היי לכל קוראיי,

בימים האחרונים עלה בדעתי רעיון. התחלתי לשקול להתפטר מהעבודה בתאריך ה-10.8 ואז לעזוב את המוקד ב-14.8. אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני רוצה להתפטר ולמה דווקא בתאריכים האלה. יש לרצון להתפטר כמה סיבות: זה שאני שונאת לעבוד עם בובי, זה שיצא במקרה שכל מי שהתיידדתי איתו עזב, זה שיש במוקד בזמן האחרון אווירה מעיקה וזה שאני רוצה להקדיש את זמני ללימודים לפסיכומטרי.

הסיבה שאני רוצה להתפטר דווקא בתאריכים האלה, היא שנאמר לנו שמי שיעזוב את הפרוייקט לפני שעברו שלושה חודשים - לא יקבל עמלות. לכן אני חייבת לחכות עד ה-10 לחודש, יום המשכורת, כדיי להתפטר. מה הם כבר יכולים לעשות? לקחת לי את הצ'ק בחזרה? הסיבה לכך שאני רוצה לעזוב דווקא ב-14 לאוגוסט היא שב-15 לאוגוסט אני נוסעת לטורקיה לשבוע עם ההורים שלי והאחיות שלי. אני אחזור מטורקיה ב-21 לאוגוסט ואז חודש לאחר מכן, ב-26.9 אני מתחילה קורס פסיכומטרי. לאורך כל הזמן הייתי בטוחה שאני אמשיך לעבוד במוקד בתקופת הקורס ופתאום לקחת שש משמרות בשבוע - לקחת שלוש, אבל אני יותר ויותר משנה את דעתי. אולי כדאי שכל תשומת הלב שלי וכל הזמן שלי יהיה מוקדש ללימודים. הקורס יימשך שלושה חודשים ואז אני אגש לפסיכומטרי ב26.12.

ומבחינה כספית? אני לא אלאה אתכם בחישובים, אבל יש לי כמעט 3000 שקלים בחשבון ויחד עם זה שאני מנסה עכשיו לדפוק שעות כמה שיותר. נראה לי שאוכל לחסוך קצת, כדיי להתמודד עם ארבעה חודשים  ללא עבודה, במיוחד שלא יהיה לי זמן לבלות הרבה בתקופה הזאת, ואני לא אבזבז הרבה כסף. זה לפחות מה שניסיתי לשכנע את עצמי, אבל ההוכחות בשטח מראות אחרת. חשבון הפלאפון שלי עומד להגיע לבערך 700 שקל. אתמול, כשנתקעתי במרכז העיר, ביזבזתי 200 שקל בחצי שעה על אוכל, ספר קריאה ובגדים.

מימי חברתי ניסתה לשכנע אותי להמשיך לעבוד במוקד תקופה קצת יותר ארוכה ממה שהתכוונתי. היא אמרה שהיא מסכימה איתי שלא כדאי לי לעבוד בזמן הקורס, אבל שלפי דעתה כדאי לי לעזוב לא באוגוסט, אלא בספטמבר כשיתחיל הקורס. היא הזכירה לי שאני אצטרך לשלם ביטוח לאומי והזכירה לי שההורים יישגעו אותי אם אהיה בבית חודש שלם לפני הקורס. היא אמרה שאולי כדאי לי לדלל משמרות, אבל לא להתפטר לגמרי באוגוסט.

חשבתי על דבריה ויש בהם הגיון, אבל מצד שני, כרגע אני לא מצליחה להביא את עצמי ללמוד. אולי כשאהיה כל הזמן בבית - אהיה מסוגלת להביא את עצמי ללמוד. יחד עם זאת, אנג'ל טוען שאני אשתגע אם אני רק אלמד, בלי שום מסגרת שתחזיק אותי.  אני לא יודעת מה לעשות כי נמאס לי מהמקום הזה ברמות מטורפות. אני יודעת שחיים אישיים אמורים להיות לחוד ועבודה אמורה להיות לחוד, אבל במקרה שלי שניי התחומים כבר מעורבבים לגמרי. יצא לי להתיידד עם כמה אנשים מהמוקד ויצא שדווקא הם עזבו את העבודה או מתכננים לעזוב את העבודה. בודד לי בלעדיהם. אני לא מסוגלת לשבת מול המחשב ורק להוציא שיחות, מבלי שאוכל קצת לפטפט בין לבין.

