היי,

מי שקרא את הפוסט הקודם, אולי זוכר שביום ראשון נסעתי מג'רוזלם לתל אביב ובדרך עזרתי לאיש עיוור, שאחר כך קפצתי לדירה לשים במקרר את הסטוקים של האוכל שאימא הביאה לי, אחר כך קפצתי לדואר לשלוח לאחותי אוניברסיטה לתינוקת ואז הלכתי לעבודה. בערב הלכתי לדורה חברתי ומילאתי מהמחשב בבית שלה את הפרטים החסרים במכרז לבית משפט שהגשתי.

אמרתי לה:"את טיטי בת 27, לא הצלחת להוציא תואר למרות שניסית שני תארים שונים, את עדיין גרה עם ההורים ואף פעם לא הייתה לך מערכת יחסים זוגית רצינית. זו אמת?"

אז אמרתי לה:"איך שתי הדרכים שהצגתי אותך נכונות ושתיהן אמת, אבל נשמעות כל כך שונה?" וזה גרם לה להבין שזה שאני אקדמאית, מחזיקה דירה, אינטלגנטית, בעלת חברים ושהיו לי בני זוג - לא אומר שאין לי קשיים רציניים בשוק העבודה, ושכן מגיעה לי קצבה מביטוח לאומי.

ביום שלישי עבדתי.

אחר כך הם ביקשו ממני לספר על עצמי. פתחתי במונולוג ארוך, בו סיפרתי גם על הישגיי: התואר, הדירה, החברים, הבני זוג לשעבר. וגם על קשיי: זה שפיטרו אותי מיותר מ25 מקומות עבודה.

"27".

"מחפשת עבודה."

"כל תחום שאצליח להחזיק בו מעמד."

"ביותר מ25 מקומות עבודה ולא הסתדרתי באף אחד מהם."

"לא. לא רצו לגייס אותי ואני גם לא רציתי להתגייס."

"כן, אבל לא הסתדרתי."

"לא עם הצוות ולא עם השותפים לדירה ולא עם העבודה עצמה. העיפו אותי משלוש מקומות בשמונה חודשים."

"לא."

"כן, אבל לא הוסמכתי. לא הסכימו לתת לי את התעודה."

"אנחנו בסדר, אבל לפעמים רבים."

היה קטע אחד קצת משעשע שהוא שאל על מה אני והשותף שלי רבים ואמרתי לו שעל זה שאני לא מנקה את הבית ואז הוא גיחך ואמר:"מה, הוא אישתך?" ואני אמרתי:"אנחנו צוחקים על זה שאנחנו כמו זוג נשוי. אנחנו גם לא מקיימים יחסי מין, אז יש לנו את כל הקריטריונים." ואז הוא גיחך עוד יותר. קצת דאגתי שאולי זה מציג אותי בתור משעשעת ושנונה, אבל אימא אמרה אחר כך שזה היה לא לעניין להגיד את זה, אז המשכתי ליצור רושם גרוע, כמו שהיה צורך.

"אני עדיין לוקחת. כבר שנתיים."

"כן, קבוצה ללמידת כישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי."

"כן, הלכתי לפסיכולוגית במשך שנתיים והפסקנו לפני שלושה שבועות."  ואז אימא הוסיפה שגם בתור ילדה הייתי בטיפול ולמעשה דיי כל החיים.

"רואה טלויזיה."

אחרי כמה דקות בהן הוא שאל אותי את כל השאלות האלה ועוד שאלות, הוא אמר שישלחו לנו את התשובה בדואר ושלח אותנו לדרכנו. אימא רצתה לדבר, אבל הוא לא נתן לה. בתגובה, היא נתנה לו את  הדף עם הראשי פרקים, שהכינה מראש כדי לדבר איתו. למשל היה כתוב שם שאני לוקחת ריטלין וקונצרטה ושהיו לי מחשבות אובדניות בעבר, שאלו דברים שהוא לא שאל עליהם, אז לא אמרתי לו.

