שכך והתחלתי לחשוב על הדברים בהגיון, אז הבנתי שלמרות שההערה שלו באמת לא הייתה יפה בעיניי, הסיבה לתגובה המוגזמת שלי היא שצברתי כבר המון מתחים. בשבוע האחרון בובי שיגע אותי. השוני בננו לפעמים מוציא אותי מדעתי.

מפריע לי שהוא שונא לצאת. נמאס לי לשבת באמצע הרחוב כמו זקנים, או להיות איתו בבית שלי. אני רוצה שנצא מדי פעם, לפחות ללשתות כוס קפה. בובי סירב לי. בתחילה חשבתי שזה עניין של כסף: הרי אין לו גרוש על התחת. הוא חי על בערך 200 שקל בחודש. אני למשל מאד רציתי שנלך למופע סטנד-אפ. המופע עולה 40 שקל ותמיד כל מי שהולך לשם מזמין גם לאכול ולשתות בעוד בערך 40 שקלים. 80 שקלים זה כמעט חצי ממה שהוא מוציא בחודש, וחשבתי שזו הסיבה שהוא לא רוצה ללכת למופע. שיחה איתו לפני כמה ימים גילתה לי שזה בכלל לא העניין. הוא בכלל לא רוצה!!! אין טעם בכלל לדבר במונחים של כסף, מהסיבה הפשוטה שבובי לא אוהב לצאת ולא רוצה לצאת, גם אילו היה לו כסף.

מפריע לי שאחריי כל מה שעברנו בשלושת וחצי החודשים האחרונים, אנחנו עדיין לא מוגדרים כזוג. זה כי בובי צריך להיות מאוהב עד עמקי נשמתו ועד מעל הראש כדיי להגדיר מישהי כחברה שלו. זה מין קטע כזה שיש לו. הייתי מסוגלת להתמודד עם זה בגלל שהקשר לא מבלבל. זה לא שבובי היה מתייחס אליי אחרת באיזושהי צורה אם הייתי מוגדרת כחברה שלו. זה רק עניין של סמנטיקה. יחד עם זאת, זה עדיין מעצבן. לפני כמה ימים פגשתי איזה ידיד של אנג'ל, שהוא תייר, ליד מקום העבודה שלי. התייר שאל אותי: "דו יו וורק היר?" ועניתי לו:" יס, איי וורק היר אנד מיי בויפרנד וורק היר תו." מיד התמלאתי רגשות אשמה, כי קראתי לבובי חבר שלי, כי הריי מבחינה טכנית של הגדרות - זה לא נכון.

משהו שעליתי עליו זה שאני לא בנאדם ששונא דברים. יש מעט מאד דברים בעולם הזה שאני שונאת, וגם זה דברים קטנים ומטומטמים, כמו למשל זה שאני שונאת חצילים. בובי, לעומת זאת, שונא המון המון המון דברים. זה מפריע לי כי אז כל דבר הופך לסיפור גדול.

יש לי גם דוגמאות: ההורים שלי הציעו לי לנסוע יחד עם האחיות שלי לטורקיה באוגוסט. מצד אחד, זה מאד שימח אותי. מצד שני, חששתי לנסוע רק עם שניי אנשים בניי 50 ושתיי ילדות בנות 13. יצא לי לדבר על זה עם אנג'ל ידידי והוא אמר לי: "אם היית יכולה שמי שבא לך יצטרף אליך, מי היית רוצה שיבוא?" השבתי לו מיד:"מימי." הוא שאל:"מה, את לא רוצה שבובי יבוא איתך?" פתאום קלטתי שאפילו לא העלתי את זה על דעתי. מיד הנחתי שיהיה שם משהו, שבובי שונא. ובאמת צדקתי. הולכים להיות שם מגלשות מים. שאלתי את בובי אם הוא אוהב מגלשות מים. הוא מיד אמר:"מה זה השטויות האלה? ברור שאני לא אוהב מגלשות מים."

בזמן האחרון חיפשתי קצת לגוון את הבילויים שלי. נמאס לי כל הזמן להיות או בעבודה, או במרכז העיר או בבית שלי. זו הסיבה שאני ואנג'ל קבענו ללכת לימית 2000 בשבוע הבא. זו בדיוק דוגמא לדברים שאני לא יכולה לעשות עם בובי. הוא לא ירצה. הוא שונא ללכת למקומות הומי אדם והוא לא אוהב מגלשות מים. גם לבתי קפה אי אפשר ללכת איתו. גם לא למופעי סטנד אפ. גם לא לפאבים. גם לא לסרטים בקולנוע.