בנוסף, יש את עניין בובי. אני לא מתכננת להפרד ממנו בימים הקרובים, אבל ברור לי שהקשר הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. קלטתי שאני לא אהיה מסוגלת להיות איתו בחדר אחד אחריי הפרידה. כבר ניסינו את זה. זה לא עובד. זה לא מאפשר לי לשכוח אותו. פתאום קלטתי שאחריי הפרידה הקודמת שלנו, אני ניסיתי להמשיך הלאה ואפילו התחלתי להצליח, אבל אז בובי ניסה לחזור אליי. יש בהחלט סיכוי שלא הייתי מסכימה לחזור אליו, אם הוא לא היה מול העיניים שלי כל הזמן. זה גרם לי כל הזמן לחשוב עליו ולהתגעגע לבלות איתו בפרטיות.

אני גם רוצה לעזוב את העבודה, כי בזמן האחרון אני מרגישה שאני יותר ויותר משגעת את הסובבים אותי במוקד, ולא לטובה. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שיש לי nvld. מי שלא יודע או לא זוכר - מוזמן ללכת לגוגל, לכתוב "nvld" ולברר על זה. זה ליקוי שדופק את כל תחומי החיים.

הnvld גורם לי, בין השאר, להיות אימפולסיבית. אני אתן סתם דוגמא שקרתה לי בעבודה לפני כמה ימים. הלכתי לשירותים וגיליתי שאין שם ניר טואלט. דלת השירותים היא במקרה בדיוק מול הדלת של המשרד של מנהל המוקד. אחראית המשמרת בדיוק עמדה בחדר שלו ודיברה עם מישהו. שאלתי אותה:"תגידי, את יודעת איפה יש ניר טואלט?" היא שאלה אותי בתדהמה מעורבת בכעס:"בתור מה את שואלת אותי?" במקום לסתום עניתי לה:"בתור מישהי שאולי יודעת." המשכתי לקרצץ ולקרצץ ואז היא אמרה לי:"את לא רואה שאני באמצע שיחה? קצת טאקט!" שניה אחר כך הגיע מנהל המוקד לחדר שלו. שאלתי גם אותו אם הוא יודע איפה יש ניר טואלט. הוא אמר לי:"מה, לא שאלת אותה כרגע בדיוק את אותה שאלה?" עניתי לו שכן. הוא אמר:"נו, אז בשביל מה את שואלת גם אותי?" הלכתי משם ושניה אחר כך מצאתי ניר טואלט שהיה ליד המחשבים. כל בנאדם אחר היה קודם מחפש ורק אחר כך שוקל לקרצץ.

לא מזמן עשיתי אבחון חדש. המאבחנת ביקשה ממני לתת דוגמא מחיי היומיום לאימפולסיביות שלי. סיפרתי לה דוגמא שקרתה לי בתיכון, והיא אמרה שזו בדיוק דוגמא קלאסית ומעולה. הדוגמא היא כזו: הייתה פעם בשיעור שהייתה לי שאלה. השאלה לא הייתה כזו חשובה או קריטית. התחלתי לשאול את המורה ואז בדיוק צלצל הצלצול. המורה אמר:"טוב, אף אחד לא הולך עד שנונה תסיים לשאול ואני אענה לנונה על השאלה." כל בנאדם אחר היה אומר:"לא משנה" ומנסה להתחמק מהעניין, אבל אני? לא! כמובן שהייתי חייבת לשאול בכל זאת את השאלה ולעצבן את כל הכיתה.

יש כל מני דוגמאות קטנות, שבאמצעותם אני מצליחה לעצבן את אחראית המשמרת. למשל, לפניי יומיים פתחנו במבצע חדש להציע ללקוחות. הצעתי את זה לאחת הלקוחות והיא הסכימה, ואז רציתי לסמן את זה במחשב. שאלתי את אחראית המשמרת איפה לסמן, לפני שבדקתי בעצמי. חבל, כי כשבדקתי בעצמי זה לקח בדיוק שתיי שניות. זו דוגמא קטנה אבל הדוגמאות האלה מצטברות.