נונה.

היי,

הרשו לי לספר לכם על אירועי הימים האחרונים:

ביום שישי הלכתי לפגישה החמישית של הסדנא לכישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום. היה נחמד. היו כמה קטעים מצחיקים. זאת שמעבירה את הסדנא דיברה על זה שהפגישות המצומצמות, של חמישה חבר'ה מתוך עשרה של הקבוצה באמצע השבוע, הן חשובות ושזה לא בסדר שאנשים איחרו אליהן והבריזו מהן. היא גם שוב דיברה על איך מזהים רגשות.

ואז אני ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי שאני לא בטוחה שהסדנא מתאימה לי, כי כמו שאמרתי להם כבר במפגש היכרות, אני יודעת מה אני מרגישה וכי כמו שאמרתי להם כבר במפגש הראשון של הקבוצה, אני לא אדפוק אף אחד ולכן לא אאחר או אבריז לאף אחד שאקבע איתו. אני יודעת להיות מחויבת לאחר. רק את עצמי אני דופקת לפעמים.

ואז הפסיכולוגית התערבה ואמרה שהיא "שמחה שאני חווה הצלחה", אבל שהיו עד עכשיו רק שתי משימות למפגשים המצומצמים ושיהיו עוד משימות רבות וגם שהנושאים עליהם מדברים במפגש המורחב יתקדמו ולכן זה כן יועיל לי. חבל שלא אמרתי לה שזה ממש דבילי להגיד שאני חווה הצלחה, אלא פשוט תסכול. אם ישימו אתכם במקום שמלמד דברים שאתם כבר יודעים - אתם תרגישו מוצלחים או שפשוט תרגישו שאתם במקום שלא מתאים לכם?

אבל הסתכלתי על הלו"ז לפגישות הקרובות וזה באמת נראה לי מתאים לי מאד וחוצמזה גם הפגישות הראשונות לא יכולות להזיק, אז השלמתי עם זה והמשכתי הלאה בחיי.

אחרי המפגש נסעתי לג'רוזלם, לבית הוריי. נחתי, אכלתי בערב עם הוריי ואחיותיי הקטנות והיה נחמד.

בשבת טיילתי אחרי שנים שלא טיילתי. אחי הגיע ולקח אותנו לעשות מסלול בישוב שקרוב לירושלים, נראה לי שקוראים לישוב ענתות, או שהיינו ליד ענתות. בכל מקרה, היה שם נחל והמון ירוק. היה גם מזג אוויר משגע. אני מזה שמחה שבאתי. גם להזיז קצת את גופי המתנוון עשה לי טוב וגם לראות את הטבע עשה לי טוב. בדרך כלל אני שורצת בשבתות מול הטלויזיה. לא ברור לי איך אחי עושה את המסלול הזה עם שלושה ילדים קטנים (ילדה בת 5.5, ילד בן 3 ותינוקת בת חמישה חודשים), אבל הם משפחה שמשוגעת על טיולים. אחרי שסיימנו לעשות את המסלול במהלכו קיפצנו על אבנים מעל נחל והלכנו בשביל שמלא בירוק משגע מסביב, אז נסענו לבית ההורים ואכלנו וישבנו ביחד בסלון. היה מאד נחמד. אני כל כך כל כך כל כך אוהבת את האחייינים שלי. כפרעליהם ועל לחייהם הגדולות.

במוצ"ש ראיתי ששלחו לי מייל מנציבות המדינה. הרי לא מזמן מילאתי מכרז באינטרנט, כדי להיות קלדנית בבית משפט. הם כתבו שלא צירפתי קורות חיים ושאני צריכה לצרף ולמלא ברובליקות המתאימות את מקומות העבודה הקודמים שעבדתי בהם.

ביום ראשון קמתי בבוקר וניסיתי לצרף קורות חיים באתר של נציבות המדינה, אבל במחשב שלי אין וורד ובמחשב של אחותי האינטרנט נתקע, אז רק ביקשתי שישלחו לי סיסמא, ששכחתי, כדי להכנס לאתר של נציבות המדינה.

