היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,

מי שקרא את הפוסט הזה שכתבתי לפני שבוע - בוודאי זוכר שאבא של בובי חולה מאד. אני ממליצה בחום למי שלא קרא את הפוסט - לקרוא אותו, כי הוא חיוני כדיי להבין את מצבו של אבא של בובי. בכל מקרה, היו אמורים לעשות לאבא של בובי ניתוח ביום שלישי. חל שינוי בתוכניות בגלל שבמוצ"ש האחרון אבא של בובי התחיל לדמם בצורה הרבה יותר חמורה מפעמים קודמות. בפעמים קודמות הוא מילא שלוש כוסות דם בפחות משלוש שניות. הפעם הוא מילא בערך שלושה דליים של דם בפחות משלוש שניות. הוא דימם כל כך הרבה, עד שאיבד את ההכרה. לקחו אותו באמבולנס לטיפול נמרץ. ההחמרה במצבו של אבא של בובי, גרמה לכך שהקדימו לו את הניתוח מיום שלישי ליום ראשון. אמרו שביום ראשון זה חלק א של הניתוח וששבועיים לאחר מכן יעשו לו את חלק ב. הבעיה היא שלמחרת הוא חטף זיהום חמור בדם. הרופא אמר שחיוני לעשות לו מיד את חלק ב של הניתוח, אחרת הוא עלול למות. הבעיה היא שאבא של בובי היה כל כך חלש - עד שלא היה כשיר לעבור ניתוח. ניתוח אמר מוות כמעט בוודאות, ולכן החליטו לחכות עוד כמה ימים. מאז עברו שישה ימים.

המצב של אבא של בובי, השפיע מאד על היחסים שלי ושל בובי. בשבוע הקודם נהגתי להתקשר אליו כמה פעמים ביום מדי יום, כדיי לשאול מה שלומו ומה שלום אבא שלו. ביום שישי הקודם בובי עשה לי שיחה. הוא הסביר לי שהדרך התמודדות שלו, כשקורה לו משהו באמת חמור, היא להסתגר בתוך עצמו. הוא הבהיר לי שזה לא קשור אליי בשום צורה ושהוא מת עליי וחושב שאני הכי מקסימה בעולם, אבל הוא צריך קצת ספייס, מפניי שהוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מאבא שלו. הוא אמר שהוא מניח שאני בדיוק הפוכה ממנו בקטע הזה. האמת שזה נכון. כשלי קורים משברים חמורים - אני רוצה שכמה שיותר יתקשרו אליי וכמה שיותר יתמכו בי. בובי בדיוק הפוך ממני בקטע הזה. לפי דעתי זה לגיטימי לגמרי. יש מלא אנשים כאלה כמונו.

השתדלתי לכבד את דבריו ולכן לא התקשרתי אליו מיום שישי בצוהריים עד מוצ"ש. במוצ"ש לא יכולתי להתאפק יותר. מתי מדאגה אליו. התקשרתי. הפלאפון צלצל, אבל בובי לא ענה. חשבתי שאולי לא הספיק לענות, אז התקשרתי שוב אחרי חצי דקה. הפעם היה הפלאפון סגור. כשהתקשרתי בפעם השלישית אחריי עוד דקה, הפלאפון היה פתוח, אבל בובי לא ענה. הנחתי שהוא מסנן אותי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. דאגתי לו נורא. התקשרתי לאנג'ל והתחלתי לבכות, כשסיפרתי לו על המצב. אנג'ל ניחם אותי. אחר כך התקשרתי גם למימי מהטלפון של הבית, ואז ראיתי שמספר לא מזוהה מתקשר לנייד שלי. עניתי. זה היה בובי שביקש שאתקשר אליו. לבובי אין שיחות יוצאות. מה שהוא עשה זה לבקש ממישהו זר לרגע את הפלאפון, כדיי לבקש שאתקשר אליו. מאד לא מתאים לבובי לעשות דבר כזה, ולכן הנחתי שקרה משהו. צדקתי. מסתבר שאבא של בובי הקיז את הכמויות המטורפות של הדם, עליהם כתבתי בפסקה הראשונה, ולכן לקחו אותו לטיפול נמרץ. בובי היה איתו בבית חולים. הסיבה שבובי לא ענה לי, היא שאבא שלו הקיז את הכמויות האלה, בדיוק כשהתקשרתי והסיבה שהפלאפון שלו נכבה אחר כך - היא שהפלאפון שלו דפוק ומתכבה לפעמים על דעת עצמו. הודעתי לבובי שאני באה לבית החולים. באתי לתמוך בו. האמת שלא היה לנו יותר מדי מה לעשות שם, כי אבא של בובי כבר יצא מטיפול נמרץ והיה בחדר מיון. ישבנו ביחד במסדרון בערך שעה, ואז הלכנו לומר לאבא שלו לילה טוב, כי הוא רצה ללכת לישון. אחר כך ישבנו על ספסל על יד הבית חולים עוד איזה שעה ואז כל אחד מאיתנו הלך לביתו. בימים שלאחר מכן בובי היה בכל יום בבית החולים, ואני התקשרתי אליו בכל יום פעם או פעמיים, כשאני עוצרת את עצמי בכוח שלא להתקשר יותר פעמים.

