היי לקוראיי,

הייתי היום אצל הקוצ'רית שלי. הייתה לי איתה פגישה מאד חשובה. הגעתי אליה, התיישבתי מולה אוחזת בכוס התה שהכינה לי, ומיד התחלתי לשפוך את ליבי. אמרתי לה שבזמן האחרון לא טוב לי. ניתן אפילו לומר שרע לי. זה לא קשור לאירועים חיצוניים ספציפים. מדובר בתחושה פנימית. תחושה שנמאס לי מהכול. שאין לי כוח להשקיע בכלום. שלכלום אין משמעות.

סיפרתי לה על המצב עם אמפטי. שנחמד לי נורא בקרבתו, אבל שהוא לא עושה לי פרפרים בבטן. סיפרתי לה על שיחה שהייתה לי עם ידידי דידי. דידי אמר שהוא מתחרפן ממני. הוא אמר שהוא מבין שאני לא מחפשת כרגע את אהבת חיי והוא מבין שאני לא מחפשת כרגע להתחתן, אבל שהוא חושב שההתפשרות שאני עושה בנוגע לאמפטי גדולה מדי. הוא אמר שהוא מבין שאמפטי הוא בעל לב זהב ומתייחס אליי מאד יפה, אבל שעדיין מגיע לי יותר. מגיע לי מישהו שגם יתייחס אליי יפה וגם שהיו לי רגשות אליו. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא צודק.

האמת היא שהקשר עם אמפטי הוא מאד נוח לי. נוח לי שיש מישהו שמתקשר אליי כל יום, נוח לי שיש מישהו שנפגש איתי בכל סופשבוע וסופשבוע, נוח לי מישהו שמרעיף עליי חום, ואתם יודעים מה? נוח לי שיש לי מישהו קבוע לשכב איתו, וכך לא לשכב עם גברים מזדמנים. נוח לי. אבל זה הכול. אני לא מתרגשת כשאני רואה אותו, אני לא מתגעגעת כשאני לא לידו, אני בכלל לא מקדישה לו מחשבה. זה לא שבימים האחרונים שקלתי להתקשר אליו ואז החלטתי שלא. זה אפילו לא עלה על דעתי. הוא פשוט לא מעסיק אותי. כל פעם שהוא מתקשר ואני רואה את שמו על צג הפלאפון שלי, אני מתמלאת רגשות אשמה על כך שלא חשבתי עליו כל היום ועל כך שלא התקשרתי אליו כל היום, ואז אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אתקשר.

אין לי כוחות להשקיע בקשר עם אמפטי. אני מרגישה שאין טעם. זה בכל מקרה ייגמר מתישהו. נזכרתי במשהו שסמיילי אמר לי בפרידה שלנו. הוא אמר שאחת הסיבות לכך שהוא רוצה להפרד, היא שכל הזמן יש לו הרגשה שמתישהו זה ייגמר. בזמנו לא הבנתי על מה הוא מדבר. אמרתי לו:"אבל כל קשר מסתיים מתישהו." והוא אמר:"נכון, אבל אני רוצה שבזמן שאני בתוך הקשר - שאני ארגיש שהוא לא יסתיים לעולם." היום אני מבינה שגם אני צריכה את זה. לא בא לי לתת את גופי ונפשי למישהו, בידיעה ברורה שבקרוב זה יסתיים. לא בא לי. אני אומנם לא מפתחת רגשות לאמפטי, אבל אני כן הולכת ומתרגלת אליו. אני לא רוצה להיות עם מישהו רק בגלל ההרגל.

אמרתי לקוצ'רית שאני זוכרת שהיא אמרה לי בפגישתנו הקודמת - שכבר התנסיתי בקשרים בהם הרגשתי ברקים ורעמים ואחר כך הכול התפוצץ לי בפרצוף. אני זוכרת שהיא אמרה שאולי כדאי לי להתנסות בקשר עם מישהו שמעריץ אותי, ואני רק מכבדת אותו. אמרתי לה שחשבתי על זה והגעתי למסקנה קיצונית. זו האמת. כמובן שעדיף שהרגשות יהיו הדדיים, אבל אם תינתן לי הבחירה בין להיות עם מישהו שלו יש רגשות יותר חזקים אליי, או להיות עם מישהו שלי יש רגשות יותר חזקים אליו - אני מעדיפה להיות זו עם הרגשות היותר חזקים, מהסיבה הפשוטה שמדהים להרגיש כך.

נתתי לה כדוגמא את הקשר עם גוליבר. זו אפילו לא הייתה זוגיות אלא יזיזות, וזה קשר שממנו הכי נפגעתי בעולם כשניתקנו קשר, וגם עכשיו אחריי כמעט חצי שנה קשה לי, ובכל זאת אני לא מתחרטת לרגע שהייתי בקשר הזה. כי הרגעים האלה, שבהם הייתי בין הידיים של גוליבר, היו מדהימים. כל ההתרגשות האינסופית הזאת. כל הפרפרים בבטן. כנ"ל לגביי י אקסי. הקשר איתו נמשך רק חודש וחצי, והוא היה כרוך בקשיים עצומים בגלל ההוסטל של האוטיסטים, אבל זה היה שווה את זה. אחריי הפרידה התפרקתי לחתיכות קטנות ולקח לי בערך שנה להתגבר על י ובכל זאת זה היה שווה את זה. ל-י היו לי רגשות מאד חזקים ולכן הרגעים שביליתי במחיצתו היו הכי מדהימים בעולם. 