אימא עזרה לי לארוז סטוקים של אוכל שהיא הכינה עבורי. התלבטתי אם לנסוע ישר לעבודה במרכז, או לעבור קודם בדירתי שבמרכז, כדי לשים את האוכל ולהתארגן. לבסוף, כשכבר הייתי בתחנה המרכזית, החלטתי שקודם אסע לדירה ועליתי על אוטובוס שנוסע מירושלים לתל אביב.

התיישבתי באוטובוס ליד איש שנראה בערך בן 50. באמצע הנסיעה הוא שאל מה השעה ועניתי לו ואז ראיתי שהוא מוציא טייפ קטן שאומר לו מספר טלפון ואז הוא מחייג אותו. לקח לי זמן להבין ואז שאלתי אותו אם הוא לא רואה טוב. הוא ענה שהוא לא רואה בכלל. הוא מקליט את מספר הטלפון, כדי שהטייפ יזכיר לו את המספר ואז הוא יוכל לחייג. מסתבר שהאיש העיוור והחביב עובד בתור מכוון פסנתרים ועתה היה בדרכו להרצליה, כדי ללכת לבית של לקוחה ולכוון לה את הפסנתר. בדקתי לו באינטרנט בפלאפון באיזה שעה יש לו רכבת מתל אביב להרצליה ואט-אט התפתחה ביננו שיחה. איש ממש נחמד, בעל חוש הומור וחכם.

כשהאוטובוס עצר באיזור מתחם הרכבת, אז שאלתי אם הוא רוצה שאלווה אותו לתוך המתחם עצמו, כדי לקחת רכבת. הוא הסכים. לבי נחמץ כשראיתי איך הוא נתקל באנשים, כמעט נדרס ונתקל בשלטים. לא ידעתי אם זה בסדר לאחוז בזרועו, כי הייתה לו כיפה ואולי הוא שומר נגיעה. שאלתי והוא אמר שזה בסדר, אז אחזתי בזרועו והובלתי אותו בתוך המתחם. הוא לא ידע איך להגיע לתור, אז ליוויתי אותו לשם, ביקשתי מכל העומדים בתור שיתנו לו לעקוף ועמדתי איתו מול הקופאית (או איך שלא קוראים לתפקיד של זאת שעובדת בקופה של הרכבת). היא ביקשה רב קו והוא אמר שאין לו, אז היא שלחה אותו לעמדה אחרת, להנפיק רב קו. גם אליה הוא לא ידע להגיע כמובן ואני הובלתי אותו לשם.

בעמדה האחרת הוא הגיש לפקידה תעודת עיוור והיא מילאה את פרטיו על טופס, ואז כמו סתומה אמרה לו:"תחתום כאן" בלי לחשוב שהוא לא יודע מה זה "כאן" וגם לא יודע לכתוב. נאלצתי לאחוז בכף ידו ושנחתום ביחד. אחר כך היא אמרה לו:"תסתכל לכאן" כדי שתוכל לצלם אותו לרב קו והוא שוב לא ידע מה זה "כאן" ואני נאלצתי להסביר לו. אחרי שהיא הוציאה לו את הרב קו (מסתבר שלעיוורים יש 100% הנחה על נסיעות. לא ידעתי את זה), אז הובלתי אותו למקום בו מעבירים את הרב קו, כדי להכנס לרכבת. שם המאבטח כבר לא נתן לי להמשיך וקרא לדיילת.

האיש הודה לי מקרב לב על כל העזרה הרבה ואני אמרתי לו בכנות שאני מאמינה שהיקום יחזיר לי. אני באמת חושבת שזה יחזור אליי. אם היום עשיתי משהו נחמד למישהו - מחר מישהו יעשה משהו נחמד לעבורי. נפרדתי ממנו לשלום ומיהרתי לאוטובוס שיקח אותי לדירה שלי.

