שלומות לקוראים,

השבועות האחרונים ביני לבין בובי היו מדהימים לשננו. למדנו לכבד ולקבל אחד את השנייה, כפי שאנחנו, למרות השוני העצום בננו. נפגשנו המון, דיברנו המון, פינקנו אחד את השנייה המון, צחקנו המון, שכבנו המון והבענו המון חום ורוך אחד כלפיי השנייה. אני חושבת שבובי הוא אדם מדהים. בזמן שאני בין הידיים שלו - אני מרגישה שאני בדיוק במקום בו אני צריכה להיות.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים, שאחריי שאני ובובי חזרנו, אני הייתי מלאת פחדים שבובי ייעלם לי שוב. בשבועות האחרונים בובי הוכיח לי, מעבר לכל ספק, שזה לא הולך לקרות. הוא השקיע בי ובקשר שלנו ויצא בהצהרות שהוא לא עומד "ללכת ממני" כהגדרתו. אני יודעת שאפשר לסמוך על דבריו. לבובי יש המון חסרונות, אבל צביעות זו לא אחת מהן. הוא אף פעם לא אומר שום דבר סתם. אם הוא אומר משהו - סימן שהוא מתכוון אליו מכל הלב. אגב, זה תקף גם לגביי מחמאות. הוא לא מחמיא כל רגע ואני יודעת שאם הוא מחמיא - הוא מתכוון לכל מילה.

עם זאת, בימים האחרונים הולך ומתחזק בי הרצון לקדם את הקשר שלנו לשלב הבא. בובי מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי וגם אני אף פעם לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. האמת שאני דיי חוששת מהמילים "אני אוהבת אותך." אמרתי את זה לכמה בחורים שהייתי בקשר איתם בעבר, ובאף אחת מהפעמים לא התכוונתי לזה באמת. לא שיקרתי. באמת השליתי את עצמי שאני אוהבת אותם. כנ"ל לגביהם. אף אחד מהם לא באמת התאהב בי. הם פשוט השלו את עצמם, בדיוק כמוני. האדם היחיד שבאמת ובתמים אהבתי בעבר היה י, ודווקא לו אף פעם לא יצא לי להגיד. תמיד הגדרתי את זה כ"רגשות חזקים". רק כמה חודשים אחריי הפרידה, הבנתי שלא היה מדובר רק ב"רגשות חזקים" אלא באהבה. לצערי, י פיתח אליי רגשות מאד חזקים אבל הוא, בניגוד אליי, לא התאהב בי. טוב, עזבו את י. עברו כבר כמעט שנתיים מאז הפרידה שלנו והקשר בננו נמשך רק חודש וחצי.

אני חושבת שאני אוהבת את בובי. אני חושבת שכבר אי אפשר להגדיר את זה רק כ"רגשות חזקים", אבל אני נורא מפחדת להגיד לו את זה, כי אני יודעת שלא אשמע את אותו דבר בחזרה. זה מדאיג, מהסיבה הפשוטה שהקשר בננו נמשך כבר כמעט חמישה חודשים. אם הוא לא אוהב אותי עד עכשיו - אז אני חוששת שזה כבר לא יבוא. אני יודעת שיש לו רגשות מאד מאד מאד חזקים אליי, אני יודעת שהוא לא יכול בלעדיי, אני יודעת שאני מאד מאד מאד חשובה לו, וכל זה נורא מחמיא לי וכיף לי, אבל זה כבר לא מספיק. נמאס לי כבר מכל ההגדרות האלה, שמסביב למילה "אהבה".

אתמול סופסוף העזתי לשאול.

"אתה... אוהב אותי?"

"אני מת עלייך."

"כן, אני יודעת, אבל...אתה אוהב אותי?"

"את מאד חשובה לי. אני לא יכול בלעדייך."

"כן, אני יודעת, אבל...אתה אוהב אותי?"

"אני...אני לא יודע עדיין."

"אבל...אבל אם זה לא בא עד עכשיו, כלומר אחריי כמעט חמישה חודשים, אולי זה כבר לא יבוא..."

"עוד פעם שיחת 'יחסינו לאן'?"

"לא. עזוב."

