היי לכל קוראיי,

מי שקרא את הפוסט הזה, כלומר את הפוסט אחד לפני האחרון, יודע שמצאתי עבודה בחנות שמוכרת תחתונים וחזיות. עבדתי שם רק משמרת וחצי, ואז התפטרתי כי גיליתי שבעל החנות משלם שחור, כלומר משלם במזומן, במקום בצ'ק או בהפקדה בנקאית, ושהוא לא מוכן לשלם עליי ביטוח לאומי. קיבלתי ממנו כל מה שהגיע לי על היום וחצי עבודה ואז יצאתי משם ותוך חצי שעה מצאתי עבודה חדשה.

העבודה החדשה הייתה בחנות אחרת שמוכרת בעיקר דברים שבנות אוהבות, למשל קליפסים לשיער, שרשראות זולות, תיקי צד וכו'. בעל החנות קיבל אותי לשבוע נסיון. הוא אמר שהוא רוצה שבמשך שבוע אבוא כל יום לשעתיים-שלוש, כדיי שהוא יראה אם אני מתאימה. מין נסיון דו צדדי כזה. הוא אמר שזה בתשלום ולכן הנחתי שהוא כן ישלם לי בצורה חוקית, כלומר כולל תלוש משכורת וכולל לשלם עליי ביטוח לאומי.

ביום ראשון הגעתי ליומי הראשון שם. בניגוד לחנות הקודמת, ששנאתי מהרגע הראשון, את החנות הזאת אהבתי מהרגע הראשון. החנות הייתה נחמדה, הבחורה שעבדה איתי הייתה נחמדה, העבודה לא הייתה קשה מדי, השעות התאימו לי ואני כבר תיכננתי תוכניות להשאר לעבוד שם.

בעל החנות הגיע אחריי שהייתי שם שלוש שעות, ושיחרר אותי ללכת. שאלתי אם הוא רוצה שארשום על דף את השעות שאני עובדת כל יום, כדי שהוא יוכל לשלם לי. הוא אמר שלא, כי אני מקבלת כסף במזומן בסוף כל יום של השבוע נסיון הזה. הוא הבטיח שאם אעמוד בחמישה ימיי נסיון (מיום ראשון עד יום חמישי) הוא יתחיל לשלם לי בצ'ק וישלם עליי ביטוח לאומי וייתן לי תלוש ואת כל הזכויות שמגיעות לי.

בניגוד לבעל חנות הלבנים, בעל החנות של השטויות לבנות, נראה לי אדם הגון, ולכן האמנתי לו. לא צעקתי עליו ולא דיברתי בחוסר כבוד. רק שאלתי כמה שאלות ואז יצאתי מהחנות שמחה וטובת לב. כעבור חמש דקות הוא התקשר אליי לפלאפון ואמר לי שהוא לא רוצה שאעבוד שם יותר. שאלתי למה. לא היה לו נעים להודות בזה, אבל בסופו של דבר הוא אמר שלא מצאה חן בעיניו הדרך שדיברתי אליו. הוא אמר שדיברתי כאילו הוא מנצל אותי, וזה לא מקובל עליו. ניסיתי להסביר שלא חשבתי שהוא מנצל אותי, אלא שרק רציתי לברר דברים. הוא אמר שכבר הגיע להחלטה. כך שוב נותרתי בלי עבודה.

באותו יום הלכתי לבקר את חברתי הטובה מימי בעבודה. מימי היא מאבטחת ואני נוהגת לבקר אותה לעיתים קרובות. אומנם מקום העבודה שלה נמצא בצד השני של העיר מביתי (אנחנו גרות בדיוק בשתי קצוות העיר), אבל יש לשם אוטובוס ישיר וחוצמזה, מימי היא באמת חברה טובה שאני אוהבת להשקיע בה זמן ומאמצים. באותו יום, בזמן הביקור, שאלתי בכמה חנויות בסביבה אם הם צריכים עובדים והשארתי את הפרטים שלי.

