היי לכל קוראיי ללא יוצא מן הכלל,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאבא של בובי חולה. הוא חולה דיאליזה כבר שש-עשרה שנה. לאורך כל השנים, אבא של בובי היה צריך לעבור טיפול דיאליזה בבית חולים שלוש פעמים בשבוע. בובי הלך איתו לשם לעיתים קרובות. בשנים האחרונות, אבא של בובי הזדקן ונחלש עוד יותר ולכן נהג ללכת כל בוקר לחדר של בובי, על מנת שבובי ילביש אותו. בובי תמיד טיפל בו כמו בן טוב.

לפניי חודשיים וחצי, אבא של בובי נפל ושבר את הרגל בשבר מורכב. הוא שבר גם עצם ליד הברך וגם עצם ליד האגן. הוא בן 75 ולכן מן הסתם שבירת רגל אצלו, היא עניין הרבה יותר מסובך משבירת רגל אצל אדם צעיר. אי אפשר היה לשים לו גבס. בנוסף, היה קשה מאד למצוא תרופות שיתאימו לו, כי כל התרופות התנגשו לו עם הדיאליזה. אבא של בובי היה כמה שבועות בבית חולים, ואחר כך כמה שבועות בבית הבראה ואז חזר הביתה, על כיסא גלגלים.

בתקופה האחרונה פתאום צצה בעיה איומה ונוראה חדשה, שלא קשורה בשום צורה לרגל. לאבא של בובי יש איזשהו מכשיר מתחת לעור, בזרוע, בחלק שבין הכתף למרפק. למכשיר יש שני חורים, ובכל טיפול דיאליזה מטפלים בדם של אבא של בובי דרך החורים האלה.

הבעיה החדשה היא שלפתע פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, אבא של בובי מתחיל להשפריץ דם מהחורים האלה. תבינו שמדובר בכמויות אדירות של דם. הוא מילא שלוש כוסות דם, תוך פחות משלוש שניות. מה שבובי צריך לעשות במקרה כזה - זה לרוץ לאבא שלו ולחסום לו את הדם באמצעות כף היד של בובי. זה קרה לאבא של בובי ביום ראשון האחרון. בובי היה לידו תוך שלוש שניות וחסם את היד בכף היד שלו, אבל היה כמעט מאוחר מדי. בובי הסביר לי שאם יעברו יותר מעשר שניות - אבא שלו ימות בטוח בטוח בטוח. אין פה בכלל שאלה.

תבינו עד כמה זה נורא. לא מספיק שבובי צריך להיות בבית עם אבא שלו שזה קורה - אז בובי אפילו לא יכול לשמוע מוזיקה, או לישון, או להתקלח. אם אבא שלו יקרא לו, ובובי לא ישמע - אבא שלו ימות מאובדן דם תוך עשר שניות. זה כל כך נורא כי אין פה סימנים מקדימים. זה גם נורא, כי אבא של בובי לא יכול להתקשר אליו או משהו כזה. בובי חייב להיות לידו תוך שלוש שניות. מן הסתם הוא לא יספיק אם לא יהיה בכוננות, וכל הזמן באותו חדר עם אבא שלו, או מקסימום בחדר הסמוך, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו אפילו לשמוע מוזיקה או להתקלח או לישון.

זה קרה לאבא של בובי פעם לפני חודש וחצי ועוד פעם לפני חודש. הבעיה היא שעכשיו זה קורה בלי סוף. זה קרה לאבא שלו פעמיים ביום ראשון, פעמיים ביום שלישי ועוד פעם אחת היום (ביום חמישי). בובי פשוט החליט לא לצאת מהבית. הוא גם החליט לא ללכת בשום פנים ואופן לעבודה אתמול, אבל אבא שלו נורא כעס עליו והכריח אותו ללכת.

בובי מפחד לצאת מהבית. אמרתי לו שזה לא הגיוני שהוא לא יצא מהבית ולא ישמע מוזיקה ולא יתקלח ולא ישן, אבל הוא אמר שזה גם לא הגיוני שהוא יצא מהבית או יעשה כל אחד מהדברים האחרים, אם זה יעמיד את אבא שלו בסכנת מוות. הוא אמר שהוא לא יסלח לעצמו אם הוא יצא מהבית, ואז זה יקרה לאבא שלו והוא ימות. בובי סיפר לי שביום שלישי זה קרה לאבא שלו, שעה אחריי שבובי חזר מחבר שלו. בובי אמר שזה יכל לקרות בקלות גם שעה לפני כן, ואז היום לא היה לו אבא. בובי חי באותו בית רק עם אימא שלו ואבא שלו. הבעיה היא שאימא שלו חלשה מכדיי לעצור את הדימום, כשזה קורה. אפשר לסמוך בקטע הזה רק על בובי.

ואני? אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב הזה. אני מתקשרת לבובי כמה פעמים ביום ונשבר לי הלב כשאני שומעת בקול שלו כמה הוא מפוחד ומיואש. מה שמדהים פה, זה שבמקום לדאוג לעצמו, הוא דואג לי. המתוק שלי לא רוצה להפיל את זה עליי. הוא רק רוצה שאהיה מאושרת. הבהרתי לו שאני לא חברה רק לזמנים טובים, וכשזה בסדר גמור לשתף אותי, אז הוא משתף.

