היי לקוראיי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שביום שישי האחרון התמזמזתי עם ביישני. לא שכבנו ולא הגענו לעירום מלא. התחרמנו רק כשהוא בלי חולצה, ואני עם עמי ותמי חשופים (באותו פוסט שכבר קישרתי אליו - יש הסבר על מי הם עמי ותמי. לאלו שהתעצלו ללחוץ על הלינק - עמי ותמי הם השדיים שלי).

ביום שני היה לי סטוץ נוסף. נפגשתי עם מישהו, התחרמנו כל הלילה, נשארתי לישון אצלו ולמחרת חזרתי הביתה עם כוס נקוע כי הוא עשה לי ביד ביתר אגרסיביות. הבנאדם המדובר לא מוכר לקוראים, אבל אני מכירה אותו כבר שנתיים וחצי. הכרנו כשהייתי ב-יא, דרך חברים משותפים שהיו לנו בזמנו. יצא לי לראות אותו פה ושם במפגשים חברתיים גדולים וגם דיברנו קצת במסנג'ר. הוא עשה עליי רושם של בנאדם דוחה (יש סיבה שכמעט כל מי שמכיר אותו - שונא אותו) ולכן התרחקתי ממנו.

באמצע יב התחלנו להתכתב לעיתים קרובות במסנג'ר, כי נושא הסקס עלה. יש לי הרבה מה לתרום בנושא הזה. דיברנו המון על סקס. אני עדיין זוכרת שביום העצמאות שננו לא יצאנו לשום מקום וניהלנו שיחת מסנג'ר של ארבע שעות ברציפות אך ורק על סקס, מבלי לגלוש לשום נושא אחר. גיליתי שהוא מסוגל להיות דיי נחמד כשהוא מדבר על סקס. התחלנו להיפגש פה ושם כדיי לראות סרט ביחד וכל פעם נמרחנו אחד על השניה, אבל לא הרחקנו לכת מעבר לזה.

לפני שנה וחצי, לקראת סוף יב, הבחור המדובר בא אליי. סתם ישבנו על המיטה שלי ודיברנו ואז הוא התחיל לשלוח ידיים. נגררתי לסטוץ מזעזע. לא שכבנו אבל עשינו את כל הדברים האחרים (אני מחשיבה דבר כזה כסטוץ, גם אם הוא לא כולל חדירה). הבחור התייחס אליי בחוסר כבוד נוראי. הוא נגע בי ביתר אגרסביות, העביר ביקורת על כל דרך שנגעתי בו וסירב לנשק אותי. זה הסטוץ היחיד שהיה לי בימיי חיי שבו הבחור סירב לנשק אותי. בקיצור, הוא התייחס אליי ממש מגעיל. דרש שאמצוץ לו ואז העביר ביקורת ועדיין המשיך לא לנשק אותי על השפתיים. איכס. ממש יצאתי מהסטוץ הזה עם טראומות. אני אחסוך מכם לשאול אותי בתגובות:"אז למה הסכמת?" ואענה על זה כבר עכשיו: הייתי בתקופה שבה לא הייתי מסוגלת לסרב לאף אחד והסכמתי לקבל כל יחס, בגלל ביטחון עצמי נמוך. למעשה, ביטחון עצמי ממש ברצפה.

אחריי הסטוץ המזוויע הזה - ניתקנו קשר והפסקנו לדבר במסנג'ר למשך שמונה חודשים בערך. לאחר מכן הוא שוב פנה אליי במסנג'ר וחזרנו לדבר קצת פה ושם. כבר לא שיחות של ארבע שעות., אלא שיחות של כמה דקות פעם בחודש בערך. יצא לנו לדבר על הסטוץ והוא התנצל על זה שהתייחס אליי מגעיל. הוא הסביר שהיה מאוהב אז במישהי אחרת, ולכן לא הרגיש בנוח לנשק אותי. תמוה בעיניי איך למישהו יכול להראות לא מוסרי להתנשק עם מישהי כשהוא מאוהב במישהי אחרת, אבל כן מוסרי בעיניו להגיד לה למצוץ לו, מבלי לנשק אותה. אבל שיהיה.

לאחרונה הוא זכה בכמה נגני MP3 באינטרנט, והציע לי שימכור לי אחד. הסכמתי. קבענו להפגש ואני הגעתי לביתו. החלטנו לראות סרט ביחד. היגנייה זה ממש ממש ממש לא הצד החזק שלו. הסדינים במיטה שלו תמיד מטונפים והוא עצמו תמיד מדיף ריח לא נעים. ביקשתי יפה שאם הוא רוצה שנראה סרט - שיחליף את המצעים. הוא הסכים. החלפנו מצעים ביחד ואז נשכבנו אחד ליד השניה וצפינו ב"חרמן על הזמן" (סרט חביב, דרך אגב. קומדיה דבילית שכיף לראות כשלא רוצים לאמץ את המוח). הוא התחיל לשלוח ידיים אבל בעדינות. ליטף לי את השיער ואת הגב ואחר כך את הבטן. סירבתי כמה פעמים אבל לאט לאט התגריתי. כשהוא ניסה לנשק אותי (כן, הפעם הוא רצה לנשק אותי) הרגשתי את הבל הפה שלו וביקשתי בעדינות שיצחצח שיניים. הוא הסכים, קם, צחצח שיניים, חזר למיטה ושוב ליטף אותי.