חשבתי על דברים טירוויאלים כמו ללכת שתי דקות למתחם התחנה, כמו לחתום או כמו להצטלם הם קלים כל כך ומובנים מאליו בשבילי ובשביל שאר האנשים שאני מכירה וכמה אנחנו צריכים להעריך את זה שזה קל לנו כל כך, כי יש אנשים שבשבילם פעולות כאלה הן קשות כמו עולם ומלואו.

בדירה שמתי את האוכל במקרר ובמקפיא במהירות הבזק, החלפתי בגדים במהירות הבזק, אכלתי משהו קטן, הטענתי את הפלאפון ויצאתי לעבודה. החלטתי שבדרך אעבור בדואר ואשלח לאחותי אוניברסיטה לתינוקת שלה. אחותי גרה בקיבינימט, בישוב באמצע המדבר בערבה. לפני כמה ימים היא קנתה באתר של יד2 אוניברסיטה לתינוקת ממישהי שגרה בחולון ואימה עובדת ברמת גן. אני הלכתי לעבודה של אימה לפני כמה ימים לאסוף את האוניברסיטה ועכשיו החלטתי לשלוח לאחותי בדואר.

האוניברסיטה הייתה מאד כבדה. בקושי יכולתי להרים אותה מהרצפה. מתנשפת ומלאת זיעה הגעתי לדואר, לקחתי מספר וחיכיתי לתורי. כשהגיע תורי אז הפקידה אמרה לי שאי אפשר לשלוח את זה בשקית, אז שאני צריכה קופסא. ביקשתי ממנה קופסא והיא אמרה שאין להם קופסאות גדולות. ביקשתי שתנסה לעזור כי היה לי נורא כבד, אבל היא הייתה אדישה ואפטית. בסוף הפקידה שלצידה התערבה ואמרה שיש חנות צעצועים לידם, אז הם בטח יתנו לי ארגז. הלכתי לחנות צעצועים וביקשתי. המוכרת אמרה שבדיוק זרקה את הארגז למכולה. הלכתי למכולה והבאתי משם את הארגז, שמתי בתוכו את האוניברסיטה וחזרתי לדואר.

הלכתי שוב לפקידה וביקשתי דבק, ואז היא אמרה שאין להם דבק. זה לא היה הגיוני, אז התווכחתי איתה קצת ואז אישה בתור התערבה ואמרה שיש חנות לידם, שמוכרת דבק. הלכתי לחנות וקניתי נייר דבק חום כזה. לא ברור מתי זה שוב ישמש אותי. אולי כשאעבור מתישהו דירה.

חזרתי לדואר בפעם השלישית וביקשתי טוש, כדי לכתוב על הארגז. הפקידה אמרה שאין לה טוש. התעצבנתי, אז היא חיפשה עד שמצאה. כתבתי על הארגז ואז היא אמרה שאני צריכה לכתוב גם על דף את הפרטים של אחותי.

אז ביקשתי עט ואז היא אמרה שאין לה עט. בסוף היא נתנה לי עט שלא כותב וכשביקשתי להחליף אותו, נתנה לי בחוסר רצון עט אחר ואמרה שהביאה את זה מהבית. כשכתבתי את פרטי אחותי - אז היא התחילה פעולה אחרת, וכשסיימתי לכתוב את פרטי אחותי וביקשתי שתשלח את החבילה, אז היא אמרה שהיא עסוקה בפעולה אחרת ולא יכולה לעזור לי. אז הפקידה השניה עזרה לי.

הזוי שאין להם ארגזים, אין להם דבק, אין להם טושים ואין להם עטים. כשסיפרתי את זה לאחותי אז היא אמרה לי שהייתי צריכה לשאול אם יש להם בולים.