עוד דבר שנמאס לי ממנו זה שאנחנו לא מוגדרים כזוג. אני יודעת שבובי צריך להיות מאוהב עד עמקי נשמתו ועד מעל הראש, בשביל להגדיר מישהי כחברה שלו. עד לאחרונה יכולתי להתמודד עם זה, מהסיבה הפשוטה שהקשר לא מבלבל. הקשר עם גוליבר היה מבלבל, מפניי שבדברים מסוימים הסכים להתנהג כמו החבר שלי ובדברים אחרים לא הסכים להתנהג כמו החבר שלי, וזה בלבל אותי וגרם לי לעולם לא לדעת למה לצפות ממנו. בניגוד לגוליבר, בובי מתייחס אליי בדיוק כמו שהיה מתייחס אליי אם הייתי החברה שלו. לא היה אפילו דבר אחד שהוא היה משנה. לכן החלטתי עד עכשיו להשתדל לא להתייחס לזה יותר מדי, כי זה סתם להדבק להגדרות ולסמנטיקה. בימים האחרונים בכל זאת נמאס לי. עצם זה שהוא לא מגדיר אותי כחברה שלו, גורם לי להרגיש שהוא לא בטוח בקשר הזה עד הסוף. אני לא יכולה להכריח אותו להיות מוגדר כחבר שלי. הוא לא יסכים וגם אם כן, מה זה ייתן לי אם הוא לא יעשה את זה בלב שלם?

אני ובובי שונים מאד. אנחנו ממש הפכים ברוב תחומיי החיים. אומרים שהפכים משלימים, אבל אולי זה סתם שטויות. כל הזוגות המאושרים שהכרתי - היו דומים. אומנם לא בכל תחומיי החיים, אבל ברובם. אולי המתכון לזוגיות בריאה זה דמיון ולא שוני? לא הייתי רוצה לצאת עם עצמי, כלומר עם מישהו שדומה לי בהכול (זה גם לא אפשרי), אבל בהחלט היה מקל עליי אם הייתי יוצאת עם מישהו שדומה לי, לפחות בכמה תחומים.

היום בלילה אני נוסעת לטורקיה לשבוע. אני מתכוונת לנצל את השבוע, כדיי לחשוב ולבחון את הדברים. אני חושבת שהשבוע הזה בא בזמן טוב, כי אני צריכה כמה ימים הפסקה מבובי, כדיי לבחון את הרגשות שלי, לראות מה אני רוצה לעשות הלאה עם הקשר הזה, ומה אני מוכנה או לא מוכנה לקבל.

ועכשיו אני אגיע סופסוף לסיבה שכתבתי, בין השאר, "סקס עם בובי" בכותרת: הסקס בננו מדהים. אני מאד אוהבת את הדרך שהוא נוגע בי, מנשק אותי ומלטף אותי. גם עצם זה שיש רגשות - גורם לסקס להיות הרבה יותר נעים ומענג. בנוסף, יש בננו הרבה תשוקה ואנחנו מאד נמשכים אחד לשניה. אני גם אוהבת את הטכניקה שלו. רואים שהוא מנוסה. אני גם מאד אוהבת את זה שהסקס בננו מאד מגוון, ואנחנו עושים את זה בהמון תנוחות. למדתי ממנו המון דברים חדשים, שלא שעשיתי אף פעם בעבר. אלף ואחת תנוחות. הרבה יותר כיף ממסיונרי משעמם.

יחד עם זאת, מבאס אותי שבובי לא מסכים לרדת לי בשום פנים ואופן. אין שום סיכוי שזה יקרה. הוא גם לא מוכן לומר לי למה. זה מבאס, כי אני מאד מאד מאד אוהבת שיורדים לי וזה גם לא הוגן, כי אני כן יורדת לו כל הזמן. בובי טוען שאם אני לא רוצה - אז אני לא חייבת, אבל אני כן רוצה. אני יורדת לו בכיף. רק מבאס אותי שאני לא יכולה לקבל את אותו דבר בחזרה.

אני לא יודעת מה לעשות עם זה שבובי טוען שאני לא מספיק פעילה בזמן סקס. מה הוא עוד רוצה שאני אעשה? אני מנשקת אותו בכל מקום אפשרי בגוף כולל התחת, מלטפת כל מקום אפשרי בגוף, עושה ביד ומוצצת. אני גם גונחת ומשתוללת. הדבר היחיד שאני לא עושה זה לא רוכבת, מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת איך. אולי זה קשור לזה שאין לי שיווי משקל.

