היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,

אתמול כשהתקשרתי לבובי, הוא היה נשמע מעוך ועייף ומדוכא. ככה הוא נשמע לעיתים קרובות מאד. דיברנו קצת. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני עושה לו חקירה. כל השיחה בננו התנהלה בצורה שבה אני שואלת איזשהי שאלה, הוא משיב עליה, אני שוב שואלת איזשהי שאלה אחרת, בובי משיב עליה וכן הלאה וכן הלאה. הנושא היחיד שעליו בובי קצת הרחיב את הדיבור - זה על אבא שלו.

באיזשהו שלב של השיחה בובי אמר:"אוי, מסכנה." "מה זאת אומרת?" שאלתי. בובי התחיל להגיד שהוא מרגיש שאני לא צריכה לסבול את הדיכאון הזה שלו, שלא נעים לו להפיל את זה עליי, שאני צריכה מישהו שישמח אותי ולא מישהו שיעציב אותי. הוא אמר שהוא מרגיש ריק. שאין לו חשק לכלום. הוא הזכיר את זה שבין השאר אמרתי לו באותה שיחה שלא התראינו ממוצ"ש ושאני מתגעגעת. הוא אמר שאין לו כוחות לתחזק את מערכת היחסים, למרות שגם ככה הוא לא עושה הרבה. מצד שני, הוא אמר שטוב שאמרתי את זה כי זה מראה שאכפת לי. הוא הסביר לי שלא נעים לו שאני כל כך דואגת לו כל הזמן, ושאני לא חייבת להיות האקטיבית בקשר.

השבתי לו שאין לי שליטה על זה שאני דואגת לו, מפני שאני אוהבת אותו. אמרתי לו שאני יודעת שהוא עובר תקופה מסריחה בגלל אבא שלו. אמרתי לו שאני יכולה להתמודד. אפילו אמרתי לו את מה שכתבתי בפסקה האחרונה בפוסט הזה - כלומר אמרתי לו שאני יודעת שיש הרבה חסרונות בקשר שלנו, אבל שמבחינתי היתרונות גוברים על החסרונות. עובדה שאני לא קמה והולכת. אני כבר עברתי את השלב בחיי בו לא האמנתי שמגיע לי שיהיה לי טוב. היום אני יודעת שמגיע לי שיהיה לי טוב. ברגע שאני ארגיש שהחסרונות גוברות על היתרונות - אני אקום ואלך, אבל זה לא המצב כרגע.

הבהרתי לו שאני יודעת מה זה לעבור תקופה קשה, ושאני רוצה לעזור. הוא אמר שאני לא יכולה לעזור. אמרתי לו שאני לא יכולה להבריא את אבא שלו, אבל אני כן יכולה לתמוך בבובי ולגרום לבובי להרגיש יותר טוב. בדיוק כמו שכשסבתא שלי נפטרה - אף אחד לא יכל להחזיר אותה לחיים, אבל כן יכלו להיות שם בשבילי ולגרום לי לחייך.

בובי אמר שאני הכי מיוחדת בכל העולם כולו והכי מתוקה בכל העולם כולו. הוחמאתי מאד. המשכנו לדבר עוד קצת ואז לקראת סוף השיחה ביקשתי שיאמר את זה שוב. בובי לא רצה, כי נראה לו מגוחך לחזור על דבריו כמו תוכי. אני התעצבנתי שאפילו בקשה שתיקח שניה מזמנו - הוא מסרב לעשות. התווכחנו קצת וסיימתי את השיחה עם טעם רע. כעבור רגע בובי שלח לי הודעה:"את המתיקות שלי בחיים. (שלא יהיה לך ספק). נשיקות."

רגשות מעורבים הציפו אותי. לא יכולתי להמשיך לשבת בבית. בהחלטה של רגע החלטתי ללכת לביתו של בובי ולעשות לו הפתעה. התארגנתי במהירות. יצא במקרה שמורה הנהיגה שלי היה אמור לבוא לקחת ממני כסף (הפסקתי ללמוד אצלו לפני כמה חודשים ועדיין לא סגרנו חשבון), אז מורה הנהיגה, באדיבותו, הסיע אותי קרוב לביתו של בובי. ליתר דיוק, התלמידה שהייתה בשיעור הסיעה אותי לשם, בזמן שאני והמורה דיברנו. התגעגעתי אליו. אני מכירה אותו כבר שנתיים וחצי ותמיד היה בננו חיבור טוב, אבל אני סוטה מהנושא.

