היי לכל קוראיי ללא יוצא מן הכלל,

האמת היא שהתלבטתי המון לפני כתיבת הפוסט הזה. רציתי לכתוב על דברים שקשורים לראש השנה, אבל רציתי גם לכתוב על דברים שלא קשורים, כמו למשל ההתאמות שאני עומדת לקבל בבחינת הפסיכומטרי, כמו למשל קורס הפסיכומטרי שהתחלתי, כמו למשל ההתלבטויות שלי אם להמשיך בעבודה שהתחלתי לעבוד בה, כמו למשל היחס שלי לחברים שלי ועוד כל נושאים כאלה.

העניין הוא שהנושא החם הוא "שנה טובה ישראבלוג!"  ולכן רק פוסטים שקשורים אך ורק לראש השנה יתקבלו. אני יודעת שלא מקבלים פוסטים שעוסקים בעוד נושאים. נראה לי חבל לכתוב פוסט שקשור לראש השנה, ואז שלא יקבלו אותו לנושא החם. לפיכך, מצאתי פיתרון: אני אכתוב בפוסט הזה רק על דברים שקשורים לראש השנה, ואז אכתוב פוסט נוסף בעוד כמה ימים שקשור לנושאים האחרים. זה אומנם יצא קצת צפוף מפני שביום שישי הבלוג שלי חוגג שנתיים ואני מתכננת לכתוב פוסט בלוגולדת, אבל לא נורא. אני בטוחה שהעולם יתמודד עם זה שאני אכתוב שלושה פוסטים בשבוע.

בכל שנה אני חוגגת את ראש השנה עם המשפחה המורחבת שלי מצד אימא. אני מאד אוהבת את זה. יש לאימא שלי חמש אחיות ואח, כל אחד מהם מצחיק יותר מהשני. אני אוהבת את ההרגשה הזאת של להיות מוקפת במשפחה גדולה, אוהבת את הצחוקים, אוהבת לראות עד כמה כל בני הדודים הקטנים גדלו, אוהבת את זה שכל אחד מהדודים מביא סיר, אחד יותר טעים מהשני, אוהבת את האווירה.

לעומת זאת, השנה אנחנו לא הולכים לחגוג עם המשפחה המורחבת. ערב ראש השנה הולך להיות רק עם המשפחה המצומצמת כלומר אימא שלי, אבא שלי, האחיות הקטנות התאומות שלי, אחותי הגדולה ומסתבר שגם אחי הגדול וארוסתו באים, ביחד עם ההורים של ארוסתו. אחי הציע לחברה שלו נישואים לפני כמה חודשים (באמת הגיע הזמן אחרי יותר משבע שנים שהם ביחד. הילד שלהם כבר יכל לסיים כיתה א ), ולכן רוצים לעשות מפגש בין שתי המשפחות. גם יצא במקרה שכל הדודות שלי חוגגות את ראש השנה הזה, עם המשפחה של הבעלים שלהם.

הקטע הזה ביאס אותי בטירוף. אני אומנם מאד קרובה לכל האחיות שלי, אבל היחסים ביני לבין אחי הגדול על הפנים. בעצם זה לא נכון. היחסים שלנו פשוט לא קיימים. אנחנו לא יודעים כלום אחד על השניה. אני שונאת להיות במחיצתו. בכל פעם שאני נמצאת לידו או ליד החברה שלו - אני מרגישה קטנה ומטומטמת.   

המחשבה על ראש השנה הזה מבאסת אותי כבר כמה שבועות. כאמור, אני שונאת להיות במחיצת אחי וחברתו. גם אין לי שום חשק לפגוש את ההורים שלה בערב ראש השנה. ראיתי אותם רק פעם אחת בחיים וגם זה לפני ארבע שנים. לא בא לי לחגוג את החג עם זרים.

החג הזה גם עורר לי זכרונות על סבתא שלי. היא נפטרה לפני שנה, באוגוסט. מאד אהבתי את סבתא שלי ואני עדיין מאד אוהבת אותה. במשך הרבה שנים עשינו אצלה כל ראש שנה, עד שחלתה לפני כמה שנים. העברנו את המסורת לכך שעשו תורנות בין כל ילדיה של סבתא שלי, כלומר בין אימא שלי, אחיה ואחיותיה. ראש השנה הקודם היה ראש השנה הראשון שחגגנו בלעדיה. מוזר לי לעשות ראש שנה, מבלי שהיא תהיה שם, תבשל אוכל מדהים ותחייך את החיוך האוהב שלה.

