מי שקרא את הפוסט הזה שכתבתי לפני שבוע - יודע ששקלתי להתפטר מהעבודה, בה התחלתי לעבוד, בתור מוכרת בחנות. הסיבות לכך הן רבות. אחת מהן היא שכל רגע בו אני עובדת - זה רגע בו לא מתאפשר לי ללמוד לפסיכומטרי. משמרת שם היא רק חמש שעות, אבל לעבוד שם ייקח לי הרבה יותר מחמש שעות.

תחשבו על זה: משמרת מתחילה בשלוש. אם אני רוצה להיות שם בשלוש – אני צריכה לצאת מהבית ברבע לשתיים, מפני החנות נמצאת בצד השני של העיר וייקח לי מינימום שעה להגיע. אם אני צריכה לצאת מהבית ברבע לשתיים – אני צריכה להתחיל להתארגן בשתיים. אם אני רוצה ללמוד ארבע שעות – זה אומר שאני צריכה ללמוד ברצף מעשר בבוקר, מה שאני יודעת שלא אפשרי. אני לא מסוגלת ללמוד ארבע שעות ברציפות. אז אולי להתחיל בשמונה? לא נראה לי שאני אעמוד בזה.

חוצמזה, העובדות בחנות הזאת הן פרחות מטומטמות שלא אהבתי את היחס שלהן אליי ולא אהבתי את היחס שלהן ללקוחות והמנהלת של החנות היא לא מקצועית. דוגמא לחוסר המקצועיות שלה: היא לא קובעת סידור עבודה מראש כמו שצריך, אלא כל הזמן מזעיקה את העובדות בsmsים. לא נראה לי מתאים כל הקטע הזה.

ודבר נוסף: לאחרונה הוחמרה הבעיה שיש לי בכף רגל. כואב לי אפילו לשבת או לשכב, אז מן הסתם עמידה של חמש שעות, שנדרשת במהלך משמרת, תגמור אותי לגמרי.

עשיתי שם שתי משמרות לפני כמעט שבועיים. אחת ביום שלישי והשניה ביום רביעי. למחרת ביום חמישי, התקשרתי לשאול על סידור העבודה לשבוע הבא. הסידור עדיין לא היה מוכן. התקשרתי כמה פעמים ביום שישי וכמה פעמים ביום ראשון ובכל פעם או שלא הייתה תשובה או שהמנהלת לא הייתה נמצאת. כשסופסוף תפסתי אותה ביום שני  - הפוסטמה אמרה לי:"אה, איבדתי את מספר הפלאפון שלך ולכן לא נתתי לך משמרות השבוע." מפגרת.

ביום חמישי התקשרתי כדי לתת לה פרטי תעודת זהות וכאלה, כדי שתוכל לשלם עליי ביטוח לאומי ותוכל להוציא לי תלוש משכורת על היומיים בהם עבדתי חודש שעבר. שאלתי על סידור עבודה לשבוע הבא (כלומר השבוע שאנחנו נמצאים בו כרגע) והיא אמרה שהוא עדיין לא מוכן. התקשרתי שוב ביום שישי ולא הייתה תשובה. כשהתקשרתי ביום ראשון בבוקר - סופסוף תפסתי את הפוסטמה שאמרה לי: "אה, לא שמתי אותך בסידור העבודה השבוע." הסיבה שלה הייתה שבגלל יום כיפור החנות פתוחה רק שלושה ימים, וצריך להתחשב בכל העובדים.

תבינו שבמקרה הספציפי שלי, המצב הזה הוא אידיאלי. הרי זה בדיוק מה שרציתי. לא לבזבז זמן ומאמצים על החנות ובכל זאת שישלמו עליי ביטוח לאומי. הרי בשלב כלשהו של החודש היא תקרא לי לעבוד ואם אעבוד אפילו שעה אחת - היא מחויבת לשלם עליי ביטוח לאומי.

אבל הקטע הזה עיצבן אותי, כי זה העיד על חוסר מקצועיות. אם אני יוצאת מתוך עצמי ומסתכלת על הדברים מהצד - אני קולטת עד כמה לא מקצועי לקבל בנאדם לעבודה, לתת לו לעבוד יומיים ואז לא לתת לו לעבוד שבועיים וחצי. הם פשוט דפוקים.

אחרי שדיברתי עם המנהלת הפוסטמה, הסתובבתי בבית עצבנית ואז במקרה ל ידידי התקשר אליי. לא דיברנו מזמן אז הוא רצה לראות מה שלומי. דיברנו וצחקנו והיה נחמד ואז הוא סיפר לי שמצא עבודה במקום שמשווק מוצר מסוים, ולכן במשך עשרים ימי עבודה - הוא יילך שלוש שעות בכל יום וידפוק על דלתות של אנשים כדי למכור את המוצרים. הוא מקבל על זה שכר מאד גבוה. שאלתי אם הם צריכים עוד עובדים, והוא אמר שהם צריכים אנשים שיתקשרו לאנשים בכל יום במשך שעה, וישכנעו אותם למכור את המוצר.