בסוף מצאתי את עצמי מתמזמזת איתו בעירום מלא. זה לא היה גרוע כמו בפעם הקודמת לפני שנה וחצי. אהבתי חלק מהביצועים שלו. הוא גרם לי לגמור ולא כל גבר מצליח לעשות את זה. עשינו הכול חוץ מחדירה במשך שעות. לא שכבנו. אחר כך נרדמתי אצלו. התעוררתי בשבע בבוקר וראיתי אותו יושב על המחשב. ביקשתי שישכב קצת לידי. הוא היה קר ומנוכר. לא אמר בוקר טוב. לא שאל מה שלומי. לא חיבק או נישק אותי. ביקשתי שייתן נשיקה לעמי ותמי וגם את זה הוא לא עשה. הוא שכב לידי בדיוק דקה ואז חזר למחשב. נרדמתי שוב. כשהתעוררתי שוב, בסביבות תשע, הוא הסתובב אליי מכיסא המחשב, ראה שאני ערה ואז מיד פשט את המכנסיים שלו, נשכב לצידי והתחיל למשש לי את עמי ותמי ולשלוח אצבעות לכוס שלי. לא יודעת מה אתכם, אבל אני אוהבת תקשורת מינימלית. הערתי לו על זה. הוא אמר שאפילו לחברות שהיו לו, הוא לא היה אומר בוקר טוב או שואל מה שלומן על הבוקר. איכס.

התמזמזנו קצת שוב. זה הזכיר קצת את מה שהיה לפני שנה וחצי, כי גם הפעם לא התנשקנו על השפתיים (לא יודעת מה איתכם. אני לא אוהבת להתנשק בבוקר לפני שצחצחתי שיניים). הוא עשה לי ביד בצורה אגרסיבית מדי וזה כאב לי. ביקשתי שיפסיק. יותר מאוחר אמרתי שאני רוצה ללכת הביתה. התלבשתי ואז הלכתי לשירותים וגיליתי שהם מטונפים בחרא. עד כמה בנאדם יכול להיות לא היגייני? פיכס.

אחר כך הבחור הסביר לי על איך לתפעל את הMP3, שבשבילו בכלל באתי אליו. הוא ליווה אותי לתחנה ואז ביקש את הכסף תמורת הMP3. היה יכול להיות נחמד אם הוא מוותר לי על הכסף, בהתחשב בעובדה שיש לו שמונה נגני MP3 וכרגע העברנו לילה ביחד, אבל לא התעקשתי שייתן לי בחינם. לא רוצה - לא צריך. חזרתי הביתה עם כוס נקוע, התקלחתי ונכנסתי למיטה לישון עד ארבע אחר הצוהריים.

יש לי הרגשה שאני הולכת ומדרדרת. אני לא רוצה שוב לחזור למצב שהייתי בו פעם, שבו הסכמתי להתמזמז עם כל מי שרק רצה. אני לא רוצה לחזור למצב של להתחרמן עם אנשים, שאין להם כבוד אליי. אני לא רוצה לוותר לעצמי יותר. אני נשבעת שהפעם הבאה שאתחרמן עם מישהו - זה יהיה רק אם מי שייתן לי כבוד ורק עם מי שתהיה לי משיכה אליו. לבחור המדובר לא נמשכתי אפילו לא משיכה מינימלית. הוא דוחה בעיניי.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאני חברה ב"בנק הזמן" (פירוט כאן). הם בוודאי גם זוכרים את זה שהחלטתי להצטרף לעמותה מסוימת כדיי לתת חונכות לילדה ממשפחה חד הורית (פירוט כאן).

היום הייתי בעמותה ובחרתי מתוך קלסר גדול, שלוש ילדות שזקוקות לחונכות, לפי סדר העדיפויות שלי. הארגון הזה ממש מקצועי וממש על רמה. הרכזת הולכת לעשות ביקור בית בבית של הילדה הראשונה ולבדוק מה עניינים שם ואם היא מרגישה שיהיה בננו חיבור. אם היא לא תרגיש שאנחנו מתאימות - היא תלך לבית של הילדה השניה שבחרתי ואם גם שם היא תרגיש שדברים לא יסתדרו - היא תלך לבית של הילדה השלישית. אני מקווה שהכול יסתדר כמה שיותר מהר.

ברגע שיוחלט סופית לאיזו ילדה אני אעשה חונכות - אני אצטרך להקדיש לה לפחות שעתיים בשבוע. תבינו שמדובר בילדות שיש להם רק דמות אחת של מבוגר בחייהם, והם מאד זקוקות לעזרה. אני אשמח להתנדב ולעזור. תמיד אהבתי לעזור לבניי אדם.

חוצמזה, אני חייבת לתרום משהו. קיבלתי כבר כל כך הרבה שעות של קוצ'ינג, שעזרו לי כל כך. הגיע הזמן שאתן מעצמי משהו. אני חושבת שהחונכות הזאת גם תיתן לי הרבה, מבחינת זה שארגיש שאני עושה משהו משמעותי.

היה לי היום שיעור נהיגה. אני מאד אוהבת את מורה הנהיגה בעירי. אחריי כל החרא שעברתי עם מורי נהיגה אחרים - למדתי להעריך אותו עוד יותר (פירוט על כל מה שעברתי עם הנהיגה כאן).

ניהלנו היום שיחה מאד חשובה. סיפרתי לו את כל מה שכתבתי בפוסט הקודם, בהקשר לליקוי שלי. סיפרתי שלאחרונה נפגשתי עם נוירו-פסיכולוג, כי אני רוצה לעשות אבחון. סיפרתי שנושא הרטלין עלה ושהנוירו-פסיכולוג המליץ על רטלין, כי חשב שזה יעזור לי בכל מני תחומיי חיים. סיפרתי שנוירו-פסיכולוג אמר שרטלין יעזור לי להתרכז יותר, אבל לא יפתור לי את בעיית ראיית המרחב.

