היי לקוראיי,

הקוראים הקבועים שמקפידים לקרוא כל עדכון ועדכון - בוודאי שמו לב שלאחרונה הפכתי להיות מכונת פוסטים. זה כבר הפוסט החמישי שאני כותבת השבוע. אני חושבת שחמישה פוסטים בשבוע זה שיא בבלוג הזה. מעולם לא כתבתי בבלוג הזה יותר מארבעה פוסטים בשבוע, עד עכשיו. אני זוכרת שבבלוג הקודם שלי היו חודשים שלמים בהם עידכנתי כל יום או כמעט כל יום, אבל דווקא בבלוג הזה, לאורך כל השנתיים האלה, הייתי דיי מתונה ופירסמתי בממוצע בערך שני פוסטים בשבוע. בכל מקרה, לאחרונה יש לי משום מה יותר דחף לכתוב.

הפוסט הנ"ל לא הולך להיות פוסט שגרתי שלי. בשונה מפוסטים שגרתיים שלי, בהם אני נוהגת לכתוב לרוב על דברים רציניים שקשורים לחיים שלי ולחפור בלי סוף - אני מתכוונת בפוסט הזה לכתוב קטעים קצרים על דברים מצחיקים שקרו לי בימיי חיי ולצחוק על עצמי ועל הסובבים אותי.

יש לי בת דודה שהיא...מממ...איך נקרא לזה....מאותגרת שכלית.

הבת דודה הנ"ל יצאה פעם ביציאה מבריקה: "אנחנו הצבא הכי חזק בעולם חוץ מחוץ לארץ." תודו שזה משפט חזק.

בפעם אחרת ראיתי אותה במו עיניי יושבת על מדרגות ביתה ומחטטת בתיק של אימא שלה עד שמצאה קופסת אקמול. היא הוציאה את הקופסא, קראה מה כתוב ואז אמרה בקול:"היי, אימא, מצאתי סמים בתיק שלך!"

בפעם אחרת היה לנו כינוס משפחתי גדול. דודה שלי העסיקה את הילדים בכל מני משחקים. באחד המשחקים, החליטו להוציא מישהו אחד החוצה ואז להחליט על חיה וכשהוא יחזור - שישאל שאלות ויתנו לו רמזים עד שיגלה על איזו חיה מדובר. הבת דודה המדוברת יצאה החוצה וכל השאר החליטו על חיה.

כשהיא חזרה נתנו לה רמז על איזו חיה מדובר:"זה אפור."

היא לא ניחשה מה זה.

"זה גדול ויש לו חדק."

היא עדיין לא ניחשה באיזו חיה מדובר.

"זה מתחיל ב-פ ונגמר ב-ל."

ואז היא שאלה:"נמלה?"

אבא של הבת דודה הזאת קרא לה פעם אחת בצחוק: "מפגרת." היא נעלבה ואמרה לו: "היי, אבא, אמרת שאסור לקלל." הוא ענה לה:"לא, מפגרת זו מחמאה." מאז היא הסתובבה וסיפרה לכולם בגאווה שאבא שלה קרא לה מפגרת.

תבינו שלא מדובר באמת על מישהי עם פיגור שכלי. היא ילדה רגילה לחלוטין. אימא שלה אפילו טוענת שהיא מחוננת.

"אבל לא לכל הרוסים קוראים מיכאל."

זו הייתה יציאה מבריקה שלי. אני וידידי אנג'ל עברנו ליד איזה משרד של רופא ועל הדלת היה רשום:"דוקטור מיכאל משהו." אנג'ל אמר שהוא בטח רוסי. אני רציתי להגיד שמיכאל זה לא בהכרח שם של רוסי, ומה שיצא זה המשפט הדבילי שאמרתי.

הידעתם שלכל חבריי הקרובים משלמים כדי לבלות במחיצתי?

ביום ראשון לפני שבועיים הייתי עדיין מובטלת ולא מצאתי לעצמי דרך להעביר את היום. החלטתי ללכת לבקר את חברתי מימי בעבודה. היא מאבטחת. הייתי איתה במשך ארבע שעות. תבינו שמימי מרוויחה 25 שקל לשעה. בארבע השעות האלה היא גם נהנתה מקרבתי וגם הרוויחה 100 שקל. אני, לעומת זאת, בארבע שעות האלה רק נהנתי מקרבתה.

אחריי שביקרתי את מימי, נסעתי למרכז העיר להפגש עם אנג'ל בבית קפה. אנג'ל עובד בעבודה בה אף אחד לא עוקב אחריו ואחריי מעשיו. לכן לפעמים הוא חומק לשעה-שעתיים ומבלה בנעימים. ישבנו בבית הקפה ביחד שעה. אנג'ל גם נהנה מקרבתי וגם קיבל על זה 25 שקל. אני, לעומת זאת, רק נהנתי מקרבתו.

אחריי שסיימתי עם אנג'ל, נפגשתי עם בובי. מוקד הטלמרקטינג בו בובי עובד (וגם אני עבדתי בו פעם) הוא במרכז העיר. נצלתי את ההזדמנות שאני במרכז העיר כדיי להפגש עם בובי בהפסקה שלו. בכל יום שהוא עובד - הוא יוצא להפסקה של בערך 20 דקות ומשוטט במרכז העיר. נפגשתי עם בובי לעשרים דקות. בובי גם נהנה מחברתי וגם קיבל על הזמן הזה בערך שישה שקלים. אני, לעומת זאת, רק נהנתי מקרבתו.