בכל מקרה, הגעתי לפתח ביתו של בובי והתקשרתי אליו, שיפתח לי את הדלת. הוא היה מופתע מאד. היה גם קצת לא נעים, כי אימא שלו הייתה בבית. אבל ברגע שנכנסנו לחדר שלו וסגרנו את הדלת - בובי חיבק אותי בחום. חיבוק ענקי וארוך. הוא מאד מאד מאד שמח לראות אותי. דיברנו הרבה, התחבקנו הרבה והתלטפנו הרבה. יותר מאוחר הייתי רעבה. כשבובי הלך לרגע למטבח להכין לי סנדוויץ' - פתאום ראיתי שיש לו קובץ במחשב שנקרא "תקציב חודשי." מתוך סקרנות (למרות שידעתי שזה לא יפה) פתחתי את הקובץ ומיד הזדעזעתי.

בקובץ הנ"ל בובי פירט את ההוצאות שהיו לו באותו חודש. בכל חודש בובי מקציב לעצמו לבזבוזים 200 שקל. מכיוון שהוא הוציא על mp3 בתחילת החודש 120 שקל, הוא נאלץ לחיות רק על 80. בגלל שהוא היה צריך לקנות איזה חלק למחשב וקנה גם פעם או פעמיים ממתקים - נוצר מצב שנותרו לבובי בחשבון עכשיו 35 שקל. לבובי אין אפשרות להכנס למינוס והוא גם לא רוצה אפשרות כזאת. אתם קולטים שרק כשבובי יקבל משכורת - יהיה לי עוד כסף. מדובר על עוד שלושה שבועות וחצי. הבנאדם הולך בשיא הרצינות לחיות שלושה שבועות וחצי על 35 שקל בלבד ואפילו לא על שקל אחד יותר. אני לא מכירה אפילו בנאדם אחד שמסוגל לחיות שלושה שבועות וחצי על 35 שקל. אתם מכירים מישהו כזה?

ועוד משהו שקלטתי - הייתי אצל בובי פעמים מעטות בעבר ותמיד בסביבות השעה עשר בערב. בכל הפעמים האלה כל הבית היה חשוך, והנחתי שזה כי אימא שלו ישנה בכל הפעמים האלה. אתמול, לעומת זאת, באתי אליו בשש וחצי בערב. פתאום קלטתי שגם אז כל הבית היה חשוך. בובי ואימא שלו אשכרה התניידו בחשכה. כשהגעתי לבית - אימא שלו שטפה כלים בחושך. כשנכנסנו לחדר של בובי - ביקשתי שידליק את האור והוא לא רצה. לקח לי קצת זמן לקלוט שהם לא מדליקים את האור, כדי לחסוך בחשמל. אתם קולטים את הטירוף??? אנשים שחיים בחושך כדי לחסוך בחשמל, וזה לא מקמצנות, אלא מהסיבה הפשוטה שאין להם כסף.

אבא של בובי חולה דיאליזה בשש עשרה השנה האחרונות, אבל בובי סיפר לי שגם לפני כן הוא סבל מהרבה מחלות, כמו למשל בעיות לב. בובי כבר לא זוכר את הפעם האחרונה שאבא שלו עבד. לכן גם אין לאבא שלו פנסיה. אין להורים שלו בכלל כסף, חוץ מקצת כסף מהביטוח.

תראו, את אבא של בובי אי אפשר להאשים בכך שאין לו כסף, כי הוא באמת היה חולה כל החיים שלו, אבל בובי הוא היחיד שאשם בכך שהוא יכול להרשות לעצמו לבזבז רק 35 שקל בשלושה שבועות וחצי. הוא זה שבחר לעבוד רק שלוש פעמים בשבוע, כל פעם לחמש שעות, בשביל שכר מינימום. בובי הוא לא סתם חכם. לפי דעתי הוא ממש מחונן. הוא היה יכול להגיע לאן שירצה.