סיפרתי למורה הנהיגה שאני מאד נחושה לעבור טסט ולהוציא רישיון. חבל לוותר על זה אחריי שנה ושבעה חודשים, במהלכם עשיתי 100 שיעורי נהיגה, נכשלתי בשבעה טסטים והקדשתי לכל העניין המון זמן, המון כסף והמון כוחות פיזיים ונפשיים. עם זאת, במהלך כל השנה ושבע האלה - התעלמתי ממשהו מאד חשוב.

התייחסתי לנהיגה כאל עוד תחום בחיים, שיותר קשה לי איתו, בגלל הליקוי שלי. התעלמתי מזה, שנהיגה, בשונה מתחומים אחרים, לא משאירה מקום לטעויות. בתחומים אחרים אני יכולה להרשות לעצמי לטעות מליון פעם, עד שאני לומדת לעשות דברים כמו שצריך. בנהיגה מספיקה טעות אחת כדיי שאני אקטול חיים של מישהו, אפצע מישהו, אפצע בעצמי או אהרוג את עצמי. כדיי לעבור טסט צריך לדעת לנהוג נכון במשך רבע שעה. שאלתי את המורה, בתור מומחה לנהיגה, אבל נראה לו שאחריי הטסט, אוכל לנהוג בתור נהגת רגילה, שלא מסוכנת יותר מנהגים אחרים.

מורה הנהיגה שלי הוא בדיוק האדם הנכון לשאול אותו את זה. הוא הגון מאד, מומחה לנהיגה ובנוסף - לומד חינוך באוניברסיטה. הוא הסביר לי שיש המון בעיות בנהיגה שלי, אבל הבעיה העיקרית לפי דעתו היא מנטלית. שאני נוהגת כאילו אני נוסעת באוטובוס. לא לוקחת אחריות וחושבת שפשוט יהיה בסדר. מרשה לעצמי להתפרץ לצמתים ולמעגלי תנועה מבלי להסתכל במראה, כי אני במעין שוק. כי אני לא באמת קולטת שמדובר פה בטעויות של חיים או מוות. מורה הנהיגה שלי אמר שמה שאני צריכה לעשות, זה לקלוט, שלימוד הנהיגה לא נגמר בסוף שיעור הנהיגה, כשאני טורקת את הדלת. ששם זה רק מתחיל.

מורה הנהיגה שלי אמר שמה שאני צריכה לעשות זה לשבת בבית ולשנן לעצמי סדרי פעולות, כי כשאני בשוונג של נהיגה - אין לי מספיק פנאי לזה. אני אשכרה צריכה לשבת בשקט ולשנן לעצמי את סדר הפעולות של להכנס לצומת למשל: להאט, לאותת, להביט במראה, לוודא שהכול פנוי ואז לנסוע. בנוסף, אני צריכה להסתכל איך אנשים אחרים נוהגים, גם כשאני הולכת ברגל וגם כשאני יושבת באוטו כשמישהו אחר נוהג, לשים לב מה הוא עושה בכל מצב ולשנן לעצמי.

הוא אמר משהו מאד נכון. הוא אמר שיש לי בעיה של סדר פעולות. ואי, זה כל כך נכון. בכל תחומי החיים, אם יגידו לי "תעשי קודם ככה, אחר כך ככה ואחר כך ככה" - אני אזכור רק את הדבר הראשון. אני צריכה שיגידו לי לעשות פעולה, לבצע אותה ואחר כך שיגידו לי לעשות עוד פעולה ולבצע אותה. בנהיגה יש לכל דבר סדר פעולות. ברגע שיש לי איזשהו גירוי, כמו צלצול פלאפון או שמישהו מדבר לידי או כל הפרעה אחרת, מזערית ככל שתהיה, אני מאבדת ריכוז ושוכחת את סדר הפעולות. כך נוצר מצב, שאני למשל, קודם פונה ואחר כך מסתכלת במראה או קודם פונה ורק אחר כך מאותתת. רק תרגול, מעבר לשעות של שיעורי הנהיגה, יכול לעזור לי. אני צריכה להקדיש לזה המון זמן.

בהתחלה עשיתי קצת פרצופים. אמרתי לו:"מה, אני בעונש?" מורה הנהיגה הסביר לי שלחשוב על נהיגה זה לא קשה. הוא, למשל, חושב על נהיגה המון. הוא אמר שזה פשוט משהו שצריך להכנס לתחומיי העניין שלי. שאני צריכה לקחת תחום עניין שיש לי כבר, ולהחליף אותו בנושא הנהיגה.

שאלתי: "אה, אז כמו שלא עובר יום מבלי שאני אחשוב על סקס - ככה צריך לא לעבור יום מבלי שאחשוב על נהיגה?"

בשלב הזה מורה הנהיגה נתן לי מכה ידידותית, חייך ואמר:"כל יום? נראה לי שלא עוברת דקה מבלי שאת חושבת על סקס."

אמרתי: "היי! אם תציק לי אני לא אספר לך מה חדש בחיי המין שלי!"

הוא אמר: "אה, יש חדש? משהו סוער?"

אמרתי: "ביום שישי היה סוער. ביום שני, עם בחור אחר, לא היה סוער."

הוא אמר:"וואו, תגידי, את מכינה להם תגי שם או משהו?" ונקרע מצחוק.

אמרתי לו:"היי! רק שתדע שאני יודעת שהתנשקתי עם 28 גברים ויכולה בקלות להגיד את השמות של כל אחד ואחד מהם לפי הסדר, להגיד בת כמה הייתי, מה לבשתי ומה בדיוק הייתה הסיטואציה."

הוא אמר לי:"את רואה? זה רק מוכיח את מה שאמרתי. אם משהו מעניין אותך - את יכולה להתעסק בו המון. אני, למשל, לא יכול להגיד על הבחורות שהייתי איתן, מה שאת יכולה להגיד על הבחורים. את מסוגלת לזכור את כל זה - רק כי זה מאד מעניין אותך. באותה מידה נהיגה צריכה לעניין אותך. כל פעם שמחשבה על סקס תתגנב לך לראש - תמירי אותה למחשבה על נהיגה." 