אתם רואים מה זה???מה, כל כך קשה בחברתי עד שצריך לשלם לחבריי כדיי להיות איתי???זו מעמסה כל כך כבדה?

וכל אחד לפי צרכיו: מימי חוסכת לאוניברסיטה וצריכה בשביל זה המון כסף אז היא קיבלה 100, לאנג'ל יש רק הוצאות על בתי קפה ובגדים וכאלה אז הוא קיבל 25, ולבובי אין כמעט הוצאות אז הוא קיבל שישה שקלים.

"היא רכבה לו על הזין, לו היה מבט תמים."

מכירים את השיר "זה היה בסוף הקיץ" של צביקה פיק? מישהי שהייתה חברה שלי פעם חיברה לו את המילים מחדש. תודו שזה מצחיק לדמיין מישהו שוכב עם מבט תמים, בזמן שמישהי מזיינת לו את הצורה.

פעם, כשעשיתי שירות לאומי בקיבוץ, השותפה שלי החליטה לספר לי ולכל שאר החבר'ה בקיבוץ את הסיפור על כיפה אדומה. היא התחילה לספר ואז הגיעה לשלב שבו אימא של כיפה אדומה מבקשת ממנה להביא סל לסבתא. השותפה שלי התחילה לפרט מה היה בסל ובין השאר אמרה שהיה שם גם גבינה וגם בשר.

מיד קפצתי ואמרתי: "גבינה ובשר ביחד???מה, סבתא לא שמרה מסורת???"

השותפה שלי ענתה לי:"נו, באמת, לכיפה אדומה הייתה כיפה! את לא קולטת שהם היו רפורמים???"

זה קרע אותי מצחוק במשך שעות.

פעם אני וחברה שהייתה לי בתיכון, הגענו למסקנה שאני צריכה לכתוב ספר. לספר יקראו "איך זה להיות נונה"? ואז כשיפתחו את הספר תהיה שם רק מילה אחת - "קשה".

סיפרתי את זה לא מזמן למימי. מימי נקרעה מצחוק ואמרה שילדים יהיו מאושרים לעשות על הספר הזה בוקריפורט.

 האחיות הקטנות שלי קוראות לליקוי שלי nvld בשם dvd או vod. רואים שעידן הטכנולוגיה משפיע עליהן.

לפני כמה ימים אחותי הקטנה ישבה עם אימא שלי וביקשה אלף ואחד מכשירים טכנולגים מתקדמים שלי אין מושג בהם, כמו למשל psp וכל מני כאלה. צחקתי ושאלתי את אימא שלי אם גם אני יכולה לקבל משהו מזה.

 אימא שלי אמרה:"לך כבר יש dvd וגם vod בחינם!"

"אם אתה אונס אפרוח שגנבת והוא מת תוך כדיי אז אתה גנב,  אנס, רוצח, זאופיל, נקרופיל, פדופיל וגם הומו." 

ותחשבו על זה.

כשהייתי בצו ראשון הרופא שאל אותי אם יש לי בעיות שמיעה.

"מה?" השבתי לו.

כזכור לקוראים הקבועים, לבובי אין שיחות יוצאות. הוא לא התקשר אליי אפילו לא פעם אחת בכל השישה חודשים וחצי בהם אנחנו יוצאים.

לא מזמן גיליתי שהקורס פסיכומטרי שלי הוא לא שלושה שיעורים בשבוע, כפי שחשבתי בהתחלה, אלא שני שיעורים בשבוע וגם פעם אחת בשבוע מרכז למידה, בו אפשר להכין שיעורים.

אמרתי לבובי שיש במרכז הלמידה יתרונות, בגלל שאז תהיה לי עזרה של האחרים בשיעורי הבית, וגם עזרה של המנחה. בנוסף אמרתי לו: "זה גם מקל שיש שם מסגרת למידה, בלי הסחות הדעת שיש בבית, כמו למשל טלויזיה ומחשב ופלאפון."

בתגובה בובי נקרע מצחוק ואמר לי:"תגידי לי רק בדיוק את הימים ואת השעות של המרכז למידה, כדי שאני לא אתקשר בשעות האלה."

אוי, השנינות.

יש קטע שהקדשתי לו פוסט שלם לא מזמן ובקושי קיבלתי עליו תגובות, אז אני רוצה לכתוב אותו שוב.

בובי:"את עדיין נשמעת סתומה."

(הוא התכוון לכך שכמה ימים לפני כן הייתי חולה ובאותו היום האף שלי היה עדיין סתום בנזלת ולכן נשמעתי כך בשיחת הטלפון שניהלנו).

אני:"אני תמיד סתומה."

בובי:"כן, אבל עכשיו את גם נשמעת ככה."

אוי, השנינות!  

טוב, נראה לי שאני אפרוש מכתיבת פוסטים הומוריסטים לעד, ואחזור למתכונת הישנה והטובה. הפוסט הזה היה דיי עלוב.

שלכם,

נונה.