עוד דבר שגרם לי להתנער בקשר לאמפטי, זו שיחה עם פ. אני ו-פ דיברנו שלשום במסנג'ר, בפעם הראשונה מאז אמר לי שהוא לא רואה בי פוטנציאל לקשר רציני, בגלל ההפרש גילאים. התכתבנו בערך חצי שעה. הוא סיפר לי שלא מזמן החלים משפעת ושאל אותי לגביי העבודה ולגביי אמפטי. סיפרתי לו שכנראה לא הולכים לפטר אותי (פירוט בהמשך הפוסט על כך) וסיפרתי לו על מה שקורה עם אמפטי. היה מוזר להתייעץ עם פ לגביי אמפטי. בכל מקרה, התכתבנו והתכתבנו ואז פ היה חייב ללכת. אחריי ההתכתבות שמתי לב ששיחה במסנג'ר עם פ - מרגשת אותי יותר מבילוי של שעות עם אמפטי. את פ פגשתי רק פעמיים בחיים והוא עושה לי פרפרים בבטן, פי מליון יותר ממה שאמפטי עושה לי. אני לא מאוהבת בו או משהו, כי בכל זאת פגשתי אותו רק פעמיים בחיים, אבל פ יותר חשוב לי ממה שאמפטי חשוב לי, למרות שעם אמפטי אני יוצאת כבר כמה שבועות. זה בהחלט מעיד על משהו. בכנות - אם פ היה רואה בי פוטנציאל לקשר רציני, זה היה הרבה יותר מרגש אותי מזה שאמפטי רואה בי פוטנציאל לקשר רציני.

הגעתי למסקנה שאני צריכה להפרד מאמפטי. מגיע לי משהו טוב יותר. מגיע לי קשר משמעותי יותר. נמאס לי סתם להעביר את הזמן במחיצתו. גם ככה אני מרגישה שכל הזמן אני רק מעבירה את הזמן. נורא משעמם לי לאחרונה. אני מוצאת את עצמי הולכת לישון מרוב שיעמום. אני מוצאת את עצמי מסתכלת על השעון ואומרת לעצמי:"שיט, עכשיו רק שלוש בצוהריים. אולי אני אלך לישון עד שבע בערב כדיי להעביר כמה שעות?" אתמול בלילה, למשל, ישנתי חמש עשרה שעות. משמונה בערב עד שתיים עשרה בצוהריים ובכל זאת בשלוש שקלתי שוב ללכת לישון, רק כי לא היה לי שום דבר לעשות. אין לי כמעט תחביבים, מלבד ישרא בלוג.

גם בעבודה אין לי כוח להשקיע. הבוס שלי לא יכול לעצמו לפטר אותי בשום פנים ואופן, כי הייתה התפטרות פתאומית של עובדים, והוא נותר עם מחסור גדול במוכרים. אין לו ברירה אלא לתת לי לעבוד במשרה מלאה. כשאני בחנות ואין אנשים, אני מוצאת את עצמי קוראת בבלוגים החביבים עליי (זה לוקח לי רק כמה דקות למרות שאני מנויה ביותר מארבעים בלוגים. זה מהסיבה הפשוטה שאני קוראת מאד מהר ולרוב רק בסביבות ארבעה-חמישה בלוגרים מעדכנים ביום) ואחר כך בוהה באוויר מרוב שיעמום. כל הזמן משעמם לי. גם בבית וגם בעבודה. אין לי כוח להשקיע בכלום.

גם ביחסים שלי עם ההורים שלי אין לי חשק להשקיע. פעם הייתי הולכת איתם כל שבוע-שבועיים לפסיכולוגית שלהם. הפסקתי ללכת. אין לי כוח או חשק לשבת איתם מול הפסיכולוגית. אני וההורים שלי במילא אף פעם לא נהיה קרובים. נמאס לי מהם לגמרי. אני מסתגרת בקומה שלי כשאני בבית. לפעמים עוברים ימים שלמים מבלי שאראה אותם, כי אנחנו לא באותה קומה. היום החלטתי בכל זאת לצאת מהקומה כדיי לראות טלווזיה בסלון, כי שם יש ממיר של הוט, ובקומה שלי אין. אחריי שישבתי בסלון - נראה לי שיצטרכו לאשפז אותי בבית חולים לחולי נפש, כי כמעט יצאתי מדעתי. אימא שלי לא הפסיקה לצרוח לרגע. למעשה, גם אבא שלי והאחיות הקטנות שלי לא הפסיקו לצרוח. ככה הם מתקשרים. בצרחות. כל הזמן בצרחות והיסטריה. אימא שלי היסטרית במיוחד. זה פשוט נורא הלחץ שנובע ממנה. היא תמיד הייתה כזו ואני לא יכולה להיות בקרבתה יותר. למשל, הטלפון צלצל היום והם לא מצאו את המכשיר. לאיזו היסטריה הם נכנסו! השם ישמור! צרחות איומות, פאניקה מוחלטת. אני לא מבינה את ההיסטריה הזאת. מקסימום הבנאדם שהתקשר, יחשוב שאנחנו לא בבית ויתקשר שוב בהמשך היום. מה יש פה להיות בהיסטריה? אני רואה איך אימא שלי משפיעה על האחיות שלי. גם הן בהיסטריה כשהן מדברות עם ההורים שלי. כשהן מדברות עם חברות שלהן, הן מתנהגות בצורה אחרת לגמרי, הרבה יותר בשלווה, אבל הם התרגלו שהההורים שלי צורחים עליהן והן צורחות בחזרה.