שאלתי האם זה שאני אעשה מה שהוא אומר ואתרגל נהיגה גם מחוץ לאוטו - יגרום לכך שאוכל להיות נהגת לא מסוכנת. הוא אמר שכן. אם כך - יש תקווה. אני אומנם אצטרך לעבוד נורא קשה, אבל זה רק יגרום לי להעריך יותר את רשיון הנהיגה אחר כך, ועכשיו אני כבר יכולה להרגע לגביי כך שהייתי בטוחה שאני אסכן חיים.

בכל שנה אני קצת חולה במשך כל החורף. אתם מכירים את המצב הזה, של להיות מספיק בריאים כדיי לתפקד אבל לא מספיק בריאים כדיי לתפקד טוב וליהנות מהיום? זה המצב שלי כל שנה, במשך ארבעה חודשים.

מה שקורה בדרך כלל זה שבתחילת החורף אני חוטפת שפעת ואז לא מטפלת בעצמי כמו שצריך ונותרת קצת חולה. אחר כך, במשך כל תקופת החורף, כל פעם שקצת קר לי או שאני קצת לא ישנה טוב בלילה או שאני קצת מפעילה מאמץ פיזי - אני שוב חוזרת להרגיש לא טוב.

זה כבר התחיל לקרות לי. אני חייבת יותר לשמור על חום הגוף, להתלבש יותר חם ולטפל בעצמי. אולי כדאי לי ללכת לקבל זריקה. חבל להעביר ארבעה חודשים בלהיות קצת חולה.

אני מתה מרעב. אני הולכת להכין לעצמי סנדוויץ' שחיתות. תאחלו לי בתיאבון.

שלכם,

נונה. 

שלומות לקוראים,

בזמן האחרון קיבלתי מיילים ממספר קוראים, שמאד ריגשו אותי. במיילים נאמר שהקוראים האלה מעריכים את הכתיבה שלי, ושהם חושבים שאני בחורה מדהימה. מאד הוחמאתי. הסמקתי עד תנוכי האוזניים. לכתוב לי מייל כזה זה מבורך. באמת. על כך אני אסירת תודה.

כמה מכותבי המיילים האלה - ביקשו לדעת אם יש לי מסנג'ר או אייסיקיו, כדיי שנוכל לשוחח. נעניתי לחלקם, בעודי משביעה אותם שלא יגלו את שמי האמיתי, או שום דבר אחר שחושף אותי, לאף אחד אחר. הם הבטיחו. הקטע הוא שעליתי על דפוס מסוים. ישנה תופעה שהתחילה ממש למרוט את עצביי, והיא שאנשים שהוסיפו אותי למסנג'ר או לאייסיקיו, החליטו כנראה שאני המורה לחינוך מיני שלהם. בעצם, אפילו מורה לחינוך מיני לא שואלים את השאלות שהם שאלו.

מיד על ההתחלה נשאלתי שאלות על אורך הדגדגן שלי והאם הדגדגן שלי בולט, האם אני מכניסה את כל הזין כשאני מוצצת או רק את חלקו, האם אני בולעת, האם התנסיתי עם בנות ועוד שלל שאלות כאלה. זה היה מוגזם לגמרי. תראו, זה באמת נכון שאין לי שום בעיה לדבר על סקס. באמת. זה לא מביך אותי ואני חושבת שזה פשוט עוד אחד מתחומיי החיים. בכלל, אין שום נושא בעולם שאני חושבת שלא לגיטימי לדבר עליו, אבל לכל דבר יש את הזמן ואת המקום שלו.

חוצמזה, סקס זה לא הדבר היחיד שמעסיק אותי. מקומם אותי כשאנשים מוסיפים אותי למסנג'ר או לאייסיקיו - רק, או בעיקר, כדיי לדבר על זה. זה לא לעניין. בטח שלא על ההתחלה. לשאול מיד על ההתחלה, האם אני מאוננת כשאני משתפשפת על המיטה, או שבעצם אני מעדיפה לדחוף לעצמי אצבעות לכוס - זה מוגזם. זו לא שאלה שמתאים שאדם שדיבר איתי שלושים שניות - ישאל.

אני מודעת לעובדה שסקס זה נושא מאד מעניין. אני זוכרת שבתקופה שהייתי החברה של סמיילי, סיפרתי לו שאני מאד ליברלית ושאני רואה בסקס פשוט חלק מהחיים ולכן אין לי בעיה לדבר על זה, בדיוק כמו שאין לי בעיה לדבר על אוכל. יותר מאוחר באותה שיחה סמיילי סיפר לי על הדייט הראשון שהיה לו איי פעם, כשהיה בן 16. אחת השאלות הראשונות ששאלתי זה האם הם עשו משהו מיני. סמיילי שאל אותי למה דווקא זה מה שמעניין אותי. הוא אמר:"אם סקס זה באמת רק אחד מהדברים שמעניינים אותך - למה לא שאלת מה אכלנו? למה לא שאלת על מה היה הסרט שראינו?" עניתי לו:"סקס זה רק תחום אחד מתחומיי החיים, אבל הוא פשוט יותר מעניין מכמה תחומים אחרים." זה באמת נכון. אבל אל תשכחו שיש הבדל בין שיחה בין בני זוג על סקס, לבין שיחה בין זרים על סקס. מילא אם הם היו שואלים שאלות קצת יותר כלליות, כמו למשל, עם כמה בחורים שכבתי, אבל לבקש פירוט גרפי על הרגלי האוננות שלי - זה מוגזם.