זה נשמע לי הכי אידיאלי בעולם. זה בסך הכול שעה ביום לשבת בסלון של הבית שלי ולהתקשר. לא מהפלאפון שלי כמובן אלא מפלאפון שיתנו לי. זה ממש נוח. מקבלים על זה שכר גלובלי של 750 שקל וכשעשיתי את החישוב - זה יוצא 37.5 שקל לשעה שזה המון המון המון. בחיים לא הרווחתי יותר מ-21 לשעה. בנוסף, אם אעמוד ביעד מסוים - המשכורת תכפיל את עצמה ל-1500 ואם אעמוד ביעד גבוה יותר - ארוויח 2000 שקל שזה יוצא בדיוק 100 שקל לשעה. כאמור, המון.

ל נתן לי את כתובת המייל שלהם ואני שלחתי מייל. הם החזירו לי מייל תוך חצי שעה, ובו הסבירו שאני יכולה להגיע בכל יום, באיזו שעה עגולה שבא לי, כדי למלא טפסים, אבל בגלל שלגמרי במקרה באותו יום הייתה חפיפה בארבע וחצי - שאלו אם אני יכולה להגיע בארבע. בטח שיכולתי והסכמתי.

הגעתי, מלאתי טפסים, עברתי את החפיפה והתקבלתי. זה היה ממש נחמד. היה גם נחמד לבלות עם ל בשעה וחצי של החפיפה (גם הוא היה שם). אחר כך גם הלכנו לבית קפה והיה נחמד. לשמחתי, ל גם לא נמרח עליי. איזה כיף.

אני מתלבטת אם להתפטר מהחנות. לא נראה לי שיש מה למהר. הרי במילא אין לי משמרות השבוע. נראה מה אעשה בהמשך.

מי שקרא את הפוסט הזה (אותו פוסט אליו לינקקתי בשורה הראשונה של הפוסט) - יודע גם שקיבלתי מכתב מהמרכז הארצי לבחינות, ושהם נתנו לי התאמות בפסיכומטרי שהם תוספת זמן של 300%, הפסקה בין פרקי הבחינה ומחשבון שישמש אותי בחלק הכמותי.

מאד שמחתי למראה ההתאמות האלה, אבל ממש ביאס אותי שלא קיבלתי הקראה באנגלית. אני אסביר למה: כשעשיתי את האבחון החדש לפני כמה חודשים, נתנו לי משפטים באנגלית שחסרה בהם מילה, והייתי צריכה לבחור את המילה המתאימה ביותר, מתוך אופציה של ארבע מילים לכל משפט. טעיתי ב-19 משפטים מתוך 20. לאחר מכן, נתנו לי עוד עשרים משפטים, בדיוק באותה דרגת קושי, רק שהקריאו לי אותם. צדקתי ב-17 מתוך 20. אני פשוט לא קוראת נכון באנגלית. תחשבו על זה: איך אפשר לדעת מה הפירוש כשקוראים לא נכון? פשוט חבל, כי אני מבינה אנגלית. כשמדברים אליי – אני מבינה כמעט הכול. אם לא מגיעה ההתאמה של הקראה באנגלית - אז למי כן היא כן מגיעה?

התקשרתי אתמול למרכז הארצי לבחינות, כדיי לברר מה אפשר לעשות. המזכירה שענתה לי אמרה שיש לי שתי אופציות: או לכתוב מכתב נימוק, בו אבקש שיסבירו לי למה לא נתנו לי הקראה באנגלית, או לכתוב מכתב ערעור ולשלם על 180 שקל, כדי שהם יבדקו לי את האבחון מחדש ואז אולי ייתנו לי את זה.

הקטע הזה ממש עיצבן אותי. הרי מה יתן לי מכתב נימוק? זה שהם יחזירו לי תשובה ויכתבו לי שהם לא רוצים לתת לי הקראה כי העיניים שלי לא יפות מספיק? מה אכפת לי למה הם לא נתנו לי את זה? רק מעניין אותי שיתנו לי את זה.

האופציה של לערער ולשלם 180 שקל גם מאד קוממה אותי. תבינו שההורים שלי שילמו 4,400 שקל על הקורס פסיכומטרי, 400 שקל על הבחינה עצמה, 1,300 שקל על אבחון ועוד בערך 300-400 שקל כדי שהמרכז הארצי לבחינות יבדוק את האבחון. זה כבר יוצא 6,500 שקל. אז מה, עכשיו הם גם צריכים לשלם עוד 180 שקל על ערעור?