כמה ימים אחר כך חזרו אליי מאחת החנויות, וקיבלו אותי לעבודה. הפעם שאלתי מראש על הקטע של התלוש, כי לא רציתי להדפק עוד פעם. המנהלת שם הבטיחה שתשלם לי בתלוש. כל כך שמחתי! זה אומר שאני מסודרת מבחינת ביטוח לאומי גם החודש וגם החודש הבא, כי הרי עכשיו השבוע האחרון של ספטמבר ואני אעבוד שם גם בשבוע הבא, כך שאני מסודרת גם לאוקטובר. דבר נוסף ששימח אותי, הוא שסיפרתי למנהלת החנות על כך שביום שישי הקרוב אני מתחילה קורס פסיכומטרי, ועל המועדים והשעות של הקורס, והיא קיבלה את זה.

שלשום התחלתי לעבוד שם. העבודה דווקא נחמדה ונראה לי שאוכל להתמיד שם. הדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הוא המרחק הרב, משם לביתי. אתמול לקח לי להגיע שעה וארבעים דקות. שעה וארבעים דקות בדרכים, בשביל חמש שעות עבודה ב-20.70 שקל לשעה! זה לא נשמע שווה את זה, אבל אני מאמינה שאתמול היה מקרה חד פעמי, כי באמת היו אילוצים, כמו למשל שהאוטובוס שבק חיים באמצע והייתי צריכה להחליף אוטובוס וכל מני כאלה. אני מקווה שבפעמים הבאות זה לא ייקח לי יותר משעה.

אני מרגישה שבחודשים האחרונים למדתי המון על שוק העבודה. לא ידעתי על הקטע הזה של ביטוח לאומי עד ממש לא מזמן. לקוראים חסרי הידע כללי שבנכם, אני אסביר: ביטוח לאומי זה בערך 139 שקל שכל אדם חייב לשלם למדינה בכל חודש. אם אדם עובד במקום עבודה, אפילו יום אחד בחודש, מקום עבודה מחויב לשלם על אותו אדם, את הביטוח הלאומי. לא מדובר פה על חודש, במונחים של שלושים יום, אלא על חודש במונחים של ספטמבר, אוקטובר, נובמבר וכו'. אם למשל אדם מתפטר ב2.9 ואז מוצא מקום עבודה חדש ב-28.10 - הוא מסודר מבחינת ביטוח לאומי. העיקר שיעבוד בכל חודש מחודשי השנה. הרבה מקומות עבודה לא רוצים לשלם את זה, למרות שזה לא חוקי, ולכן הם משלמים במזומן, מה שנקרא "לשלם שחור".

דבר נוסף שלמדתי הוא שכשעובדים במשרה מלאה, מגיע יום חופש בתשלום על כל חודש עבודה. הכסף הזה לא מגיע אוטומטית בכל חודש. צריך פשוט לבקש. למשל, אם מישהו רוצה לצאת לשבוע חופשה ולקבל על  זה תשלום. כמובן שאם אדם פוטר או התפטר - הוא צריך לבקש את כל ימיי החופשה שהצטברו לו.

לפני בדיוק שנה, פיטרו אותי מהסופר, בו עבדתי כקופאית. עבדתי שם בדיוק ארבעה חודשים, ומעולם לא קיבלתי ימיי חופשה בתשלום. ידעתי שמגיע לי יום חופשה בתשלום בכל חודש, אבל חשבתי שפשוט הוסיפו לי אותו לשכר, בכל חודש. זו הייתה כמובן טעות. כמה חודשים אחר כך גיליתי את זה, אבל חשבתי שמאוחר מדי לעשות משהו. לפני כמה ימים אימא שלי הסבירה לי שחוק ההתיישנות הוא שבע שנים, כלומר כל עוד לא עברו שבע שנים - אני יכולה לדרוש את הכסף הזה. עכשיו אני גם יודעת בוודאות שלא קיבלתי אותו, כי אחרי שעזבתי את הטלמרקטינג וקיבלתי את ימיי החופשה בתשלום שהגיעו לי, היה כתוב כך במפורש בתלוש המשכורת. זה לא היה כלול בפירוט השעות. 