כדיי להמנע מכל הצרחות וההיסטריה הזאת, אני מסתגרת בקומה שלי, שאגב מטונפת לחלוטין. גם בנקיון אין לי חשק להשקיע. יש פה אבק בכל מקום, הקומה מסריחה לגמרי ולפני כמה ימים ראיתי ג'וק. אין לי כוח לנקות. זה ממש מגעיל אבל לא אכפת לי מספיק כדיי לקחת יוזמה ולטאטא קצת או להעביר סמרטוט. אני ממש חיה בזוהמה.

על הגיינת הגוף שלי תמיד מאד הקפדתי, אבל לאחרונה אני מתקלחת פחות ופחות. חשבתי שזה רק בגלל החורף (הריי אנשים תמיד מתקלחים פחות בחורף מאשר בקיץ), אבל הפגישה היום עם הקוצ'רית גרמה לי להבין שגם זה שאני מתקלחת פחות, קשור לזה שאין לי כוח להשקיע בכלום, ולכן אני גם לא משקיעה בזה. חוצמזה, אם אני רוצה מים חמים - אני צריכה לבקש מההורים שלי שיפעילו לי אותם ואז זה גורר היסטריה וצרחות, שאני מעדיפה להמנע מהם.

הכול נראה לי סתמי. הכול נראה לי חסר משמעות. גם בחברים האפלטונים שיש לי - אני מוצאת את עצמי פחות ופחות משקיעה. קשה לי. אני מפחדת שהם ייצאו מהחיים שלי, ולכן רואה פחות טעם להשקיע. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שכתבתי כבר כמה וכמה פעמים על כך, שקרה לי שוב ושוב שפגשתי אנשים מדהימים שהרגשתי כלפיהם חיבור חזק, שהפכנו לחברים מאד טובים ואז שבשלב מסוים הם נעלמו לי מהחיים. לפני חודש בערך הכרתי את מימי. הפכנו לחברות מאד טובות ומאד קרובות מאד מהר. אני באמת אוהבת אותה והיא באמת אוהבת אותי, אבל אני מפחדת להקשר יותר מדי. זכורים לי היטב דוגמאות למקרים בהם נקשרתי ואז התרסקתי. ג זו דוגמא מעולה. היינו פעם חברות כל כך טובות ועכשיו הקשר בננו ניתק לחלוטין.

האמת שגם בקשרים אפלטונים אני מאמינה באותה תורה כמו בקשרים הרומנטיים (ראו פסקה חמישית). אני חושבת שאם חברות הייתה משמעותית, אז היה שווה להכנס לתוכה, גם אם היא תגמר יום אחד. אני למשל לא מתחרטת על החברות עם ג. אני חושבת שהחברות הזאת נתנה לי המון. אחריי שניתקנו קשר ג נורא פגעה בי, כששכבה עם גוליבר, אבל אני חושבת שהפגיעה הזאת הייתה שווה, בגלל שבאמת חלקתי עם ג רגעים מדהימים והיא עזרה לי להגיע לתובנות חדשות. אז אני מנסה להתגבר על הפחד וכן שומרת על חברות קרובה עם מימי, כי אני חושבת שזה שווה את זה, אבל אני עדיין מפחדת. אני יודעת שככל שאקשר יותר - יהיה לי קשר יותר אם נפסיק יום אחד להיות חברות.

סיפרתי גם לקוצ'רית שנמאס לי כבר להיות מודאגת כל הזמן בגלל כסף. המשקפיים שלי ממש מתפרקות. המסגרת הרוסה, העדשות שרוטות. כל שבוע אני הולכת לתקן את המשקפיים. כל שבוע איזה בורג יוצא מהן, הן עקומות ללא תקנה וגם הצבע מתקלף מהם. הציעו לי אופציה ממש מגניבה של עדשות ששמים בלילה ואז כשמתעוררים בבוקר לא צריך עדשות או משקפיים כל היום. הדוגמא הטובה ביותר זו הטענת פלאפון. כך עובדות העדשות האלה. אם אשים אותם בלילה - אראה טוב ביום. אם לא - אז לא. אני מתה ללכת על זה, אבל במקרה שלי, זה עולה 3600 שקל שזה סכום שאין לי. אגב, אני ממש גאה בעצמי על כך שהתאפסתי על עצמי מבחינה כלכלית, והפסקתי לבזבז על לקנות אוכל בחוץ וכדומה. נראה שאני אצליח להגיע למשכורת הקרובה, מבלי להיות במינוס גדול. הבעיה היא שאני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד. אני חייבת להמשיך לעבוד בחנות או למצוא עבודה חדשה מיד, או כמובן לחכות שיפטרו אותי ואז להתחיל עבודה חדשה מיד.

