שלום לכל קוראיי היקרים,

אני מצטערת שנעלמתי מכאן לשבועיים. התגעגעתי לבלוג ואליכם המון אבל הייתי שבועיים בקיבוץ ושם לא הייתה לי שום אפשרות לעדכן אתכם. אתם סולחים לי? אני מקווה שכן. ובלי הקדמות נוספות אגש לעדכונים.

הקשר בייני לביין סמיילי מתפתח נהדר. זוכרים שהבעתי חשש בפוסט הקודם שאין לי פרפרים בקרבתו? אז זה השתנה. הפרפרים הופיעו. ואי, איך התגעגעתי לתחושה הזאת.

בסופשבוע הקודם סמיילי בא לבקר אותי בקיבוץ. היינו ביחד מחמישי בערב עד מוצ"ש והיה פשוט הכי כיף בעולם. דיברנו המון וצחקנו המון. התחרמנו, פשוטו כמשמעותו, בוקר צוהריים וערב. גמרתי יותר מעשר פעמים בפחות מ48 שעות. לא שכבנו אבל אבל עשינו את כל השאר ואני חייבת לציין שהוא תלמיד מעולה. אין לו בכלל ניסיון והצלחתי ללמד אותו לעשות את כל מה שאני אוהבת. הוא כבר הפך לאלוף.

כל הזמן חוזרים לי פלאשבקים מקטעים כיפיים שהיו בסופשבוע. הנה כמה מהם:

אני וסמיילי התקלחנו ביחד. המים זרמו על שננו והתחבקנו והתנשקנו. אחר כך, כששכבנו אחד ליד השניה בחדר, סמיילי אמר שנראיתי מזה סקסית כשהמים זרמו עליי. צחקתי וביקשתי ממנו שיראה לי איך המים זרמו. הוא העביר את האצבע שלו על כל גופי המתאר של הגוף שלי וכשהאצבע שלו הגיעה אל בין הרגליים שלי היא נשארה שם הרבה מאד זמן.

או פלאשבק אחר: אני וסמיילי עמדנו לצאת לפיקניק עם השותפות שלי. ראיתי שיש לו זיפים אז העברתי את האצבעות שלי על הלחי שלו ושאלתי אם הוא רוצה להתגלח. הוא ענה שלא כי כיף לו ככה. אמרתי סבבה ונישקתי אותו על הלחי ואז הוא משך אותי לנשיקה ארוכה ארוכה על השפתיים.

פלאשבק נוסף: התעוררתי בבוקר וראיתי שסמיילי שלצידי עדיין ישן. נזכרתי בקטע מסרט שתמיד רציתי לעשות. בסרט שראיתי פעם הראו זוג ישן אחד ליד השניה ואז הבחורה מתעוררת ומחליטה להעיר את הבחור בדרך יצירתית: במציצה. תמיד רציתי לנסות להעיר ככה מישהו. בגלל שהחיים הם לא סרט אז הלכתי קודם לצחצח שיניים ואז חזרתי לחדר והתחלתי לנשק את סמיילי בצוואר ועל החזה. רק אחריי שהוא כבר התעורר אז נישקתי אותו לכל אורך הבטן והורדתי ממנו את הבוקסר. סמיילי בהחלט מצא דרך כיפית להתחיל איתה את היום. אגב, הוא לא מסוגל שאני אגרום לו לגמור מבלי להחזיר לי ולגרום גם לי לגמור. אחר כך גם הוא הוריד ממני את התחתונים והשיב לי כגמולי.

והנה פלאשבק שלא קשור לחרמונים: אני וסמיילי הלכנו לפיקניק עם השותפות שלי. ישבנו באיזה חורשה ממש יפה. הנחתי ראש על סמיילי והוא ליטף לי את השיער בזמן שדיברנו וצחקנו עם השותפות שלי. הייתי ממש גאה שהוא החבר שלי. הוא הצליח לגרום לשותפות שלי מזה לאהוב אותו.

לא ראיתי את סמיילי ממוצ"ש. דיברנו מאז כל יום בטלפון אבל אני נורא מתגעגעת. טוב, לא נורא. היום אני באה לישון אצלו. אולי היום אגאל אותו מבתוליו.

 זוכרים את ההתעללות שעברתי במשפחה שלי? מאז שקרו כל הדברים עברו כבר שנתיים. שנתיים שאבא שלי לא הרים יד לא עליי ולא על האחיות שלי, שנתיים שבהם השתקמנו לאט לאט, שנתיים שבהם אבא שלי הלך לטיפול ולמד לשלוט בעצמו. מסתבר שעכשיו, אחריי שנתיים, אבא שלי הולך להשפט. אני ואחותי הגשנו את התלונה לפניי שנתיים ורק עכשיו נזכרו לשפוט אותו? זה כזה מטומטם. זה ממש מעיד משהו על המדינה שלנו.