עם המשפחה של אבא שלי מעולם לא חגגתי ראש השנה. יש לאבא שלי אחים בני שבעים פלוס עם נינים. האחים של אבא שלי הספיקו להוליד ילדים - לפני שאבא שלי הספיק להוולד. הוא נולד דוד. היום הדודים שלי הם כאמור בני שבעים פלוס ולכן מן הסתם הם עושים את החגים עם הילדים והנינים שלהם ולא עם אחיהם.

מסתבר שביום שלישי הקרוב, בחג עצמו, ההורים שלי הולכים לעשות על-האש. גם החבר של אחותי עומד לבוא. מאד רציתי שגם בובי יבוא. חשבתי על זה שלאחיות התאומות שלי יש אחת את השניה, להורים שלי יש אחת את השניה, לאחותי יש את החבר שלה, לאחי יש את ארוסתו, להורים של ארוסתו יש אחת את השניה, ורק אני תקועה שם בדד עם חמש זוגות. לא כיף להיות גלגל חמישי, חמש פעמים.

חוצמזה, רציתי להזמין את בובי, כהוכחה לכך שאנחנו באמת רציניים. נמאס לי ויצא לי מכל החורים, שאימא שלי רואה בקשר שלי עם בובי, דבר שאו-טו-טו יסתיים. הגיע הזמן שהיא תקבל אותו. כבר כמה וכמה פעמים ביקשתי להזמין אותו לארוחות שישי והיא לא הסכימה.

תראו, אחי והחברה שלו מאורסים. אחותי והחבר שלה גרים ביחד. אני מבינה שאנחנו לא באותו מקום כמותם. האמת שאני גם לא רוצה אף פעם להתחתן עם בובי, אבל גם אם לא היו לנו הבעיות שיש לנו בקשר, לא הייתי רוצה לגור ולא הייתי רוצה להתארס עם אף אחד כשאני בגיל 21.

היה חתיכת סיפור עם זה. כשהזמנתי את בובי היום - הוא פסל את הרעיון על הסף. פחות עיצבן אותי שהוא סירב, ויותר עיצבן אותי שהוא אפילו לא שקל את זה לפני שסירב. זה היה חשוב לי. חשבתי שמן הראוי יקדיש לכך מחשבה לפני שהוא מחליט לא להסכים, למשהו שמאד חשוב לי. אמרתי לו את זה. משהו שאני מאד אוהבת ביחסים שלי עם בובי, הוא שאני לא חוששת לדבר איתו על מה שמפריע לי. בובי הקשיב ושאל למה זה חשוב לי. ניסיתי להסביר. הוא לא קיבל את טענותיי. בסופו של דבר אמרתי לו:"מה זה משנה למה זה חשוב לי? זה חשוב לי וזהו." בובי אמר שהוא ישקול את זה.

יותר מאוחר כשנפגשנו - הוא אמר שחשב על זה והחליט שיבוא, אם השעות יסתדרו. הוא הבטיח לאיזו אחת על כיסא גלגלים מהשכונה שלו שייקח אותה לבית כנסת באחת ויחזיר אותה בשתיים. הוא אמר שאם הארוחה תהיה בשעה יותר מאוחרת - הוא יוכל לבוא. מאד שמחתי.

בובי אמר לי:"קטנטונת מאד חשובה לי, וזה חשוב לקטנטונת ולכן מה שחשוב לקטנטונת - חשוב לי." מאד שמחתי לשמוע את זה. גם כי אני אוהבת את זה שהוא קורא לי קטנטונת וגם כי הנה קיבלתי הוכחה שהוא כן מסוגל להקריב למען היחסים שלנו והוא כן מסוגל להזיז את התחת שלו.

בכלל, אני מנסה שזה לא יטריד אותי יותר מדי, זה שבובי אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אני יודעת שאני הדבר שהכי חשוב לו בכל העולם כולו, אני יודעת שהוא לא יכול להיות בלעדיי, אני יודעת שהקשר הזה הכי משמעותי בעולם בשבילו ואני יודעת שהוא הכי מכבד אותי בעולם והכי מעריך אותי בעולם. אני גם יודעת שהוא חושב שהכי מיוחדת בכל העולם כולו והכי מקסימה בכל העולם כולו. בסדר. אז הוא לא אמר "אני אוהב אותך." העיקר שהוא מתנהג כך. מתנהג אליי בחום ורוך.