חשוב לי להבהיר שהבלוג הזה, הוא לא בלוג זימה. זה לא איזה בלוג שמדבר על סקס בתיאורים גרפיים, כמו למשל הבלוג לשעבר של הרווק. בבלוג הזה לא כתבתי רק על סקס, אלא גם על המשפחה שלי, על חברות שלי, על הליקוי שלי, על ידידים שלי, על ראיית העולם שלי, על דעתי על תופעות שונות וכו'. גם כשדיברתי על סקס - לרוב לא נכנסתי לתיאורים גרפיים, אלא דיברתי על זה ברמה העמוקה יותר. דיברתי הרבה על שהרבה פעמים בחיי עשיתי סקס, לא כי באמת הרגשתי בנוח, אלא כי הרגשתי שאני לא מספיק שווה לדברים אחרים, ושאף אחד לא ירצה לבלות בקרבתי אם לא אעניק לו חסדים מיניים, זה היה הזמן היחיד שבו הרגשתי משוחררת, הזמן שהיחיד שבו הרגשתי שמישהו ממקד בי את כל תשומת ליבו. יש הבדל בין לכתוב את כל זה, לבין להכנס לתיאורים גרפיים של "הוא הכניס לי את הזין הגדול שלו." אני כותבת את הבלוג הזה כבר כמעט 14 חודשים ומבין 91 הפוסטים שפירסמתי - היה אך ורק פוסט אחד שכלל בעיקר תיאורים גרפיים של סקס.

בפעם הבאה שמישהו יצרף אותי למסנג'ר או לאייסקיו שלו ואז מיד יעשה לי חקירה צולבת על כל פרט בחיי המין שלי - אני אאלץ לחסום אותו. נמאס לי. לא מתאים לי יותר. למשל אתמול חזרתי הביתה מהורהרת מפגישה עם הפסיכולוגית של ההורים שלי, התחברתי למסנג'ר כדיי לספר לחברה שלי על מה שהלך שם, ואז ראיתי שבזמן שלא הייתי על המחשב, מישהו שקרא את הפוסט הקודם שלי - הציף אותי בשאלות. ממש חקירה צולבת. הוא קרא בפוסט הקודם שהחלטתי לקרוא לשדיים שלי עמי ותמי, ולכן רצה לדעת איך קראתי לכוס שלי, העלה השערות לשמות, ונכנס לפרטים הכי מפורטים, על חיי המין שלי. תקלטו שהוא אפילו לא חיכה שאני אענה לו לברכת "היי." עד כדיי כך היה דחוף לו להציף אותי בשאלות.

הרבה פעמים קורה שאני מדברת עם בנאדם כמה שעות במסנג'ר, ואז השעה נהיית כבר מאוחרת, נושא הסקס עולה, אני זורקת משהו, הוא זורק משהו ולבסוף נסחפים לשיחה ארוכה על סקס. זה סבבה וכיף ולגיטימי. מה שלא נראה לי לגיטימי זה ישר על ההתחלה לשאול אותי את השאלות הכי אינטימיות שיש. זהו.

נפגשתי אתמול עם הפסיכולוגית של ההורים שלי. החלטנו לאחרונה שאני אפגש אותה, יחד עם ההורים שלי, כל יום ראשון, במשך כמה פעמים רצופות. הייתה אתמול פגישה ממש טובה. באמת. הרגשתי שזה עוזר. האמת שיצא שבעיקר אני דיברתי. היה לי הרבה מה לומר.

הפגישה התחילה בכך שההורים שלי הזכירו את זה שביום שישי האחרון, אחי בא הביתה לסופשבוע. במהלך ארוחת הערב המשפחתית, הוא התחיל לדפוק נאום, על כך שכדאי לי להחליט מה אני רוצה לעשות עם עצמי. הוא אמר שאם אני רוצה ללמוד באוניברסיטה שנה הבאה - מועד ההרשמה המוקדמת הוא עוד שלושה חודשים. זה אולי נראה לי הרבה, אבל אם למשל אני אחליט לעשות פסיכומטרי, יכול להיות שאני לא אספיק. הוא אמר שאני לא חייבת ללכת ללמוד שנה הבאה, אבל שכדאי לי להחליט על כיוון כלשהו. באותה מידה אני יכולה להחליט לעשות טיול או ללכת למכינה או כל דבר אחר. אבל לפי דעתו כדאי שתהיה לי תוכנית מוגדרת. הוא אמר שככל שאדחה את זה יותר - אני סוגרת לעצמי יותר אופציות. 

אני חושבת שיש משהו בדבריו. זה באמת נכון שכדאי שאהיה יותר מאופסת על עצמי. דבריו עוררו בי התנגדות, בכך שהוא התעלם מכך שאני עוברת כרגע תהליכים רגשיים משמעותיים. למשל, הקטע הזה שלמדתי שהגעתי לכל מני מקומות נוראיים בחיים, כי לא האמנתי שיהיה לי טוב. זו הסיבה שהגעתי להוסטל של האוטיסטים למשל. חשבתי שאני צריכה לקחת את האופציה הראשונה שקיבלו אותי אליה בשירות לאומי. כנ"ל לגביי בני זוג. במשך שנים אפילו לא העלתי על דעתי לשקול אם האדם שמולי מתאים לי בכלל, אם הוא נחמד או האם אני מרגישה אליו חיבור, כי היה לי ברור שמי שרוצה אותי - אני צריכה לרצות אותו. כנ"ל לגביי קשרים אפלטוניים וכנ"ל לגביי כל תחומיי החיים.

אולי אני רוצה להקדיש את השנה הזאת כדיי להכיר את עצמי יותר טוב? אולי אני לא רוצה להתמקד בלמצוא לעצמי מקצוע, או להחליט מה אני רוצה ללמוד, אלא להתמקד בתהליכים השונים שעברו עליי? לבדוק איך הם השפיעו עליי, מה אני רוצה לשנות ומה לא? אני לא אומרת שזה מה שאני הולכת לעשות. אני רק אומרת שגם זו אפשרות.