היום התקשרתי לחברת כוח העבודה ששלחה אותי לסופר, וסיפרתי להם את כל הקטע. הבחורה שדיברה איתי הבטיחה לטפל בזה ולחזור אליי עם תשובה, ביום ראשון. אם הם יעשו לי בעיות - אני מתכוונת לא לוותר ולנקוט בכל אמצעי, כולל לתבוע אותם, כדיי לקבל את זה. מגיע לי לקבל את זה על פי חוק. לאחרונה למדתי להלחם על מה שמגיע לי. נלחמתי כדיי לקבל את העמלות על החודש האחרון בטלמרקטינג, והצלחתי לקבל. מאז אני מאמינה בעצמי.

חוצמזה, לאחרונה התרוששתי לחלוטין. חודש וחצי ללא עבודה, נתנו בחשבון הבנק שלי את אותותיהם. ב10.10, היום בו כל הגיהוצים יורדים מכרטיס האשראי שלי - יישארו לי בערך 300 שקל בחשבון. אני מניחה שאקבל בערך 200 שקל מהחנות שהתחלתי לעבוד בה. 500 שקל כמובן לא יספיקו לי. אני זקוקה לכסף שחברת כוח האדם ששלחה אותי לסופר, חייבת לי. הכסף הזה מגיע לי.

אגב, זה ממש משעשע אותי שזה הגיע למצב, שאני מסבירה לפעמים לאנג'ל, ידידי הטוב, דברים על שוק העבודה. אני פשוט נמצאת בשוק העבודה זמן רב יותר ממנו, ולכן אני יודעת יותר דברים. למשל: אנג'ל התחיל לעבוד באיזשהו מקום עבודה ואז בעשירי בחודש שלאחר מכן, הוא קיבל את המשכורת הראשונה. השכר יצא נמוך יותר ממה שחשב, כי חישב שעבד הרבה יותר שעות. שיחה איתו בעניין גילתה שהוא חשב שמשלמים לו על מהרגע שהתחיל לעבוד עד העשירי לחודש. הסברתי לו שכל מקומות העבודה משלמים על מהיום הראשון שהתחלתי לעבוד עד היום האחרון של החודש. מקבלים את השכר בעשירי לחודש שלאחר מכן. בחודש שאחריי זה, מקבלים את הכסף על החודש הקודם. אין דבר כזה משכורת על חודש וחצי. גם הסברתי לו על הקטע הזה של הביטוח הלאומי וגם מצאתי לו פיתרון לזה שרצה לבדוק את כל ההכנסות וההוצאות שהיו לו באיזה חודש: לבדוק בעדכן מידע, שנמצא ליד הכספומט, את כל פעולות העובר ושב. אה, ועוד משהו: לי כל הגיהוצים מכרטיס האשראי, יורדים בעשירי לחודש. אנג'ל אף פעם לא ידע באיזה תאריך יורדים לו הגיהוצים, ואז גילינו שיש לו כרטיס אשראי מיוחד, בו הכסף יורד מהחשבון ברגע שמגהצים.