מהרגע שאני ובובי התחלנו לצאת, ידעתי שבובי לא רוצה לבוא ליומולדת שלי. היומולדת שלי זה שילוב של כמה דברים מהותיים שבובי שונא: א. אני מתכוונת לחגוג ביום שישי ובובי אף פעם לא בעירנו בימיי שישי, אלא נוסע לערים אחרות כדיי לדוג. הוא שונא להיות בעירנו בסופי שבוע. ב. מדובר על יומולדת ובובי בז לרעיון של לחגוג אירוע כמו יומולדת. ג. מדובר על להכיר את החברים שלי ובובי תמיד מאד התנגד לזה. העניין הוא שדיברתי איתו על היומולדת שלי ואמרתי לו שזה מאד חשוב לי ואז הוא אמר:"אם זה כל כך חשוב לך  אז אני אבוא." מאד הערכתי את זה. תבינו שמדובר בבנאדם שלא הלך ליומולדת של החבר הכי טוב שלו.

אנג'ל ידידי טען שאני סתם מעריכה דברים, שאמורים להיות מובנים מאליהם. הוא אמר שזה אמור להיות מובן מאליו שהבחור שאני יוצאת איתו - יבוא ליומולדת שלי. אמרתי לאנג'ל שזה לא נכון, כי צריך לשפוט כל אדם לפי הפרמטרים שלו. למשל - את רוב האנשים לא צריך להעריך על זה שהם לא צורחים באמצע הרחוב. לעומת זאת, אותי כן צריך להעריך על זה שלפעמים אני מצליחה לא לצרוח באמצע הרחוב, כי לי מאד קשה עם זה בגלל הnvld שלי. על זה לאנג'ל לא היה מה לומר. זה באמת כל מקרה לגופו.

אני עדיין חושבת כך, אבל מציקה לי עצם המחשבה שבובי יבוא ליומולדת שלי ויסבול מכל רגע. אני לא רוצה שהוא יסבול. אני רק רוצה שיהיה לו טוב. הלוואי והוא לא היה סובל מזה. הלוואי ולא כל דבר היה כזה סיפור איתו. הלוואי והדברים יכלו להיות יותר פשוטים.

משהו שמאד מקשה עליי עם בובי זה שהוא מאד עקשן ודעתן. הכול חייב להעשות בדרך שלו והוא פוסל דרכים אחרות. הוא מאד מעליב אותי לפעמים כשאני מדברת איתו על דברים, והוא פוסל את דבריי. גם מעליב אותי שלפעמים הוא קוטע אותי באמצע משפט, בזמן שאני מדברת ואומר לי:"זה לא מעניין אותי". לפי דעתי זו גסות רוח והתנהגות מגעילה. בובי הסביר לי שאני לא היחידה שהוא מתנהג אליה ככה, אלא שהוא מתנהג ככה אל כולם, אבל לא אכפת לי. אני דורשת יחס מכבד.

יש לבובי גישת "ככה זה וזהו זה" בכל תחומיי החיים. אני אתן סתם דוגמא: הוא החליט לכתוב את כמות המכירות שהוא עושה בעבודה במחשב בדרך מסוימת, למרות שאחראית המשמרת ביקשה שנכתוב את זה בדרך אחרת. הוא מתעקש לכתוב בדרך שלו, ורק בגלל זה לפני כמה ימים אחראית המשמרת חשבה שעשינו באותו יום הרבה פחות מכירות ממה שהיו באמת. את בובי זה לא מעניין. הוא ממשיך בדרך שלו.

