היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,
הרבה פעמים אני מרגישה בקיבוץ בדידות עמוקה. הסיבה לכך היא פשוטה - אין לי שם חברים. לפעמים אני יושבת עם החבר'ה ויש צחוקים ושיחות על נושאים כלליים, אבל לא מצאתי אפילו לא אדם אחד בקיבוץ לפתוח בפניו את ליבי. זה לא שלא ניסיתי. ניסיתי ועוד איך אבל שוב ושוב קיבלתי את ההרגשה שהאנשים שאיתם ניסיתי לדבר על חיי - לא התעניינו בדבריי ואלו שכן התעניינו - עשו זאת רק לשם הרכילות והחטטנות ולא כי באמת אכפת להם ממני.
אני מכירה הרבה אנשים שלא מטריד אותם, אם הם לא מוצאים חברים אמיתיים במסגרת בהם הם נמצאים. לסמיילי, למשל, אין בכלל חברים בטכניון וזה לא מפריע לו מפניי שיש לו הרבה חברים טובים בעירו. הוא אמר לי כמה פעמים, שהוא הולך אל הטכניון רק בשביל ללמוד וכל עוד יש לו מדי פעם עם מי להעביר שיחה בטלה - לא מפריע לו שהוא פוגש את חבריו רק בסופי השבוע, כשהוא חוזר לעירו ולביתו.
לי, לעומת סמיילי ולעומת שאר אנשים כאלה, מאד קשה עם העובדה שלא מצאתי במקום השירות שלי חברים. הריי אחת המטרות שלי, כשהחלטתי על שירות לאומי, היא להצליח שם בקטע החברתי. המטרה לא הייתה רק להצליח בגן הילדים וזהו.
מעציב אותי לחזור משיעור נהיגה ושאף אחד לא ישאל אותי איך הלך. מעציב אותי לחזור מיום בגן ושאף אחד לא ישאל איך הלך בעבודה ומעציב אותי שאף אחד לא מתגעגע אליי או חס בחסרוני כשאני חוזרת הביתה לסופי שבוע, או כשאני מחליטה שלא לשבת עם החבר'ה ימים שלמים. פעם הייתי חולה אז חזרתי הביתה ביום רביעי בבוקר, במקום ביום חמישי אחר הצוהריים ואף אחד לא שם לב. אגב, אני היחידה שחוזרת הביתה כל סופשבוע.
והקשר עם המטפלות האחרות בגן? יחסי עבודה בלבד. גם הן בניהן לא חברות הכי טובות, אבל יש בנהן ידידות כלשהי. לפעמים, כשהילדים ישנים ואין מה לעשות שקשור לעבודה מלבד לשבת בגן ולחכות שהילדים התעוררו, אז כל המטפלות יושבת ביחד על כוס קפה ומתעדכנות זו בחיי זו. הן לא מערבות אותי בזה. דווקא השעות האלה של המנוחה, יותר קשות לי מהשעות שבהם מתרוצצים אחר הילדים, בגלל שבשעות האלה אני לא מרגישה בדידות.
ועוד בקשר לעבודה: דווקא השתפרתי מאד, לפחות לפי דעתי, אבל המטפלות האחרות ובמיוחד אחת ספיציפית מהן, ממשיכות לתת לי הרגשה כאילו אני לא עובדת איתן אלא בשבילן. קצת נמאס לי כי אני לא מבינה למה הן אמורות להתנהג כמו בוסיות. הריי כולנו עושות את אותה עבודה. נכון, היה לי קשה ללמוד את העבודה בהתחלה. נכון, היה צורך להעיר לי המון וגם היום יש בהחלט מקום להערה פה ושם, אבל בכל זאת. למשל, כשצריך שמטפלת אחת תחליף חיתולים, מטפלת אחרת תשחק עם הילדים ומטפלת אחרת תנקה - שואלים כל אחת מה היא מעדיפה. אני היחידה שפשוט קובעים בשבילה.
אני יודעת שבאיזשהו מקום אני סתם קוטרית. סך הכול התנאים בקיבוץ נפלאים. הקיבוץ מדהים ביופיו, ירוק ופורח ומקסים. לפעמים אני שואפת את האוויר נטול הפיח עמוק לריאותיי ומודה לאל על הזכות שנפלה בחלקי לחיות במקום כזה. אני אוכלת שלוש ארוחות טובות ביום שלא אני צריכה להכין, במכבסה מכבסים את בגדיי ואפילו מקפלים אותם, יש לי הזדמנות להכיר אנשים שונים ומגוונים (למשל מתנדבים מכל מני ארצות בעולם), יש לי חדר נחמד עם טלווזיה שהבאתי מהבית ויש גם בקיבוץ אחלה מזג אוויר. מלבד זאת, אני אוהבת את הילדים בגן בכל ליבי ונשמתי. בשיא הרצינות ובלי צחוקים, אני מאד מאד מאד קשורה לילדים האלה וגם הם אוהבים אותי, לפחות רובם.