משם הלכתי לעבודה. עבדתי עד הערב ואחרי העבודה הלכתי לדורה חברתי. דרך המחשב של דורה נכנסתי לאתר של נציבות המדינה (הם כבר שלחו לי למייל סיסמא חדשה), מילאתי את פרטי העבודה הקודמים שלי ברובליקות המתאימות והוספתי ב"נספחים" קורות חיים שערכתי מחדש. אני מקווה שעתה הם יחזרו אליי במהרה, אעשה סופסוף את המבחנים הפסיכו-טכניים ואז אדע סופסוף אם אני יכולה להתחיל לעבוד בתור קלדנית בבית משפט, או לא.

כשהייתי אצל דורה אז אחד מהחבר'ה מהקבוצה המצומצמת של האנשים על הספקטרום התקשר ואמר שהוא לא יכול להגיע מחר לקבוצה המצומצמת, כי צץ לו בלת"ם בעבודה. ערכתי סבב טלפונים והצלחתי למצוא מועד חדש שנוח לכולם. כל הכבוד לי.

אחר כך דיברתי וצחקתי עם דורה ואז חזרתי לדירה להתקלח ולישון.

היום (יום שני) קמתי בבוקר, כתבתי את הפוסט הזה ואחרי שאסיים את כתיבת הפוסט - אלך לעבודה. אחרי העבודה אני נפגשת עם טיטי חברתי בדיזנגוף סנטר (הרי הערב התפנה לי כי הקבוצה המצומצמת של האוטיסטים נדחתה). אני בטוחה שיהיה כיף עם טיטי. אני ממש אוהבת אותה והיא ממש אוהבת אותי. והבטחתי לעצמי לא להוציא כסף על כלום מלבד על קרפ צרפתי טעים.

מחר (יום שלישי) אני עובדת ואולי אחר כך אפגש עם צוצו חברתי.

ואז ביום רביעי יש לי יום חשוב וגורלי. יש לי גם את פגישת ההיכרות בבית אקשטיין וגם את הועידה הרפואית בביטוח לאומי. אימא תגיע כדי להצטרף אליי. סחטתי מאימא הבטחה שבבית אקשטיין היא לא מתערבת לי, לא קוטעת אותי ולא סותרת אותי. אני רוצה שיראו כמה אני אינטלגנטית וחרוצה, כדי שימצאו לי עבודה שהולמת את הכישורים לי. זה לא ראיון עבודה רגיל, אז לא התנהג כמו בראיון עבודה רגיל, בו אני מציגה רק את היתרונות שלי, כי אני לא רוצה שהם ימצאו לי משהו לא מתאים ואז יפטרו אותי אחרי חודש, אז אני גם אספר להם על הקשיים שלי, אבל חשוב לי שימצאו עבודה שהולמת את כישוריי ולכן חשוב לי שיראו גם את יתרונותיי.

לעומת זאת, בועידה בביטוח לאומי, אני אסתכל על הרצפה ואענה לשאלותיהם רק ב"כן" ו"לא" ואתן לאימא לנהל את העניינים. היא תגיד להם רק את האמת, אבל את האמת רק על קשיי. זה לא המקום להתגאות בהישגיי.

אני קצת (קצת הרבה) חוששת מהיום הזה, אבל מבינה שכל זה נועד רק כדי לעזור לי.

ועתה אסיים את הפוסט ואלך לעבודה.

שיהיה לקוראים יום קסום עם נצנצים!

שלכם,

נונה.

היי,

הסדנא מתקיימת פעם בשבוע, כל פעם לשעה וחצי, וכבר היו ארבעה מפגשים. הסדנא מורכבת מעשרה חבר'ה, כולל אני, שלמרבה הפלא אין להם קרניים. אם מישהו היה נכנס מבחוץ - לעולם לא היה מנחש שאנחנו אוטיסטים. הסדנא תסתיים ב7.8, שזה יום לפני היומולדת שלי, מה שמאד סמלי, כמו שזה יצא סמלי שסיימתי טיפול פסיכולוגי ב30.12. ממש שנה חדשה, התחלות חדשות.