סיפרתי לקוצ'רית שלאחרונה אני נכנסת לבולמוסים של אכילה. אני נכנסת למטבח, חוטפת מכל הבא ליד ומתחילה לזלול. מנסה לעשות משהו שיגרום לי עונג. מנסה להרגיש קצת שליטה. מנסה למלא את הריקנות בתוכי.

סיפרתי לקוצ'רית את כל מה שכתוב בפוסט הזה. לקוצ'רית היה מה להגיד על כל דבריי. היא אמרה שזה באמת נשמע שאני מרגישה ריקנות. קודם כל, היא אמרה שזה חשוב שאני מצליחה לשים לב לזה, כי יש אנשים שמסתובבים עם התחושה הזאת ולא יודעים להגדיר את הדברים. דבר שני, היא אמרה שתחושת ריקנות וחיפוש משמעות זה משהו שרוב האנשים חווים. בנוגע לשעמום - היא אמרה שחשוב שאמצא תחביבים, אולי באמצעות בנק הזמן ובנוגע לעבודה - היא אמרה שזה נשמע כאילו אני לא ממצה את עצמי בעבודה. שאני שם רק בגלל הכסף ונראה שאני אדם שצריך להרגיש שהוא עושה משהו משמעותי. בנוגע לנקיון - הקוצ'רית אמרה שכדאי לי בכל זאת להקדיש קצת מאמץ ולנקות, כי סביבה נקיה תגרום לי להרגיש יותר טוב מבפנים.

הקוצ'רית אמרה שבדברים מסוימים בהחלט נראה שאני לוקחת שליטה. למשל זה שאני מקפידה לא לבזבז כסף, אחריי שנים בהם הייתי מבזבזת מדי יום ביומו. למשל זה שאני לא מתקשרת ל-פ ומנסה לשכנע אותו לתת לנו עוד הזדמנות, כי אני יודעת שהוא כבר עשה את הבחירה שלו. היא אמרה שמגיע לי כל הכבוד בנוגע לכסף ובנוגע ל-פ.

לפי דעת הקוצ'רית, כדאי לי לשקול שוב את רצוני להיות גננת. היא אומרת שכל התחום של עריכה לשונית, קלדנות ודברים שקשורים להבעה וכתיבה - מאד מתאימים לי. היא נתנה דוגמאות לכל מני עבודות. למשל לשבת בבית משפט ולכתוב את דבריי הנוכחים. היא אמרה שהיא חושבת שזה מתאים לי, בגלל הצורה בה אני מדברת ומתנסחת. היא נתנה כדוגמא את זה שסיפרתי לה על השיחה עם פ, והצלחתי להעביר לה מסר ברור, וזו לא הפעם הראשונה שאני מצליחה לעשות את זה. היא אמרה ששווה לי ללכת על תחומיי החוזק שלי. נראה שכל מה שקשור לדברים מילוליים - נמצא אצלי בדם. היא צודקת בנוגע לזה.

הקוצ'רית אמרה שאולי היא טועה, אבל נראה לה שאני שוקלת ללמוד חינוך מהסיבות הלא נכונות. שאני שוקלת את זה כי אני אוהבת ילדים, וכי אני רוצה איזה חוויה מתקנת על הילדות שלי, אבל לא נראה לה שזה מספיק כדיי ללמוד חינוך. כדיי לעסוק בחינוך צריך להקדיש את כל כולי לילדים. לא נראה שאני עושה את זה. אני כן מקדישה את כל כולי לכתיבה והבעה. היא צודקת בכך שקריאה וכתיבה תופסים חלק עצום בחיים שלי. יש הרבה תחומים שקשורים לכתיבה. אני לא חייבת לעסוק בכתיבה כעיסוק צדדי. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות סופרת, אבל ידעתי שאצטרך מקצוע נוסף. ספר כותבים שנים ובנתיים צריך לשלם שכר דירה, אז הנחתי שהמקצוע הנוסף צריך להיות לא קשור לכתיבה. רק עכשיו אני חושבת על זה שכתיבת ספרים, זה לא המקצוע היחיד שעוסק בכתיבה. גם להיות עורכת לשונית, או תקצירנית או קלדנית או עיתונאית או עוד אלף ואחד דברים, אלו מקצועות שעוסקים בכתיבה.

כדיי להעניק לחיי משמעות, ולהפסיק להרגיש כל כך הרבה ריקנות - אני צריכה להרגיש שאני לא מבזבזת את הזמן שלי. שאני שולטת בחיים שלי, במקום שהם ישלטו בי. להפסיק ללכת על ברירות מחדל. לעשות יותר דברים כי אני רוצה ולא רק כי אני חייבת. לבחור בדברים במקום לתת להם לבחור בי. השאלה רק איזה פתרונות אמצא באופן מיידי. אני רוצה להפחית את הריקנות שבתוכי כמה שיותר מהר.

למישהו יש עצה בשבילי?

שלכם,

נונה.