ועוד משהו - מעצבן אותי שאחי שהעביר אותי התעללות  - מתיימר לדעת מה טוב בשבילי. דוגרי, הוא בקושי מכיר אותי. הוא אף פעם לא טרח לשבת ולשוחח איתי על מה שאני באמת עוברת או מה שאני באמת מרגישה. בתקופה שבה עשיתי שירות לאומי באחד הקיבוצים של עוטף עזה - אחי גר בבאר שבע, במרחק חצי שעה נסיעה באוטו. הוא מעולם לא בא לבקר אותי ואף פעם לא הזמין אותי אליו. היה יכול להיות מאד נחמד אם היה לי מקום מפלט בבאר שבע אצלו. השתגעתי בקיבוץ לפעמים. נהגתי לנסוע לבאר שבע רק כדיי לראות סרט בקולנוע לבד ולחזור. אני בטוחה שאם אחותי הייתה גרה בבאר שבע ולא אחי - לא רק שהייתי אורחת רצויה, אלא שהיה לי מפתח משלי.

המשכתי ודיברתי על כך שאני חושבת שמאד חשוב שאעשה אבחון. בכיתה ז עשו לי אבחון, שנועד בעיקר בשביל הקלות בלימודים. לא ידעתי איזה לקויות חברתיות הליקוי שלי כולל. רק ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר. רק בכיתה יא החלטתי לחקור את העניין ולכן חיפשתי בגוגול "NVLD" ובאמת מצאתי מאמרים שנשמעו מאד מתאימים לכל מני בעיות שיש לי. אבל אסור לשכוח שלא כל מי שיש לו NVLD - נמצא במצב זהה.

אני חושבת שעל חלק גדול מהלקויות של NVLD התגברתי, אבל לא התגברתי על חוסר הביטחון שנגרם לי בעקבותיהם. למשל, זה שקראתי בגוגול על כך שמי שיש לו NVLD - יש לו קושי בשיפוט. מאז הכנסתי לעצמי לראש שיש לי קושי בשיפוט. כל פעם שעשיתי טעות - האשמתי את הNVLD. אחותי טוענת שאולי היה לי קושי בשיפוט כשהייתי ילדה, אבל היא חושבת שכבר התגברתי על זה וכבר אין לי קושי בשיפוט. זו הסיבה שכל כך חשוב שאעשה אבחון. לדעת איפה אני עומדת אז, ביחס להיום.

העיפו אותי מכל כך הרבה מסגרות בחמש עשרה החודשים האחרונים. העיפו אותי מההוסטל, העיפו אותי מהגן, לא היו מרוצים ממני בחדר אוכל, העיפו אותי מהסופר, העיפו אותי מהתיאטרון, העיפו אותי מהמאגר מידע והעיפו אותי מהעבודה בחנות. כבר שנה ושלושה חודשים שאני במין אטרף להיות להכנס למסגרת, להשקיע בה את כל הכוחות שלי וכל האנרגיות, להיות מועפת ומבלי לקחת דקה נשימה - להכנס למסגרת אחרת ולחזור על כל התהליך. זו הסיבה שלא מיהרתי לחפש עבודה, אחריי שפיטרו אותי מהחנות. דוגרי אני יכולה לעשות סבב ולמצוא עבודה צ'יק צ'אק, אבל אני לוקחת בחשבון שגם משם סביר להניח יעיפו אותי אחריי זמן קצר, ואני לא חושבת שאעמוד בכך מבחינה נפשית.

סיפרתי לפסיכולוגית שאני לא יכולה לשלם על האבחון בעצמי ושאני שונאת את זה שאני צריכה לבקש מההורים. לפני כמה חודשים, החלטתי בנחישות, להיות כמה שיותר עצמאית ולא לבקש מההורים שלי שום עזרה כלכלית. החלטתי  שאני רוצה לממן לעצמי את ההוצאות שלי (מלבד שכר דירה, חשבון מים וחשבון חשמל). הבנתי שאני רוצה להיות כמה שיותר עצמאית בכל תחומי החיים. זה שאני כבר לא תלויה בהם בכול, שיפר בצורה שלא תאומן את היחסים בננו. הריי כל פעם שהם עושים משהו למעני - אחר כך יש להם קלפים נגדי. עם זאת, אני חושבת שהאבחון הוא מספיק חשוב, כדיי לשים בצד את העקרונות שלי ולאפשר להם לשלם.

כאן עצרתי את שטף דיבורי כדיי להודות להם. הודיתי להם על זה שהם הולכים לשלם על האבחון. גם הזכרתי את זה ששבוע עבר אימא שלי, ביקשה ממני כמה פעמים לנקות את הקומה שלי ואני דחיתי את זה שוב ושוב. היא לא לחצה עליי ואז ביום שישי, כשהתפניתי לכך, היא מאד עזרה לי לנקות, למרות שהייתה גמורה מעייפות. הודיתי לה מאד על כך. הודיתי להם על כך שהם לא שיגעו אותי בימים האחרונים, ללכת לחפש עבודה כבר, אלא הבינו שאני צריכה סוג של פסק זמן. אמרתי להם שאני מאד מעריכה את כל מה שהם עושים למעני. הם טועים ומפשלים המון, אבל הם מנסים. עצם זה שישבנו באותו רגע מול הפסיכולוגית, מעיד על כמה שהם מנסים ועל כך שאכפת להם.

