לפני כמה ימים, כשהתקלחתי, ראיתי את סכין הגילוח שלי ליד האמבטיה, ושקלתי להשתמש בה, ולא בשביל להוריד שיערות.

אני לא רוצה להיות יותר.

רוצה לישון ולא לקום יותר אף פעם.

ואין לי מושג איך לטפל בבעיה, כי אני לא יודעת מה הבעיה. לא קרה שום דבר רע חריג, אז למה איבדתי טעם בחיים?

אני לא מכירה את עצמי יותר.

אני לא מוצאת את המקום שלי בשום מקום.

אני לא רואה את הטעם בשום דבר שאני עושה.

אני מרגישה שהכול חסר משמעות.

אני מרגישה לא חשובה לעולם.

אני מרגישה שהעולם לא חשוב לי.

אני נעה בין חרדה לאדישות.

וכל מה שבא לי כל הזמן זה לישון.

והחלק הכי נורא הוא שלא קרה שום דבר נורא. אילו הייתי עוברת חוויה קשה - הייתי מבינה למה אני מרגישה חרא, אבל להרגיש חרא כשעל פניו הכול בסדר?

אני מוצפת ומוטרדת ומשועממת ולא מסוגלת להכיל את עצמי.

ורק סופרת שעות כל היום. מחכה שהיום יגמר.

כוס אמאכ ערס.

היי,

זוכרים שכתבתי שאני עומדת לצאת עם בחור בשם רודי? בנתיים זה לא קרה. כבר לפחות שלוש פעמים קבענו ובכל פעם הוא ביטל ברגע האחרון. ביום חמישי זה היה כי היה ממוטט מעייפות כי קם ב-4:30 בבוקר למילואים, אז דחינו למוצ"ש. חזרתי במוצ"ש מירושלים לרמת גן במיוחד כדי לצאת איתו (אני חוזרת תמיד ביום ראשון) ואז אחרי שכבר הייתי ברמת גן - אימא שלו נכנסה לבית חולים והוא נאלץ לבטל ואז קבענו ליום שלישי ושוב הוא ביטל ברגע האחרון כי נתקע בעבודה.

ואני לא חושבת לרגע שהוא שיקר. אין לי ספק שהיה גמור מעייפות ביום חמישי ושאימא שלו אכן נכנסה לבית חולים במוצ"ש ושנתקע בעבודה ביום שלישי. מה שעיצבן אותי זו הדרך בה הוא התייחס אליי ביום שלישי. זה ששלח לי הודעה רק אחרי שהתקשרתי כמה פעמים ושלחתי הודעה בעצמי וזה שלא התקשר כשיצא מהעבודה או ביום רביעי במהלך היום ודיבר איתי רק מאוחר בערב, אחרי שאני התקשרתי אליו.

והוא אמר שבאמת לא הייתה לו אפשרות לדבר בטלפון ביום שלישי או ביום רביעי, כי היה עומס מטורף בעבודה והוא נתקע שם ל14 שעות. ושהוא נורא מצטער ומבקש סליחה. ואני אמרתי לו את האמת: שכבר חשבתי שהוא לא רוצה לצאת איתי וסתם השתפן להגיד ורודי אמר שהוא תמיד מדבר בכנות ושאם לא היה רוצה - היה אומר לי ושבאמת כיף לו לדבר איתי (לא סתם דיברנו שעות על גבי שעות כל יום בשבוע האחרון) ושהקטע בעבודה באמת לא היה תלוי בו.

ואמרתי לו שאני לא בטוחה אם אני רוצה לצאת לו עוד הזדמנות ולקבוע עוד מועד לפגישה, כי התחלה לא אמורה להיות כזאת קשה. עוד לא יצאנו לדייט ראשון וכבר הוא הספיק לפגוע בי ולעצבן אותי ורבתי איתו אתמול ועשיתי לו שיחת יחסינו לאן. זה לא שהוא החבר שלי כבר תקופה ועכשיו הקשר נקלע לבעיות וכדאי להתאמץ ביחד לפתור אותם. זה מישהו שעדיין לא יצאתי איתו לדייט ראשון וכבר גזל ממני המון אנרגיות וכוחות.

והוא שוב אמר שהוא מתנצל ומבקש סליחה ושהוא יעשה ככל יכולתו שזה לא יקרה יותר. ושאני באמת מוצאת חן בעיניו וחבל שסתם אחליט לחתוך והסכמתי לתת הזדמנות אחרונה בהחלט והודעתי לו שאם עוד פעם אחת הוא מבטל - אני מוחקת אותו מספר הטלפונים בפלאפון שלי ומהפייסבוק שלי ופשוט לא מחליפה איתו שוב מילה בחיים.

ועוד משהו שהסברתי לו זה שגם אני אדם מאד עסוק. יש לי עבודה ולימודים ופר"ח ותחזוק דירה ונסיעות לירושלים בסופי שבוע. ברגע שאני קובעת איתו ומשריינת ערב - זה משפיע על הדברים האחרים ואני צריכה לארגן את כל הזמן שלי בצורה אחרת. זה לא פייר שאני כל פעם אשנה תוכניות ואסדר הכול בהתאם ואז ברגע האחרון אשאר חסרת אונים אחרי שביטל והוא שוב אמר שהוא מבין ומתנצל.

