שלומות לכל הקוראים,

החיים שלי לא יציבים. אף פעם לא היו. מאז ומעולם התקשיתי למצוא עוגנים, כלומר למצוא דברים שיישארו בחיים שלי ולא משנה מה. מי שעובר התעללות במשפחה - מן הסתם לא יכול לראות את המשפחה בתור עוגן. על ההורים שלי פשוט אי אפשר לסמוך, למרות שההתעללות פסקה מזמן. אני גם לא יכולה לראות חברים בתור עוגן, בגלל שהחברים שלי מתחלפים. אנשים כל הזמן נכנסים ויוצאים מהחיים שלי. יש כמה אנשים שאני אומנם מכירה כבר שנים - אבל גם איתם אופי היחסים השתנה מקצה לקצה כמה פעמים. אין לי אף חבר שגדלתי איתו. אף מישהו שאני יכולה להגיד "הוא חבר שלי חצי מהחיים שלי, ולכן אני מאמינה שהוא כבר לא ייעלם."

קרה כמה וכמה פעמים שפיתחתי יחסים קרובים במיוחד עם אדם מסוים. היו לי ידידים קרובים וטובים וחברות קרובות וטובות, ואני הייתי בטוחה שהיחסים איתם ימשכו לעד. תמיד התרסקתי בסוף. ג זו דוגמא אידאלית. ראיתי בה את האדם הכי קרוב אליי בשנה האחרונה והיום אנחנו אפילו לא מסוגלות להסתכל אחת לשניה בפרצוף.

פתאום נזכרתי שבפוסט החיים יפים שכתבתי בסוף מאי - ציינתי שהאנשים הכי קרובים אליי הם ג, אנג'ל, אלמו, שוקו וגוליבר. מה נותר מזה היום? אני ו-ג לא מסוגלות להיות ביחד באותו חדר, אנג'ל לא מדבר איתי ויכול להיות שלעולם לא יחזור לדבר איתי, אלמו ואני חברות אבל החיים שלה בחיפה ויוצא לנו לדבר לעיתים רחוקות, גוליבר ואני ניתקנו קשר בצורה טוטאלית. רק שוקו הוא ידיד טוב וקרוב שלי מבין האנשים האלה. עברו רק חמישה חודשים מאז שכתבתי את הפוסט הזה. אתם רואים כמה המצב לא יציב?

אני לא אומרת את זה בקטע של "היי, תרחמו עליי", אלא בקטע של ראיית המציאות. אני לא בודדה. התקרבתי יותר לחברים וותיקים יותר שלי, הכרתי אנשים חדשים ודוגרי, אם אני רוצה לצאת בערב, או שאני רוצה להרים טלפון לספר למישהו משהו שקרה לי - תמיד יש לי למי. תמיד יש שם מישהו. אני אדם חברותי מכדיי להשאר איי פעם לבד.

אי היציבות בחיים לא מתבטאת רק בקשרים עם אנשים אלא גם במסגרות. שימו לב לשנה וקצת האחרונות: הייתי חודש וקצת בהוסטל, אחר כך חודש וחצי בבית, אחר כך עברתי לקיבוץ והייתי בגן הילדים ארבעה חודשים, אחר כך הייתי חודשיים בחדר האוכל בקיבוץ, אחר כך עזבתי את הקיבוץ והייתי שלושה שבועות בבית ואחר כך עבדתי בסופר במשך ארבעה חודשים. כרגע אני עובדת בתיאטרון. כשסיפרתי את זה למישהי היא אמרה:"וואו, אני בשנה וחודשיים האחרונים הייתי רק במסגרת אחת - הצבא."

גם בקשרים זוגיים לא מצאתי יציבות. יש לי בערך עשרה אקסים ואף אחד מהקשרים איתם לא שרד יותר מחודשיים ומשהו. אני וגוליבר אומנם היינו בקשר במשך שישה וחצי חודשים, אבל לא היינו זוג אלא יזיזים, והקשר בננו היה הכי לא יציב בעולם.

הייתי רוצה להכניס איזשהי יציבות לחיים שלי. לדעת שיש משהו שם שלעולם לא ייעלם. שלא משנה מה ובאיזה נסיבות - הדבר הזה יישאר שם. חיפשתי וחיפשתי איזה דבר כזה יש לי. מסגרות הולכות ומתחלפות, חברים באים והולכים, על המשפחה שלי אי אפשר לסמוך. הגעתי למסקנה שהדבר שתמיד שם בשבילי זו כתיבה.

לכתיבה בבלוג יש מחיר כבד. שוב ושוב שילמתי את המחיר על דברים שכתבתי, שלא העלתי בדעתי שיפגעו בי בזמן שכתבתי אותם. לא ידעתי שאני מפרה את החסיון של האוטיסטים כמו שרופא מפר את החסיון של מטופליו, כשכתבתי על ההוסטל בתקופה שבה עשיתי בו שירות לאומי. לא חשבתי על איך המטפלות בגן יתפסו את הפוסט הזה והזה - אם וכאשר הן יעלו על הבלוג שלי. דברים לא צפויים קורים כל הזמן.

זו גם הסיבה שלא הרשתי לחברים שלי לקרוא כאן. פתחתי את הבלוג הזה בתקופה שאני ו-ג היינו החברות הכי קרובות בעולם, ודוגרי התלבטתי אם לתת לה לינק בבלוג. עבר לי בראש:"במילא אני מספרת לה כל מה שקורה לי בחיים, אז מה אכפת לי שהיא תקרא?" מזל גדול שלא נתתי לה לינק, כי לא יכולתי לחזות מראש את הבאות. לא יכולתי לחזור שחודש אחר כך אני אתחיל לצאת עם אחיה. ג לא רצתה, מן הסתם, לשמוע על הסקס בייני לבין אחיה ואני מודה לאלוהים שלא היה לה קישור לבלוג שלי, כי אם היה לה והיא הייתה קוראת פוסטים מסוימים - סביר להניח שהיא הייתה מקיאה. ועכשיו, כשניתקנו קשר ואנחנו כל כך כועסות אחת על השניה - זו בכלל הייתה קטסרופה אם היא הייתה קוראת כאן.

יש לי עוד מליון דוגמאות לאיך הבלוג דפק אותי, במקרים בהם כתבתי דברים, שלא חשבתי שיהוו נזק בזמן שכתבתי אותם, אבל היוו נזק עצום לאחר מכן, כי לא חזיתי את הבאות. אני חושבת שהדוגמאות מיותרות. אתם בטח מבינים. כל יום אני מתפללת שאנשים שאני מכירה, לא עולים על הבלוג. ומי שחושב שמי שמכיר אותי לא יזהה אותי - שיחשוב שוב. אני היחידה בכל העולם כולו שעשתה קודם שירות לאומי חודש וקצת בהוסטל של אוטיסטים, אחר כך עברה לקיבוץ ועשתה שירות לאומי בגן ילדים במשך ארבעה חודשים ואחר כך שירות לאומי במשך חודשיים בחדר אוכל. אין עוד אפילו בחורה אחת בכל העולם שעברה את אותו מסלול על השירות הלאומי. וזו רק דוגמא אחת מתוך מליון, לדברים שמייחדים אך ורק אותי. מי שמכיר אותי וייכנס לכאן - יזהה אותי. בזה אין לי ספק.

אז למה אני לוקחת את הסיכון? למה אני לא סוגרת את הבלוג? הוא פשוט יותר מדי חשוב לי. אני כל כך אוהבת את הפריקה, אני כל כך אוהבת לפתח את כישרון הכתיבה שלי ואני כל כך אוהבת את הפידבק. כתיבת יומן לא תספק לי את הדברים שכתיבת בלוג מספקת לי. אני מודה שעניין הצומי קוסם לי. עצם הרעיון, שמאות אנשים בכל הארץ עושים מנוי, רק כדיי לשבת מול המחשב כל כמה ימים, ולקרוא את השטויות על החיים שלי - מפעימה אותי.