לא רק את אחראית המשמרת אני מעצבנת, אלא גם את העובדים האחרים. זה שאני מדברת בקול רם מדי, מבלי לשים לב, ומפריעה להם להוציא שיחות ללקוחות. זה שאני כל הזמן זזה ועוד כל מני דוגמאות כאלה. אני מצליחה לעצבן גם את בובי. זה הגיע למצב שהוא לא מוכן שאני אשב לידו בעבודה, כי אני מפריעה לו לעבוד כשאני מדברת בקול רם מדי. אמרתי לו שהוא יכול להעיר לי בכל פעם שאני מרימה את הקול והוא אמר:"אבל אז אני אצטרך להעיר לך כל הזמן. פשוט כל שניה. כבר באתי לכאן כדיי לעשות עבודה אחת. אני לא מוכן לקחת על עצמי שתי עבודות." האמת שהוא דיי צודק. יש בדבריו משהו.

אתמול אני ובובי ניהלנו שיחה ארוכה וחשובה מאד. במשך שעתיים וחצי שטחנו אחד בפניי השניה את הדברים שמפריעים לנו. שוב אמרתי לו את כל הדברים שמוציאים אותי מדעתי: זה שהוא לא מוכן שנצא אף פעם לשום מקום, זה שהוא לא מוכן להגדיר אותי כחברה שלו ועוד ועוד דוגמאות שכבר חפרתי עליהם בלי סוף בפוסטים קודמים.

בובי הסביר לי שגם לו מאד קשה. שהוא משתגע מזה שכל פעם שאני רוצה לספר לו משהו - אני מספרת את זה עם יותר מדי פרטים והוא כבר לא יודע אם זה חשוב או לא, זה שאני צורחת באמצע הרחוב בלי לשים לב, זה שכל פעם שאני מזכירה משהו שאמרתי לו בעבר, כדיי להגיע לנקודה של משהו חדש שיש לי לספר לו - אני מספרת מחדש את כל הסיפור הקודם. האמת שגם הרבה קוראים בבלוג יתלוננו על זה שלעיתים קרובות אני עושה "העתק הדבק" של פסקאות שלמות. אני לא יודעת איך לספר על עניין חדש שקשור לעניין ישן, מבלי לספר מחדש את כל העניין הישן (כן, אני יודעת שיצא משפט קצת מצחיק).

האמת שמפריעים לו גם דברים שלא קשורים לליקוי שלי, כמו למשל שאני כל הזמן רוצה חיבוקים ונשיקות בזמן שהוא רוצה רק לשבת לידי ולשוחח. הסברתי לו שאחת מהסיבות העיקריות לקטע הזה של המגע היא שזו דרך שלי להרגיש קרובה אליו. אנחנו כל כך הרבה מתווכחים והרבה פעמים השיחה בננו לא נעימה, אבל בין הידיים שלו תמיד נעים לי. הסברתי לו שזו אחת הסיבות לכך שאני מושכת כל כך הרבה לסקס. בזמן שאנחנו מזדיינים - אין צורך לדאוג ולנסות לפתור דברים. אפשר פשוט להשתחרר ולהנות.

הגענו ביחד למסקנה שאני כבר מזמן הגעתי אליה. אנחנו לא יכולים ביחד ולא יכולים לחוד. כשבובי שטח לפניי אתמול בערב מליון דברים שמפריעים לו, אמרתי לו באיזשהו שלב של השיחה:"טוב, אז קום ולך." הוא אמר שהוא לא מסוגל להביא את עצמו לעשות את זה. הכי הזדהיתי איתו בעולם. גם הוא מחרפן אותי. כל יומיים אני אומרת לעצמי שאולי עכשיו אני אצליח לקום וללכת, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. אני פשוט מרגישה שבובי הוא חלק ממני, עם כל כמה שהוא מעליב אותי ומרתיח אותי לעיתים קרובות.

