שלומות לכל קוראיי,

ציונים של מבחן הפסיכומטרי פורסמו באתר של המרכז הארצי לבחינות כבר בשבוע שעבר. אני לא בדקתי מה הציון שלי, מהסיבה הפשוטה שחשבתי שאין לי את הקוד. מדריך הפסיכומטרי אמר לי בזמנו, שלא נורא שלא קיבלתי קוד בסוף הבחינה, כי ביום שבו מפורסמים הציונים באינטרנט - שולחים הביתה מכתב עם הציון, אז שאני פשוט אגלה את זה יומיים אחרי כולם. אמרתי סבבה.

המכתב התמהמה. לפני כמה ימים גיליתי שכן יש לי את הקוד, כי הוא מופיע גם בהזמנה לבחינה. בכל זאת לא בדקתי. ידעתי שאחי עומד להתחתן ביום רביעי וחששתי שהציון יבאס אותי ויהרוס לי את החתונה. היום, אחרי שהחתונה כבר חלפה, תכננתי לבדוק באינטרנט ואז בדיוק הגיע במקרה המכתב.

הציון שלי נמוך בהרבה ממה שציפיתי. למעשה, הוא נמוך יותר ממה שרוב האנשים היו מקווים אליו. למען האמת, זה חרא של ציון. קיבלתי 483. אין לי מושג איך זה קרה. הרי בסימולציות קיבלתי ציונים הרבה יותר גבוהים. מסתבר שקיבלתי עכשיו 84 בחלק הכמותי (שזה מעפן. קיוויתי ל-100), 123 במילולי (שזה נחשב אולי טוב לאנשים אחרים, אבל אני יודעת שאני מסוגלת להגיע ל-145) ובאנגלית קיבלתי 70, שזה איום ונורא. אומנם החלק באנגלית הוא רק 20% מהציון, אבל מי שמקבל מתחת ל-85 לא יכול להתקבל לאף מוסד אקדמאי, או זה לפחות מה שכולם אמרו לי.

הציון מאד ביאס אותי. אני לא חושבת שאפשרי לא להתבאס במצב שלי. הרי קרעתי את התחת בפסיכומטרי, התרוששתי כלכלית ועשיתי למענו המון הקרבות, שאין לי חשק לפרט עכשיו. אבל באמת שעשיתי הרבה הקרבות. זה מבאס לגלות שלא היה פרי למאמציי ולהקרבותיי ולקריעת תחתי, אבל החלטתי, בהחלטה מאד נחושה, לא להתייחס לזה כאילו זה סוף העולם.

אני צריכה לבדוק אופציות של מוסדות לימוד, שיקבלו אותי גם בלי פסיכומטרי. אני מכירה מישהו שיש לו חרא של תעודת בגרות וחרא של פסיכומטרי, והוא רוצה ללמוד קולנוע ותקשורת ולכן הוא פשוט עומד ללכת ב"ספיר", שזו מכללה בדרום, שדווקא נחשבת מכללה טובה, אבל אף אחד לא רוצה ללמוד שם, כי אף אחד לא רוצה להתפוצף מקאסם.

החלטתי שמה שאני אעשה זה להקדיש שבועיים-שלושה לבירור תנאים בכל מני מוסדות. אני הרי רוצה להיות עורכת לשונית. זה לא תחום שדורש תנאים בשמיים. יש מצב שאני אמצא מקום כזה. הבעיה שלי היא שאני לא רוצה לעזוב את העיר שלי. אני רוצה לגור בבית. יש לי בבית קומה שלמה ומרווחת בשביל עצמי, עם פרטיות ושקט. אני לא רוצה לוותר על זה לטובת חדר צפוף ורועש. זה לא נובע מפינוק, אלא מזה שיש לי בעיית שינה נירולוגית ומאובחנת וגם כי אני מכירה את עצמי ואני יודעת מה מעבר לכוחות שלי. אין מצב שאני אצליח לגור במעונות.

אם אני לא אמצא מקום נורמלי, שקרוב לעירי, שיקבל אותי בלי פסיכומטרי, לא תהיה לי ברירה, אלא להתחיל ללמוד מחדש ולגשת שוב באפריל. זה משביז לחזור לזה שוב, אבל אם לא תהיה ברירה, אז לא תהיה ברירה. מה שמדאיג אותי זה שאחר כך אני לא אצליח להתקבל לאן שאני רוצה, כי ההרשמה כבר תיסגר, עד שאקבל את התוצאות.