עוד דבר חשוב מאד, ששנה וחצי בשוק העבודה לימדו אותי, הוא תמיד תמיד תמיד לכתוב את השעות שאני עובדת בהם, על מנת שתהיה לי הוכחה, אם מישהו יטעה לי במשכורת. כשעבדתי בסופר, העבודה הראשונה שעבדתי בה אחרי שעזבתי את השירות הלאומי, אז עדיין לא הכרתי את שוק העבודה ולא העלתי על דעתי לכתוב את השעות, כי לא העלתי על דעתי שמישהו יטעה לי במשכורת. כשקיבלתי משכורת, לפעמים השכר נראה לי נמוך מדי, כי זכרתי שעבדתי יותר שעות, אבל לא יכולתי לדעת בוודאות, כי לא רשמתי את השעות. במקומות העבודה הבאים כבר למדתי מן הטעות, ורשמתי לעצמי כל דקה שעבדתי. טוב שעשיתי את זה. בטלמרקטינג היו טועים לאנשים במשכורות לעיתים קרובות. לא מתוך כוונה רעה ולא מכוון, אלא פשוט טעויות טכניות. בכל חודש מישהו טען שעבד יותר שעות ממה ששילמו לו, וכל חודש זה התברר כנכון. גם איתי הם עשו טעות כשפעם אחת שכחו להכניס לי את העמלות על המכירות, וחודש אחר כך עשו טעות נוספת, כששכחו להכניס לי למשכורת גם את ימי החופשה בתשלום. מזל שהייתי מודעת לזכויות שלי, אז תיקנתי אותם, וקיבלתי את הכסף שמגיע לי.

מצטערת אם הקטע הזה שיעמם מישהו, אבל אני חושבת שאם אפילו אדם אחד, שרק נכנס לשוק העבודה, יקרא את הפוסט הזה, וכתוצאה מקריאת הקטע הזה, הוא ילמד דברים חדשים חשובים על שוק העבודה - אני אבוא על סיפוקי.

לפני כמה ימים ניהלתי עם בובי שיחה, בה שטחתי לפניו את כל מה שכתבתי בפוסט הקודם. אין לי כוח להכנס לפרטים של השיחה, אז אני רק אומר שהיא הייתה מאד סוערת. התחלתי להקרע מבכי במהלכה. השיחה הזאת גם גילתה לי שאני חשובה לבובי, אפילו יותר ממה שחשבתי. אתמול ניהלנו שיחה נוספת, בה שוב התחלתי לבכות ושוב הדגשתי עד כמה חשוב שישקיע יותר ביחסים בננו, ושאם לא יעשה זאת - אני פשוט אקום ואלך. בובי הבטיח להשתדל. ניכר בו מאד שאני חשובה לו יותר מכל דבר אחר בעולם, ושהוא לא רוצה לאבד אותי. אני מקווה מאד שדברים ישתנו, כי אני לא רוצה לקום וללכת. אני אוהבת את בובי. אני רוצה להשאר איתו.

לפני כמה חודשים קראתי את הספר "זה לא שאני לא אוהבת" של אורית הראל. מעולם לא שמעתי על אורית הראל בעבר, וקניתי את הספר שלה, כי קראתי את התקציר על גב הספר כשהייתי בחנות ספרים, והתקציר מצא חן בעיניי. מסתבר שהחושים שלי לא הטעו אותי, כי הספר היה פשוט מעולה. לפחות בעיניי.

"זה לא שאני לא אוהבת" מגולל את קורותיה של שנה אחת של התפכחות בחייה של נילי, אשת קריירה צעירה ורווקה שקשריה עם הסובבים אותה מגיעים אל רגע האמת. במהלך אותה שנה נילי בוחנת מחדש את פרשת האהבים שהיא מנהלת זה שנים עם גבר נשוי, מבררת את יחסיה עם אמה ומנסה ללמוד להשלים עם אבידות הכרחיות ולשמוח במציאות קטנות שהחיים מזמנים.