בובי אוהב מאד לזיין בתחת. אנחנו עושים את זה לפעמים. האמת שהוא הכי עדין בעולם, ועושה את זה כשהוא כל הזמן דואג לי ומוודא שאני בסדר. הוא ממש מתוק ומתחשב, אבל למרות כל העדינות הזאת - זה עדיין כואב לי. בובי תמיד עושה הכנה עם אצבעות ועם קרם. זה בהחלט מקל על הדברים. כל פעם שאנחנו עושים את זה - זה כואב לי פחות מבפעם הקודמת. זה גם הגיע למצב שאחריי שהזיון בתחת נגמר - לא כואב לי אחר כך בתחת. יחד עם זאת, זה עדיין כואב במהלך האקט. אומנם כבר לא כמו בעבר, אבל כואב. אני לא נהנית מעצם הזיון בתחת. אני רק נהנית מעצם העובדה שבובי נהנה. אני נהנית מזה שבובי דוחף לי אצבעות לכוס במהלך האקט, או שאני דוחפת לעצמי. אני נהנית מזה שבובי לפעמים נוגע לי בשדיים במהלך האקט, או שאני נוגעת לעצמי. אני נהנית מהנשיקות בגב ובצוואר ועל הראש במהלך האקט. אבל כל זה לא אומר שאני נהנית מהאקט עצמו של זיון בתחת. אגב, בובי לא לוחץ עליי לעשות את זה. הוא אומר שנזדיין בתחת רק אם אני רוצה.

כשהתחלתי פרויקט מסוים בעבודה בטלמרקטינג - נאמר לנו שמי שיעזוב את הפרויקט, לפני שיעברו שלושה חודשים, לא יקבל עמלות. הפרויקט התחיל בתאריך 11.6. לפיכך, ב-10.7 קיבלנו עליו משכורת ראשונה, בה קיבלתי עמלות על יוני. עבדתי בפרויקט במהלך כל יולי ואז שקלתי לעזוב. החלטתי לעזוב אחרי ה-10.8, כי באותו יום ידעתי שנקבל את המשכורת על יולי, ורציתי גם את העמלות על יולי.

ביום שני האחרון התפטרתי ואז לקחתי את הצ'ק. פתאום ראיתי בתלוש משכורת שלא קיבלתי עמלות. אחראית המשמרת הסבירה לי שזו טעות טכנית תמימה, והבטיחה לי שאקבל את העמלות בחודש הבא. אתמול, כשקפצתי למוקד לקחת משהו ששכחתי שם, אחראית המשמרת ניצלה את ההזדמנות לעשות לי שיחה. היא אמרה שהיא דיברה עם מנהל המוקד והוא החליט שלא אקבל את העמלות על יולי, כי עזבתי לפני שעברו שלושה חודשים. רתחתי מכעס. הריי עזבתי אחרי ה-10 לחודש. אמורים לקבל על כל חודש בנפרד. אם הם רצו שזה יהיה ככה - למה הם לא פשוט קבעו שנקבל את כל העמלות במכה אחריי שלושה חודשים?

הזכרתי לה שעובד אחר בפרויקט, התפטר גם הוא בדיוק באותו יום שאני התפטרתי, אבל הוא כן קיבל עמלות במשכורת (הרי אצלי היא בהתחלה אמרה שהיה מדובר רק בטעות תמימה...). אחראית המשמרת הסבירה לי שהם הולכים לקזז לו את זה מהמשכורת הבאה. קשה לי מאד מאד מאד להאמין שהם יעשו את זה. הרי על העשרה ימים של אוגוסט הוא לא מקבל עמלות, ואם הם יקזזו לו את העמלות של יולי, זה יוצא הרבה הרבה הרבה פחות משכר מינימום. אם הוא קיבל הרבה עמלות - אפילו יכול להיווצר מצב שאחריי הקיזוז, הוא יהיה חייב להם כסף והם לא יהיו חייבים לו.