אגב, בנושא היציבות בחיים, אני מקווה שהעבודה בתיאטרון תספק לי קצת יציבות. אין לי שום כוונה להתפטר בקרוב ואם אני אעשה את העבודה כמו שצריך (אני מאד מנסה) - אז אין גם סיבה שיפטרו אותי. אולי סוף סוף אשרוד באיזשהי מסגרת יותר מכמה חודשים, ואהנה שם. כרגע אני מאד נהנית, ואני לא רואה סיבה שזה ישתנה.

שכבתי היום עם שבי. אתמול קבענו שאבוא לתל אביב ואשן אצלו. אני יודעת איך זה נשמע. אני יודעת שזה נשמע שהוא תיכנן מראש לזיין אותי, אבל זה פשוט לא נכון. זה לא היה ככה בכלל. מה שקרה זה שהגעתי לתל אביב, הלכנו לביתו, ראינו סרט ואכלנו שלל דברים טעימים. דיברנו על כל נושא שבעולם והיה ממש נחמד.

אחר כך בחדר שלו המשכנו לדבר. הסתכלתי עליו והתלבטתי אם אני רוצה לעשות איתו משהו מיני. מצד אחד, הוא מעל גיל 30, שמנמן ושעיר. מצד שני, פשוט התחשק לי לנסות. החלטתי שאני רוצה לנשק אותו, כדיי לברר עם עצמי אם אני רוצה לעשות משהו הלאה. לא ידעתי איך פשוט להתנפל לו על הפרצוף, אז שאלתי אותו אם בא לו לשחק "נוור" (לקוראים חסרי ההשכלה כללית שבנכם: "נוור" זה משחק שבו כל אחד אומר מה הוא אף פעם לא עשה, אם השני כן עשה את זה - הוא מרים אצבע. מי שיש לו חמש אצבעות מקבל משימה). "הנוור" לא הצליח אז החלטנו לשחק "נוור הפוך" כלומר "אוור." כל אחד אמר מה הוא כן עשה ואם השני לא עשה - הוא הרים אצבע. שיחקנו בזה קצת ואז שבי אמר שיש לו חמש אצבעות. נתתי לו משימה לנשק אותי.

התנשקנו והתנשקנו והתנשקנו. היה באמת טוב. אחר כך הדברים התגלגלו משם והתחלנו לגעת אחד בשניה ולהפשיט אחד את השניה. הגענו למצב שאנחנו מתמזמזים בעירום מלא. אהבתי את הביצועים שלו, אבל זה היה בהתחלה יותר מדי...איך אפשר להסביר? יותר מדי נמרח. לפעמים אני אוהבת את זה רך ועדין ואיטי, אבל לרוב אני אוהבת שמראים לי מי הבוס וששולטים בי. כמובן שרק דברים שבהסכמה מלאה. 

סיפרתי לשבי על פנטזיה שיש לי. הפנטזיה היא על להיות בחורה מסוימת. בחורה שיש לה אדון שמחזיק אותה בכלוב. כל המהות של הבחורה הזאת היא לספק אותו מינית. הוא מאכיל אותה לחם ומים, ומוציא אותה מהכלוב כל פעם שבא לו שתענג אותו מינית. הוא יכול לדרוש מה שירצה ולה אין זכות לסרב, כי כל תכלית חייה זה לספק אותו מינית. אם תסרב - הוא עלול להעניש אותה ולא לתת לה לאכול, או להתעלל בה.  

כמובן שלא הייתי רוצה באמת שיחזיקו אותי בכלוב, ולחיות חיים כאלה, אבל לפעמים הייתי רוצה להרגיש כמו בחורה כזאת לכמה שעות. מישהי שקיימת כדיי לספק גבר. מישהי נשלטת. הרבה פעמים אני אוהבת להיות זו ששולטת, אבל לפעמים בא לי ככה ולפעמים בא לי ככה.

הופתעתי מהצורה ששבי הגיב לפנטזיה שלי. הוא בחור ילדותי ורך ולכן לא ציפיתי שהוא יאהב להיות שולט. מסתבר שהוא מאד אהב את זה. הוא נתן לי פקודות ואם סירבתי - קיבלתי ספנקינג. היה ממש מחרמן. ממש נהניתי. המשכנו להתחרמן במשך בערך שש שעות (באמת! מסביבות חצות עד סביבות שש בבוקר!) ואז נרדמנו. כשהגיע הזמן לקום - שבי העיר אותי במזמוזים ואז שכבנו.

אחר כך, בדרכי חזרה לעירי, חשבתי על כל העניין. אני יודעת שזה נשמע רע שהכרתי בחור מעל גיל 30 דרך האינטרנט ואז שבועיים אחריי שהכרנו, שכבתי איתו. אבל אני מכירה את שבי ואני יודעת שלא דובר פה בניצול. אני זו שיזמה. הוא בחיים לא היה עושה משהו בניגוד לרצוני, או לוחץ עליי לעשות משהו שאני לא רוצה. הוא אדם טוב והגון. באמת שהוא בחור נחמד.

אני יודעת שהיו לי הרבה סטוצים בעבר שנבעו מהערכה עצמית נמוכה ומזה שהרגשתי שאני טובה רק לסקס, אבל זה לא המקרה הפעם. באמת שהרגשתי שפשוט בא לי להתמזמז איתו, באמת הרגשתי שזה יהיה בסדר גמור גם אם לא נעשה שום דבר מיני, באמת שאני מרגישה שיש בננו ידידות גם מעבר לסקס ובאמת שאני יודעת ששננו תפסנו את הדברים באותה צורה.

אז למה בכל זאת קצת אכלתי סרטים? אני מניחה שזה כי אני נכנסת לחישובים. כי עבר לי בראש "וואו, אני בת 20. בחורה בת 20 לא אמורה לשכב עם שמונה גברים בפחות משנתיים. וואו, חמישה מתוך השמונה לא היו בני זוג שלי, אלא סוגים של יזיזים. וואו, רק לפני חמישה ימים התמזמזתי עם כתפי בעירום מלא." למה להכנס לחישובים האלה? כל מקרה לגופו. יש סטוצים שעשיתי בעבר שאני מתחרטת עליהם, ויש סטוצים שלא. עכשיו שאני חושבת על זה - אני לא מתחרטת על שום סטוץ שהיה לי בחודשיים האחרונים. התמזמזתי/שכבתי רק עם מי שהרגשתי נוח במחיצתו, אף אחד לא לחץ עליי, שניי הצדדים תפסו את הדברים באותה צורה. אחריי ששכבתי עם כתפי ואחריי שהתנשקתי עם ביישני, לא התעסקתי בזה אחר כך. ראיתי בזה פשוט דבר נחמד לעשות, בדיוק באותה מידה שהיה נחמד אם היינו רואים סרט טוב או משחקים שש בש או אוכלים ארוחת בוקר. למה דווקא המקרה עם שבי גרם לי קצת לאכול סרטים? אני מניחה שזה בגלל איך שזה נראה מהצד.

אני חייבת להפסיק להשוות את עצמי לאנשים אחרים, כל החשיבה הזאת של "בחורה בת 20 לא אמורה לעשות" היא מוטעית. מי קבע מה בחורה בת 20 אמורה לעשות? אני מכירה בחורה בת 20 שעדיין לא התנשקה, אני מכירה בחורה בת 20 שחיכתה שנה ושמונה חודשים לפני ששכבה עם החבר שלה, אני מכירה בחורה בת 20 ששכבה עם שתיים עשרה גברים שחלק היו סטוצים וחלק בני זוג, אני מכירה בחורה בת 20 ששכבה עם ארבעה גברים ועם כל אחד רק פעם אחת. זה מאד משתנה מבחורה לבחורה. אין נורמה וגם אם הייתה - אני לא מוכנה להתאים את עצמי לנורמה. אני רוצה לעשות מה שמתאים לי ומה שעושה לי טוב.