אני מקווה שהוא יקבל עונש כמה שפחות חמור. הוא כבר למד את הלקח שלו. אין שום תועלת בכך שיענישו אותו בחומרה. סביר להניח שלא יכניסו אותו לכלא אבל שום דבר לא בטוח לגמרי. בכל מקרה, אני ואחותי נעשה כל מה שאנחנו יכולות כדיי לעזור לו. עדיין לא ידוע אם יקראו לנו להעיד אבל אבא שלי ביקש, שגם אם לא יקראו לנו, נבקש להעיד בכל זאת. בסדר גמור. הוא יקבל ממני את כל התמיכה שהוא צריך.

קשה לי מאד עם כל העניין. אני חיה עכשיו את החיים שלי בסבבה שלי מחוץ לבית והשארתי מאחוריי את כל התקופה הזאת. המשפט המזוין הזה סתם מחזיר לי זכרונות רעים. בשביל מה אני צריכה את זה עכשיו על הראש?

גיליתי שלא רק השותפות שלי לדירה בקיבוץ מעשנות סמים קלים, אלא כמעט כל בניי הנוער בקיבוץ. זה לחץ חברתי מאד גדול. כולם באים לחדר שלהם לעשן וזה פשוט מבדיל אותי ברמות מטורפות. הם כל הזמן מציעים לי ואני כל הזמן מסרבת. אני מפחדת להשבר יום אחד למרות שאני יודעת שאני חזקה ולא נכנעת בקלות.

דבר נוסף שמאד מפריע לי זה שהסמים הקלים האלה משפיעים עליהם חזק ואז הם נכנסים לכל מני מצבי רוח שאני לא יכולה לחלוק איתם. בעיה.

 רציתי לכתוב על עוד כמה נושאים שקשורים לחיים בקיבוץ ועוד כמה נושאים שקשורים לחיים שלי בכלליות, אבל הפוסט הזה גם ככה ארוך מדי אז וויתרתי ושיניתי את הכותרת מ"על סופשבוע כיפי, המשפט של אבא, סמים קלים ועוד נושאים" ל"על סופשבוע כיפי, המשפט של אבא וסמים קלים."

תשמרו על עצמכם ואל תשכחו להגיד "תודה" לנהג אוטובוס לפני שאתם יורדים מאוטובוסים.

שלכם,

נונה. 

היי לכולם ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,

ביום חמישי נפגשתי לראשונה בחיי עם בלוגר. כלומר, כמובן שהכרתי אנשים שכותבים בלוג בעבר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם מישהו שהכרתי דרך עולם הבלוגים. הבחור המדובר הוא לא אחר מnaor623715 אותו אני נוהגת לכנות נון.

נון ואני הכרנו לפני חצי שנה בערך דרך הבלוג הקודם שלי והתחלנו לדבר במסנג'ר. דיברנו במסנג'ר שעות על גביי שעות  מדי יום ביומו ואחריי תקופה מסוימת התחלנו לדבר גם בטלפון. בתקופה האחרונה דיברנו הרבה על להפגש אבל זה לא יצא. ביום חמישי האחרון הייתי צריכה לקחת אוטובוס מהקיבוץ לבאר שבע ומבאר שבע לקחת אוטובוס לעיר שלי. נון גר בבאר שבע ולכן זה הסתדר טוב. נפגשנו בתחנה המרכזית, ישבנו לאכול משהו ואחריי פחות משעה לקחתי אוטובוס לעיר שלי. היה כיף.

אני יודעת שלפי החוקים הלא כתובים של ישרא אז היינו אמורים להזדיין אבל אני רואה בנון ידיד בלבד. חוצ'מזה, לו יש חברה ואני יוצאת עם סמיילי. שלא לדבר על זה שהוא קטין. אני לא עושה קטינים. וגם אם היינו רוצים לעשות משהו - התחנה המרכזית בבאר שבע היא לא מקום ראוי.

השותפות לדירה שלי בקיבוץ מעשנות חשיש וגראס. אל תשאלו אותי מה ההבדל כי אין לי מושג. מדי יום ביומו הן עושות ג'ויינטים וגם מסניפות מבקבוק. יש בקיבוץ עוד בן שירות אחד וגם הוא מעשן איתן. זה גורם לי להרגיש לא בנוח כי כולנו יושבים ביחד בחדר שלהן, רואים טלוויזיה או סתם מדברים ופתאום הדברים האלה מופיעים. 