המצב הזה של אבא של בובי, השפיע עליי מאד. כל הזמן דאגתי לבובי בטירוף, וכל הזמן התגעגעתי אליו נואשות. הבעיה שלי לא הייתה רק שעכשיו אנחנו לא מתראים, כי בובי בלי סוף בבית החולים, אלא גם עוד אלף ואחד השלכות. בנוסף לדאגה ולגעגועים, התמודדתי עם רגשי אשמה נוראיים. הרגשתי אשמה שאני לא רק דואגת לאבא של בובי, אלא גם דואגת ליחסים שלי עם בובי. הרגשתי רגשי אשמה, כי הרגשתי אנוכית ואגואיסטית. בפעמים שדיברתי עם בובי בטלפון - הרגשתי רע כי פחדתי שאולי אני מנדנדת. כשלא דיברתי עם בובי בטלפון - הרגשתי רע, כי דאגתי לו בטירוף. אם דיברנו על אבא של בובי - הרגשתי רע כי הנושא העציב אותי. אם לא דיברנו על אבא של בובי - הרגשתי רע כי מה אני מעיקה על בובי עם נושאים אחרים. אם אמרתי לבובי שאני מתה עליו ומתגעגעת אליו - הרגשתי רע כי פחדתי שאולי אני גורמת לו להרגיש אשם על זה שהוא לא נפגש איתי, ואם לא אמרתי שאני מתה עליו ומתגעגעת אליו - הרגשתי רע כי פחדתי שאולי אני לא נותנת לבובי מספיק חום. בובי אמר לי לדמיין כאילו הוא נסע לחו"ל, ולכן אנחנו לא נפגשים, אבל זה ממש לא אותו דבר, כמו אילו היה נוסע לשלושה שבועות לחו"ל. במצב כזה - הייתי יודעת מתי יחזור. המצב הנתון היה מצב של חוסר וודאות. לא היה לי מושג אם אראה את בובי עוד יומיים או עוד שבועיים. המצב של אבא שלו השתלט על הכול. ידעתי שאם יהיו לי בעיות אישיות - לא אוכל לספר אותם לבובי כדיי לא להעיק עליו, כי הוא בעצמו אמר שהוא כרגע לא יכול להתמודד ולהכיל שום דבר אחר (מה שלגיטימי לחלוטין בעיניי) וגם לא יכולתי לדבר עם בובי על דברים שקשורים ליחסים שלנו, כי פחדתי להעיק עליו. למשל, מאד רציתי להגיד לו בפעם הראשונה שאני אוהבת אותו, אבל ידעתי שלא בטוח שהוא יגיד לי את אותו דבר, ולא רציתי שכל הסיפור הזה גם יהיה לו על הראש. גם הרגשתי שאין למצב הזה סוף: אם אבא של בובי ימות חס וחלילה, מן הסתם זה יהיה הדבר היחיד שעל הפרק ואם הוא יחיה - המחלה שלו מן הסתם תהיה הדבר היחיד שעל הפרק. הריי הוא כבר לא יחלים לעולם. גם מאד חששתי לומר לבובי את כל מה שכתבתי בפסקה הזאת. ידעתי שלבובי קשה פי מליון מלי, ולא רציתי להעיק עליו עוד יותר. גם לא רציתי שיחשוב שאני אנוכית ואגואיסטית. נעזרתי בתמיכה מחבריי ובכל יום הייתי בוכה לפני השינה.