אם סקס עושה לי טוב - למה שאעצור בעד עצמי? למה בכלל אני מנסה למצוא צידוקים? אם אני אכנס לסטוצים מהסיבות הלא נכונות - זה באמת פסול, אבל אם אני עושה את זה בשביל הכיף, למה לא? סקס זה באמת כיף אחריי הכול. יש בזה אלמנט מדהים, מעבר לסיפוק החרמנות. בזמן שאני עושה סקס, בזמן שאני בין הידיים של מישהו, אני יודעת שאני הכי מיוחדת והכי מדהימה והכי מעניינת אותו בעולם. יכול להיות שחמש דקות אחר כך הוא ישכח מקיומי ואני אשכח מקיומו, אבל באותם שניות אני הכי חשובה לו בעולם. מישהי שהוא ממקד בה את כל תשומת ליבו. זה מדהים בעיניי.

זה לא שאני הולכת לפאב, תופסת איזה זר והולכת איתו לשירותים. אני עושה סקס עם ידידים שלי, עם אנשים שאני יודעת שאקבל חיבוק אחריי הסקס, עם אנשים שאני יודעת שאני מעניינת אותם מעבר לסקס.

אני חושבת שמאד חשוב, שאני תמיד מאד כנה עם הפרטנרים שלי. אני מבהירה בדיוק איך אני תופסת את היחסים. הייתה לי פעם חברה שהיה לה יזיז. היא לא ידעה איך הוא תופס אותה. אני זוכרת שהיא אמרה לי שיש מצב שהוא חושב, שהיא החברה שלו. הם אף פעם לא דיברו על זה. היא גם שכבה עם אחרים במקביל ולא סיפרה לו. זו ממש לא הדרך שלי. כשאני רוצה רק סקס בלי מחויבות - אני מבהירה את זה. אני תמיד גם מספרת אם עשיתי משהו עם אחרים. כתפי, למשל, לא מאושר לזה שהתנשקתי עם ביישני וגם הפריע לו שישנתי עם שבי באותה מיטה, בפעם הקודמת שנפגשנו. אמרתי לו שהוא יצטרך פשוט לקבל את זה. אני אף פעם לא הבטחתי בלעדיות. אני מתכוונת גם לספר לו ששכבתי עם שבי. אני מאד מקווה שהוא לא ייפגע, אבל אם כן, זה לא יהיה בגלל שיש לו רגשות כלפיי. אין לו. זה סתם עניין של אגו גברי.

אני חושבת שמאד חשוב, ששניי הצדדים יתפסו את הדברים באותה צורה. זו הסיבה שעשיתי לביישני את השיחה, לפני שהתנשקתי איתו. לא רציתי שהוא ישלה את עצמו שעכשיו תתפתח בננו זוגיות. גם עם שבי הדברים מאד ברורים. לשננו ברור שאנחנו ידידים ששכבו וייתכן שישכבו שוב, אבל שזה לא הולך להיות מה שישלוט לנו ביחסים. שבי ואני דיברנו על זה שלא בהכרח נשכב, כל פעם שניפגש.

אני יודעת שאני עדיין כותבת בבלוג הרבה על בחורים, אבל זה סתם כי נחמד לי לכתוב על זה. אני לא מרגישה שנושא הגברים השתלט לי שוב על החיים, כמו שהיה בעבר. אני עובדת בשתיי עבודות ומחפשת עבודה שלישית, משתתפת בפעילויות דרך בנק הזמן, עושה סידורים, קוראת ספרים, משוטטת בישראבלוג ונפגשת עם אנשים טובים. האמת שאני עמוסה עד מעל הראש. כל יום אני בערך 14 שעות מחוץ לבית. לרוב אני בשלוש-ארבע מקומות ביום. ידעתי שאם אמלא את יומי בעיסוקים ובשלל פעילויות שאני אוהבת ובעבודה שאני אוהבת - אני ארגיש יותר טוב. זה באמת נכון. לאדם עסוק אין פשוט זמן לחפור לעצמו במוח. אני מרגישה הרבה פחות אובססיבית לגביי דברים, יותר שלמה עם עצמי ויותר רגועה. דברים מסתדרים.

אגב, יצא לי לדבר היום עם גרין. הוא החמיא לי נורא. הוא אמר שאני בחורה מדהימה בעיניו, שאני נורא מעניינת, שאפשר לדבר איתי שעות, שאני מצחיקה ושאני מאד מושכת. היה מזה כיף לשמוע. אני יודעת שככה הוא באמת חושב. כל כך מחמיא. גם אני מעריכה אותו מאד.

שלכם,

נונה.

היי, אנשים שקוראים בבלוג שלי. מה שלומכם?

נכשלתי היום בטסט שביעי. אומנם לא קיבלתי עדיין את התוצאות, אבל הנסיון של שישה טסטים קודמים לימד אותי, שכשהטסטר לוחץ על הבלם ובולם אותי - סימן שנכשלתי.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאני סובלת מליקוי למידה שמפריע לכל היבט והיבט בנהיגה. לפני שנה וחצי התחלתי ללמוד נהיגה על רכב אוטומט. עשיתי 38 שיעורים בעיר שלי ואז התחלתי שירות לאומי בעיר אחרת, בהוסטל של אוטיסטים. לפיכך החלפתי מורה נהיגה ועשיתי איתו 11 שיעורים. אחריי חודש העיפו אותי מההוסטל. חזרתי לעירי וחיפשתי מקום שירות חדש. בזמן הזה חזרתי למורה הראשון שלי ולקחתי עוד 4 שיעורים. אחריי חודש וחצי מצאתי מקום שירות חדש באחד מהקיבוצים של עוטף עזה, ולכן למדתי נהיגה באופקים. גרתי בקיבוץ בדיוק חצי שנה והספקתי לעשות שם אפילו שניי טסטים ואז עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לעירי. אחריי שעזבתי את הקיבוץ החלטתי כל פעם לחזור לאופקים, רק בשביל שיעור נהיגה וטסט. מאז עברה כמעט חצי שנה והספקתי לחזור לאופקים חמש פעמים, כולל היום. הספקתי עד היום לעשות בערך 100 שיעורי נהיגה.

בכל פעם שנכשלתי - לקחתי את זה מאד קשה והרגשתי רגשי נחיתות קשים. בזמן האחרון שיניתי את הגישה שלי ולכן הכישלון היום לא השפיע עליי קשה כל כך. בכל פעם שעמדתי להכנס לדיכאון בגלל זה - נזכרתי במשהו ששוקו ידידי אמר לי לא מזמן. שוקו אמר לי שהדבר היחיד שיש לי להתבאס אליו, בקשר לכישלונות בטסטים, זה על הכסף. שוקו אמר שזה באמת הרבה כסף ושהוא יודע שאני עובדת מאד קשה בשבילו, אבל שהוא יודע שאני לא מתבאסת ככה רק בגלל הכסף. הריי לא הייתי נכנסת לדיכאון כזה, אם זה היה קשור רק ל-600 שקל האלה (זה יוצא 600 שקל כל פעם כולל אגרה ושיעור נהיגה וטסט ונסיעות לאופקים). נכנסתי לדיכאון גם בגלל הכסף, אבל גם ובעיקר - בגלל שהכישלון בטסט גרם לי להרגיש כישלון בכלליות. שוקו אמר שזה בכלל לא משנה, אם יהיה לי רשיון נהיגה חודשיים לפני גיל עשרים, או בגיל עשרים ושלושה חודשים. הריי בסופו של דבר יהיה לי רשיון. לא יהיה כתוב ברשיון "עברה בטסט שמיני" או "עברה בטסט ראשון", כך שבכלל לא משנה איזה טסט עברתי. אף אחד אפילו לא יידע על זה, אם אני לא אספר לו.