המשכתי בדבריי וסיפרתי על משהו חשוב שעליתי עליו, בעזרת הקוצ'רית שלי. לאחרונה התבכיינתי המון על זה שאין לי יציבות: שאני מחליפה מסגרות בלי סוף, שאנשים יוצאים ונכנסים מהחיים שלי כלומר שהחברים שלי מתחלפים, שאופי היחסים שלי עם ההורים משתנה בלי סוף ושהגעתי למסקנה שהדבר היחיד היציב שיש לי בחיים זו הכתיבה.

סיפרתי, שבאמצעות הקוצ'רית, הבנתי שיש לי עוד דברים יציבים בחיים, מלבד הכתיבה. יש לי את אחותי הגדולה. אני יודעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילי. יכול להווצר מצב שלא נדבר שבועות, כי שתנו מאד עסוקות, אבל אני יודעת שאם יקרה לי משהו - אחותי תמיד תפנה זמן בשבילי לשיחת נפש. הקוצ'רית הסבה את תשות ליבי לכך שהקשר עם אחותי זה לא מובן מאליו. זה דבר מדהים ונפלא.

בנוסף, יש לי את שושה. שושה היא מישהי שלמדה איתי בבצפר והייתה תקופה שהיינו חברות מאד קרובות. מאז סיימנו את התיכון, הקשר בננו התרופף. ראיתי אותה מעט מאד פעמים מאז סיום התיכון. עם זאת, תמיד הקפדנו לעדכן אחת את השניה בראשי הפרקים בחיינו. שושה היא לא חלק מחיי היומיום שלי, אבל אני יודעת בביטחון מוחלט שהבחורה הזאת תהיה בחתונה שלי. אני לא אתקשר לשתף אותה בזה שעבר עליי יום מעפן - אבל אין לי ספק שאם למשל אני אכנס להריון לא מתוכנן ולא רצוי, אני אוכל לפנות אליה והיא תעזור לי. היא פשוט חלק ממני ואני חלק ממנה. זה באמת נכון שחבר אמיתי זה לא מישהו שפוגשים כל יום, אלא מישהו שכשנפגשים איתו - מדברים כאילו מדברים כל יום. זה באמת המקרה אצלי ואצל שושה.

בנוסף, יש אנשים שלמרות שהקשר איתם ניתק - הם תמיד יהיו חלק ממני. אנשים כמו אנג'ל ו-ג שמה שלימדו אותי זה פשוט חלק ממני. והכי חשוב - יש לי את עצמי. אם אני ארגיש יציבות פנימית ולא אתן לדברים חיצוניים לערער אותי כל כך - תהיה לי יציבות בחיים. זה כל כך נכון.

כשישבתי שם מול הפסיכולוגית, פתאום עלה בדעתי שגם ההורים שלי הם מקור ליציבות, בקטע של עזרה פרקטית. הם מתקשים לעזור לי מבחינה רגשית, לפעמים, אבל תמיד אפשר לסמוך עליהם שיתרוצצו למעני לפסיכולוגים ונורולוגים, או יעשו למעני כל דבר שאזדקק לו מבחינת עזרה פרקטית.

נפגשתי היום עם נוריו-פסיכולוג. נוריו-פסיכולוג זה פסיכולוג שמתמקד באנשים שהבעיות שיש להם בחיים, נגרמו בגלל ליקוי למידה, שזה משהו נוירולוגי, ולא מטראומה וכדומה. זו הייתה פגישת הכרות, כדיי שיכיר אותי ויראה אם אני באמת זקוקה לאבחון, ואם כן - איזה סוג אבחון כדאי לעשות לי. ישבתי מולו עם ההורים שלי. אחריי הכול, הם אלה שישלמו את ה2300 שקל האלה - אם הוא באמת יעשה לי אבחון.

גם שם פרצתי בנאום ארוך. אמרתי כמה דברים דומים למה שאמרתי אצל הפסיכולוגית של ההורים שלי, אבל הפעם לא התמקדתי בקשר שביני לבינם, אלא בליקוי שלי. נתתי כל מני דוגמאות שמפריעות לי בחיי היומיום, כמו למשל הקטע הזה שאני צריכה שקט מוחלט כדיי לדבר, וזה מפריע לי להפגש עם כמה אנשים בו זמנית, כי לא כולם יסתמו, כדיי שהוד מעלתי תאמר מה שיש לה. סיפרתי על כל מני קשיים שלי שכוללים אימפולסיביות, קושי להתרכז וכדומה. סיפרתי על התחומים שהיה לי קשה בהם בבצפר, סיפרתי על כל המסגרות שהעיפו אותי מהם, סיפרתי על פרקי הזמן שבהם שרדתי בכל מסגרות, ועל הסיבות שנתנו לי בכל מקום שהעיפו אותי.

אמרתי שאני מודעת לכך שיש לי יתרונות עצומים, הרבה כשרונות והרבה מה לתת מעצמי, אבל הליקוי משתלט לי על החיים, מפריע לי ומגביל אותי.  נתתי את כל הסיבות לכך שאני רוצה לעשות אבחון. הסיבות שעליהן פירטתי אצל הפסיכולוגית.

עלה נושא הרטלין. אמרתי שאני לא רוצה להיות תלויה בכדור כימי, בחיי היומיום שלי. שסבבה לקחת רטלין בשביל לעבור טסט, או בשביל לעבור מבחן חשוב אחר, אבל שאני לא רוצה לקחת את זה כל בוקר. הנוירו-פסיכולוג הבין אותי. הוא אמר ששווה לנסות. מסתבר שאפילו לא צריך לחכות לאבחון, כדיי לקבל רטלין. הוא אמר ששווה לי לבדוק האם מתאים לי רטלין, כבר בימים הקרובים.