היי לכל הקוראים ושבת שלום למי שקורא את הפוסט בשבת,

אתמול שברתי את השיא שלי במספר הפעמים שבו עשיתי סקס בלילה אחד. אני ואמפטי שכבנו שש פעמים בלילה אחד. שש! כל הכבוד לו. פעם אחריי פעם הזדיינו ופעם אחריי פעם, כשנתתי לו חיבוק או נצמדתי אליו, שוב עמד לו. אני זוקפת את זקפתו גם לזכותי וגם לזכותו. לזכותי, כי אני חושבת שאני סקסית. לזכותו, כי נראה לי שלרוב הגברים לא היה עומד כל כך הרבה פעמים בלילה אחד, ולא משנה עד כמה הבחורה סקסית.

אני ואמפטי סיכמנו שאני אבוא אליו, אניח אצלו את הדברים שלי ואז שנצא עם חברים שלו. לאחר מכן הייתי אמורה לישון אצלו. מלבד חפצים אישיים כמו מברשת שיניים ומברשת שיער, הבאתי איתי גם בייבידול סקסי בטירוף. אמפטי חיכה לי בתחנה כשירדתי מהאוטובוס, כדיי ללוות אותי לביתו. שננו ממש שמחנו לראות אחד את השניה והתנפלנו זה על זו בחיבוקים ענקיים. הלכנו לבית שלו ויצא לי להכיר את אימא שלו. אישה חמודה וחייכנית.

היינו אצלו בחדר ודיברנו וצחקנו והתנשקנו, כשחבר שלו שלח לו הודעה, שבסוף היציאה הקבוצתית מבוטלת. אני ואמפטי שקלנו לצאת רק שננו, אבל בסופו של דבר החלטנו להעביר ערב ביתי ביחד ואז לאכול למחרת ארוחת בוקר בבית קפה. היה פשוט קפוא בחוץ. מזג האוויר ממש לא עשה חשק לצאת מהבית.

ככל שהשעות חלפו - התמזמזנו יותר ויותר. לאמפטי אין כמעט נסיון, אבל הוא הציב לעצמו מטרה ללמוד מה הדברים שמענגים אותי, ואז לעשות אותם על הצד הטוב ביותר. הוא ממש עשה על הגוף שלי ניסוי וטעיה, עד שלמד על כל הנקודות הרגישות ואיך בדיוק אני אוהבת שנוגעים בי. הוא יצא מלך. בשלב מסוים אמרתי לו לעצום עיניים ועברתי לבייבידול. ברגע שאמפטי ראה אותי עם הבייבידול, הבייבידול לא נשאר עליי יותר משתיי דקות. המשכנו להתמזמז ואז אפמטי שם קונדום ושכבנו. אמפטי פישל בפעם הראשונה. הוא גמר רגע אחריי שנכנס לתוכי. הוא התנצל שוב ושוב אבל אני הרגעתי אותו. כעבור כמה דקות הוא היה מוכן שוב לפעולה. הוא לא פישל שוב. באף אחת מחמש הפעמים הבאות.

היינו תמימים כשחשבנו שנוכל לישון יותר משעה-שעתיים. אני ואמפטי פשוט לא מסוגלים לשכב באותה מיטה, מבלי להתחיל לגעת אחד בשניה. שוב ושוב ושוב. ממש נהנינו. בבוקר הלכנו לבית קפה ואכלנו ארוחה טובה. יותר מאוחר גם חבר שלו הצטרף אלינו, והיה ממש נחמד. 

הקוראים הקבועים בבלוג בוודאי זוכרים שהיו לי התלבטויות בקשר לאמפטי. שחששתי שהוא לא עושה לי מספיק פרפרים בבטן ושחששתי שאני לא מתגעגעת אליו מספיק כשהוא לא בקרבתי. להפתעתי, הדברים האלה הולכים ומשתנים. אני מוצאת את עצמי חושבת עליו יותר מבעבר. אני לא חושבת עליו יומם וליל, כמו שהיה במקרים בהם פיתחתי רגשות מאד חזקים לפרטנרים שלי, אבל אני כן מהרהרת בו מדי פעם. 

הקוראים הקבועים בבלוג בוודאי גם זוכרים שמההתחלה חשבתי על אמפטי שהוא נחמד, חביב וחמוד, אבל שאם היינו מתאהבים בכל אדם נחמד, חביב וחמוד - זה היה עולם מוזר. לאחרונה אני שמה לב שיש בו תכונות גם מעבר לתכונות הבסיסיות, שכל בחורה תרצה. אני שמה לב אצלו ליותר ויותר דברים, שלי ספציפית הם מאד מתאימים. למשל זה שהוא מאד ליברלי, ולכן לא שופט אותי בגלל ההיסטוריה המפוקפקת שלי עם גברים. למשל זה שהוא בנאדם חם ואוהב ולכן הוא מציף אותי בחיבוקים ובחום. למשל זה שהוא לא מנסה להשתלט עליי בשום צורה.

כמו שכבר ציינתי בפוסטים האחרונים, אני לא מחפשת כרגע להתחתן. זה נכון שאני לא מרגישה שאני עומדת להתאהב באמפטי עד מעל האוזניים, אבל אני לא צריכה שכל מי שאצא איתו עכשיו יהיה אהבת חיי. הוא בחור מתוק, הוא מתייחס אליי מאד יפה ומאד נחמד לי בקרבתו. למה שאני אוותר על ערבים נחמדים בחברת מישהו?