טוב. אז אני אתן לו הזדמנות אחרונה. נראה אם באמת ניפגש ביום שני ואיך יהיה בפגישה.

יצאתי היום לחופשת סמסטר. בשבועות הקרובים לא יהיו לימודים סדירים, אלא רק מבחנים. כל הקורסים שלי הם שנתיים. גם בשנה שעברה הם היו שנתיים, אבל במרביתם עשו מבחן בסמסטר הראשון של 50% ומבחן בסמסטר השני ששווה 50%. השנה במרבית הקורסים יש רק מבחן אחד בסוף השנה. אז מצד אחד, כיף לי שיהיו לי רק שלושה מבחנים בחופשת סמסטר הזאת, כי אני אוכל לעבוד ולבלות וללמוד למבחנים בנחת, אבל מצד שני, בסוף השנה יהיו לי 11 מבחנים ענקיים, שרובם יהיו על חומר של שנה שלמה. שוין. נחצה את הגשר כשנעבור אותו. בנתיים אני אהנה מהחופשת סמסטר הזאת.

עדיין קשה לי עם העובדה שאני והשותפות לא קרובות וזה שאני חושבת שאחת מהן בהמה, אבל אני הרבה יותר בסדר עם זה מפעם. אולי זה טוב שלכל אחת יש את החיים שלה ולא נכנסים אחד לתחת של השני. העיקר שנסתדר, ואנחנו מסתדרות. לא צריך שהן יהיו חברות נפש שלי.

שקלתי לחזור לירושלים בשנה הבאה, אבל אני כבר בטוחה ב-99% שלא אעשה זאת. כי איזה שיקולים יש לחזרה לירושלים? יש את עניין הכסף, אבל לא צריך להוות שיקול כזה חשוב, כי אני יודעת שההורים שלי ימשיכו לעזור לי מבחינה כלכלית וחוצמזה הוצאות על נסיעות בינעירוניות זה גם הרבה כסף, אז זה מתקזז.

יש את השיקול שיותר נחמד לגור עם משפחה מאשר עם זרות, אבל אני דווקא יכולה לחיות עם זה שאני רואה את ההורים שלי רק בסופי שבוע ובמילא אחי ואחותי הגדולים לא גרים בבית אלא בדירות משלהן ואחת מהאחיות הקטנות שלי גרה בפנימיה וגם האחות שגרה בבית - מסתגרת בחדר שלה, אז גם השיקול הזה כבר לא כל כך תופס.

ויש את השיקול שזה מנדנד שאם אני לא עושה כביסה - אין לי בגדים נקיים ואם אני לא דואגת לזה שיהיה לי אוכל - אין לי אוכל, אבל גם זה לא כזה קריטי, כי ברגע שמתרגלים - זה כבר נכנס לשגרת היום ומפסיק להיות מעיק. מה זה כבר להפעיל מכונת כביסה? כולה לשפוך אבקה וללחוץ על כפתור וגם מבחינת האוכל - זה לא שאני מבשלת. כולה צריכה להתמודד עם זה שקצת כבד לי כשאני לוקחת אוכל מבית ההורים ולפעמים קונה חלב או עוגיות או לחמניות וכל מני דברים כאלה בקטנה.

ואחרי שהתרגלתי לזה שהאוניברסיטה במרחק 4 דקות הליכה - לא נראה לי שאהיה מסוגלת לחזור למצב בו אני צריכה לצאת מהבית שעתיים לפני השיעור הראשון וחוזרת הביתה שעתיים אחרי השיעור האחרון. גם זה נורא בעייתי מבחינת מערכת כשבאים מרחוק. למשל עכשיו אני יכולה לקבוע עם החונכת שלי באיזה יום שנרצה, כי אין לי בעיה לבוא לאוניברסיטה במיוחד בשביל החונכות, אבל שנה שעברה קבעתי חונכות רק לימים שהייתי באונירסיטה במילא, כי לא רציתי להיות בדרכים ארבע שעות במיוחד.

עדיין מבחינתי יהיה הכי אידיאלי זה לגור עם בנזוג. זה נראה לי גם הרבה יותר כיף מלחיות עם שותפות וגם הרבה יותר כיף מלגור עם ההורים. רק שיש בעיה פיצית - קודם צריך בנזוג. אה, וצריך גם שגם אני וגם הוא נרצה לחיות ביחד ויש כמובן גם את ההיבט הטכני של איפה הוא לומד ועובד. רודי למשל, גר בחולון ועובד ולומד בתל אביב ובשנה השלישית של הלימודים שלו - ילמד ברחובות. אם דברים באמת יסתדרו ביננו, הוא מן הסתם לא ישכור איתי ברמת גן על גבול בני ברק. נצטרך להתפשר על משהו באמצע. אבל זה באמת סופר מוקדם לדבר על זה. בוא נצא קודם לדייט ראשון.

בהצלחה במבחנים לכל הסטודנטים למינהם!

שלכם,

נונה.