ביום רביעי האחרון היה לבובי סופסוף לילה פנוי ולכן הוא בא אליי. התחבקנו בלי סוף, דיברנו המון והבענו המון חום אחד לשניה. יותר מאוחר גם שכבנו. הסקס היה מדהים, אבל התחלתי לבכות באמצע. כל המתח מהימים האחרונים התפרק בתוכי. השתדלתי להסתיר את הדמעות מבובי. הזדיינו בדוגי ולכן הוא לא יכל לראות את הפנים שלי. מסתבר שהוא בכל זאת שמע את ההתנשפויות והיבבות שנפלטו ממני. הוא שאל כמה פעמים מה קרה. אמרתי שכלום, אבל בובי לא מטומטם והוא הבין שמשהו כן קרה. אחריי הסקס, שכבנו מחובקים ומכורבלים ובובי שוב שאל מה קרה. לאט ובזהירות אמרתי לו כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת. בובי אמר שאני בכלל לא אנוכית, ושזה לגיטימי שאני אתגעגע אליו. הוא אמר שאם לא הייתי מתגעגעת - הוא היה עצוב, כי הריי געגועים מעידים על זה שאכפת לי. היה לו קשה להבין את הקשיים האחרים שלי, מלבד הגעגועים. השתדלתי לא לחפור על זה יותר מדי. ידעתי שלו קשה פי מליון מלי. אחר כך ישבנו לאכול ואחריי זה הוא פירמט לי את המחשב ונחנו קצת ביחד ושוב שכבנו ואז בשבע וחצי בבוקר בובי יצא מהבית שלי כדיי ללכת לבית החולים. הוא היה אמור לצאת מהבית שלי בשש וחצי, כדיי להאכיל את אבא שלו ארוחת בוקר, אבל בטעות כיוונתי את השעון ל6.50 במקום ל5.50. זה יצא בסדר כי אימא שלו הייתה במקרה בבית החולים בשבע, אז היא כבר טיפלה בזה.

אגב, במהלך הלילה כבר לא יכולתי להתאפק יותר ולחשתי לבובי שאני אוהבת אותו. הוא לא אמר לי את אותו דבר בחזרה. הוא אמר שאני מאד חשובה לו ושטוב לו איתי ושהוא חושב שאני הכי מתוקה בעולם ועוד כל מני דברים כאלה, אבל הוא לא אמר לי בחזרה שהוא אוהב אותי. אני ובובי ביחד כבר חמישה חודשים וחצי. אתם חושבים שאם זה לא קרה לו עד עכשיו - אז זה יקרה בעתיד? לא נראה לי שבנאדם סתם קם בבוקר יום אחד, ומחליט שהוא אוהב מישהי. יחד עם זאת, אני יודעת שאני באמת הכי חשובה לו בעולם, ושהוא לא יכול בלעדיי ושגם הקשר שלנו מאד חשוב לו ושיש לו רגשות מאד חזקים אליי. כבר כתבתי בבלוג על כך שאני מתלבטת. מצד אחד, אולי מדובר רק בסמנטיקה. יכול להיות שבובי מרגיש בדיוק כמוני, רק שהוא בוחר להגדיר את זה כ"רגשות חזקים" ולא כ"אהבה". מצד שני, אולי זה באמת אומר שהרגשות שלי כבר יותר חזקים משלו? אני לא יודעת. בכל מקרה, בובי משקיע בקשר ובי ומפנק אותי וטוב לי איתו (חוץ מבתקופה הזאת, אבל זה בגלל אבא שלו. לא בגללו).