אני חושבת שיש משהו מיוחד בעובדה שבובי מצליח לספק את כל הצרכים שלו, בשכר הנמוך שהוא מרוויח. כל אדם אחר - היה נכנס במצב הזה למינוסים של עשרות אלפי שקלים. יחד עם זאת, יש משהו חולני בכך שהוא עד כדי כך לא אוהב לעבוד, עד שהוביל את עצמו למצב הזה.

מעולם לא היה אכפת לי מכסף אצל אנשים שיצאתי איתם. מעולם. בדיוק להפך. אני לא צריכה שיבזבזו עלי כסף ולא צריכה שיזמינו אותי לשום דבר. אני יכולה לדאוג לעצמי. מה שמדאיג במצב של בובי, הוא שהוא גם לא יכול לשלם על עצמו. אנחנו אומנם אף פעם לא יוצאים לשום מקום, לא רק כי לבובי אין כסף, אלא גם כי בובי לא אוהב לצאת, אבל יש לי הרגשה שהוא כן היה מסכים לשתות איתי מדי פעם כוס קפה בבית קפה, אילו היה יכול להרשות לעצמו.

כבר שנים, כלומר מהרגע הראשון שהיה לי פלאפון, הגיעו לי חשבונות ענקיים. תמיד בין 450 ל740. בחודשים האחרונים מאד ניסיתי למתן את עצמי, כי בחודש וחצי האחרונים לא עבדתי. שקלתי לחסום שיחות יוצאות. כבר אלף פעם הבטחתי לעצמי לצמצם שיחות, ואף פעם לא עמדתי בזה. הסיבה העיקרית שלא חסמתי שיחות, היא שאני בקשר עם בובי. לבובי, כידוע, אין שיחות יוצאות, ורציתי שיהיה לנו איזושהי דרך לתקשר אחד עם השניה. בובי לא ביקש ממני לא לחסום. להפך. אני זו שפשוט לא הייתה מסוגלת לעשות את זה.

כבר חפרתי בבלוג אינספור פעמים על זה שזה מאד מטריד שלבובי אין שאיפות לעתיד. עד מתי יוכל לחיות ככה? הוא כבר בן 28. מה, גם כשיהיה בן 40 יגור בבית של ההורים שלו ויחיה על 200 שקל בחודש? איזה מין עתיד יש לנו אם זה המצב?

אני אומנם רק בת 21 ולא מחפשת עדיין להתחתן, אבל עדיין היה יכול להיות נחמד להרגיש, כשאני בתוך הקשר, שהקשר לא ייגמר לעולם. במקרה של בובי זה לא המצב. אני יודעת שהקשר כן ייגמר מתישהו. הרי אני לא אביא ילדים איתו. לא רק כי הוא לא רוצה ילדים לעולם, אלא כי גם אני לא רוצה ילדים עם אדם כמוהו ועם כל כמה שכואב להודות בכך, לא הייתי רוצה לבלות את כל ימיי חיי עם אדם כמוהו.

לפני כמה חודשים, כשהיו לנו המון בעיות וכל הזמן הייתה תחושה שהקשר או-טו-טו יסתיים, כלומר שאם לא ניפרד היום - ניפרד עוד שבוע, שקלתי לסיים את הקשר, כי לא ראיתי טעם להיות בקשר שכל הזמן מרגישים שמתישהו הוא יגמר. בחודשים האחרונים פתרנו המון בעיות, ולכן החלטתי שאני כן יכולה להתמודד עם זה שאני לא מרגישה שהקשר ימשך לנצח, כי אולי הקשר ימשך עוד שנים.

אבל איך בדיוק הקשר ימשך שנים עם אדם שמעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי, למרות שאני כבר אמרתי לו את זה כמה וכמה פעמים? איך בדיוק הקשר ימשך שנים אם גם אחרי חצי שנה של קשר וכל מה שעברנו, בובי לא מגדיר אותי כחברה שלו? אני חושבת שבובי מסוגל להמשיך ככה שנים, אבל כבר לא נראה לי שאני מסוגלת.