קטע שמאד השפיע עליי בספר הוא קטע שבו גיבורת הספר הולכת עם אימא שלה לחופשה בבית מלון. הן הולכות לחדר האוכל לארוחת בוקר ואז אימא שלה אוכלת עוד ועוד ועוד. ממלאה שוב ושוב את הצלחת שלה ולא יודעת שובע. זה הזכיר לי מאד את אבא שלי. הקוראים הקבועים שלי בוודאי זוכרים שבחודש שעבר נסעתי לחופשה בטורקיה עם ההורים שלי והאחיות שלי. מבחינתי האטרקציה הייתה הבריכות, מגלשות המים, הים, ההופעות בערבים ושירות החדרים. האטרקציה מבחינת אבא שלי הייתה האוכל. מין גישה כזאת של: "יאייי, מותר לי לאכול אוכל בלי הגבלה בלי לשלם תוספת, כי שילמתי כבר על הכול מראש!" אבא שלי הוא בכלל לא אכלן גדול בחיי היומיום, ונדהמתי לראות את הכמויות האדירות שהוא דחף לעצמו בכל אחת מהארוחות. אני מניחה שהצורה שגדל, היא זאת שהשפיעה עליו, וגרמה לו להתנהג ככה. הרי הוא גדל בבית עני. אני לא חושבת שהוא רעב ללחם בילדותו, אבל אני חושבת שהוא ידע להעריך כל ביס מקציצה שנתנו לו, כשהיה ילד.

עוד קטע שהשפיע עליי מאד בספר, הוא קטע בו גיבורת הספר הולכת לארוחת ערב ביום שישי, בבית של אימא שלה. לגיבורת הספר יש אחות, אבל האחות בדיוק עברה לחו"ל. אביה, הבעל של אימה, נפטר כמה שנים קודם. לפיכך, הארוחה הזאת היא ארוחת שישי הראשונה שהן צריכות לאכול רק שתיהן לבד. גיבורת הספר נדהמת לראות את הכמויות האדירות שאימא שלה בישלה, ומנסה להסביר לאימא שלה שהיא לא יכולה לאכול את כל זה.

אימא שלה עונה לה. אני רוצה לצטט את הקטע בספר.

"'את, את אף פעם לא הבנת, וגם לא למדת, את העניין עם בישול.' היא אומרת בטון מדור ומתנשא. 'את, למרות שאת כבר בנאדם מבוגר שחי לבד, אין לך מושג בבישול. כל מה שאת מכירה זה הספרים האלה שלך, עם התמונות של הצלחות הגדולות האלה, שרק מלכלכים אותן קצת באמצע עם אוכל. את לא מבינה שכשמבשלים אוכל אי אפשר לבשל מנה אחת.' הבוז כבר נשפך ממנה בין המילים. 'מבשלים כמות. אז יש כמות וצריך לאכול את זה.'" 

הקטע הזה הזכיר לי את אבא שלי, שתמיד נוקט בגישת "שלא יחסר".

אימא של גיבורת הספר הזכירה לי את אבא שלי, בכך שהיא מתעקשת לקחת לכל מקום שנוסעים אליו, שקית עם אוכל שכולל סנדוויצ'ים ופירות. גם אבא שלי תמיד ארז לנו כמויות אדירות, בכל פעם שיצאנו לטיולים של כמה שעות. ותמיד כשניסיתי להסביר לו שלא צריך כמות כל כך גדולה, אמר:"שלא יחסר." מנסה לתת לנו את מה שלא היה לו בילדותו ומתקמצן על להכנס לקיוסק לקנות לנו ארטיק, בדיוק כמו אימא של גיבורת הספר.

הספר הזה כל כך השפיע עליי, גם כי הוא הזכיר לי את הילדות שלי ואת אבא שלי וגם כי פשוט אהבתי את דרך הכתיבה של אורית הראל. לפיכך, ביקשתי ליומולדת ספר נוסף של אורית הראל מהחברים שלי. החברים שלי לא הצליחו למצוא. לפיכך, ביקשתי מאחותי הגדולה. אחותי הגדילה ראש וכשראתה שנגמר בחנויות - ביקשה להזמין.

לפני כמה ימים היא הביאה לי במתנה של "נשיקה צרפתית" של אורית הראל. התחלתי לקרוא את זה אתמול. אני חייבת להודות שהספר איכזב אותי. עדיין לא סיימתי אותו, אבל ממש לא התלהבתי ממה שקראתי עד עכשיו. העלילה לא התקדמה מספיק מהר, וחלק מהניסוחים עיצבנו אותי. טוב, אני מניחה שזה קשור לעובדה שאורית הראל פירסמה את "נשיקה צרפתית" ב-1997 ואילו את "זה לא שאני לא אוהבת" - היא פירסמה ב2004. כנראה שהשנים גרמו לה להשתפר בכתיבה, אבל זו כמובן רק הדעה האישית שלי.

