שלום לכל הבאים תחת שערי בלוגי,

עכשיו ה-14.9 (כן, אני יודעת שאתם קוראים את הפוסט הזה ב-15.9 או בתאריך יותר מאוחר, אבל אני כתבתי את הפוסט ב-14.9 בסביבות 23:00 בלילה, אז מבחינתי עכשיו ה-14.9). ה-14.9 הוא בשבילי תאריך מיוחד. לפני שלוש שנים בדיוק, החבר המשמעותי הראשון שהיה לי, נפרד ממני. הוא היה הבחור הראשון אליו פיתחתי רגשות חזקים. מאז התפתחה תופעה: בכל שנה, בסביבות התאריך הזה, נשבר לי הלב. פעם בשנה אני מצליחה לפתח רגשות חזקים לגבר והוא שובר לי את הלב.

בוא נקרא לחבר שהיה לי לפני שלוש שנים דימה. דימה, כאמור, נפרד ממני ב-14.9. שנה אחר כך, י, שהיה החבר הכי משמעותי שהיה לי איי פעם, נפרד ממני ב-27.9. שנה לאחר מכן אני וגוליבר, שגם איתו היה לי קשר שהיה מאד משמעותי עבורי, ניתקנו קשר ב-15.8. זה מין קטע כזה שיצא במקרה. אני מאד שמחה שהשנה הצלחתי לשבור את השרשרת. אני ובובי ממש לא עומדים להפרד.

היום, כשגיליתי מה התאריך, מיד הוצפתי בזכרונות מהקשרים האלה. אני ודימה הכרנו כשהוא בדיוק סיים יב ואני הייתי בחופש הגדול שלפני יב. התפתח בננו קשר. זו הייתה תקופה נהדרת. הייתי מאושרת עם דימה, הכרתי המון אנשים חדשים והתיידדתי איתם, ביליתי המון, צחקתי המון. אני ודימה אומנם לא שכבנו, אבל הוא היה הבחור הראשון איתו התמזמזתי כששננו בעירום מלא. גם ירדנו אחד לשניה והתקלחנו ביחד. היה נעים לגלות את העולם הזה איתו.

ברגע שהחופש הגדול נגמר וכיתה יב התחילה - הכול התרסק לי בפרצוף. סדקים החלו להווצר בקשר שלי ושל דימה. הבעיה הייתה שהוא לא הצליח לפתח אליי רגשות. אני, מצידי, רדפתי אחריו כמו מטורפת, בלי טיפת כבוד עצמי. אסור היה לי להתנהג ככה. אני לא מדברת על ברמה של לא לשחק משחקים אלא ברמה של לא להשפיל את עצמי. דימה דווקא היה אדם טוב והגון, אבל אין לי ספק שאפילו אדם טוב כמוהו התחיל לזלזל, בסתר ליבו, בפניי מישהו שמתרפסת לפניו.

בנוסף, שנאתי שנאתי שנאתי לחזור ללימודים. במשך כל 12 שנות לימוד - מעולם לא הייתי פופולרית בבצפר. נהפוכו. כולם זילזלו בי שם. כולם מלבד חברה אחת טובה שהייתה לי שם. בסוף ספטמבר היה טיול שנתי. אחרי שנים שבהם לא הלכתי לטיולים שנתיים - החלטתי לצאת לטיול, כי לא רציתי להחמיץ את הטיול האחרון. זו הייתה טעות גדולה. הטיול הזה היה חוויה מזעזעת. מבלי להכנס לפרטים, אחרי הטיול הזה שקלתי בשיא הרצינות התאבדות. זו הייתה הפעם היחידה בחיי ששקלתי לפגוע בעצמי. הטיול הזה היה חוויה אפילו יותר נוראית מלהגיש תלונה במשטרה על אבא שלי. הרבה יותר נוראית. אחרי הטיול הזה אני והחברה היחידה שהייתה לי בבצפר ניתקנו קשר, ואני נותרתי בודדה לגמרי. גם החברים החדשים שהכרתי בחופש הגדול הלכו והתרחקו ממני בהדרגה. נותרתי עם מעט מאד חברים ועם לב שבור. אני בחיים לא אשכח את התקופה הזאת. גם בבית שלי היה המצב על הפנים.