גם ככה הגעתי באיחור לחבורה מגובשת וזה שאני היחידה שלא מעשנת מבדיל אותי עוד יותר. אני לא יודעת אם יש דבר כזה עישון פאסיבי של חשיש וגראס אבל אני חוששת לבריאות שלי. חוצ'מזה, אם ייתפסו אותן עלולים להאשים גם אותי ולהעיף אותי מהקיבוץ. אני עובדת עם ילדים קטנים. בדברים האלה אין חוכמות. אין פתרון כי אני הריי לא יכולה להלשין עליהן. טוב, נו. עוד חודש וחצי הן עוזבות.

אימא שלי עשתה לי את הפדיחה של החיים בסופשבוע שעבר (זוכרים שרציתי לכתוב על זה בפוסט הקודם?) סמיילי היה אצלי. היינו בחדר שלי והתנשקנו. ואי, הוא כזה בתול. תקלטו שאני נשכבתי על המיטה בזמן שהתנשקנו והוא במקום להשכב מעליי התיישב לידי. בשלב מסוים הוא ביקש ממני "לפנות לו קצת מקום" ונשכב לצידי.

פתאום אימא שלי פתחה את הדלת והודיעה לי שהיא לא מרשה לי לסגור אותה. כמובן שלא קיבלתי את זה וסגרתי את הדלת שוב. אימא שלי התחילה לצרוח בזמן שסמיילי שומע כל מילה. היא לא הסכימה לוותר והתעקשה שהדלת תישאר פתוחה. גם אני לא וויתרתי. בשלב מסוים היא הזכירה לי איומים שהיו מאיימים פעם על ילדים בגן. מכירים את זה שפעם היו מאיימים על ילדים קטנים שאם לא יאכלו הכול מהצלחת אז יבוא שוטר ויקח אותם? אימא שלי איימה שאם אסגור את הדלת היא תקרא לשוטר שייקח את סמיילי מהבית.

סמיילי היה מקסים. הוא דאג רק לי ורק לא רצה שאימא שלי תכעס עליו. יפה מצידו. הוא באמת הוכיח את עצמו. בסוף ירדנו למטבח לשתות נס ואחר כך התיישבנו בסלון. כולם בבית הלכו לישון כך שהיה לנו שקט. התחלנו להתנשק. הפעם הוא סופסוף העז להשכב מעליי וללטף לי את הבטן מתחת לחולצה. יותר מאוחר הוא נגע לי בחזה מעל החולצה ובכוס מעל המכנסים. נהניתי.

אחריי שהוא הלך דיברתי עם אימא שלי וניסיתי לברר מה הקטע שלה. מסתבר שהמניע שלה לכך שלא אסגור את הדלת אלו אך ורק האחיות הקטנות שלי. הן בקושי בנות 12 והיא טוענת שהן מחקות אותי בכול. היא אמרה שהיא מפחדת שעוד שנתיים גם הן יביאו מישהו הביתה וירצו לסגור איתו את הדלת. אני אישית חושבת שאין שום פסול בבת 14 שמביאה ידיד הביתה וסוגרת את הדלת אבל אני לא יכולה להתערב לה בחינוך שלהן. אין לי שום זכות. התעקשתי בכל זאת שצריך למצוא פיתרון. בסוף מצאנו פשרה: היא מוכנה שאסגור את הדלת כשבאים אליי בנים אבל רק אחריי שהאחיות שלי הולכות לישון. טוב, נו.

הקשר עם סמיילי מתפתח יפה. במשך כל השבוע האחרון כשאני הייתי בקיבוץ והוא היה בטכניון אז דיברנו בטלפון כל יום. ערב אחד עשינו שיחה של שלוש שעות וחצי. היה באמת נחמד לדבר איתו. הוא תמיד נותן לי הרגשה מאד נוחה. מקבל אותי בדיוק בדיוק בדיוק כמו שאני ואף פעם לא שופט אותי.  הוא חכם מאד, מצחיק מאד ונחמד מאד.

מה שמפחיד אותי זה שאין לי פרפרים בבטן בקרבתו. אני גם לא מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו. זה מזכיר לי שפעם מישהו נפרד ממני כי הוא אמר שאני יפה, נחמדה וחכמה אבל אם היינו מתאהבים בכל בנאדם יפה, נחמד וחכם שהיינו פוגשים זה היה עולם מוזר. כדיי להתאהב במישהו צריך גם קליק שתלוי במשהו באוויר. אולי זה יבוא לי עם הזמן. הוא כזה מקסים. באמת שנדיר לפגוש בנאדם מתוק כמוהו.

יש לי הרבה חברים מקסימים ומדהימים ולכן כל פעם שאני חוזרת בסופשבוע אני רוצה לראות אותם. הבעיה היא שאת החברים שלי הכרתי ממקומות שונים והם לא בקשר אחד עם השני. זה בעצם דווקא טוב כי אני הרבה יותר אוהבת להפגש עם אנשים אחד על אחד. הבעיה נוצרת כשצריך להספיק לראות את כולם כשאני חוזרת מהקיבוץ לעיר שלי ליומיים. אתמול התלבטתי בין שבע אופציות שהיו לי. טוב, שאלו הצרות שיהיו לי. מי היה מאמין שיום אחד אני אתמודד עם פופולאריות יתר. הריי הייתי ילדת כאפות. אני מזה אוהבת את החברים שלי.