שוקו צודק לחלוטין. זה באמת כל אחד ותחומי החוזק שלו ותחומי החולשה שלו. זה שאדם טוב בנהיגה - לא אומר שהוא טוב בדברים אחרים. וזה שאדם גרוע בנהיגה - לא אומר שהוא גרוע בדברים אחרים. גרין סיפר לי על בנאדם פשוט גאון שהוא מכיר. הבנאדם הזה התחיל ללמוד לפסיכומטרי רק שבוע מראש וקיבל 785. הבנאדם גם עזב לימודי רפואה אחריי שנה שסיים אותה בהצטיינות, בגלל ש"זה לא מספיק מאתגר אותו." לעומת זאת, הבנאדם הזה לא מסוגל להסתדר עם קבוצת אנשים חדשים.

אגב, גם על הכסף שאני מוציאה על הטסטים, אני לא חושבת ששווה להתבאס במיוחד. הריי אני בזבזנית מטבעי. המון פעמים קורה שאני מבזבזת 600 שקל בכמה ימים פשוט על כלום. על מוניות למקומות שאני יכולה לקחת אליהם אוטובוס ועל ארוחות בחוץ במקום להביא סנדוויץ' מהבית. לעומת זאת - בהחלט שווה להוציא כל פעם 600 שקל על רשיון נהיגה. הריי זה משהו לכל החיים.

אז עכשיו שעברתי את שלב הבאסה - הגיע הזמן לפתרונות מעשיים. אני חושבת שבזמנו זו הייתה החלטה מאד נבונה, להחליט לא לעבור למורה נהיגה בעיר שלי. הריי עזבתי את הקיבוץ כשהיו כבר שניי טסטים מאחוריי והייתי בטוחה שאצטרך לחזור לאופקים רק עוד פעם-פעמיים לשיעור נהיגה וטסט ואז שיהיה לי רשיון בכיס. לא יכולתי לדעת שאני אכשל כל כך הרבה פעמים. אולי ההחלטה להמשיך עם הנהיגה הייתה נכונה בזמנו, אבל עכשיו צריך למצוא פיתרון חדש.

כל התקופה הזאת התעקשתי לא לחזור ללמוד נהיגה בעיר שלי, בגלל שזו עיר שיש בה כבישים מאד קשים והריי הכבישים של אופקים מאד קלים לעומת הכבישים של עירי. סיבה נוספת שהתעקשתי להמשיך להגיע לאופקים בשביל טסטים, היא שאני מכירה את המורה ומכירה את הכבישים וחששתי שאם אתחיל לקחת שיעורים בעירי - יקח לי הרבה זמן להסתגל למורה חדש ולכבישים אחרים.

אני חושבת שהגיע הזמן לחשוב על זה מחדש, כי יש עוד גורמים. אחד הגורמים הוא שהמורה באופקים, הוא חרא של מורה. הוא צועק בלי הפסקה, חסר סבלנות, לא מסביר את הדברים עד הסוף, מקלל כמו משוגע וכל הזמן משרה אווירה לא נעימה. זה מגיע למצב שאני ממש מפחדת לשאול אותו דברים שאני לא יודעת בנהיגה. סיבה נוספת שאני חושבת שהוא חרא של מורה וסתם תאב בצע, זה שאני רואה כיצד רוב התלמידים שלו נכשלים שוב ושוב בטסטים. הוא מגיש את התלמידים לטסטים - לפני שהם מוכנים.

יש לי הוכחה לכך שהוא מגיש את התלמידים לפני שהם מוכנים: הבחורה שעשתה איתי את הטסט היום, נכנסה ב"אין כניסה" והטסטר בלם אותה. זה עוד מילא. זו טעות שיכולה לקרות לכל תלמיד נהיגה בטסט, אבל מה שהדהים אותי זה שהיא אשכרה שאלה את הטסטר "למה בלמת אותי?" הוא השיב לה "תסתכלי על התמרור. איזה תמרור זה? מה התמרור אומר?" והיא לא ידעה להשיב לו. לאחר מכן הוא אמר לה לעשות רוורס  ולפנות ימינה. היא עשתה רוורס ואז השאירה את ההילוך על "R", ולא הבינה למה הרכב מסרב לפנות ימינה. הטסטר הפנה את תשומת ליבה להילוכים (זה רכב אוטומט אז אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוונת). היא עדיין לא הבינה למה הרכב מסרב לפנות ימינה. בסופו של דבר הטסטר הוא זה שהזיז את ההילוך לD. אני אומר שוב, מילא שהיא שכחה להעביר לD לפני שעשתה פנייה. זה יכול לקרות בטסט, אבל מה שהדהים אותי זה שגם כשהטסטר שאל אותה, לאיזה הילוך היא צריכה להעביר - היא לא ידעה להשיב לו. איך מישהי מגיעה לטסט שני בלי להכיר תמרור "אין כניסה" ובלי לדעת להעביר את המוט?

סיבה נוספת לכך שבעייתי להמשיך עם הנהיגה שלי באופקים היא, שיש לי טסט כל המון זמן. היום, למשל, היה לי טסט אחריי תשעה שבועות שלמים שלא נגעתי בהגה. בטח שרק שיעור נהיגה אחד באותו יום לפני הטסט, לא הספיק לי. מצד שני, אני הריי לא אסע לאופקים במיוחד בין טסט לטסט, רק כדיי לעשות שיעורים, נכון? זה הריי יהיה שיא הטמטום.

שבי הציע לי פיתרון, שלא חשבתי עליו קודם. שבי הציע לי לקחת כמה שיעורי נהיגה בעירי ואז את הטסט הבא - לעשות באופקים. הכבישים של אופקים באמת הרבה יותר קלים וכך יהיה לי יותר קל לעבור את הטסט, אבל זה לא יהיה אחריי שלא נגעתי בהגה במשך חודשיים. כך אני אוכל גם ללמוד עוד קצת, עם מורה יותר נורמלי. זה גם טוב לקחת כמה שיעורי נהיגה בעירי - כי הריי אני צריכה ללמוד להסתדר בה. הריי שם אני רוצה לנהוג, אחריי שאשיג רשיון. כנראה שאני אקבל את הצעתו של שבי. כנראה שאני אתקשר למורה נהיגה הראשון שלי, אספר לו את כל הסיפור ואבקש לקחת אצלו כמה שיעורים. אני גם אתייעץ איתו. אולי הוא יציע לי משהו אחר לעשות. תזכרו שאמרתי "שכנראה" שאני אעשה את זה. לא בטוח. אני עדיין מתלבטת.

אגב, הכישלון בטסט היום, הוכיח לי בפעם המליון, כמה דברים בקשר להורים שלי. קודם כל, הכישלון הזה הוכיח לי - עד כמה טוב שאני מנסה להיות כמה שיותר עצמאית ולא להיות תלויה מבחינה כלכלית או מכל בחינה אחרת, בהורים שלי. הם אלה ששילמו לי על הטסטים הראשונים ואחר כך אמרו לי כמה שהתאכזבו ממני. עכשיו ששילמתי על עצמי - אין להם זכות להגיד את זה. כמובן שזה גם הוכיח לי עד כמה הם לא תומכים. כל אדם אחר שאני מספרת לו על כישלון בטסט - מנחם אותי ורק הם גורמים לי להרגיש יותר רע. אני פשוט נדהמת מהקטע הזה כל פעם מחדש. הריי אני התאכזבתי פי מליון מהם, הריי אני תליתי בטסט פי מליון יותר ציפיות מהם, הריי בכל מקרה עשיתי כמיטב יכולתי, הריי בכל מקרה זה משהו שהיה ועבר ואי אפשר לחזור אחורה, אז למה לעזאזל לתת לי הרגשה יותר מגעילה? אין בזה שום תועלת.

הימים חולפים להם ומיום ליום אני מגלה עד כמה ההחלטה שלי, להיות כמה שיותר עסוקה ולעשות כמה שיותר דברים שאני אוהבת - הייתה נכונה. כשאדם עסוק - אין לו זמן לחפור לעצמו במוח. אני עובדת, משתתפת בפעילויות דרך "בנק הזמן", עושה סידורים, קוראת ספרים, משוטטת בישראבלוג, ונפגשת עם אנשים טובים.