חשבתי על כל הסיפור הזה של הפסיכומטרי ושאלתי את עצמי:"מה הדבר הכי הכי הכי נורא שיכול לקרות?" הגעתי למסקנה שהדבר הכי נורא שיכול להיות, זה אם לא אתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה, אלא בשנת הלימודים שאחריה. זה מבאס, כי באמת תכננתי להתחיל ללמוד שנה הבאה, אבל זה לא סוף העולם. זה רק אומר שאתחיל ללמוד בגיל 23 ולא בגיל 22. אני אוכל להקדיש את השנה הזאת כדי לעבוד המון ולהרוויח הרבה כסף, כך שהכסף גם יספיק לי לחיסכון משמעותי ולא רק או בעיקר להוצאות שוטפות, אני אוכל לקחת קורס בכתיבה יוצרת, אני אוכל לעשות כל מני דברים. זה באמת לא סוף העולם, למרות שזה מבאס.

אני מכירה כל כך הרבה סיפורים של מה שקרה לאנשים בהקשר לפסיכומטרי ולימודים. למשל, עובד איתי איזה בחור שעשה פסיכומטרי ואחר כך התחיל ללמוד מדעי המדינה ותולדות האומנות. אחרי שנה שלמה של לימודים הוא החליט שזה משעמם אותו ושהוא רוצה ללמוד מנהל עסקים. הצרה הייתה שהציון שקיבל בפסיכומטרי לא הספיק לו ולכן הוא עכשיו עושה פסיכומטרי מחדש. תחשבו על זה: הוא הקדיש שנה לפסיכומטרי, אחר כך שנה ללימודים באוניברסיטה ועכשיו הוא מקדיש עוד שנה לפסיכומטרי, כדי להתחיל ללמוד שנה הבאה משהו אחר לגמרי באוניברסיטה, וגם לא בטוח שיקבלו אותו. נראה לי גם שבשנה שלפני תחילת לימודי מדעי המדינה, הוא עשה פסיכומטרי פעמיים, כך שעכשיו תהיה הפעם השלישית.

אחי למד שנה וחצי בטכניון הנדסת חשמל, אבל לא הלך לו שם, אז הוא עבר לבן גוריון, וכל מה שלמד בשנה וחצי האלה לא נחשב לו מבחינת נקודות. גם מדריך הפסיכומטרי שלי למד שנה בתל אביב ואז עבר ללמוד בירושלים בדיוק את אותו דבר, וגם שם לא החשיבו לו את זה מבחינת נקודות.

יש לי עוד דוגמאות רבות, של כל מני אנשים שקרו להם כל מני דברים. עוד דוגמא זה ידידי נוש, שעשה פסיכומטרי כשהיה בתיכון וקיבל 720, אבל אחרי זה החליט ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, אז הציון הזה לא עוזר לו בכלום. או הדוגמא של ידידי לולי שהיה צריך 450 כדי להתקבל לחינוך ועשה שלוש פעמים פסיכומטרי. קיבל פעם אחת 370, פעם שניה 399 ופעם שלישית 431 ואז קיבלו אותו על וועדת חריגים. לולי גם עשה מכינה, כי הייתה לו חרא של תעודת בגרות, והמכינה לא שיפרה לו יותר מדי את הציונים. אבל הנה, עכשיו הוא לומד במכללה חינוך, אז הוא השיג את מה שהוא צריך. לולי זו דוגמא קצת קיצונית, אבל יש לי עוד המון דוגמאות.

ובכלל, לאנשים קורים דברים. יש זוגות שבמשך חמש שנים עשו הפריות מבחנה, במטרה להיכנס להריון. זה עלה להם המון המון המון כסף והמון מאמצים והקרבות וגם את הבריאות של האישה, ואחר כך הם החליטו לוותר, כי לא הצליחו. או שבסוף הצליחו, אחרי עוד שנים ועוד מאמצים ועוד כספים. יש גם את הדוגמא שלי שלמדתי נהיגה במשך שנתיים וחצי ועשיתי 125 שיעורי נהיגה, מה שהיה כרוך בלהוציא המון כסף ובהמון הקרבות ומאמצים, ובסוף הסתבר שלעולם לא יהיה לי רשיון. דברים כאלה קורים.