חודשיים אחריי הפרידה מדימה, הכרתי את בוריס שהפך לחבר שלי. הוא היה הבחור הראשון איתו שכבתי, אבל הקשר בננו לא היה משמעותי. סתם השלנו את עצמנו שאנחנו אוהבים אחד את השניה. כמה חודשים אחרי הפרידה מדימה, נכנסתי ליזיזות עם בחור מסוים ואחריה ליזיזות עם שוקו, במהלכה היו לי עוד כמה סטוצים. מה שגרם לי להפסיק את היזיזות עם שוקו, הוא שבאוגוסט, חודש וחצי אחריי שסיימתי יב, התחלתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים והכרתי את י.

י היה אחד המדריכים בהוסטל. הוא חיזר אחרי. בהתחלה מאד היססתי אם להענות לחיזוריו, כי הרי עבדנו ביחד, וגם כי י נמוך ממני ב-12 סנטימטרים. תודה לאל שהחלטתי לא לתת לזה לעצור בעדי, כי אחרת הייתי עלולה להפסיד את הקשר הכי מדהים שהיה לי. ב-י, בניגוד לדימה, ממש התאהבתי. לא רק פיתחתי אליו רגשות.

אחרי חודש וחצי העיפו אותי מההוסטל. שבוע אחר כך י נפרד ממני, בלי שום קשר להוסטל, אלא לסיבות שבננו (הסיבות מפורטות בפוסט הזה). נשברתי לגמרי מהפרידה הזאת. זו הייתה הפרידה הקשה ביותר בחיי. הלב שלי לא נשבר לשתים. הוא נשבר להמון חתיכות קטנטנות. זו גם הייתה תקופה נוראית בכלליות. הרי חזרתי לעירי על מנת לחפש מקום שירות חדש. זו לא הייתה תקופת חופש אלא תקופת חוסר וודאות. לא היה לי מושג אם אמצא מקום שירות חדש עוד יומיים, עוד שבועיים או עוד חודשיים ולכן לא יכולתי לתכנן שום תוכניות. למשל, לא ידעתי אם לחזור למורה הנהיגה בעירי. התחרפנתי לגמרי. זה שהיה לי הרבה זמן פנוי גרם לי עוד יותר לחשוב על י.

קצת אחריי הפרידה מ-י, התחלתי לצאת עם סמיילי. היינו ביחד חודשיים בערך. זה לא היה קשר משמעותי. סמיילי נפרד ממני כי לא הצליח לפתח אליי רגשות, אבל זה היה בסדר, כי גם אני לא פיתחתי רגשות אליו. אחרי הפרידה ממנו היו לי שתי סטוצים ואז נכנסתי לקשר עם גוליבר.

אני וגוליבר אומנם הגדרנו את עצמנו כיזיזים ולא כזוג, אבל במשך שישה חודשים וחצי ישנתי אצלו בכל סופשבוע וסופשבוע, הבטחנו אחד לשניה בלעדיות, כלומר שלא נשכב ולא נתמזמז עם אף אחד חוץ מזה עם זו, נסענו ביחד לצפון, בילינו עם חברים שלו, ישבנו לאכול ארוחת צהרים עם המשפחה שלו, דיברנו בטלפון כמעט כל יום ועוד ועוד דוגמאות.

בהתחלה אני נורא התלהבתי. אינספור פעמים כתבתי בבלוג:"בשביל מה אנחנו צריכים את התווית של זוג? הרי במילא אני ישנה אצלו כל סופשבוע וסופשבוע..." וכל שאר הדוגמאות. בשלב מאוחר יותר, מאוחר מדי, הבנתי שזה בדיוק מה שהכשיל לנו את הקשר. גוליבר הסכים להתנהג כמו החבר שלי בתחומים מסוימים ולא הסכים להתנהג כמו החבר שלי בתחומים אחרים. זה בילבל אותי וגרם לי לעולם לא לדעת למה לצפות ממנו. בסופו של דבר זה נגמר כי הבנתי שלאורך כל הקשר בננו אני פיתחתי רגשות אליו, אבל השליתי את עצמי שהם לא קיימים. לכן התוודתי בפניו על רגשותיי, שכבתי איתו בפעם האחרונה וניתקתי איתו את הקשר.