אני החלטתי לסיים את התקופה בחיי, שבה התחננתי לאנשים להפגש איתי או להיות באיזשהו קשר איתי. כל מה שכתבתי בפוסט הזה בנוגע לאנג'ל, עדיין תקף. ובכלל, גיליתי שכשאני לא רודפת אחריי אנשים - אלה שבאמת רוצים לבלות איתי יוצרים איתי קשר בעצמם. לראשונה בחיי אני לא מרגישה שהאנשים שאני בקשר איתם, יותר חשובים לי מאשר אני להם. זו תחושה נהדרת.

אני מגיעה לסיטואציות של להתחרמן עם גברים דיי הרבה, אבל אני מקפידה לעשות רק מה שנוח לי, רק עם מי שאני מרגישה איתו בנוח. עם ביישני למשל - התאים לי רק להתנשק ביום שישי, בזמן שלכתפי לא הייתה לי שום בעיה למצוץ במוצ"ש. נפגשנו וישבנו באיזה בית קפה ודיברנו המון. אני גאה בכך שאני תמיד כנה איתו. לא הסתרתי ממנו שישנתי עם שבי באותה מיטה ולא הסתרתי ממנו שהתנשקתי עם ביישני. הוא לא היה מאושר מזה, אבל קיבל את זה. מאד חשוב לי להיות כנה. יותר מאוחר במכונית התמזמזנו. הוא הטריף לי את הצורה. מסתבר שהביצועים של כתפי טובים מאד. זה שהוא פישל בפעמים קודמות - כנראה דבר נדיר. 

לא שכבנו במוצ"ש כי הייתי במחזור, אבל קבענו ליום שלישי. תיכננתי להיום תוכניות גדולות שכללו בייבידול סקסי בטירוף, אזיקים ורודים, שוקולד למריחה על הגוף, שמן עיסוי, קונדומים בטעמים, חומר סיכה וטבעת רטט (הפעמים שבהן עשיתי סקס עם הטבעת הזאת - הן הפעמים היחידות בחיים שגמרתי מחדירה). כנראה שאני וכתפי לא ניפגש היום, כי אחיו בבית חולים. אני מאחלת לאחיו איחולי החלמה ושומרת את הדברים לימים הקרובים. אני בטוחה שאני וכתפי ניפגש השבוע. רק המחשבה על זה מציפה אותי בגלי חרמנות.

אני מרגישה שהקוצ'ינג ממש מועיל לי. אני מגלה על עצמי דברים חדשים ומקבלת הרבה תשומת לב, הקשבה ועצות. אני רוצה לתת דוגמה מפגישה שהייתה לי לפני כמה ימים, עם מדריכת הקוצ'ינג שלי. הגעתי אליה וסיפרתי לה משהו שמפריע לי. אמרתי לה שאני מבזבזת המון כסף, על דברים בני חלוף ומיותרים. נתתי לה כדוגמא משהו שקרה באותו יום ממש. היה לי ראיון לגן ילדים, ברחוב אחר בשכונה שלי, בעשר בבוקר. הגן הזה נמצא במרחק 3 דקות נסיעה באוטובוס ובמרחק 12 דקות הליכה ברגל. בכל זאת הגעתי אליו במונית. למה זה אתם שואלים? אני אענה לכם. שמתי לי שעון מעורר לשעה תשע בבוקר, אבל כל פעם החלטתי לישון עוד עשר דקות ועוד חמש דקות ועוד עשר דקות וכך נוצר מצב שקמתי ב-9.45. התארגנתי מהר, אבל מן הסתם שלא היה לי זמן ללכת לחכות לאוטובוס, או ללכת ברגל אז לקחתי מונית. הכסף ששילמתי על המונית זה פשוט כסף שנזרק לפח.

או עוד דוגמא: ביום ראשון נפגשתי עם חברתי נ. רק כדיי לבלות איתה עוד רבע שעה - החלטתי לקחת מונית לעבודה בתיאטרון, ולא לקחת אוטובוס למרות שהיה לי קו זמין ונוח. תחשבו על זה שאני מקבלת פחות מ-22 שקל לשעה, והמונית עלתה לי 25. זה כאילו לקחתי שעה וקצת של עבודה וזרקתי לפח.

או עוד דוגמא: אני אף פעם, לעולם, בחיים שלי, לא מביאה סנדוויץ' מהבית, כשאני יוצאת ממנו לכל היום. כך נוצר מצב שאני שוב ושוב קונה לעצמי לאכול בחוץ, כל מני מאכלים בסיסים, שבקלות יכולתי להכין לעצמי בבית. למשל היום קניתי לחמניה עם חביתה. הריי יש לי בבית לחמניות, ביצים וירקות. אין שום סיבה לקנות כל יום אוכל בחוץ.

אגב, כל חודש אני משלמת בין 400 ל-500 שקל חשבון פלאפון. הפאלפון פשוט כל הזמן צמוד לי לאוזן. הכי מצחיק שהרבה פעמים אני קובעת להפגש עם בנאדם, ואז מתקשרת אליו מהאוטובוס להגיד לו שאני אאחר בחמש דקות, או סתם להודיע לו שעליתי על האוטובוס ואז נוצר מצב שאנחנו מדברים בפלאפון כל הדרך. זה כל כך מטוטמם. הריי אני בדרך לפגוש אותו ואז נוכל לדבר כמה שנרצה בחינם!

סיפרתי למדריכת קוצ'ינג שאני דופקת את עצמי, לא רק בקטע של כסף, אלא גם בעוד תחומים. שאני תמיד מתעוררת רגע לפני שאני צריכה לצאת מהבית, ודוחה דברים שאני צריכה לעשות מהבית ,למשל לחפש משרות באינטרנט. שאני דוחה סידורים לרגע האחרון, שאני תמיד מאחרת קצת לעבודה ושאני תמיד נופלת על שמירת הפרטיות שלי.

סיפרתי למדריכת קוצ'ינג שלי על שניי דברים שאחותי הגדולה אמרה לי פעם. אחותי אמרה לי פעם, שלא משנה באיזה שעה היא הולכת לישון בלילה - היא תמיד תקום שעה לפני שהיא צריכה להיות בעבודה. היא אף פעם לא מצליחה להקים את עצמה מוקדם יותר, כדיי לדאוג לסידורים שלה והיא תמיד דוחה דברים עוד ועוד ואז נדפקת. אחותי אומרת שזה קשור לכך שאנחנו לא יודעות לדאוג לעצמנו, בגלל שכשגדלנו - ההורים שלנו לא נתנו לנו הרגשה שמישהו דואג לנו. גדלנו עם חוסר ביטחון ולכן עכשיו אנחנו מיישמות את זה. יש מצב. מצד שני, אחותי תמיד מקשרת הכול לצורה שבה גדלנו ולהורים שלנו. גם אם אני אגיד לה שפיל ירוק דרך עליי - היא תקשר את זה להורים שלנו ולאיך שהם גידלו אותנו.

דבר נוסף שאחותי אמרה לי פעם, זה שהרבה פעמים אני דופקת את עצמי, כי בתת מודע אני רוצה להדפק. למשל, למה כתבתי את הבלוג הקודם שלי מההוסטל של האוטיסטים? מילא לכתוב בלוג, אבל למה לכתוב משם ואחר כך לא למחוק מההיסטורי? היא טוענת שרציתי, בתת מודע, שיעלו על הבלוג, כי רציתי לעוף משם. או: למה הלכתי עם האורח בקיבוץ שהתחרמנתי איתו, דווקא לגן הילדים בלילה? בקיבוץ יש מלא מקומות מסתור. למה דווקא לשם? אחותי טוענת שאני רציתי שיגלו על זה, כי רציתי לעוף משם. או עוד דוגמא: בכיתה ו כתבתי סיפור. היו בו כמה עמודים שדיברו על סקס. הבאתי אותו לבצפר בטענה ש"אתן רק לילדים מסומים לקרוא" ובסוף מן הסתם זה התגלגל בכל השכבה ועשו ממני צחוק. חזרתי על אותה טעות בדיוק בכיתה ט. למה עשיתי את זה? אחותי טוענת שרציתי בתת מודע, לדפוק את עצמי. לא האמנתי שמגיע לי שיהיה לי טוב ולכן בכוונה יצרתי מצב שהיה לי רע בו.