בנוסף, הזכרתי לאחראית המשמרת שאני כן קיבלתי עמלות על חודש יוני. היא אמרה:"נו, אז את רוצה שיקזזו לך גם את העמלות האלה? עדיף שלא תזכירי את זה למנהל המוקד..." רתחתי מכעס. אני לא מוכנה לקבל את דרך המחשבה הזאת. אני גם לא צריכה שיעשו לי טובות ולא רוצה לקבל שום דבר שלא מגיע לי. אם לא מגיעות לי עמלות בכלל - שיקזזו לי גם את העמלות של יוני. אם כן מגיעות לי עמלות - שיתנו לי גם את של יולי.

עוד דבר שהרתיח אותי הוא זה: לפני כמעט חודשיים עשו במוקד תחרות, בה נאמר שמי שיעשה הכי הרבה מכירות באותו שבוע - יקבל תלוש של מאה שקל ל"קסטרו". אני ניצחתי. מאז עברו כמעט חודשיים ועדיין לא קיבלתי את התלוש. כשהזכרתי את זה לאחראית משמרת - היא אמרה שהיא תברר. ביום רביעי האחרון, בשיחה הנ"ל, היא חזרה אליי עם תשובה, ואמרה שבסוף זה יהיה רק חמישים. זעמתי. אמרתי לה שאין דברים כאלה. הם הבטיחו אז שיקיימו. היא פלטה איזושהי שטות על זה שקיימים רק תלושים של חמישים. אמרתי לה שלא מעניין אותי. שייתנו לי שני תלושים של חמישים, אם ככה.

אני לא הולכת לוותר על הדברים שמגיעים לי. אני רוצה את התלוש ואני גם רוצה את העמלות. אומנם מדובר רק ב-163 שקל, אבל אני צריכה כרגע כל שקל. אני מרוששת והכסף צריך להספיק לי לארבעה חודשים וחצי ללא עבודה. הריי עזבתי את העבודה, כי עוד חודש וחצי אני מתחילה קורס פסיכומטרי שיימשך שלושה חודשים. גם עם ה-163 שקל הכסף לא יספיק לי, אז על אחת כמה וכמה ללא הכסף הזה. חוצמזה, זה מעצבן גם על הפרינציפ. הם הבטיחו משהו אז שיקיימו.

ודבר נוסף: עבדתי מאד קשה בשביל הכסף הזה. שיטת העמלות במוקד היא, שעל כל מכירה אני מקבלת שקל בודד ואם מדובר על מכירה כפולה - אז שני שקל. אני הרווחתי כל שקל מה-163 האלה בזיעת אפי, ואני לא הולכת לוותר עליהם. עבדתי במוקד כל יום לחמש שעות, בשביל שכר מינימום. זה יוצא בערך מאה שקל ליום. בחיים לא הייתי הולכת על זה, אם הייתי יודעת שלא אקבל את העמלות.

אני מתכוונת ללכת על העניין הזה עד הסוף. ברור לי שצריך לדבר עם מנהל המוקד, ולא עם אחראית המשמרת, כי הוא זה שמקבל את ההחלטות. רציתי לדבר איתו היום, אבל הוא בחופשה עד שבוע הבא. זה בסדר מבחינתי כי אני נוסעת לטורקיה הלילה, עד יום חמישי בבוקר של שבוע הבא. ביום חמישי אני מתכוונת להתקשר ולדבר איתו בהגיון. אם גם אחר כך הוא לא יסכים לתת לי את העמלות - אני מתכוונת לתבוע, או לנקוט בכל אמצעי אחר שיבטיח לי את העמלות האלה. דפקו אותי מספיק במקומות עבודות קודמים, וויתרתי על זכויות שהגיעו לי ועל כסף שהגיע לי. יותר אני לא מוכנה לוותר. אין דברים כאלה.

בזמן האחרון שמתי לב שדיי התרחקתי מרוב החברים שלי, והתקרבתי מאד למימי ולאנג'ל. מימי היא החברה הכי טובה שלי ואנג'ל הוא הידיד הכי טוב שלי. אני יודעת שזה לא סותר בשום צורה, אבל קצת נמאס לי מהחברים האחרים. כידוע, אין לי חברות, מלבד מימי, אלא רק הרבה ידידים. רוב הידידים שלי, חוץ מאנג'ל, הם חננות-על. הם גם רובם מברית המועצות. זה לא הפריע לי בעבר, אבל בזמן האחרון הולכת ומתחזקת בי התחושה שאני שונה מהם.