חוצמזה, אני חייבת כבר להפסיק לקחת דוגמא מכל החברים יוצאי ברית המועצות שלי. הם סיימו צבא ופחות משנה אחר כך התחילו ללמוד באוניברסיטה. אני חייבת כבר להכניס לעצמי לראש שלא כולם הולכים במסלול הקלאסי הזה. אני הרי מקריאה מבחנים לעיוורים במרכז לעיוור באוניברסיטה. גיליתי שרובם לא עושים תואר, אלא מכינה כדי לעשות תעודת בגרות. בגיל 25 נזכרו לעשות תעודת בגרות. אולי זו לא דוגמא, כי הם באמת כבדי ראייה וקשה להם, אבל גם ברלה (זוכרים שכתבתי עליה פעם?), נזכרה ללכת למכינה בגיל 24 כדי לעשות תעודת בגרות ולה אין בעיות ראיה ולא כלום.

בכל מקרה, יהיה בסדר. אין טעם לשקוע במרה שחורה. עד עכשיו לא בכיתי ולא כלום. אני מקווה שלא אחטוף דאון עוד כמה ימים, אחרי שאעכל את העניין טוב יותר. הרי יש לי הרבה אופציות והכול יהיה בסדר.

עוד משהו שמנחם אותי זה שהציון בפסיכומטרי לא מראה עליי כלום כאדם. פסיכומטרי זו בחינה מטומטמת, שלא מייצגת כלום, מלבד היכולת של האדם ללמוד לפסיכומטרי. אולי אנשים צרי אופקים יאמרו שזה שקיבלתי ציון כל כך נמוך, אומר שאני טיפשה. הרי גם התנאים שלי היו טובים בהרבה משל שאר האנשים. קיבלתי 300% תוספת זמן ומחשבון והפסקה בין הפרקים, אבל אני, בניגוד לפעם, החלטתי לא להשליך קטע אחד שקרה לי על כל החיים שלי. אני לא טיפשה ולא כלום.  

ואי, החתונה של אחי אתמול הייתה מדהימה.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

היה לי יום קשה בעבודה ואחר כך חזרתי הביתה ואבא שלי צרח עליי, אז היה לי קשה גם בבית. הקושי בעבודה היום היה השלכה ישירה של האן.וי.אל.די שלי, של האישיות שלי ושל רגשות הנחיתות שאני מרגישה כלפי כל העולם, או לפחות כלפי רובו. גם הסיבה שאבא שלי כעס עליי הייתה השכלה ישירה של האן.וי.אל. די. חשבתי לכתוב על היום הארוך והקשה הזה פוסט ארוך וחופרני.

רגע אחרי שעברה המחשבה הזו במוחי, הגעתי למסקנה שפשוט לא בא לי. לא בא לי לדוש בזה. לא בא לי להתעסק בזה ולחוות את החרא שוב דרך הכתיבה. יש לי נטיה לפרוק דברים קשים שעוברים עליי באמצעות כתיבה. הבעיה עם זה היא שאחר כך אנשים מגיבים על הדברים בבלוג ואז אני ממשיכה וממשיכה לדוש בהם. הנה סתם דוגמא: קרה הרבה פעמים שאני ובובי רבנו ואני כתבתי על המריבה בבלוג ויום-יומיים אחר כך השלמנו והכל חזר להיות טוב בננו, אבל במשך שבוע אנשים המשיכו להגיב ולהגיב על הפוסט שמדבר על המריבה ואני עניתי לכולם, ונזכרתי שוב ושוב ושוב במריבה ונאלצתי להצטדק ולהסביר שוב ושוב שבובי לא חרא של בנאדם, ושאני לא כזאת קריזיונרית. למי יש כוח לזה?

קוראים קבועים בבלוג בוודאי שמו לב שהפוסטים האחרונים כאן לא היו פוסטים אופיינים לי. לרוב אני כותבת פוסטים ארוכים ומעמיקים ואילו בפוסטים האחרונים כתבתי סתם כמה שורות מטומטמות. אין לי כוח יותר לתעד את החיים שלי באדיקות כזאת. שמתי לב שגם חברים שלי אני פחות ופחות משתפת. בעבר, בכל פעם שהיו קורים לי אירועים משמעותיים, הייתי עושה סבב טלפונים בין כל חבריי ומספרת להם את מה שקרה, בדיוק באותם מילים ואז גם הייתי כותבת על זה פוסט, בדיוק באותו ניסוח. כבר הרגשתי כמו שחקן שמשנן קטעים לסרט. נהגתי גם לקרוא פוסטים ישנים לעיתים קרובות ואז שוב ושוב נזכרתי בדברים קשים שעברו עליי, וכל החרא צף מחדש.