אני כל כך מקווה שאבא של בובי יהיה בסדר. אני כל כך מקווה שהכול ביחסים שלי ושל בובי יהיה בסדר. אני אוהבת את בובי.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאני תולעת ספרים. אגב, אני מאד מקפידה להוסיף כל ספר וספר שאני קוראת לרשימת "ספרים שקראתי" בצד הבלוג. יש ברשימה הזאת כבר בערך 200 ספרים למבוגרים. אתם מוזמנים להסתכל.

לאחרונה קראתי כמה ספרים טובים ורציתי לכתוב כמה המלצות:

הספר "אשת חיל" של  ליהיא לפיד זה ספר מדהים בעיניי.  בשבוע שעבר היה איזה לילה שלא הצלחתי להרדם. הדלקתי את האור והחלטתי לקרוא עשר דקות. בסוף נוצר מצב שקראתי את כל 219 העמודים של הספר מבלי להרים את הראש מהדפים. פשוט לא הייתי מסוגלת להפסיק. זה היה כל כך מרתק. הלכתי לישון בחמש בבוקר.

הסופרת, ליהיא לפיד, היא אישתו של יאיר לפיד. למי שלא ידע, יש ליאיר יפיד ילדה אוטיסטית. ליהיא לפיד כותבת בספר על אימהות. היא שילבה מאות מכתבים של נשים, שמתארות קשיים עם אימהות והתמקדה בספר בשלוש נשים. אחת מהן זאת היא עצמה.

קטע שממש השפיע עליי הוא קטע שבו מתואר שם איך מישהי אחריי הלידה, מסתכלת על התינוק שלה, ומיד מתמלאת אהבה עצומה, אבל היא עייפה ומבולבלת וצריכה רגע לעצמה. אבל היא לא מקבלת שום רגע והרופא מתגאה על התפרים שעשה לה בכוס, והיא רוצה לסגור רגליים, אבל שורף לה ואחיות ואח עוברים וגם מחמיאים על התפרים שהוא עשה לה בכוס ואחר כך היא חוזרת עם התינוק שלה הביתה, והוא כל הזמן בוכה וכל הזמן צריך להניק אותו, ולקלח אותו ולטפל בו. והיא צריכה לשטוף את עצמה אחריי כל פעם שהיא עושה פיפי והשדיים שלה כואבים לה כאבי תופת וכל הזמן הזה היא רוצה רק רגע אחד לעצמה, אבל אין שום רגע כזה.

עוד קטע שממש השפיע עליי, הוא קטע שבו מישהי שליהיא לפיד, בחרה לקרוא לה בספר "הנסיכה" יולדת יורש עצר ובטוחה שבעלה, הנסיך יעזור לה, כי הוא הרי גבר שייך לדור החדש. אבל אתם יודעים מה ההבדל בין הגבר מהדור הישן לגבר החדש? שלושה ימים. גבר בדור הישן חזר לעבודה מיד אחריי לידת תינוק. גבר בדור החדש מחכה שלושה ימים בשביל זה. מתואר גם איך הנסיך חוזר מהעבודה, ורוצה לספר לנסיכה על היום הקשה שעבר עליו, אבל היא מלוכלכת בפליטות של התינוק ומותשת ופרועה ומיוזעת והיא רק רוצה להתקלח. אז הוא אוכל משהו קטן מהמיקרו ולוקח את התינוק ואז היא הולכת להתקלח, וכועסת על הנסיך, למה הוא לא מבין מה עובר עליה. הקטעים האלה כל כך השפיעו עליי, כי אלה בדיוק הקטעים שכבר שנים מפחידים אותי באימהות.

ואם כבר מזכירים אימהות - הספר "אמא במשרה מלאה" של לורה זיגמן, הוא ספר טוב בעיניי. מתוארת שם דמות, שהייתה במשך כמה שנים עקרת בית וטיפלה בילד שלה, אבל עכשיו היא נאלצת לחזור לעבודה, כי פיטרו את בעלה, והוא התקשה למצוא משרה חדשה. כדאי לכם לקרוא את הספר הזה, גם אם אתם גברים. זה רומן מצחיק עד דמעות, שנון וגדוש התרחשויות ומפנים מפתיעים.