מדריכת הקוצ'ינג הסכימה עם אחותי. היא אמרה שזה קשור לביטחון עצמי נמוך. היא עשתה איתי תרגיל ממש מגניב. היא אמרה לי לקחת את המשפט "אני דופקת את החיים שלי" ולהפוך אותו בשלוש צורות ואז לתת שלוש דוגמאות לכל צורה. הפכתי את המשפט הזה למשפט: "החיים דופקים אותי" ואז נתתי שלוש דוגמאות. אמרתי: "נולדתי עם ליקוי בעייתי, גדלתי במשפחה בעייתית והייתה לי נקודת פתיחה בעייתית ולכן אני צריכה להיות קצת יותר סלחנית כלפיי עצמי." אחר כך הפכתי את המשפט בצורה הבאה:"אני לא דופקת את החיים שלי." ונתתי שלוש דוגמאות: "אני לפחות מודעת לבעיה, אני מדברת עליה פה במקום להתעלם ממנה, אני מבקשת עזרה". אחר כך הפכתי את המשפט בצורה הבאה: "החיים לא דופקים אותי" ונתתי שלוש דוגמאות:"זכיתי ליכולת ביטוי גבוהה, לאינטלנציה רגשית גבוהה ולנחישות רבה." מטרת התרגיל זה לבחון את מה שאמרתי בצורות אחרות. זה באמת עזר.

אחר כך מדריכת הקוצ'ינג עשתה לי שאלון על גבולות. השאלון בודק מה הגבולות שלי, איך אני מוכנה שיתיחסו אליי ואיך לא, מה אני מוכנה לקבל ומה לא, איך צריך לנהוג במקרה שמישהו עבר את הגבולות שלי, למה חשוב שיהיו לי גבולות ברורים. עניתי לה על כל השאלות וזה עזר לי להבהיר דברים עם עצמי. הסעיף האחרון שם היה משימה. המשימה היא למצוא גבול אחד שאני לא מוכנה שיעברו איתי, ולהתעקש על זה. בחרתי בכך שאני לא מסכימה שיצעקו עליי. מוציא אותי מדעתי שצועקים עליי, זה סתם מכאיב באוזניים וככה אי אפשר באמת לקלוט משהו ולעשות משהו בנידון. אמרתי למדריכות קוציינג שיותר אף פעם, לעולם, בחיים, לא אסכים שיצעקו עליי ואם מישהו יצעק עליי, ולא משנה מי, אני אעצור אותו ואגיד שאשמח לשמוע מה שמפריע לו, אבל בצורה תרבותית יותר.

נאמרו בפגישת קוצ'ינג עוד כמה דברים, אבל הפוסט הזה גם ככה ארוך מדי.

תאמרו תמיד "תודה" לנהג האוטובוס ואם אתם לא נוהגים לנסוע באוטובוסים - לפחות תקפידו תמיד להגיד "תודה" לכל מי שנותן לכם שירות. בעצם, גם מי שנוהג לנסוע באוטובוסים - צריך לומר "תודה" גם לכל נותני השירות האחרים.

שלכם,

נונה.

שלום לכל הקוראים ושבת שלום למי שקורא את הפוסט בשבת,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שלאחרונה נפגשתי עם שניי בלוגרים. בשבת נפגשתי בתל אביב עם בלוגר, שהחלטתי לקרוא לו בבלוג שאבי, במטרה ללכת למקס ברנר אבל היה מפוצץ אז הלכנו למקום אחר. ביום ראשון נפגשתי עם בלוגר נוסף, שהחלטתי לקרוא לו בבלוג גרין, וגילינו לגמרי במקרה שהוא מכיר את כתפי, כי למד איתו באותה כיתה.

מה שהתחדש מאז זה שביום חמישי נסעתי שוב לתל אביב, במטרה להפגש עם שאבי. החלטנו לא לוותר על התוכנית המקורית ללכת למקס ברנר ולכן שאבי הזמין הפעם מקומות מראש (הבהרה לקוראים חסריי הידע כללי שבינכם: מקס ברנר זו מסעדה שמגישה שוקולד בכל המינים, בכל הצורות ובכל הטעמים). נפגשנו והלכנו למקס ברנר. היה כל כך טעים! אני כל כך אוהבת שוקולד!

מכיוון שהגעתי לתל אביב בשעה מאוחרת יחסית, ויצא שאוכל להיות שם רק שעתיים בערך לפני שאצטרך למהר לאטובוס האחרון לעירי, החלטנו שאני אבוא לישון אצל שאבי אחר כך, כדיי שלא אהיה לחוצה בזמן. שאבי גר עם אבא שלו ואבא שלו לא תיכנן לישון באותו לילה בבית. התכנון היה שאני אשן בחדרו של שאבי והוא יישן בחדר של אבא שלו.

אחריי שסיימנו עם מקס ברנר וטיילנו קצת - הלכנו לביתו. סתם שכבנו אחד ליד השניה בחדר שלו ודיברנו וצחקנו ודיגדגנו אחד את השניה. אחר כך התחלנו ללטף אחד את השניה. לא התנשקנו, לא הזדיינו וגם לא נגענו במקומות אישיים. רק ליטפנו אחד את השניה. אחר כך נרדמנו בלי להתכוון וכך נוצר מצב שישנו באותה מיטה. כשהתעוררנו בבוקר המשכנו לדבר וללטף אחד את השניה ואז שאבי הסיע אותי לתחנה המרכזית ואני לקחתי אוטובוס לעירי.

ביום שישי נפגשתי עם ביישני (זוכרים אותו? הבחור הערבי הנחמד שעבד איתי בסופר). ישבנו באוטו שלו ודיברנו וצחקנו ואז ביישני ניסה לנשק אותי. סירבתי. זו לא הפעם הראשונה ולא הפעם העשירית שאני מסרבת לו ולכן ביישני רצה שאבהיר לו, למה אני תמיד מסרבת, בזמן שאני זו שיזמה נשיקה בננו לפניי חודשיים בערך. הוא ביקש לדעת את האמת.

אמרתי לו שאני מפחדת לפגוע בו. הוא מעולם לא נפגש עם בחורה לבד והפעמיים היחידות בחיים שהוא נישק מישהי - זה שהלך פעמיים לזונה. אמרתי לו שאני מפחדת שאם נתנשק - זה יהיה יותר משמעותי בשבילו מאשר בשבילי. הסברתי לו שלי יש הרבה ידידים והרבה נסיון עם בנים. בשבילי זה לא כזה מיוחד להפגש עם גבר. בשבילי זה לא כזה מיוחד להתנשק עם גבר.

נתתי לו את הדוגמא שיום לפני כן ישנתי עם שאבי באותה מיטה וליטפנו אחת את השניה. אף אחד מאיתנו לא מעלה על דעתו לייחס לזה משמעות או לחשוב על זה יותר מדי. אף אחד מאיתנו לא מעלה על דעתו שעכשיו אני חייבת לו משהו, או שהוא חייב לי. ברגע שחזרתי לעירי - אפילו לא חשבתי על זה יותר. ייתכן שניפגש שוב עוד יומיים ונישן שוב ביחד וייתכן שעכשיו לא ייצא לנו להפגש במשך חודשים ואז נישן ביחד או שנבחר לישון בחדרים נפרדים. זה לא מעסיק אותי. מה שעשינו היה בגדר דבר נחמד שהיה ונגמר. באותה מידה היה יכול להיות נחמד אם הוא מכין לי ארוחת בוקר או שהיינו רואים סרט טוב או שהיינו משחקים שש בש.