אגב, ביום ראשון מצטרפת לקיבוץ בת שירות חדשה. היא הולכת להיות איתי בחדר. בחודש האחרון חייתי בדירה עם מישהי נוספת, אבל לכל אחת מאיתנו היה חדר לבד. עכשיו אני הולכת לחלוק, בפעם הראשונה בקיבוץ, את חדרי עם מישהי. אני מבועתת מפחד - גם בגלל הפרעת השינה שלי אבל בעיקר בגלל שעכשיו לא יהיה לי את מקום המפלט שלי. אם יעבור עליי רגע קשה - אני כבר לא אוכל ללכת לחדר, לסגור את הדלת ולהיות בפרטיות שלי. אני מאד מקווה שהיא בחורה נחמדה ושיהיה בסדר. אני לא יודעת עליה כלום.
אני מתה על הפוסט הזה.
יצא לי לחשוב בימים האחרונים (כן, בקיבוץ יש לי המון זמן לחשוב) על למה בעצם אני כל כך אוהבת סקס. מה גורם לי כל כך להתמכר אליו מעבר לסיבות המובנות מאליהם של הנאה וסיפוק החרמנות. למה כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי להתנזר ובכל זאת לא עמדתי בזה, למה התחרמנתי עם אנשים שידעתי שיזיק לי להתחרמן איתם, או למה כשאני יוצאת עם מישהו - אני מוצאת את עצמי במיטה איתו כבר בפגישות הראשונות. מה כל כך בוער לי? אלו 10 המסקנות שהגעתי אליהם:
1. אני אוהבת להרגיש מיוחדת. כשאני בין זרועותיו של מישהו, אני הכי מיוחדת לו ברגעים האלה. מישהי שהוא ממקד בה את כל תשומת ליבו.
2. אני אוהבת מגע. אני נוהגת לחבק המון גם את החברות שלי, גם את הידידים שלי שאני כלל לא נמשכת אליהם, גם את המשפחה שלי. המגע נורא חשוב לי. אני חושבת שזו דרך מאד חשובה לתקשר עם אנשים.
3. זה משהו שאני יודעת שאני עושה טוב. בלי להתנשא, קשה למצוא מוצצת טובה ממני. אני יודעת בדיוק איך לגעת ואיפה לגעת, אני יודעת בדיוק מה מטריף גבר. זו הרגשה מאד טובה לדעת שגרמתי למישהו עונג.
4. אני אוהבת לאבד שליטה בסקס. בחיי היומיום שלי מאד חשוב לי כל הזמן לשלוט בהכול. בזמן סקס, אני סופסוף יכולה להרפות. זאת הסיבה שאני נוהגת גם לשחק משחקי שליטה עם הפרקנרים שלי.
5. לא צריך להתאמץ למצוא נושאי שיחה, לא צריך לחשוש שפתאום תהיה שתיקה מביכה, לא צריך לפחד שפתאום הוא יחשוב שאני משעממת. סקס זה משהו שנורא קל לברוח אליו.
6. לצערי, יש לי הערכה עצמית דיי נמוכה. הרבה פעמים הרגשתי שאני לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק מצחיקה כדיי שמישהו ירצה להיות במחיצתי בלי קטעים מיניים.
7. זה כיף לעשות סקס.
8. אני בחורה חרמנית.
9. אני בחורה חרמנית.
10. אני בחורה חרמנית.
הוא העלה הוכחות משכנעות לכך שהוא הומו. האם זה נכון?
העלתי 10 קילו בשנה וחצי האחרונות. 6 מתוכם מאז שהגעתי לקיבוץ (הגעתי לקיבוץ לפניי פחות משלושה חודשים! מי לעזאזל משמין 6 קילו בתקופה קצרה כזו?) זה בגלל שהילדים בגן אוכלים מספר רב של פעמים ביום ואז אני לא מתאפקת ואוכלת יחד איתם. בנוסף, יש תמיד בחדר האוכל אחלה ארוחת ערב שקשה לוותר בה על פריטים מסוימים ובנוסף, כל פעם שאני יושבת עם החבר'ה על קפה - מישהו מוציא עוגיות/וופלים/משהו אחר משמין עד אימה. מסתבר שלא רק אני אלא כל המתנדבים בקיבוץ, בלי יוצא מהכלל, השמינו.
בהתחלה השליתי את עצמי שהבגדים שלי התכווצו בכביסה. כשנוכחתי לדעת שאפילו חולצות שלא לבשתי חודשיים ולפיכך לא כובסו בחודשיים האחרונים נהיו פיציות עליי - אז התחלתי באמת לחשוד. בכל מקרה, אפילו בגדים שהיו גדולים עליי - נהיו קטנים מדי. כל פעם שאני מורידה את המכנסים שלי כדיי להחליף לפיז'מה - אני מגלה שהמכנס עשה לי סימנים אדומים בבטן.
אוף, מה אני אעשה? איך עושים דיאטה בתנאים כאלה בקיבוץ?
הקומיקס הזה ממש הצחיק אותי. יש לו עכשיו בבלוג גם רשימות חדשות. לכו לראות.
תשמרו על עצמכם ואל תשכחו להגיד "תודה" לנהג האוטובוס לפני שאתם יורדים.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