ואם כבר מזכירים תפרים בכוס - אני קוראת בימים אלה את "המתיקות שבבטן" של קמילה גיב. הספר מספר את סיפורה של לילי, בת לזוג הורים היפים שמתייחמת בגיל שמונה בטנג'יר, שם היא מאומצת על ידיי שייח סופי ומתחנכת על ברכי הקוראן. קטע שממש ממש ממש השפיע עליי בספר, וגרם לי לחזור ולקרוא את שני העמודים האלה הזה שוב ושוב ושוב ללא הפסקה, הוא קטע בו מתארים מילת נשים לילדה קטנה. זה מאד זעזע אותי ומאד השפיע עליי. כל פעם ניסיתי להתקדם בספר וכל פעם חזרתי לעמודים האלה הזה. עמודים 62 ו63 יהיו זכורים לי לנצח.

הנה סתם דוגמא לכמה מהמשפטים מהעמודים המזעזעים הזה: "המיילדת צבטה יחד את שתי פיסות העור הנותרות שהידלדלו בין רגליה של רחיל וניקבה אותן בשוויון נפש  בתיל בעל שישה קוצים חדים. נשכתי את מפרקיי אצבעותיי כה חזק עד שדיממתי. המיילדת החדירה גפרור ברווח שבין שניי הקוצים האחרונים, ויבבתה של רחיל הואטה והעמיקה. היא התנשמה בכבדות, כאילו מבעד לשמיכה."

ועכשיו, כדי להפיג את האווירה הכבדה, שבוודאי השאיר עליכם הקטע הקודם, אני רוצה להמליץ על "בנעליה" של ג'ניפר ויינר. זה ספר קליל מאד, שנחמד לקרוא לפני השינה, כשלא רוצים לאמץ את המוח. הוא מתאר את סיפורן של שתי אחיות שונות בתכלית אחת מהשניה. ספר חביב ומשעשע. מה שעיצבן אותי זה שעמודים על גביי עמודים, מדברים על איפור, נעליים ובגדים. אני לא מבינה במותגים ולקרוא על נעלי פראדה שיעמם אותי נורא. אני בהחלט לא ממליצה לגברים על הספר הזה, כי אם אני התעצבנתי מעד כמה שהוא מתעסק בטיפוח של נשים - גברים בוודאי בכלל ישתגעו.

ספר מעולה מעולה מעולה, הוא הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון. שמעתי על הספר הרבה בעבר, אבל אף פעם לא יצא לי לקרוא אותו. לפני כמה ימים גיליתי שיש לי אותו בבית. באותו לילה לא הצלחתי להרדם, אז החלטתי להדליק את האור ולקרוא עשר דקות. שוב קרה לי, מה שקרה לי עם "אשת חיל." פשוט לא הייתי מסוגלת להפסיק לקרוא. קראתי את כל הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מבלי להרים את הראש מהדפים.

הספר מתאר את סיפורו של ילד אוטיסט. האמת שבהתחלה לא ידעתי שהוא אוטיסט. זה לא מצוין במפורשות בספר. הילד הוא הדובר בספר. בהתחלה הוא מתאר כיצד קשה לו לקרוא פרצופים. האמת שהבנתי והזדהיתי איתו. גם לי קשה מאד לקרוא פרצופים ובכלל קשה לי עם תיקשורת לא מילולית, בגלל הnvld שלי. רק יותר מאוחר, כשהוא תיאר איך בגיל 15 הוא אף פעם לא חצה כביש, ואיך אף פעם לא היה בשום מקום לבד חוץ מבמכולת בקצה הרחוב - הבנתי שהוא אוטיסט. בכל מקרה, הספר מרתק. ממש ממש ממש מעניין. פרייאר מי שלא יקרא אותו.

אני חושבת שהיום, או מקסימום מחר, אסמן קו על המספר 45,000 ברשימת "מספר כניסות". אתם מוזמנים להסתכל על כמות הכניסות שלי ואז להסתכל על הרשימה האחרונה בצד הבלוג.

שלכם,

נונה.