היה לי מאד קשה להתמודד עם הניתוק מגוליבר. זו בכלליות הייתה תקופה מחורבנת. שישה ימים אחריי שאני וגוליבר ניתקנו קשר, סבתי האהובה נפטרה. מאד אהבתי את סבתא שלי והיה לי מאד קשה להתמודד עם האובדן שלה. היא נפטרה בדיוק באותו יום בו נכשלתי בטסט שישי. בנוסף, עבדתי באותה תקופה בסופר בתור קופאית ותיעבתי את העבודה. כשקצת הצלחתי להתאושש מכל המשברים - משבר חדש נפל עליי. גיליתי שגוליבר שכב עם ג, מי שהייתה עד תקופה קצרה לפני כן החברה הכי טובה שלי. גיליתי שהם שכבו שבוע וחצי אחרי שאני וגוליבר ניתקנו קשר. לקחתי מאד קשה את הגילוי הזה. הרגשתי בגידה כפולה.

כפי שאתם רואים, יצא במקרה ששלושת המערכות היחסים הכי משמעותיות שהיו לי, נגמרו באותה תקופה בשנה. אני ודימה נפרדנו ב-14.9. אני ו-י נפרדנו ב-27.9 ואני וגוליבר נפרדנו ב-15.8. יצא במקרה גם שזה תמיד קרה בתקופות מאד קשות, בלי קשר לפרידה. כשאני ודימה נפרדנו - נאלצתי להתמודד בנוסף עם המצב הנוראי בבצפר ובבית וגם להתמודד עם מצב חברתי בעייתי. כשאני ו-י נפרדנו - נאלצתי להתמודד גם עם תקופת אי וודאות מטורפת. כשאני וגוליבר נפרדנו - נאלצתי להתמודד גם עם מות סבתי, העובדה שעבדתי בעבודה נוראית, הכישלון בטסט שישי והאובדן הסופי של החברה הכי טובה שהייתה לי בזמנו.

אני מאד שמחה שהצלחתי לשבור את השרשרת. הנה אנחנו באמצע ספטמבר והכול בסדר גמור. אני יוצאת עם בחור מתוק שאני אוהבת וטוב לשננו בקשר (ב23.9 נהיה כבר חצי שנה ביחד!), מצבי החברתי התייצב ומצבי המשפחתי התייצב.

מבחינת עבודה - מצאתי היום עבודה בחנות קטנה. אני מתחילה מחר. זו נראית לי חנות מעפנה, אבל בכלל לא אכפת לי, כי אני בכל מקרה מתכוונת להתפטר עוד שבועיים-שלושה. קורס הפסיכומטרי מתחיל ב-26.9, כלומר ביום שישי עוד כמעט שבועיים. אני רוצה לעבוד כל יום עד אז. אולי אני אשאר עוד כמה ימים, עד תחילת אוקטבר, כדיי שישלמו עליי ביטוח לאומי גם באוקטובר. אם אני אראה שאני יכולה להתמודד עם העבודה שם - אז אולי אני אפילו אשאר עד סוף אוקטובר. קורס הפסיכומטרי אמור להיות שלוש פעמים בשבוע (ימים שני מחמש עד הערב, רביעי מחמש עד הערב ושישי מהבוקר עד הצוהריים), אבל במשך כל אוקטובר יוצא שיש כל שבוע, קורס רק פעם אחת באמצע השבוע ופעם אחת ביום שישי, כי יש המון חגים. נראה כבר מה יהיה עם העבודה הזאת. אני בכלל לא לוקחת אותה ברצינות. אני רוצה להרוויח בערך אלף שקל, שיחזיקו אותי קצת בחודשים הקרובים של הקורס ואז להתפטר משם.

אל תשכחו תמיד לשטוף את הפירות והירקות שלכם.

שלכם,

נונה.