ביומולדת שלי הרגשתי משוחררת ולכן הרשיתי לעצמי לשחק never עם כולם. never זה, למי שלא מכיר, משחק בו כל אחד אומר משהו שהוא אף פעם לא עשה ואם מישהו אחר מהנוכחים עשה אותו - הוא מרים אצבע. מי שמגיע למצב שיש לו חמש אצבעות - מקבל משימה. נתתי משימות מביכות שנראו לי מאד מצחיקות. בובי נאלץ ללבוש את החצאית של מימי, שוקו נאלץ ללבוש את החזיה של מימי, מימי ו-ל נאלצו להתנשק, אני נאלצתי להתפשט עד לתחתונים וחזייה ואנג'ל נאלץ להתפשט עד לתחתונים. היו גם משימות שלא קשורות לתחום הזה - אנג'ל, בוריס וגוגי נאלצו לעשות חמישים שכיבות שמיכה, נוש נאלץ לרקוד מול כולם ואני נאלצתי לטבול במבה בוודקה ולאכול.

כמה ימים אחריי היומולדת התקשר אליי נוש ואמר לי שהגזמתי ביומולדת ושהמשימות היו מביכות מדי ומוגזמות מדי, ושגם ההתנהגות שלי במהלך כל המסיבה הייתה מביכה ומוגזמת. ממש התבאסתי מדבריו. ימיי הולדת זה דבר שמאד מאד מאד חשוב לי והיה לי צר שנוש וגם עוד שניי חבר'ה לפחות, לא נהנו במסיבה. התבאסתי על זה קשות, עד שפתאום קלטתי שהבעיה היא לא בי. היה מדובר במסיבת יומולדת בבית פרטי! זה לא שהיינו באמצע הרחוב! במסיבות יומולדת אמורה להיות אווירה חופשית. אמורים להרשות לעצמך לעשות דברים שלא היית עושה בדרך כלל! זה שרוב הידידים שלי הם חננות בתולים, עוד לא אומר שאני צריכה להתאים את עצמי עד כדיי כך, ולעשות מסיבה בלי אלכוהול, בלי שום אזכור למין ובלי שום קטעים מצחיקים ומביכים. אני כנראה פשוט מסתובבת עם חברה שלא מתאימה לי.

אל תבינו לא נכון. אני ממש לא חיית מסיבות פרועה. הייתי במועדון שלוש פעמים בימיי חיי, אני שותה אלכוהול לעיתים רחוקות, נרגילה אני מעשנת לעיתים רחוקות וסיגריות אני אף פעם לעולם לא מעשנת. אני קוראת המון המון המון ספרים, יש לי אוצר מילים ענק ואני מדברת לעיתים קרובות בשפה גבוהה, אני שוקלת להיות גננת, לימודים בעיניי הם ערך עליון, המראה החיצוני שלי הוא ממש לא של סטייליסטית-על ורוב הבילויים שלי מסתכמים בלאכול גלידה, או לשתות שוקו בבית קפה. אני ילדה טובה, אבל אני לא חננת-על, כמו שמרבית ידידיי הם חננות-על. אני אוהבת לדבר על סקס, אין לי בעיה להתלבש חשוף (בגבולות מסוימים), אני מסוגלת לנבל את הפה, אני אוהבת לצאת, אני הכי ליברלית בעולם ואני פתוחה לבילויים חדשים ולהתנסויות בכל תחומיי החיים.

אני מרגישה שמימי ואנג'ל מאד מתאימים לי, אבל ששאר חבריי לא כל כך. אל תבינו לא נכון. אני אוהבת אותם וכל אחד מהם קרוב אליי בצורה כזאת או אחרת, אבל זה כבר הגיע למצב שהיחידים שאיתם אני נפגשת לרוב לבד, ולא בחבורה, הם מימי ואנג'ל. טוב, אני לא צריכה יותר מזה. מימי ואנג'ל מדהימים.

היום אני אטוס בפעם הראשונה בימיי חיי. אני טסה לטורקיה לשבוע עם ההורים שלי והאחיות הקטנות שלי. תאחלו לי טיסה נעימה ושאיהנה בטורקיה.

שלכם,

נונה.