עוד דבר שהטריד אותי, זה שחששתי אמפטי תופס את הקשר הזה בצורה הרבה יותר משמעותית ממני. יש לי הרגשה שהוא כן מפתח רגשות חזקים יותר משלי, ויש לי הרגשה שהוא כן בונה על קשר ארוך טווח. בתחילה מאד חששתי לפגוע בו. אני בהחלט יודעת מה זה להיות במקום שלו. שוב ושוב קרה לי במהלך חיי שאני פיתחתי רגשות יותר חזקים מאשר שבחורים פיתחו אליי, שוב ושוב קרה לי שאני נקשרתי לבחורים, שפחות נקשרו אליי ושוב ושוב קרה לי שקשרים היו יותר חשובים לי, מאשר לבנאדם השני. הסתובבתי עם רגשות אשמה, אבל אתם יודעים מה הקוצ'רית שלי אמרה לי? היא אמרה שאני לא יכולה לקחת אחריות על מה שמישהו מרגיש או חושב. כל עוד אני לא משקרת לו - הקוצ'רית חושבת שאין שום סיבה שארגיש רגשות אשמה.

חוצמזה, היא אמרה לי "כבר התנסית בקשרים שמיד על ההתחלה הרגשת ברקים ורעמים, ותראי כמה נפגעת בסוף. למה שלא תתנסי עכשיו בקשר עם בנאדם שמעריץ אותך, ואת מכבדת אותו?" היא צודקת. אולי באמת אין רע בזה שלא עד כדיי כך נקשרתי לאמפטי. חוצמזה, אולי דברים עוד ישתנו. זו רק ההתחלה של הקשר.

מי שקרא את הפוסט הקודם - בוודאי זוכר את כל הקשיים שיש לי בעבודה, ושמנהל החנות, החליט לתת לי פחות ופחות משמרות כתוצאה מכך. המצב רק הולך ומחמיר. קיבלתי היום את סידור העבודה לשבוע הבא. אני עובדת רק בימים שלישי, חמישי ומוצ"ש. מה זה החרא הזה? ככה אני לא יכולה להתקיים.

לא נראה לי שהוא ישנה את דעתו, ולא משנה מה אעשה. נראה לי שהוא קיבל החלטה נחושה לתת לי כמה שפחות משמרות וברגע שישיג עובד חדש, הוא יפטר אותי. זה מתסכל אותי ומדכא אותי ומייאש אותי, אבל לא נראה שאני לא יכולה לעשות משהו נגד זה. גם אם אפעל כעצת הרבה מהתגובות לפוסט הקודם, וארשום הכול - אני עדיין לא חושבת שאעשה את העבודה בצורה טובה מספיק, ואני לא חושבת שאוכל לשנות את דעתו.

שמתי לב שמדובר פה בדיוק על אותו סיפור, כמו בתיאטרון. כשעבדתי כקופאית בתיאטרון, מאד אהבתי את האינטרקציה עם הלקוחות. הייתי מאד טובה בהזמנות הטלפוניות מול לקוחות, ושוב ושוב אמרו לי "איזה כיף לשמוע חיוך בטלפון" ועד כמה השירות שלי חביב ואדיב. גם בחנות הלקוחות מאד מרוצים מהיחס שלי. אני אוהבת אינטרקציה עם בני אדם. אני אנרגטית וחביבה כלפיי כל לקוח ולקוח, ונהנית מזה. הסיבה שבגללה פיטרו אותי מהתיאטרון היא שלא הסתדרתי עם כל ה"מסביב". לא הסתדרתי עם כל הקלסרים, היה לי קשה להוציא דוחות, היה לי קשה לזכור פרטים קטנים והיה לי קשה לקחת אחריות על כסף. זה בדיוק מה שמכשיל אותי גם בחנות. אני מאד מתקשה להסתדר עם טיפול בתיקונים, ספירות מלאי, הזמנות, פריקת סחורה, לזכור לנעול את הכספת וכדומה.

הקוצ'רית שלי הציעה לי להפסיק ללכת עם הראש בקיר, ולעסוק פשוט בעבודה שמתאימה לי. היא אמרה שיש עבודות, שכוללות רק שירות לקוחות, מבלי לטפל בכל השאר. טלמרקטינג למשל. בטלמרקטינג מתקשרים ושמשכנעים לקוח לקנות כל מני דברים, אבל לא צריכים להסתבך עם ספירות מלאי, טיפול בתיקונים, מלא טפסים וכדומה. אולי באמת שווה לי לנסות. זה באמת נשמע מתאים לי.

עוד דבר שהקוצ'רית שלי הציעה לי, זה לברר על משרות שכוללות עריכה לשונית. כפי שכבר כתבתי בפוסט הזה, הקוצ'רית שלי ממש נפעמת מיכולות העריכה הלשונית שלי. היא גילתה על היכולת הזאת לגמרי במקרה. לא מזמן הקוצ'רית שלי ביקשה ממני להסתכל על מודעה שהיא מתכננת לפרסם. תוך שניות עליתי על זה שהיא עשתה רווח לפני ששמה נקודה, שהיא כתבה יכול/ה ואחריי זה כתבה צריך מבלי לעשות סלש ואז להוסיף "כה" כלומר צריכה, שהיא כתבה "אתן" במקום "אתם" ושהיא לא שמה נקודה בסוף משפט. זה עשה עליה רושם עצום. היא אמרה שבכל עיתון ובכל אתר שמחשיב את עצמו, יש עורך שעובר על כתבי הכתבים, לפני שזה מתפרסם.   