לא מזמן סיפרתי לבוריס ידידי על כל התהפוכות שאני ובובי עברנו. על כל המליון פעמים שבהם החלטנו להפרד וחזרנו. בוריס הגיב בצורה שמאד הפתיעה לי כשמניתי לו את הרשימה הזאת. הוא אמר: "זה מראה שאתם מאד מתאימים." לרגע חשבתי שאולי הוא שכח להשמיט את המילה "לא" או שאולי הוא מדבר בציניות, אבל אז הוא הסביר. הוא הסביר שהרשימה הזאת מוכיחה שעם כמה שקשה לי ולבובי, אנחנו כל פעם מחליטים לחזור אחד לשניה ולהלחם, כי אנחנו חשובים מדי אחד לשניה מכדיי לוותר.

ביצ'ית בפוטנציאל הגיבה על הפוסט הקודם בתגובה הבאה:"הוא מעצבן, ורע לך מזה לפעמים, אבל בוריס ידידך אמר מה שלא יכולתי לנסח טוב יותר. זה תמיד ככה, און אנד אוף, ושני הצדדים מסמלים עליות ומורדות קשים וקשים פחות. סופכם להיות כמו זוגות הזקנים שצורחים אחד על השני, ומאידך גיסא מתים זה על זה. וזה טוב, כי העובדה שאותם הזוגות אינם מתפרקים על אף הצעקות היא שוות ערך ללהגיד שבעבור האהבה, הם ישלימו עם הכל. יהיה טוב." אולי היא צודקת.

אני ובובי שונים מאד. אחד ההבדלים המהותיים בננו הוא שאני אדם מאד פתוח. אני מספרת הכול בלי בעיה. בובי הוא סגור. פתאום קלטתי איך ממש כמו אדם שמחבר פאזל, אני מחברת פרטים עליו. הוא לא נוהג לדבר על העבר שלו. בפוקס גיליתי שהוא למד בתיכון גרוע ולכן סיים אותו בלי תעודת בגרות, אבל שכמה שנים אחר כך הוא החליט להשלים בגרויות, אז הוא השלים את כל הבגרויות תוך שנה אחת והוציא ציונים מדהימים. בערך 35 יחידות לימוד כשכל הציונים מעל 90. אין לי מושג בן כמה הוא היה כשהחליט להשלים בגרויות או מה גרם לו לעשות את זה. בפוקס גיליתי שבובי היה פעם סטודנט. על סמך תעודת הבגרות הגבוהה שלו, הוא התקבל ללימודי מדעי המדינה באוניברסיטה ולמד שם במשך שנתיים. מי היה מאמין שבובי היה פעם סטודנט? ועל אחת כמה וכמה - מי היה מאמין שהוא שרד שם שנתיים שלמות? אני אפילו לא יודעת באיזה אוניברסיטה הוא למד או כל פרט אחר מלבד השורה הבודדת הזאת של:"למד מדעי החברה באוניברסיטה במשך שנתיים עד שפרש." בפוקס גיליתי שבובי נסע לארה"ב וחי שם שנתיים וחצי. אני אפילו לא יודעת מה הוא עשה שם, בן כמה הוא היה או מה הניע אותו לנסוע לשם. אני יודעת שהיו לו ארבע קשרים זוגיים שנמשכו שנתיים, אבל אני לא יודעת את השמות של הבחורות האלה, באיזה גילאים הוא היה איתן או מה קרה שם. אתמול לגמרי במקרה גיליתי שלפני שנה ומשהו בובי עשה תאונת אופניים וקרע את כל רצועות הכתף. טיפין-טיפין אני מגלה דברים, וגם הם בראשי פרקים. אוי, כמה שאנחנו שונים. אני בנאדם שחושף את כל חייו האישיים באינטרנט.

אגב, משהו ששמתי לב הוא שכמעט כל הפוסטים שלי בחודשים האחרונים הם פוסטים שמוקדשים רק לנושא בובי, או לפחות שבובי הוא מוטיב מאד מרכזי בהם. זה מעצבן אותי. כל פעם אני מחליטה לכתוב גם עליו, אבל לכתוב גם על נושאים אחרים, וכל פעם אני משמיטה לפחות נושא אחד שהתכוונתי לכתוב עליו כי הפוסט כבר יצא ארוך מדי ואני כבר התעייפתי. אני נודרת נדר שהפוסט הבא לא יהיה רק על בובי, ושבובי גם לא יהיה הנושא המרכזי בו. די. הגזמתי עם הקטע הזה לגמרי.

תהיו טובים.

שלכם.

נונה.