לפני כמה ימים מלאה חצי שנה לקשר שלי ושל בובי. החלטתי להפתיע אותו. לבשתי שמלה שידעתי שהוא אוהב (כי לבשתי אותה חודש שעבר ביומולדת שלי) וסידרתי יפה את השיער והתאפרתי ועיממתי את כל האורות בקומה שלי (רציתי להדליק נרות אבל לא היו לי). רציתי גם לבשל ספגטי, אבל אימא שלי לא הרשתה לי ללכלך את המטבח, אז נתתי לו את הספגטי שאימא שלי בישלה יום קודם.   

בכל מקרה, כמה ימים לפני זה חיפשתי לו מתנה. כידוע, הרבה יותר קשה למצוא מתנה לגבר מאשר לאישה. לא יכולתי כמובן לקנות לו דובי או ליפגלוס. ניסיתי גם לחפש בחנות בה עבדתי ביום ראשון, אבל הדבר היחיד שהיה להם לגבר היה צמיד, ובובי הרי לא יסתובב בחיים עם צמיד. בסוף קניתי לו ספר.

האמת שזה היה טריק מרושע ואפל. התוכנית האפלה והערמומית שלי הייתה: אני אקנה שני ספרים שהיו במבצע ב"צומת ספרים." את אחד הספרים אתן לבובי ובנתיים אקרא את הספר השני, וגם את "נשיקה צרפתית" וגם ספר נוסף שקניתי לפני כמה שבועות ועדיין המתין לי על המדף. אחריי שאסיים את שלושת הספרים האלה - בובי בוודאי יסיים את הספר האחד שהבאתי לו ואז הוא יוכל להשאיל לי ואני אקרא גם אותו. נכון ערמומי?  

בכל מקרה, אני לא זוכרת את שם הספר שקניתי לבובי (אני גם לא יכולה לבדוק כי זה בבית שלו), אבל הספר השני שקניתי היה "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד. האמת שקניתי אותו בעיקר בגלל העובי שלו. יש בו 667 עמודים. אני צריכה משהו כזה ליום כיפור, בו אני תמיד לא עושה כלום מלבד לקרוא כל היום.

מי שרוצה לקרוא המלצות על ספרים שקראתי ואהבתי - מוזמן לקרוא את הפוסט הזה, בו כתבתי על בערך שלושים ספרים. מי שרוצה עוד המלצות - יכול לקרוא את הפוסט הזה, בו כתבתי המלצות על בערך ארבעה ספרים, ובעיקר על "דיבה" של חנה גולדברג. עוד המלצות על עוד ארבעה ספרים אפשר למצוא בפוסט הזה, בו המלצתי החמה ביותר, היא על הספר "אשת חיל" של  ליהיא לפיד. בעצם, ההמלצה שם על "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, היא חמה לא פחות.

אתם גם מוזמנים להסתכל על רשימת "ספרים שקראתי" שנמצאת בצד הבלוג. יש שם כבר בערך 200 ספרים. אני מאד מקפידה להוסיף לרשימה כל ספר שקראתי. אני עושה את זה כבר כמה שנים. הרשימה נדדה איתי עוד מהבלוג הקודם.

על הדרך, אתם יכולים להסתכל גם ברשימת "סרטים שראיתי". גם היא קיימת כבר שנים וגם אליה אני מאד מקפידה להוסיף, כל סרט שראיתי. אני חושבת שזה כבר עבר את ה- 250 סרטים.

אני לא חושבת שיצא לי לעדכן שוב לפני ראש השנה, אז מעכשיו אני מאחלת לכל הקוראים שנה טובה ומתוקה, מלאה באושר, הישגים, שלווה והצלחות!

שלכם,

נונה.