או דוגמא נוספת: בשבוע שעבר שכבתי עם כתפי. שלושה ימים אחר כך נפגשתי עם גרין וגילינו שלגמרי במקרה הוא מכיר את כתפי כי הם למדו באותה כיתה. אחריי שסיפרתי את זה לכתפי והוא נזכר מי זה גרין - לא הייתה לו שום בעיה לומר לי "גרין אחלה גבר. אולי כדאי שיהיה משהו בנכם בקטע רציני?" זה ששכבתי עם כתפי לא מנע ממנו לתת לי עצות לגביי גברים אחרים, שלושה ימים אחר כך. עשינו את מה שעשינו בתור ידידים. זה לא גרם לי להקשר אליו יותר וזה לא גרם לו להקשר אליי יותר.

אמרתי לביישני שאני מפחדת, שאם אני אתנשק איתו, הוא ייחס לזה יותר משמעות ממה שאני מייחסת. לא כי אני שווה יותר ממנו, אלא אך ורק מהסיבה הפשוטה שאין לו נסיון. אני לא רוצה לעשות איתו משהו שהוא ייחס לו יותר חשיבות ממני. אני זוכרת את עצמי לפני כמה שנים, אחריי הפעם הראשונה שנישקתי מישהו. כל כך התלהבתי וכל כך ייחסתי לזה חשיבות וזה היה כל כך משמעותי בשבילי. עכשיו זה כבר לא ככה. למשל המקרה של שאבי: ישנתי איתו באותה מיטה ואז חזרתי הביתה ולא חשבתי על זה יותר. אפילו לא סיפרתי את זה לאף אחד. לא כי זה סוד ואין לי בעיה שאנשים יידעו, אלא כי זה פשוט לא העסיק אותי.

החלטתי לדבר לגמרי בכנות ולכן גם העלתי את הנושא שהוא ערבי. אני יודעת שבעולם שלו כל פעם שבחורה מחייכת לבחור, או מדברת איתו עשר דקות - זה אומר חתונה. זה לא ככה בעולם היהודי. ביישני מאד הבין אותי. הוא הסביר לי שהוא מבין את המנטליות היהודית ושהוא יודע שזה לא כמו אצלם, הערבים. הוא אמר שלמרות שאין לו נסיון, הוא מבטיח לא לייחס לנשיקה בננו יותר משמעות ממה שאני אייחס לה. הוא הבטיח שלא יחשוב אחר כך שאני חייבת לו משהו. הוא אמר שהוא יודע שלעולם לא נהיה זוג, כי העולמות שלנו שונים מדי. הוא אמר שהבין ב-100% את כל מה שאמרתי.

המשכנו לדבר ולצחוק ואז התנשקנו. שמרתי על הגבולות שלי ולכן כשהוא שלח לי ידיים לחזה - עצרתי אותו. רציתי רק להתנשק. התנשקנו והתנשקנו והתנשקנו. היה ממש נחמד. אני חייבת לציין שלמרות שלביישני אין נסיון, הוא נישק הרבה יותר טוב מכתפי, שלו יש המון נסיון. זה עדיין לא היה טוב כמו הנשיקות עם גוליבר, כי גוליבר באמת מנשק מעולה, אבל זה עדיין היה טוב.

יותר מאוחר אמרתי לביישני שאני עייפה וביקשתי שיחזיר אותי הביתה. נפרדנו בחיבוק גדול וברגע שנכנסתי הביתה - כבר לא חשבתי עליו או התעסקתי בו. ההתנשקות איתו הייתה בגדר דבר נחמד לעשות, בדיוק כמו שהיה נחמד אם הוא היה עושה לי מסאז' או מכין לי ארוחת בוקר.

אני לא רואה שום דבר פסול בלעשות דברים עם גברים, כל עוד זה לא משמעותי יותר לאף אחד מהצדדים (כולל אותי). זו הייתה הבעיה ביחסים שלי עם גוליבר. הקשר הזה היה הרבה יותר משמעותי בשבילי מאשר בשבילו. מבחינתו הסקס היה רק סקס. מבחינתי הסקס היה אחד הגורמים להיקשרות אליו. אני חושבת שזה רק טבעי.

הריי שכבתי רק איתו בקביעות במשך שישה וחצי חודשים, ישנתי איתו באותה מיטה בכל סופשבוע וסופשבוע, הכרתי את המשפחה שלו ונקשרתי אליה, ביליתי עם החברים שלו, נסעתי איתו לצפון לכמה ימים ודיברתי איתו המון בטלפון. אני חושבת שנדירה הבחורה שלא תיקשר במצב כזה. אבל אני לא רואה פסול בלהתנשק עם מישהו מדי פעם, או אפילו לשכב עם מישהו מדי פעם, כל עוד שננו תופסים את זה באותה צורה וזה לא משמעותי לאחד מאיתנו יותר מאשר לשני. אני מעדיפה למצוא מישהו לקשר רציני, אבל עד שזה יקרה אין שום סיבה שאמנע מעצמי לעשות חיים.

נפגשתי עם הפסיכולוגית של ההורים שלי לפני כמה ימים. הם נמצאים איתה בטיפול שבועי בחודשים האחרונים והיא ביקשה לראות אותי, לפגישה משותפת עם ההורים שלי. הלכתי אליה פעם אחת לפניי חודשיים בערך והשבוע הייתה הפעם השניה. הפסיכולוגית ביקשה שאומר, בנוכחות הוריי, את הדברים העיקריים שמפריעים לי בחיים בבית.

אמרתי שמאד מפריע לי זה שאימא שלי משתלטת לי על החיים לפעמים. הגעתי לפני כמה חודשים למסקנה, שככל שההורים שלי עוזרים לי יותר - יש להם יותר קלפים נגדי אחר כך. למשל, הם שילמו לי על הטסטים הראשונים ואחר כך, כשנכשלתי, הייתה להם זכות להגיד לי שהם התאכזבו. לעומת זאת, אחריי שאני שילמתי על הטסטים האחרונים ונכשלתי, לא הייתה להם שום זכות לבוא בטענות. אני באמת משתדלת להיות כמה שיותר עצמאית ואני חושבת שזה באמת עוזר.

סיפרתי לפסיכולוגית על מקרה שהיה לפניי שבועיים בערך. זה היה אחריי שפיטרו אותי מהעבודה בסופר, כשחיפשתי עבודה חדשה. יום אחד, בזמן שישבתי בבית וחיפשתי אופציות למשרות באינטרנט, אימא שלי התקשרה וסיפרה שחיפשה ומצאה גם היא כמה אופציות למשרות. היא אמרה שהם מבקשים שאשלח קורות חיים. היו לה רק את קורות החיים הישנים שלי ולכן אמרתי לה שאשלח לה את החדשים. ניסיתי לשלוח אבל הייתה בעיה במחשב ואחר כך הייתי חייבת לרוץ לאיזשהו ראיון עבודה. כשחזרתי הביתה גיליתי שהיא שלחה את קורות החיים הישנים שלי. רתחתי מכעס. זו החלטה שלי איזה קורות חיים, מקומות העבודה האלה ייראו. מציאת העבודה היא שלי. לא שלה. אני לא מוכנה שהיא תעשה דברים מבלי להגיד לי קודם ומבלי לשאול אם זה בסדר. אמרתי לה את זה. היא קטעה אותי באמצע המשפט והבטיחה שתשאל אותי להבא.