היום אני לא רצה לדווח על כל אירוע ואם אני בכל זאת מספרת, אז זה לחבר או שניים כשיוצא לנו לדבר. גם לעדכן הולך ופוחת בי החשק. פוחת בי החשק לעמוד חשופה ופגיעה מול מגוון של אנשים זרים וגם מגוון של אנשים מהעבר שלי, שלא מכבדים אותי, ושעלו על הבלוג מזמן והבלוג שלי הוא נושא לשיחה בנהם.

אני לא מעלה על דעתי לסגור את הבלוג, או להפסיק לעדכן אותו לצמיתות. עם כל כמה שזה ישמע מצחיק, אני לא יודעת מי אני בלי בלוג. אני כותבת בלוגים כבר שלוש שנים וחצי ואף פעם לא הסכמתי לוותר על זה, גם כשזה גרם לי נזקים איומים ונוראים, כמו למשל שהעיפו אותי ממקום שעשיתי בו שירות לאומי, רק בגלל הבלוג שכתבתי בזמנו (שירתתי בהוסטל של אוטיסטים. כבר כתבתי כמה פעמים מה קרה שם ואין לי כוח לכתוב שוב).

כן אכפת לי מכניסות וכן אכפת לי מתגובות. זה מספק אצלי, בין השאר, את הצורך לצומיסטיות ואני לא מתביישת להודות בזה. אני צומיסטית. עצם המחשבה שמאה אנשים ביום נוטשים את כל עיסוקיהם, מתיישבים מול מסך המחשב וקוראים את מה שאני כותבת, מפעים אותי. עצם המחשבה שכמעט 60,000 פעמים - אנשים טרחו להכנס לבלוג שלי, מדהים אותי.

אבל אין לי כבר כוח לזה שכל החרא צף מחדש, כשאני כותבת על בעיות. תמיד אמרתי שזה נהדר לפרוק בבלוג, כי אני יכולה לכתוב בכל שעה שהיא, ואם יש לי חשק לפרוק אני לא צריכה להעיר חברים בשלוש לפנות בוקר, אלא פשוט לכתוב על זה פוסט, אבל לאחרונה אני חושבת שזה לא מצב בריא שבנאדם חייב לפרוק כל פעם שקורה לו משהו קטן. במקום לחייך ולעבור הלאה, אני חווה את זה מחדש כשאני כותבת על זה, או מדברת על זה. 

אני אוהבת לכתוב. אני חושבת שיש לי כישרון לכתיבה. אני גם רוצה לעסוק, בתור מקצוע לקריירה, במשהו שקשור לכתיבה. אני תולעת ספרים ותמיד אהבתי לכתוב.

אבל אם אני לא אכתוב כאן דברים שאני פורקת מתוכי, מה אני אכתוב כאן? אני לא רוצה לכתוב על נושאים כלליים כמו למשל פוליטיקה או ביקורות על תוכניות טלווזיה, ולא רוצה לעשות בלוג הומוריסטי או בלוג מלא בתמונות. מה כבר נשאר?

עצם זה שכתבתי את הפוסט הזה, מראה עד כמה לא נגמלתי מהבלוג. אני עכשיו הרי חופרת על כמה שלא טוב לחפור ומדווחת על כך שלא טוב לדווח.

אני עדיין לא יודעת מה אעשה עם הבלוג. אני חושבת שאני פשוט אעדכן לעיתים רחוקות יותר מהרגיל.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.

היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,

כל מי שמכיר אותי מקרוב - יודע שיש לי נטייה לזכור תאריכים. אני לא מתכוונת לתאריכים בהם קרו אירועים היסטורים, כמו התאריך בו בוטלה העבדות, אלא תאריכים שקשורים לחיים שלי. אני זוכרת באיזה תאריכים התחלתי לעבוד במקומות עבודה ובאיזה תאריכים הפסקתי לעבוד בהם, אני זוכרת באיזה תאריכים התחלתי לצאת עם אנשים ובאיזה תאריכים נפרדנו, אני זוכרת באיזה תאריך עשיתי את בחינת הבגרות האחרונה שלי ועוד ועוד דברים כאלה. ואם אני מתקשה להזכר - יש לי תיעוד של עשרים ושבע החודשים האחרונים בבלוג הזה.