רבתי גם עם אימא שלי בקשר לבובי ולראש השנה. כששאלתי אותה לפני כמה ימים אם אני יכולה להזמין אותו, היא עשתה פרצופים אבל הסכימה. היום, כשאמרתי לה שהוא יבוא, היא ענתה לי בלעג: "ממש מעניין אותי" ואז התחילה לרדת עליו. זה ממש עיצבן אותי. אני אוהבת את בובי. הקשר בננו נמשך כבר יותר מחצי שנה. הגיע הזמן שהיא תלמד לקבל אותו.

אני מנסה לדמיין לעצמי איך ייראה ערב החג. אורז, עוף, תפוחי אדמה בתנור - אלה בוודאי המאכלים שנאכל. אימא שלי תמיד מכינה את זה וזה תמיד טעים. אבא שלי בטח יכין אלף סוגי סלטים. מן הסתם יהיה שם ראש של דג, רימון וכל שאר המאכלים שצריך בשביל הברכות.

אני מתכוונת ללבוש את השמלה שלבשתי בחודש שעבר ליומולדת שלי. השמנתי מאז אבל אני לא רוצה לוותר על ללבוש את השמלה, כי אני אוהבת את השמלה הזאת. אחותי הגדולה בטח תבוא בלבוש שאנטי-בנטי כהרגלה. ארוסתו של אחי בטח תלבש משהו שיחמיא לה בטירוף, כהרגלה בקודש. אחי בטח ייראה כמו איש מערות, כמו תמיד. הגבר המוזנח ביותר בכל העולם כולו. אחת האחיות הקטנות שלי בטח תלבש חולצת טריקו מוכתמת (כי זה כל מה שהיא לובשת) ואחותה התאומה בוודאי תדפוק הופעה עם איפור, בגדי מעצבים ותכשיטים. לא יאומן כמה שהן שונות.

בטח נשיר שירים ונברך את כל הברכות. בטח נדבר הרבה על החתונה של אחי ושל ארוסתו. בטח נלמד להכיר טוב יותר את ההורים של ארוסתו.

אין לי צל של ספק שאחרי הארוחה אימא שלי תכעס עליי. היא תמיד כועסת עליי אחריי כינוסים. טוענת שאני מדברת על דברים אישיים מדי וכאלה. היא בטח תטען גם שהתנהגתי בחוסר נימוס. יש לה כל מני כללים מטופשים, כמו למשל שקודם צריך להגיש אוכל לאורחים ורק אחר כך לבני המשפחה.

אני מנסה לדמיין לעצמי את היום שאחריי, יום החג. אני מקווה שלא יירד גשם כי אבא שלי רוצה לעשות על האש במרפסת. אני גם מקווה שלא יירד גשם, כי בובי מתנייד אך ורק על אופניים והוא לא יוכל לבוא אם יירד עליו גשם בזמן הרכיבה. אני מקווה שהעזרה של בובי לשכנה שלו תסתדר עם השעות של הארוחה.

מעניין איך כולם יגיבו לבובי. אחי מעולם לא ראה אותי עם בחור. מעניין מה הוא יגיד כשיראה שהבחור הזה הוא כמעט בגילו, ויותר מבוגר מארוסתו (אחי בן 29 וחצי, ארוסתו בת 27 וחצי ואילו בובי הוא בן 28 וחצי). אין לי ספק שבובי יסתדר, כי בובי יודע להסתדר עם כולם. עם זאת, אני מקווה שלא יצוצו יותר מדי שאלות לגבי זה שבובי הוא בן 28 בלי תואר שעדיין גר עם ההורים ועובד 15 שעות בשבוע בשביל שכר מינימום. חסר לו שהוא לא יתגלח.

אני מקווה שהשנה הזאת תהיה טובה ומשמעותית עבורי. שאני אצליח בפסיכומטרי, שאחליט סופסוף מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה, שאמצא עבודה טובה, שאשאיר את החברים היקרים שלי בחיים שלי, שהקשר שלי ושל בובי ימשיך ויתפתח ויפרח, שאני אהיה שלווה, מאושרת ובריאה.

אני כמובן מאחלת את כל הטוב שבעולם גם לכל האחרים. היום התקשרתי לכל אחד מחבריי ובירכתי אותו, מעבר ל"שנה טובה וחג שמח" בברכה אישית מיוחדת שהמצאתי בו-במקום, כל אחד לפי הדברים שמתאימים לאורח חייו.

ואסיים את הפוסט באותו משפט שסיימתי את הפוסט הקודם: אני מאחלת לכל הקוראים שנה טובה ומתוקה, מלאה באושר, הישגים, שלווה והצלחות!

שלכם,

נונה.