תמיד חשבתי שהצורה שבובי מתנהג לגיטימית לגמרי, כי אבא שלו באמת גוסס. היום פתאום קלטתי משהו. פתאום קלטתי שהרבה אנשים מתמודדים עם הורה חולה, ובכל זאת ממשיכים לחיות. כמובן שזה עצוב ונוראי שהאדם שהוליד אותך וגידל אותך חולה מאד, וכמובן שאף אחד לא יכול להמשיך לחיות בצורה לגמרי נורמלית, בזמן שהוא יודע שאבא שלו נמצא בבית הבראה של חולים סופניים, אבל אין ברירה. החיים של האדם עצמו נמשכים.

סבא שלי היה חולה מאד כשאימא שלי הייתה בת 28, כלומר בגיל של בובי היום. אימא שלי הלכה לבקר אותו הרבה, וטיפלה בו הרבה, אבל בו זמנית היא גם תיחזקה בית, עבדה במשרה מלאה, גידלה שני ילדים וניהלה חיי נישואים. בובי, לעומת זאת, שוקע בדיכאון עמוק ומוותר לעצמו על לתחזק מערכת יחסים, כי הוא טוען שהוא לא יכול להתמודד עם שום דבר אחר, חוץ מאבא שלו.

כשאבא של בובי רק נכנס לבית החולים - הרגשתי בנוסף לדאגה ולגעגועים לבובי, גם רגשות אשמה נוראיים. הרגשתי אשמה שאני לא רק דואגת לאבא של בובי, אלא גם דואגת ליחסים שלנו. בפעמים שדיברתי עם בובי בפלאפון - הרגשתי רע כי חשבתי שאולי אני מנדנדת, כשלא דיברתי איתו בפלאפון - הרגשתי רע כי דאגתי לו בטירוף, אם דיברנו על אבא של בובי - הרגשתי רע כי הנושא העציב אותי ואם לא דיברנו על אבא של בובי - הרגשתי רע כי מה אני מעיקה על בובי עם נושאים אחרים. אם אמרתי לבובי שאני מתה עליו ומתגעגעת אליו - הרגשתי רע כי פחדתי שאולי אני גורמת לו להרגיש אשם על זה שהוא לא נפגש איתי, ואם לא אמרתי שאני מתה עליו ומתגעגעת אליו - הרגשתי רע כי פחדתי שאולי אני לא נותנת לבובי מספיק חום. ידעתי שאם יהיו לי בעיות אישיות - לא אוכל לספר אותם לבובי כדיי לא להעיק עליו, כי הוא בעצמו אמר שהוא כרגע לא יכול להתמודד ולהכיל שום דבר אחר וגם לא יכולתי לדבר עם בובי על דברים שקשורים ליחסים שלנו, כי פחדתי להעיק עליו. גם פחדתי להגיד לו את כל זה כי ידעתי שלו יותר קשה מלי וגם לא רציתי שיחשוב שאני אנוכית ואגואיסטית.

פתאום אני מבינה שאי אפשר לשים הכול על hold, כי אבא של בובי חולה מאד. כמובן שאני צריכה להתחשב ושאני צריכה לנסות לעזור, אבל  לא יכול להיות שהמחלה של אבא שלו תשלוט לנו על המערכת יחסים. הרי אבא של בובי, עם כל כמה שכואב להגיד את זה, כבר לא יחלים. או שהוא ימות, חס וחלילה, או שהוא ימשיך לחיות כשהוא חולה מאד. לא יתכן שלנצח אני לא אוכל להרגיש בנוח לספר לבובי בעיות שלי, לא יתכן שלנצח אני לא אדרש ממנו שום דבר, לא יתכן שלנצח אני לא אדבר איתו על לקדם את מערכת היחסים בננו, לא ייתכן שלנצח אני אספוג ממנו את הדאונים המטורפים שמשתלטים עליו.

אפילו בשניות האלה, שאני נותנת לאצבעות לרוץ על המקלדת, יש לי רגשות אשמה איומים על כך שכתבתי את הפסקה הקודמת, אבל די. יש גבול. אני מרגישה שאני היחידה שמתחזקת את מערכת היחסים. היחידה שאקטיבית.