היא מצליחה להצחיק אותי ולרתק אותי כל פעם מחדש.

הלוואי שהוא יעדכן. הוא לא עידכן כבר חודש.

מה אתם אומרים על התיאוריה שלה על גברים ונשים?

פירמטו לי היום את המחשב. חסל סדר וירוס. השלמתי פערים בכל הבלוגים שאני קבועה בהם.

שלכם,

נונה.

שלום לכל הבנים, הבנות והאנשים שלא בטוחים בזהות המינית שלהם,

מצאתי לי רשמית מקום שירות חדש. זה בקיבוץ והעבודה היא בגן ילדים. אני מאושרת עד הגג. זה שירות לאומי מושלם בשבילי. אני יודעת להעריך אותו עוד יותר בגלל הגיהנום שעברתי בהוסטל. זה באמת מקום מדהים.

הקיבוץ מדהים ביופיו. הכול ירוק ופורח. זה נורא כיף בשבילי. אני עירונית מלידה ותמיד שנאתי לחיות בין כבישים ובניינים. הכי כיף להיות ילד בקיבוץ. מדי יום ביומו אני והגננות לוקחות את הילדים לטיול. בעיר בחיים אי אפשר היה לעשות דבר כזה. בקיבוץ אשכרה הולכים עם הילדים לראות עץ אקליפטוס, בשונה מהעיר ששם יושבים בגן המסוגר וקוראים לילד על עץ אקליפטוס.

אני גרה בדירה עם עוד שתיי בנות. הן גם עירוניות והחליטו לגור כמה חודשים בקיבוץ לפניי הגיוס שלהן כי הן מתגייסות בפברואר. לי יש חדר לבד שזה דבר נורא חשוב בשבילי כי יש לי בעיית שינה וכל דבר מפריע לי לישון. החדר שלי צבעוני, גדול ויפה ואני מרוצה ממנו מאד. בחדר הסמוך שתהן נמצאות ושלושתנו חולקות אמבטיה ושירותים. הן נחמדות בטירוף. אף פעם לא קיבלו אותי כל כך יפה. הן ממש גורמות לי להרגיש בנוח.

זה קיבוץ לא מופרט כך שיש שלוש ארוחות ביום. האוכל טעים מאד. אני אוכלת ארוחת בוקר וצוהריים בגן וארוחת ערב אני אוכלת בחדר אוכל, ככה שאני בכלל לא צריכה לדאוג להכין לעצמי אוכל. אני גם לא צריכה לדאוג לעצמי לכביסה. אני פשוט שמה אותה בשקית מבלי להפריד אפילו בין לבן לצבעוני, משאירה במכבסה ולמחרת הכביסה מגיעה אליי מקופלת. אתם קולטים? מקופלת! מקפלים לי אותה. זה תנאים יותר טובים ממה שיש לי בבית.

החבר'ה בקיבוץ ממש נחמדים ומסבירי פנים. יש הרבה צעירים כך שיש הרבה עם מי לדבר. יש גם הרבה חתיכים הורסים כך שאני מוצאת את עצמי מזילה ריר כל היום.

אני כנראה אחזור הביתה חמשושים קבועים. אני משוחררת משעה 16.15 ביום חמישי עד שעה 12.00 ביום ראשון, כך שאני יכולה לחזור הביתה. זה מעולה אבל הרבה מהזמן הזה מתבזבז לי על נסיעות. חסרון גדול בקיבוץ הזה הוא שהקיבוץ ממש רחוק מהבית שלי.

בכל מקרה, אני כל כך שמחה שמצאתי את מקומי. מגיע לי אחריי מה שעברתי בהוסטל. אני עדיין לא מאמינה שבכלל הסכמתי לשרת שם. יודעים מה? זה מילא אבל אני לא מאמינה שלא עזבתי אחריי יומיים. איך הסכמתי לקלח גברים אוטיסטים בני עשרים פלוס, לנגב להם את התחת, לחטוף מהם מכות, לראות אותם מאוננים ולספוג את זה שהם חרמנים עליי? איך הסכמתי לקבל לגור עם בנות השירות האחרות הכלבות? איך הסכמתי לתנאים של השעות? איך בכלל נשארתי שם? עזבתי אחריי חודש וחצי אבל הריי לא עזבתי לבד. העזיבו אותי. טוב, אין בוכים על חלב שנשפך או כמו שאל באנדי אומר:"אין בוכים על וודקה שנשפכה. מלקקים אותה מהרצפה."