אימא שלי אמרה, ובצדק, שהיא לא מוכנה לשלם את זה. שהיא שילמה כבר על מספיק דברים שקשורים לפסיכומטרי. היא אמרה שזה נשמע לה כאילו הם בכוונה לא נותנים לאנשים את ההתאמות אותם הם צריכים - כדי שאנשים בלית ברירה ישלמו עוד כסף. היא אמרה לי שכדאי לי לכתוב מכתב נימוק.

במשך כל היום הסתובבתי עם תחושה שלא שווה לי לכתוב מכתב נימוק, עד שבערב יצא לי שוב לדבר עם אימא שלי והיא אמרה משהו שנשמע לי חכם: היא אמרה שלא נראה לה שהמזכירה צודקת שמכתב נימוק לא יעזור. הרי לא זוכרים אותי בעל פה שם. יש להם דברים אחרים בראש. כדי לכתוב לי למה הם לא נתנו לי את ההקראה - הם יצטרכו שוב לפתוח את האבחון ולעיין בו. אימא שלי הציעה לי לכתוב בפירוש במכתב שכבר ביזבזתי על עניין הפסיכומטרי אלפי שקלים, ושאין לי עוד 180 שקל נוספים, לשלם בשביל ערעור. חומצזה, אימא שלי אמרה שמעצבן אותה שאנחנו צריכים לשלם על טעות שלהם. אנחנו הרי שלחנו את כל הטפסים המתאימים ואבחון תקף וכל מה שהם ביקשו. אם הטעות הייתה שלנו - ניחא. במקרה כזה היא הייתה מסכימה לשלם, אבל למה שנשלם על טעות שלהם? צודקת. אני אכתוב היום את המכתב נימוק.

אני ובובי ניהלנו אתמול שיחה מאד מאד מאד חשובה, שנמשכה שעתיים. השיחה התחילה מזה ששאלתי את בובי מה דפוק בי. אמרתי לו שבטוח יש בי משהו דפוק, כי בי הוא לא הצליח להתאהב, אפילו שעברו כבר שישה חודשים וחצי מאז התחלנו את הקשר שלנו, ואילו בבנות קודמות שהוא היה איתן - הוא כן הצליח להתאהב. בובי אמר שיכול להיות שהוא כן מרגיש כלפיי בדיוק  מה שאני מרגישה כלפיו, רק שהוא לא מגדיר את זה כמוני. הוא שאל איך אני יכולה למדוד את זה שהרגשות שלי יותר חזקים. הוא אמר שיש לו רגשות מאד מאד מאד חזקים כלפיי, שהוא לא יכול לחיות בלעדיי ושהוא רוצה להיות איתי עוד שנים. מאד שמחתי לשמוע את זה, אבל אמרתי לו שמפריע לי שאחרי שישה חודשים וחצי - הוא לא מגדיר אותי כחברה שלו ואז בובי אמר לי:"אבל, מאמי, את החברה שלי." "באמת?" שאלתי נדהמת. "ממתי"? "ממזמן" הוא השיב. תשובתו חיממה את ליבי.

המשכנו לדבר ולדבר. פתחתי בפניו את ליבי ואמרתי לו בדיוק את כל מה שאני חושבת ומרגישה. לא הטחתי בו את הדברים, אבל לא העלמתי ממנו כלום. אמרתי לו שאני מרגישה מושפלת, כי אני אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא לא אמר לי את זה בחזרה, כי אני במשך חודשים ביקשתי להיות החברה שלו, כי אני היחידה שמתקשרת ויוזמת פגישות והיחידה שמתחזקת את הקשר.

בובי שאל אותי (לא בקטע של הטחה אלא בעדינות, כי באמת רק רצה להבין) למה בעצם זה כל כך מפריע לי. הוא אמר שהרי הקשר חשוב לו בדיוק באותה מידה גם לי ואולי אפילו יותר, כי הרי הרגשות שלו עזים בדיוק כמו שלי וכי הרי הוא רוצה לראות אותי בדיוק באותה מידה שאני רוצה לראות אותו.

עניתי לו:"מאמי, בוא אני אסביר לך שוב, מה שכבר הסברתי לך לפני חמישה חודשים, כשרציתי להפרד ממך בפעם הראשונה. אני יודעת שההתנהגות שלך לא נובעת מחוסר אכפתיות, אלא מזה שככה אתה בנוי, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה. אני לא מקבלת דברים שאני צריכה."