פעם בובי אמר לי שתמיד קשה יותר לדרוש ממישהו להיות יותר אקטיבי, מאשר לדרוש ממישהו להיות יותר פאסיבי. לכן, אני מניחה שאם אני אדבר איתו על הנושא - הפתרון שלו לא יהיה שהוא ישקיע יותר בקשר, אלא שאני אשקיע פחות. לא מתאים לי העסק הזה. אני לא מסוגלת שלא להשקיע בבובי. אני צריכה שהוא ישקיע בי יותר נקודה.

לאחרונה יצא לי לחשוב על כך שהייתי רוצה להכניס יותר ניצוצות, יותר גיוון ויותר רומנטיקה לקשר שלנו. מרבית הפגישות שלנו הם בביתי, מה שאומר שרוב הפגישות בננו הם כשאני לובשת בוקסר וחולצת טריקו. אנחנו נוהגים לשבת מול המחשב, או לראות סרטים. זה נחמד מאד. אני אוהבת את זה, אבל בזמן האחרון זה גורם לי קצת להרגיש בת 60.

הייתי רוצה למשל לאכול איתו ארוחת ערב לאור נרות. אני יודעת שאין לבובי כסף למסעדה יקרה, אבל חשבתי אולי לבשל לו, או שהוא יבשל לי. הייתי רוצה למשל לנסוע איתו לסופשבוע. אני יודעת שאין לבובי כסף למלון (האמת שלמלון גם לי אין כסף), אבל חשבתי אולי נישן על חוף הכינרת איזה סופשבוע. הייתי רוצה לקבל מדי פעם פרחים. אני יודעת שאין לבובי כסף לפרחים, אבל חשבתי אולי הוא יכול לקטוף לי או משהו.

פתאום אפילו זה נראה לי בעייתי, מהסיבה הפשוטה שבובי לא יכול להרשות לעצמו אפילו את הכסף הדרוש לסופשבוע על חוף הכינרת. זה יוצא בערך 200 שקל, כלומר כל התקציב של בובי לחודש. ודבר נוסף: אני מפחדת לדבר איתו על זה, כי כמו שכבר אמרתי, אני מפחדת לבקש משהו, כשהוא במצב כל כך רגיש בגלל אבא שלו. הוא בעצמו אמר שאין לו חשק לכלום. אני מרגישה שאין לו מקום לשום דבר. לאט לאט אני מרגישה שאני מוותרת על דברים שחשובים לי. 

חשוב לי לציין שיש גם המון טוב בקשר שלנו. בהקשר לאתמול, אל תחשבו שבזעזוע שחטפתי כשראיתי את קובץ "תקציב חודשי" מסתכם הכול. אחרי שראיתי את זה - אני ובובי דיברנו המון וצחקנו המון וראינו ביחד סרט והלכנו ביחד קצת לטייל בחוץ וקניתי לעצמי המבורגר ואחר כך גם גלידה ונתתי לו קצת, והמשכנו לדבר ולצחוק, כשאנחנו מתחבקים המון וקוראים אחד לשניה באלף ואחד שמות חיבה. מאד נהניתי.

אני חושבת שמה שכתבתי בפוסט חסרונות מסכם את זה בצורה הטובה ביותר. כתבתי שם על המון המון המון חסרונות שיש לנו בקשר ואז כתבתי: "בובי הוא אומנם דפוק, אבל הוא הדפוק שלי. הוא חלק ממני. עם כל כמה שהוא משגע אותי לפעמים, אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. אני אוהבת אותו, כמו שהוא, למרות כל התסבוכים. אני אוהבת להיות במחיצתו. כשאני בין הידיים שלו - יש לי הרגשה של שיבה הביתה. אני באמת מרגישה שאני לומדת ממנו הרבה דברים ושהוא לומד ממני הרבה דברים. אני באמת מרגישה שאנחנו משלימים אחד את השניה. כשאני במחיצתו - אני מרגישה בנוח להיות לגמרי אני עצמי. זה הקשר הראשון שהיה לי איי פעם, בו אני מסתכלת על הבחור בגובה העיניים. תמיד הסתכלתי על בחורים שהייתי איתם, או מלמעלה או למטה. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שהבחור שווה לי. טוב לי איתו ואני יודעת שגם לו טוב איתי."

זה באמת ככה אבל, אלוהים אדירים, עוד כמה קשיים אני אוכל לספוג? עד מתי אחזיק מעמד במצב הזה?

שלכם,

נונה.