פתאום עליתי על משהו. עברו שלושה חודשים וחצי מאז התחיל הקשר עם בובי. תתרווחו רגע ותשמעו מה הספקנו לעבור בשלושה חודשים וחצי האלה. זה הלך ככה: קודם עברנו חודש וחצי שבהם חשבתי שאולי בובי רוצה יזיזות, כי הוא התעקש להפגש רק בבתים. טעיתי בגדול כי יזיזות זה לחלוטין לא מה שבובי רוצה. באותה תקופה נפרדתי מבובי פעמיים: פעם אחת בטלפון וחזרנו באותה שיחת טלפון ועוד פעם אחת פנים מול פנים וחזרנו באותה פגישה. אחריי הפגישה הזאת בובי החליט לשנות דברים ובאמת עברנו שבועיים שבהם חוויתי אושר מטורף. אחריי שבועיים רבנו מריבה שבמהלכה בובי פשוט קם והלך והשאיר אותי במקום זר, למחרת השלמנו ובאותה שיחה גיליתי שאני פי 10 יותר חשובה לו ממה שחשבתי, ושהקשר הזה משמעותי גם בשבילו ונורא שמחתי. שלושה ימים אחר כך הוא עשה לי את השיחה שבמהלכה החלטנו לצאת להפסקה של שבועיים וכך חווינו שבועיים של חוסר וודאות. אחריי השבועיים הפסקה החלטנו להפרד, כמה ימים אחר כך שוב התקרבנו ודיברנו כמעט כל יום במשך שבוע וחצי. שבועיים אחריי הפרידה חזרנו. זה היה לפני שבועיים ובימים האחרונים אני שוב מרגישה קושי.

תראו כמה און אנד אוף עברנו. תראו עם כמה התמודדנו. זה גורם לי להרגיש כאילו אני כל הזמן נלחמת על הקשר, במקום להתרווח ולהנות ממנו. אגב, בוריס ידידי הגיב בצורה שמאד הפתיעה לי כשמניתי לו את הרשימה הזאת. כשמניתי לו את הרשימה הזאת, תגובתו הראשונה הייתה: "זה מראה שאתם מאד מתאימים." לרגע חשבתי שאולי הוא שכח להשמיט את המילה "לא" או שאולי הוא מדבר בציניות, אבל אז הוא הסביר. הוא הסביר שהרשימה הזאת מוכיחה שעם כמה שקשה לי ולבובי, אנחנו כל פעם מחליטים לחזור אחד לשניה ולהלחם, כי אנחנו חשובים מדי אחד לשניה מכדיי לוותר.

אתמול ניהלתי שיחה עם בובי. סיפרתי לו כל מה שכתבתי בפוסט הזה מילה במילה. אמרתי לו את האמת: שיש לי רגשות מאד חזקים אליו, שאני מאד רוצה להיות איתו ושהוא מאד חשוב לי, אבל נורא קשה לי להתמודד עם כל זה. לבובי לא היה הרבה מה לומר על דבריי. הוא אמר שגם לו קשה, אבל הוא מתמודד, כי אני באמת מאד חשובה לו וגם לו יש רגשות אליי. אמרתי לו שכל מה שעברנו גורם לי לפחד שהדברים עומדים להגמר. הוא אמר שבניגוד אליי, הוא לא מרגיש שזה עומד להגמר. שהוא רוצה שיהיה לנו טוב. הוא אמר שישתדל לפסול אותי פחות כשאני מדברת והבטיח לעשות עוד כל מני מחוות קטנות ומתוקות. סיימתי את השיחה בהרגשה טובה יותר, אבל אני עדיין חוששת.

אני כן רוצה מישהו שאוכל לצאת איתו למקומות בלי בעיה, ואני כן רוצה מישהו שלא תהיה לו בעיה להגדיר אותי כחברה שלו ונוכל לחגוג את ימיי החודש לקשר שלנו, ואני כן רוצה מישהו שירצה להכיר את החברים שלי, ואני כן רוצה מישהו שישנא פחות דברים, ואני כן מישהו רוצה שיהיה פחות ממורמר על החיים ואני כן רוצה מישהו שיבוא בשמחה ליומולדת שלי. מצד שני, אני רוצה את בובי. אני אצטרך לראות איזה רצון אצלי יותר חזק: הרצון לדברים שציינתי או הרצון להיות עם בובי.

חשוב לי לציין שיש גם המון דברים טובים בקשר שלנו. בובי הוא מקסים. הוא המאמי שלי. הדייג הסקסי שלי. המתוק שלי. הוא יודע להיות רך ומתחשב, הוא יודע לתת המון חום ואהבה והוא גורם לי לפרפרים בבטן.   

עד לא מזמן, כל פעם שהייתי חושבת "בובי" - הייתי מיד מתמלאת חמימות. בימים האחרונים כל פעם שחשבתי "בובי" - חטפתי כאב ראש. הפערים בננו הם כל כך גדולים. אני לא בטוחה אם אנחנו יכולים להתגבר עליהם.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.