אני מתגעגעת אליו כל כך. כל איבר ואיבר בגוף שלי מתגעגע אליו. אני כל כך רוצה לראות אותו, לחבק אותו, לשים לו ראש על החזה, לנחם אותו, ללטף אותו, לפנק אותו. אני לא יכולה להלחיץ אותו להפגש איתי. אני יודעת שגם הוא רוצה מאד לראות אותי, אבל מפחד ובצדק לצאת מהבית. הוא אמר שאם הוא יהיה מחוץ לבית ואז אבא שלו יתחיל לדמם וימות - הוא לא יסלח לעצמו. אני מבינה אותו. אני מרגישה שאם אני אלחץ עליו להפגש איתי ואז הוא יצא מהבית ויבוא לפגוש אותי ואז אבא שלו יתחיל לדמם וימות - אני לא אסלח לעצמי. בובי אמר שהוא אולי יבוא אליי היום בבוקר. מזל שבסוף הוא חשש לבוא, בגלל שהיום בבוקר זה קרה לאבא שלו שוב. הוא היה, פשוטו כמשמעו, קרוב מספר שניות ממוות.

המצב הזה לא יכול להמשך כמובן לנצח. עלתה כמובן האופציה לאשפז את אבא של בובי. אבל מקומו לא בבית החולים. קודם כל, הוא מאד רגיש למחלות ועלול להדבק שם במשהו. דבר שני, בובי טוען שזה לא יעזור. הריי לא יהיה איתו רופא באותו חדר 24 שעות ביממה שבע ימים בשבוע. נגיד ויהיה לו בחדר כפתור. מה זה יעזור? הוא חלש מכדיי ללחוץ עליו, וגם אם הוא יצליח איכשהו - עד שרופא יגיע הוא כבר ימות. חוצמזה, בבית החולים לא מסכימים לאשפז אותו.

כינסו ועידת רופאים למען אבא של בובי, והחליטו לעשות לו ניתוח ביום שלישי הקרוב, שבו יחליפו לו את המכשיר. זה ניתוח מסוכן ועלולות להיות לו תופעות הרסניות, אבל כל דבר עדיף על המצב הקיים. גם לא בטוח שהניתוח הזה יעזור. הרופאים פשוט עושים עליו ניסוי וטעייה, אבל אין ברירה. עכשיו צריך לחכות עד יום שלישי. בובי אמר לי היום בבוקר שהוא לא מתכוון לצאת מהבית עד יום שלישי, ושהוא גם לא מתכוון ללכת לעבודה, ולא אכפת לו כמה אבא שלו יכעס. הוא מעדיף שיכעס על פניי זה שימות.

בובי יודע שאני מתגעגעת עליו בטירוף, וגם הוא מתגעגע אליי. שננו רוצים מאד לראות אחד את השניה. הצעתי לבוא אליו, אבל בובי לא מסכים. הוא אומר שתמיד יש בבית שלו אווירה של בית קברות ועכשיו במיוחד. עם זאת, אולי יש תקווה שכן אראה אותו בשבת. יכול להיות שאחותו תבוא לבקר, ואז היא תשגיח על אבא שלו, ובובי יוכל לצאת מהבית ולבוא אליי. אחותו הרבה יותר חזקה מאימא שלו ולכן היא כן תוכל לעצור את הדימום, אם זה יקרה.

כבר מזמן הקשר שלי ושל בובי עלה על דרך המלך. אין לי לזה הסבר אחר מלבד זה שלמדנו לקבל ולכבד את מה שחשוב אחד לשניה. אנחנו מביעים אחד כלפיי אחד כלפיי השניה המון חום ומתיקות, ומשקיעים המון בקשר. זוכרים שפעם התלוננתי שבובי לא משקיע מספיק? הגענו למצב שהוא משקיע בלי סוף.

אני אתן דוגמא להשקעה של בובי בי: ביום חמישי הקודם חזרתי מטורקיה. הייתי בטורקיה שבוע ואני ובובי מאד התגעגענו אחד לשניה. בובי החליט שהוא רוצה לראות אותי. הבעיה הייתה שהוא היה בבית החולים עם אבא שלו עד שבע וחצי בערב. בובי נסע על האופניים את כל הדרך שכוללת עלייה מאד רצינית עד לבית שלי רק כדיי להיות איתי משמונה בערב עד חצות, ואז לנסוע שוב באופניים לביתו. הוא הגיע הביתה באחת בלילה. בשש בבוקר הוא שוב היה צריך להיות בבית החולים עם אבא שלו, כי היה לאבא שלו טיפול נוסף. בובי ישן ארבע שעות ואז קם לקחת אותו לבית החולים. אלוהים עדי שבובי אוהב לישון. אני הבנאדם היחיד בעולם שבובי יקריב למענו את השינה שלו ויסע דרך ארוכה שכוללת עליות על האופניים, רק כדיי לראות.

בנוסף, בובי תמיד מקשיב לי בתשומת לב, מחבק אותי ברכות, קורא לי בלי סוף בשמות חיבה ונותן לי נשיקות על הראש. הוא כל כך מתוק שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם החמימות שמציפה אותי בכל פעם שאני רואה אותו, או מדברת איתו בטלפון, או כל פעם שאני חושבת עליו. בובי הוא המתוק שלי.

בגלל שאני כל כך קשורה אליו, נורא קשה לי עם זה שהתראינו כל כך מעט בזמן האחרון. ביום חמישי הקודם, כאמור, חזרתי מטורקיה אחריי שבוע שלא נפגשנו כי הייתי בטורקיה ואז נפגשנו בערב לארבע שעות, ביום ראשון נפגשנו לשעה בערך במרכז העיר, אחריי שבובי סיים לעבוד ומאז לא ראיתי אותו. היום כבר שוב יום חמישי. אני רוצה לראות את הדייג הסקסי והמתוק שלי, אבל אני חייבת להתאפק. חיי אדם מוטלים פה על הכף, פשוטו כמשמעו.

נשבר לי הלב מהמצב הזה.

שלכם,

נונה.