בעוד שבוע יתחיל חודש פברואר. יצא במקרה שקרו לי הרבה דברים משמעותיים בפברואר ולאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת בהם. החלטתי לכתוב על זה פוסט. רציתי בתחילה לחכות עד סוף פברואר של השנה הנוכחית, למקרה שגם השנה יקרה לי משהו חשוב בפברואר, אבל לא הצלחתי אפילו לחכות לזה שפברואר יגיע, ולכן אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו.

ב-3.2, לפניי שנתיים, התחיל קשר היזיזות ביני לבין גוליבר. הקשר שהכי השפיע עליי, מבין כל הקשרים שהיו לי, חוץ מהקשר עם בובי.

ב-24.2, לפניי שנתיים, העיפו אותי מגן הילדים בו עשיתי שירות לאומי, וזה בהחלט אירוע ששינה את כל חיי.

ב-10.2, לפני שנה, הייתה הפעם האחרונה שירדו לי. אני לא מאמינה שעברה כבר כמעט שנה מאז שירדו לי. הרי אני יוצאת עם בובי כבר עשרה חודשים, ובובי אף פעם לא הסכים לרדת לי. הבחור האחרון שירד לי היה פ. אני לא יודעת אם להכריז על היום הזה כאל יום אבל, כי זה מאד עצוב זה שעברה שנה מבלי שזה יקרה שוב, או להכריז את על היום הזה כאל יום חג, כי כל כך נהניתי ביום הזה לפני שנה.

ב-28.2, לפני שנה, התחלתי לעבוד בטלמרקטינג, מה שהפך להיות מקום העבודה בו שרדתי הכי הרבה זמן וגם מקום שהשפיע על חיי בכל רמה אפשרית, כי שם הכרתי את בובי החבר שלי ושם הכרתי את מרבית האנשים שאני מסתובבת איתם היום. עבדתי בטלמרקטינג רק חמישה חודשים וחצי, אבל זה מקום העבודה העיקרי בו עבדתי בשנת 2008, כי מאז שהתפטרתי, ב-11 לאוגוסט, ועד שהתחילה שנת 2009 - יצא לי רק לעבוד יום פה ויום שם לעיתים רחוקות, כי עשיתי קורס פסיכומטרי ורציתי להשקיע את מירב מרצי בלימודים.

הפיסקה הקודמת הזכירה לי שפיטרו אותי ב-6.2, לפני שנה, מחנות התרמילאות בה עבדתי בזמנו. זו גם עבודה שהשפיעה על חיי, כי אם לא הייתי עובדת לפני שנה בחנות תרמילאות - לא היו מקבלים אותי לפני כמה שבועות לחנות תרמילאות אחרת. אגב, אני זוכרת שאחרי שיצאתי מביתו של פ, לפני שנה, הלכתי לקחת את הצ'ק של המשכורת האחרונה. זו הסיבה שאני זוכרת ש-פ ירד לי בדיוק ב-10.2. באתי אליו לילה לפני כן, אבל הוא ירד לי אחרי חצות, הזדיינו ואז נשארתי לישון אצלו ולמחרת קמתי, נסעתי בחזרה לעירי והלכתי ישר לחנות לקחת את הצ'ק של המשכורת האחרונה.

ב-15.2, לפני עשרים ותשע שנה, קרה אירוע שבהחלט השפיע על חיי, למרות שהוא קרה הרבה לפני שהייתי קיימת בכלל. ב-15.2 בובי נולד. זה תאריך היומולדת שלו. ב-15.2 הוא יהיה בן 29. וואו, הוא ממש גדול.

ואם כבר בימי הולדת עסקינן, ב-8.2 יש לי חצי יומולדת. אני אהיה אז בת 21 וחצי בדיוק. מה שמראה שבובי מבוגר ממני בשבע שנים וחצי בדיוק, כי החצי יומולדת שלי והיומולדת שלו, יוצאים באותו שבוע.

ועוד דבר שקשור לימי הולדת: אימא שלי נולדה ב-25.2 ואחי נולד יום אחרי היומולדת שלה, ב-26.2.

אולי בעצם הפוסט הזה היה מיותר. אני זוכרת את התאריכים גם מבלי לכתוב אותם, ואני לא חושבת שלקוראים היה יותר מדי מעניין לקרוא על התאריכים האלה.

אני אלך עכשיו לאכול משהו קטן ואז לקרוא ספר ולישון.

שלכם,

נונה.