בובי שאל למה בעצם אני צריכה שהוא יזום. הוא שאל אם זה עניין של אגו. הסברתי לו שגם זה עניין של אגו, אבל לא רק. אני פשוט רוצה להרגיש הדדיות. הזכרתי לו שהוא בעצמו אמר לי, בתחילת הקשר בננו, שאני צריכה להאמין רק למעשים ולא לדיבורים, ולכן אני רוצה שהוא גם יעשה דברים שיוכיחו לי שאני חשובה לו, ולא רק יגיד לי את זה כל הזמן.

הסברתי לו שאני באמת באמת באמת אוהבת אותו, ושהקשר הזה באמת באמת באמת חשוב לי, ושאני רוצה באמת באמת באמת שהקשר הזה יצליח, אבל אני מרגישה שאני נלחמת נורא קשה. כל הזמן צץ משהו. אף פעם אי אפשר פשוט לנוח ולהנות מהקשר.

אמרתי לבובי שאני יודעת שגם בי יש המון חסרונות. כל העולם מציג את זה כאילו הוא לא ראוי לי, בזמן שאני מתפקדת נפלא, אבל זה לא נכון. אני יודעת שגם הוא צריך להתמודד עם זה שאני אימפולסיבית, עם זה שאני דביקה בציבור למרות שהוא ביקש ממני כבר מליון פעם לא לעשות את זה, עם זה שאני כל הזמן צריכה חיזוקים ועם עוד אלף ואחד דברים. אני יודעת שגם איתי לא קל להיות.

אמרתי לו שאני מבינה ומכבדת את זה שקשה לו להזיז את התחת, אבל שאני לעולם לא אוכל להשלים עם זה. הסברתי לו שאני כבר לא יכולה לעמוד בזה. שמבחינתי, לא בקטע של אולטימטום או איום, אלא בקטע של ראיית המציאות: הקשר הזה פשוט ייגמר, אם הוא לא יתחיל להזיז את התחת. הסברתי לו שאין אופציה שלישית.

אמרתי לו שאני לא חושבת שיש רק חסרונות בקשר שלנו. אם היו רק חסרונות - אני מן הסתם הייתי קמה והולכת. אני יודעת שיש לנו גם יתרונות עצומים. אמרתי לו את האמת: שכשאני בין הידיים שלו יש לי הרגשה מופלאה של שיבה הביתה, הרגשה כאילו אני במקום שהכי נכון לי והכי טוב לי להיות בו, שאני אוהבת את זה שהוא מסוגל להכיל אותי ולקבל אותי כמו שאני, שאני אוהבת את החום והרוך שהוא מעניק לי, שאני מרגישה שאנחנו משפיעים זה על חיי זו, מגדלים אחד את השניה, מפנקים אחד את השניה ועוד המון דברים טובים. אמרתי לו שאני לא רוצה לקום וללכת. אני רוצה להיות איתו, אבל כמה דברים חייבים להשתנות.

אמרתי לו שאני שונאת לעשות לו כל יומיים שיחת "יחסינו לאן." אני לא רוצה להיות הבחורה שעושה לחבר שלה שיחת "יחסינו לאן" כל יומיים. הסברתי לו שכשאני עם אנשים אחרים - אני רוב הזמן מחייכת, שמחה ועליזה, ואילו כשאני מדברת איתו ועושה לו שיחת "יחסינו לאן" - אני מרגישה כמו כלבה שמעיקה עליו ואם אני לא מדברת איתו על הדברים שמציקים לי כשאנחנו מדברים - הם יושבים לי בבטן ומכבידים עליי.

בובי הסביר לי שהוא לא רוצה בשום פנים ואופן לאבד אותי, שהקשר שלנו זה הדבר שהכי חשוב לו בעולם ושהוא רוצה לגרום לי אושר. הוא אמר שבעיית העצלות אצלו היא מאד גדולה ומאד שורשית, אבל הוא יעשה כל מה שהוא יכול, כדי להשקיע יותר. שוב ושוב הוא הבהיר לי עד כמה הוא רוצה להיות איתי, עד כמה אני עושה לו טוב, עד כמה הוא לא יכול לחיות בלעדיי ועד כמה הוא רוצה לעשות לי טוב.

אחר כך דיברנו קצת על דברים אחרים וסיפרתי לו שיש לי תור לאורתפד היום בעשר בבוקר. בובי הציע לבוא איתי לשם ולחכות איתי לתור. זה היה ממש מתוק מצידו. היום נפגשנו בתשע וחצי בתחנה המרכזית, הלכנו ביחד בערך עשרים דקות ברגל למרפאה וחיכינו ביחד עוד איזה רבע שעה. הוא יצא ממש מתוק. 

אני כל כך מקווה שהדברים יימשכו ככה. אני אוהבת אותו כל כך. אני רוצה להיות איתו. אני לא רוצה שנאבד אחד את השניה. הוא המתוק שלי.

אל תתביישו להגיד "לידי לא מעשנים."

שלכם,

נונה.