כעבור עשר דקות אימא שלי קישרה אותי לאיזשהו מקום עבודה. לפתע גיליתי שהיא נשארה על הקו וצוטטה לשיחה. רתחתי מכעס. ממש התפוצצתי. הריי עשר דקות לפני כן היא הבטיחה לא להתערב!!! איך היא מעזה לצוטט? היא לא מבינה שאני אחראית ללמצוא לי עבודה ולא היא? היא לא מבינה שזה משהו שלי ולא שלה? שוב דיברתי איתה ושוב ביקשתי שלא תתערב. היא שוב הבטיחה.

עשר דקות אחר כך גיליתי שהיא שלחה לאיזשהו מקום עבודה את קורות החיים החדשים שאני כתבתי, אבל היא הוסיפה לזה איזשהו משפט משלה. עכשיו כבר לא ראיתי בעיניים מרוב כעס. הריי כבר דיברנו על זה פעמיים באותו יום! היא הבטיחה כבר פעמיים בחצי שעה! למה היא שוב מתערבת? למה היא שוב עושה דברים מבלי להגיד לי קודם ולבקש את רשותי? למה היא לא מכבדת את בקשתי?

אל תבינו לא נכון. אני יודעת שזה נובע אך ורק מדאגה. אני יודעת שהיא אוהבת אותי ואני יודעת שרק מתוך אכפתיות היא עשתה מה שעשתה. אני גם מאד מעריכה את זה. אבל מה שהיא חייבת להבין זה איך לעזור לי, מבלי להשתלט עליי.

אמרתי את כל זה לפסיכולוגית. היא הסכימה איתי ואימא שלי אמרה שעכשיו היא מבינה את משמעות הדברים, ושהיא עכשיו באמת תנסה שלא לעשות את זה יותר.

האמת שהגעתי לשם במטרה להיכנס בהורים שלי. להוכיח להם מול אשת מקצוע עד כמה שהם לא בסדר. להפתעתי, יצאתי משם כשאני מהרהרת בכך שאני לא בסדר. הם העלו שם כמה דברים שאני עושה ושמפריעים להם ופתאום קלטתי שהם צודקים בכל מילה. אחד הדברים שהם העלו זה שאני מתערבת להם בחינוך של האחיות הקטנות שלי. שוברת להורים שלי את המילה מול האחיות שלי, צוחקת על ההורים שלי עם האחיות הקטנות שלי, מדברת עם האחיות שלי על דברים שההורים שלי ביקשו ממני שלא לדבר עליהם איתן. זה באמת פסול. דבר נוסף שפסול זה שאני מטנפת אחריי ואף פעם לא טורחת לנקות ואז ההורים שלי צריכים להתחנן אליי וכשגם זה לא עוזר - לנקות אחריי.

אני תמיד כל כך מזלזלת באימא שלי בגלל ההיסטריה שלה, אבל ההיסטריה הזאת גורמת לכך שהיא תשיג את המטרות שהציבה לעצמה. זה מה שגורם לכך שהיא תיקח את המטרות שלה ברצינות. ובכלל, מי אני שאפסול אותה כאדם? בהחלט יש לי מה ללמוד ממנה בתחומים מסוימים. עכשיו אני כבר מספיק בוגרת כדיי להחליט מה אני רוצה לקחת ממנה ומה לא. ויש דברים שאני מעריכה בה: המסירות שלה למשפחה למשל.

אגב, הפסיכולוגית הזאת באמת עשתה רושם של אחלה פסיכולוגית. חשבתי על זה ואני רוצה לבקש ממנה שתטפל גם בי, ואם היא לא יכולה - אז שתיתן לי בבקשה מספרי טלפון של מקומות אחרים שיכולים להציע לי טיפול.

אין לכם מושג עד כמה אני מאושרת לעבוד בתיאטרון. גיליתי שהאווירה בעבודה זה דבר שכל כך חשוב. אני לא אאמין לאף בנאדם שיגיד לי שהאווירה במקום עבודה שלו לא משפיעה עליו ושברגע שהוא יוצא משם בכל יום - הוא יכול להתנתק ולהמשיך הלאה. מקום עבודה זה מקום שבו אנחנו מבלים את רוב שעות היום ולכן מאד חשוב ומאד משמעותי שתהיה שם אווירה טובה.

האווירה בתיאטרון נהדרת. אווירה של שיתוף פעולה, צחוקים ומסירות. באמת שאני נהנית מכל רגע. האמת שהמפגש עם ביישני אתמול הזכיר לי עד כמה האווירה בסופר הייתה איומה. האנשים שם דאגו רק לתחת של עצמם וניסו לשים רגל אחד לשניה. הייתה אווירה שמי שיתחנף להנהלה - הוא זה שהכי הרבה יצ'ופר. הייתה אווירה של הירככיה.

הקופאיות היו מכינות קפה לקופאי הראשי, למרות שזה בכלל לא התפקיד שלהן ולמרות שהוא אף פעם לא אמר "בבקשה" או "תודה" ועוד העז לבקר את איכות הקפה. אתמול גיליתי שהקופאית הראשית  מכינה כל בוקר למנהל הסניף קפה ושאם הקפה מתעכב - הוא מרשה לעצמו לצרוח "איפה הקפה שלי???" זה פשוט בושה וחרפה. זה לא התפקיד שלה. היא אישה מדהימה וטובת לב ויש לה בעיות ברגליים ולכן מאד קשה לה לעלות במדרגות לחדר אוכל כדיי להכין לו קפה. לו, לעומת זאת, יש שתיי רגליים בריאות וצעירות. מה הבעיה שלו להכין לעצמו קפה? למה להשפיל אותה?

והקטע הזה שמנהל הסניף היה מרשה לעצמו לצרוח על העובדים ולהשפיל אותם מול הלקוחות ומול העובדים האחרים. איך הסכמתי לקבל את זה? למה מי מת שאני אסכים שמישהו ישפיל אותי? או הקטע הזה שהקופאי הראשי היה נוהג לקלל ולאחל לי מוות. מה זה השטויות האלה? למה שהמושתן הזה ידבר אליי ככה? מנהל הסניף עוד העז להגיד לי כשפיטר אותי, שרצה לפטר אותי כבר שלוש פעמים בעבר, כשביקשתי יום חופש כי היה לי טסט בעיר אחרת.

בתיאטרון לא יעלה על הדעת שמישהו יצרח עליי, יקלל אותי או ישפיל אותי. יש הרבה פתיחות ללמידה והרבה פתיחות לטעויות. אנשים שם מגיעים לעבודה בכיף. לא כמו בסופר שהקופאיות היו רוסיות ממורמרות בנות 50 עם תואר שני, שעלו לארץ בגיל מאוחר ולכן לא קיבלו אותם לשום מקום עבודה אחר.

היום אני קולטת שכל התקופה הזאת בסופר לא הייתה נחוצה. הריי אם קיבלו אותי עכשיו לתיאטרון - היו מקבלים אותי גם לפני חצי שנה. זה לא שמשהו השתנה מאז. זה לא שמאז רכשתי תואר למשל. בכל זאת, אני מעדיפה לא לראות את התקופה בסופר כבזבוז זמן. למדתי על מה שלא מתאים לי, הכרתי אנשים נפלאים כמו קושקוש חברתי וביישני ושיפשפתי את יכולת שירות הלקוחות שלי, מה שמאד עוזר לי בתיאטרון.

כל מה שכתבתי בפוסט הקודם עדיין תקף. אני באמת הרבה יותר רגועה, הרבה יותר שלווה והרבה פחות אוכלת סרטים מאז שמילאתי את יומי בעבודה שאני אוהבת ובעיסוקים רבים ומגוונים. זה כל כך כיף להיות עסוקה. זה כל כך נחמד לעשות עם עצמי משהו, ולא רק לחפור לעצמי כל היום במוח ולהתעסק באובססיביות בגוליבר. אני לא אומרת שהפסקתי להתגעגע אליו. עדיין יוצא לי להזכר בו או לחשוב עליו, אבל הרבה פחות מבעבר. אני ממש מרגישה שאני מתחזקת ומשתפרת. איזה כיף.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם. זה בריא.

שלכם,

נונה.