הסדנא מונה שלושים מפגשים: עשרת המפגשים הראשונים נועדו ללמוד על רגשות, עשרת המפגשים שאחרי זה נועדו ללמוד על אינטרקציה בין שני אנשים ועשרת המפגשים האחרונים נועדו ללמוד על אינטרקציה בקבוצה. אני חושבת שאני דיי יודעת מה אני מרגישה, ולכן מה שאנחנו לומדים כרגע לא הכי מועיל לי בעולם, אבל בטח לא מזיק. אני מחכה בקוצר רוח לעשרת המפגשים האחרונים, כי אינטרקציה בקבוצה זה באמת משהו שיותר קשה לי.

לפני שבועיים חילקו אותנו לשתי קבוצות של חמישה בקבוצה ואמרו לנו שאנחנו צריכים להפגש פעם נוספת בשבוע, מתי שבא לנו ואיפה שבא לנו, כדי לתרגל מה שלימדו אותנו ולבצע משימה. הפגישה הראשונה הייתה בדירה שלי והפגישה השניה הייתה לפני כמה ימים בקניון.

לעומת זאת, בביטוח לאומי, אני מתכוונת לשבת בשקט, להסתכל על הרצפה ולענות רק כשפונים אליי ושואלים אותי שאלה ישירה. אני אתן לאימא לדבר, כדי שאראה כמה שפחות עצמאית. זה לא לעשות הצגות, כי אימא תגיד להם רק את האמת, אבל היא תספר להם את האמת רק על הקשיים שלי. זה לא המקום להתגאות בהישגיי.

ובקשר לכך שהעובדת הסוציאלית של גבעתיים אמרה שתנסה להשיג לי סומכת: בינתיים לא שמעתי ממנה בקשר לזה, אבל זה לא בוער לי בכלל.

אז זהו. מצד אחד, אני שמחה שדברים מתקדמים ותופסים צורה, אבל מצד שני, קשה לי. אני מזכירה לעצמי שכל הדברים האלה נועדו רק כדי לעזור לי.

מה עוד קורה איתי?

מה שכן, סקרים לא נועדו למשרה מלאה. אני עובדת כל יום שמונה שעות. וכבר יוצא לי המוח מהאוזניים, אבל אין לי ברירה. אני בחובות של בסביבות ה40,000. אני גם ממשיכה לעבוד באתר "מפה לאוזן" ומחפשת משהו שאוכל לעבוד בו ביום הבחירות עצמו, כי בדרך כלל משלמים הרבה, על עבודה של יום אחד. אני גם חושבת על למצוא עבודה לסופי שבוע, אבל מתלבטת אם לחפש בירושלים או במרכז, כי הרי אני לפעמים נוסעת לירושלים בסופי שבוע ולפעמים נשארת במרכז.

בנוגע לבית משפט: לפני חודשיים וחצי הגעתי לראיון עבודה למשרה של קלדנית, שבו בדקו כמה מילים אני מקלידה בדקה. הם דורשים 70 ואני הקלדתי 64, אז האישה העבירה אותי. היא אמרה שעליי לחכות למכרז ואז שיזמנו אותי למבחנים פסיכו-טכניים, שאם אעבור אותם אז אוכל להתחיל לעבוד שם בתפקיד הזה. חיכיתי חודשיים שלמים למכרז ואז כשהוא סופסוף נפתח, מיהרתי למלא את פרטיי דרך האינטרנט (המכרז זה בסך הכול למלא פרטים דרך האתר של נציבות המדינה). המכרז נמשך שבוע ומאז שהוא הסתיים עברו עוד בערך שבועיים. התקשרתי לזאת שעשתה לי את הראיון ושאלתי מה קורה והיא אמרה שזה יכול לקחת זמן עד שיזמנו אותי למבחנים הפסיכו-טכניים, אז אני ממשיכה לחכות.

סופשבוע נעים וכל מני דברים נחמדים לכל הקוראים.

נונה.