אמרתי לה שאין לי כוחות נפשיים כרגע לחפש עבודה. שהשנה וחצי האחרונות היו תקופת חיפוש מתמדת. היא אמרה שהיא לא מציעה לי לחפש עדיין. רק לברר מה זה בכלל אומר משרה בטלמרקטינג, או מה זה בכלל אומר משרה בעריכה. מה השעות, כמה משלמים, איזה כישורים צריך בשביל זה, איפה מחפשים וכדומה. היא נתנה לי שיעורי בית לברר כמה שיותר על התחומים האלה ולחזור אליה עם תשובות. החלטנו שלעת עתה אני לא אתקשר לשום מקום, ואציג את עצמי בתור מועמדת לעבודה. רק אברר על המשרות האלה. זהו.

shoko החמוד הכין כפתור ועליו כתוב "גם אני מכור לבלוג של נונה כהן". הכפתור נמצא בצד בלוגו. מאד הוחמאתי. אני לא אתיימר לחשוב שעכשיו כולם יעתיקו ממנו את הכפתור ויפרסמו אותו בבלוגם, אבל אם מישהו ימצא לנכון לעשות זאת - אני מאד  אשמח.

תזכרו תמיד לשטוף את הפירות והירקות שלכם.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי ללא יוצא מן הכלל,

בזמן האחרון היו לי פחות ופחות משמרות בעבודה. משש משמרות בשבוע - מספר המשמרות ירד לחמש ואחר כך לארבע. מכיוון שאני לגמרי ולחלוטין מרוששת, הדבר הטריד אותי מאד. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם במקרה, אבל כשראיתי ששבוע אחריי שבוע כל שאר העובדים מקבלים שש משמרות - החלטתי לברר את העניין. דיברתי עם אחראי המשמרת ושאלתי אותו מה העניין.

אחראי המשמרת, בחור חמוד בן 22, הסביר לי את המצב. הוא אמר שמנהל החנות לא מרוצה מהתפקוד שלי. מנהל החנות לא מנהל אותנו בפועל, כי הוא אף פעם לא נמצא בחנות, אבל הוא שומע פידבק מאחראי המשמרת. אחראי המשמרת אמר שיש המון דברים שאני לא יודעת, שהייתי צריכה לדעת כבר אחריי חודש ומשהו בעבודה. בתחילה מחיתי. אמרתי לאחראי המשמרת שאני אף פעם לא יצאתי לטיול ולכן הייתי צריכה ללמוד על הציוד בחנות מאפס, כי לא היה לי ידע קודם בציוד מחנאות. אחראי המשמרת אמר שזה נכון, אבל זה לא קשור לכך שאני משאירה את החנות מבולגנת. הוא נתן כדוגמא פעם שהגיעה הרבה סחורה חדשה, ואני, במקום לסדר אותה, השארתי הכול בערמות בחנות. הוא אמר שהוא עובד שם כבר שנה, ומעולם לא ראה בלאגן כזה בחנות. הסברתי לו שהיו המון לקוחות באותו יום ולא היה לי זמן לסדר. הוא אמר:"במקרה כזה זורקים אפילו הכול למחסן. לא משנה מה, אסור שהלקוחות יראו כזה בלאגן."

אחראי המשמרת נתן דוגמא נוספת לתפקוד הלקוי שלי. הוא דיבר על כך שלפני כמה ימים הגיעו תיקים חדשים לחנות ואני תליתי אותם בלי לשים עליהם מחיר ובלי "צפצף" (הדבר הזה שנועד כדיי שאנשים לא יגנבו מהחנות כי זה מצפצף כשיוצאים ממנה). הוא אמר שמזל גדול שמוכרת אחרת שמה לב לזה יום לאחר מכן, והדביקה על כל התיקים מחירים, מכיוון שאתמול הגיעו לעשות בחנות בדיקה, ואם היו מגלים מוצרים בלי מחיר - היו מזמנים את בעל החנות לחקירה. הריי על פי חוק חייב להיות על כל מוצר ומוצר מחיר.

אחראי המשמרת נתן כדוגמא משהו שקרה ממש יום לפני כן. מישהו נכנס לחנות ושאל אם יש לנו ערסלים. אמרתי שלא ואז עובד חדש, שזו הייתה המשמרת השנייה שלו איי פעם, תיקן אותי ואמר שכן יש לנו ערסל אחד.  

אחראי המשמרת אמר שבעל החנות החליט לתת לי פחות משמרות, כדיי שביום לאחר המשמרת שלי, לא ייאלצו העובדים האחרים לסדר אחריי ולסגור קצוות במקומי. שאלתי את אחראי המשמרת, למה בעל החנות לא מפטר אותי כבר וזהו. אחראי המשמרת ענה לי בכנות: "זה כי הרבה עובדים עוזבים עכשיו והוא מפחד להשאר בלי מספיק עובדים, אבל בכנות, גם אני במקומו הייתי מפטר אותך. לא משהו אישי. פשוט צריך אנשים שעושים את העבודה כמו שצריך ואת לא עושה את העבודה כמו שצריך."

לא היה לי שום דבר לומר להגנתי. הוא צודק במאה אחוז. אילו הוא היה אומר שאני ראויה לפיטורים, כי אני לא יודעת מספיק על המוצרים בחנות, יכולתי למחות ולומר שאני צריכה עוד זמן, כי אני לא עשיתי טיול ולכן צריכה ללמוד המון בבת אחת. אבל סדר ונקיון, לדעת מה יש בחנות, לזכור לנעול את הכספת וכו' זה דברים שאני כן אמורה לדעת אחריי חודש ומשהו.

מה שמתסכל אותי זה שהם חושבים שאני לא שמה זין. זה ממש לא נכון. מאד אכפת לי מהעבודה והמשרה הזאת מאד חשובה לי. גם כי זו עבודה נחמדה וגם כי אני מאד זקוקה לכסף. העניין הוא שקשה לי. באמת קשה לי. nvld זה לא צחוק. הם לא מבינים את זה ואני גם לא יכולה להסביר להם שאני לקוית למידה, ולכן זכירה והקפדה על פרטים קשה לי מאד. אינספור פעמים בחיים קרה לי שהיה לי קשה עם דברים שהם בסיסיים לרוב האנשים, ולכן ההסבר ההגיוני היחיד שהאנשים האלה מצאו לכך שאני לא עושה את הדברים כמו שצריך - הוא שאני שמה זין. הם לא מבינים שאני כן משתדלת ובכל זאת קשה לי. כלפיי חוץ אני נראית נורמלית לגמרי. למה בעצם שיהיה לי קשה עם דברים כאלה? לא כולם נורולוגים. אני לא יכולה להסביר לכולם שיש לי nvld. ונגיד שאני אסביר. מה זה ייתן? בעל החנות הוא בעל עסק. הוא לא גננת. הוא צריך להעסיק את העובדים הטובים ביותר נקודה.

נראה לי שאחת הסיבות לכך שהוא החליט לתת לי עוד צ'אנס ועוד צ'אנס, היא שאני מעולה עם הלקוחות. אני אנרגטית, חמה, חייכנית וחרוצה. הלקוחות מתים עליי. אינספור פעמים הלקוחות אמרו לי שהיחס שלי אליהם נפלא. בקטע הזה אני באמת חזקה. יש לי כושר שכנוע, אין בי גרם ביישנות ואני אוהבת אינטרקציה עם אנשים. אבל אי אפשר להסתפק רק בזה כדיי להיות מוכרת טובה. צריך לעשות ספירת מלאי, צריך לדעת לטפל בתיקונים, צריך לעשות הזמנות, צריך לזכור לנעול את הכספת, צריך לפרוק סחורה וכו' וכו'.

אני לא חושבת שאני אעמוד בזה אם יפטרו אותי. לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה נפשית. בשנה וחצי האחרונות העיפו אותי ממסגרת אחריי מסגרת. העיפו אותי מההוסטל, העיפו אותי מגן הילדים, לא היו מרוצים ממני בחדר האוכל, העיפו אותי מהסופר, העיפו אותי ממאגר המידע, העיפו אותי מהתיאטרון והעיפו אותי מחנות הסקס. אחריי שבע מסגרת שפלטו אותי החוצה בשנה וחצי - אני מתחילה לאבד תקווה. אולי באמת אין לי את הכישורים המתאימים לשום סוג של עבודה. 

בעצם כן יש לי את הכישורים לסוג מסוים של עבודה. המקצוע העתיק ביותר בעולם. גם ככה נתתי את הגוף שלי בחינם, כמעט לכל מי שרצה בשנים האחרונות. אני יודעת שזה תחום שאני מאד טובה בו. שמעתי שמשלמים מעולה. אולי ככה אתחיל להרוויח על מה שאני עושה בחינם. כמובן שאני לא מתכוונת ברצינות לעסוק בזנות, אבל באמת שהגעתי כבר לדרגות נוראיות של ייאוש מעצמי.

שיעורי הנהיגה עולים המון כסף, אני אוכלת בחוץ במקום להביא סנדוויץ' מהבית, אני מדברת בפלאפון בלי הפסקה אז יש לי חשבונות פלאפון ענקיים ואני יוצאת לבלות כמעט כל ערב. אני חיה כמו נסיכה. לא כמו מישהי שיש לה מספר מועט כל כך של כסף בבנק. כרגע יש לי 100 שקל בחשבון ויש עוד שלושה שבועות עד המשכורת הבאה. אולי תגידו שזה בסדר ושיש אנשים עם מינוסים בבנק של אלפיי שקלים, אבל מה אכפת לי? אני לא רוצה להיות במינוס. אני צריכה כסף. אני צריכה עבודה.

אני לא מוכנה לקחת מההורים שלי גרוש. פשוט לא מוכנה. זה לא שווה לי. עדיף לי להיות במינוס גדול, מאשר להעלות על דעתי שיעזרו לי עם שיעורי הנהיגה, או שיתנו לי מזומן ליציאות. אין מצב. זה לא יקרה. אני חייבת לקצץ בהוצאות. חייבת חייבת חייבת. במיוחד לאור העובדה שיש לי הרגשה שבקרוב אהיה מפוטרת בפעם המליון. איזה ייאוש.

חיבוקים בתגובות יתקבלו בברכה.

שלכם,

נונה.