בהקשר לנהיגה - אמרתי לו שאני נחושה להוציא רשיון. אני לומדת נהיגה כבר שנה ושבעה חודשים ונכשלתי כבר בשבעה טסטים, עשיתי מאה שיעורי נהיגה על אוטומט, ואני מתעקשת לא לוותר. אני חושבת שאם אתאמץ מספיק - אשיג רשיון. אמרתי לו שאני מודעת היטב לעובדה, שבנהיגה מעורבת סכנת חיים. זה לא כמו בדברים אחרים שאני יכולה לטעות מליון פעם ואז ללמוד לקח. בנהיגה מספיקה טעות אחת כדיי שאהרוג מישהו, או שאפגע בעצמי. זו הסיבה שאני שוקלת לקחת רטלין. אני לא אבחל בשום אמצעי, כדיי שיהיה בטוח יותר שאנהג. ליתר דיוק, כל אמצעי מלבד לוותר על זה. אמרתי לנוריו-פסיכולוג שאני לא מתכוונת לוותר על רשיון. בתגובה, הוא אמר, שזה משהו שצריך לבדוק. שכדאי לי להתייעץ עם מורה הנהיגה שלי.

דיברתי ודיברתי שם במשך שעות, על הליקוי שלי בהקשר לכל תחומיי החיים. בסוף הפגישה, הנוירו-פסיכולוג רצה להבהיר משהו. הוא אמר שהוא לא יועץ תעסוקתי ולא מוסמך לעשות אבחון תעסוקתי, כלומר אבחון שבו עוברים מקצוע-מקצוע ומחליטים מה יתאים לי, מבחינת עבודה. עם זאת, כמובן שאני אוכל להשליך דברים שגיליתי באבחון, על הנושא של מקצוע לחיים.

הוא אמר שהאבחון שהוא יכול לעשות לי, יוכל לענות על צורך שדיברתי עליו. הצורך לדעת איפה אני עומדת היום, ביחס לפעם, עם הNVLD. לדעת מה חלק מהNVLD ומה חלק ממני. איפה נגמר הNVLD ומתחילה נונה. תמיד חשוב להיות מודעת לדברים כאלה. בנוסף, אבחון כזה יוכל לתת לי הקלות באוניברסיטה. נשמע לי טוב. אני אשמח. האבחון הולך להתפרס על שניי מפגשים, ויהיה בסך הכול שש שעות. קבענו פגישה ראשונה לבעוד חודש ופגישה שניה, שלושה ימים לאחר מכן. אחריי שתיי הפגישות האלה תהיה פגישות סיכום. ההורים שלי עדיין לא סגורים אם זה הדבר הכי טוב בשבילי, אז הם בודקים אופציות לעשות אבחון דרך מקומות אחרים. הם יחזירו לי תשובה בימים הקרובים. אני, מבחינתי, רוצה ללכת עליו.

הגיע הזמן שהליקוי הזה יפסיק להשתלט לי על החיים. אני גאה בכך שאני מבקשת עזרה. אני גאה בכך שאני נפגשת עם הפסיכולוגית של ההורים, עם הנוירו-פסיכולוג ועם הקוצ'רית.

הNVLD זו בעיה, שפשוט צריך לטפל בה. אני לא חושבת שיש לי במה להתבייש. אם למשל הייתה לי בעיה בקיבה - הייתי הולכת לכמה שיותר בעלי מקצוע, כדיי לפתור את זה. כנ"ל לגביי הליקוי.

אני יודעת שאין פתרון קסמים, אבל אם יש דברים שיכולים לעזור לי ולשפר את איכות החיים שלי - אני בהחלט רוצה ללכת עליהם.

חלון התגובות לרשותכם. תגיבו.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים את ביישני. ביישני הוא בחור ערבי נחמד, שעבד איתי בסופר. עברה כבר כמעט חצי שנה מאז התחלתי לעבוד בסופר, אז אני מכירה אותו כבר דיי הרבה זמן. בערך חודש אחריי שהתחלתי לעבוד שם, הוא התחיל לחזר אחריי בעדינות והתחיל לעשות למעני כל מני מחוות קטנות (פירוט כאן). סירבתי לחיזוריו כי הייתי באותה תקופה היזיזה של גוליבר. אמרתי לו שגוליבר הוא החבר שלי. מכיוון שאבא של גוליבר היה בזמנו סגן מנהל בסופר, ביישני מיד נסוג. הוא הפסיק להציע לי לצאת וכל מה שעשה למעני זה תמיד לחייך לעברי ולהקפיץ אותי מדי פעם הביתה על האופנוע שלו.

אחריי שאני וגוליבר ניתקנו קשר, אני וביישני התקרבנו בהדרגה. התחלנו להפגש מדי פעם מחוץ לסופר. היה מתח מיני באוויר ולשננו היה ברור שאנחנו נמשכים אחד לשניה. ביישני ניסה כמה פעמים לנשק אותי, אבל אני סירבתי פעם אחריי פעם, כי הריי אחריי ניתוק היחסים מגוליבר - הבטחתי לעצמי להתנזר חצי שנה.

באמצע ספטמבר הייתה פעם אחת שכבר לא שלטתי בעצמי, קראתי לו שיבוא איתי רגע לחדר האוכל בסופר ונישקתי אותו (פירוט כאן). הנשיקה ממש בילבלה אותי. אחר כך הגעתי למסקנה שעשיתי טעות. זה באמת היה בתקופה בחיים שבה הרגשתי שאני צריכה להיות סינגלית.

סיבה נוספת לכך שהתחרטתי הייתה שלקשר זוגי עם ערבי יש יותר מדי השלכות. לא מפריע לי עצם זה שהוא ערבי, אלא ההשכלות. הבנתי שאני לא רוצה להיות בקשר רציני עם מישהו, שהעברית שלו כל כך גרועה ושבקושי יודע קרוא וכתוב. הבנתי שאני גם לא רוצה להיות בקשר זוגי עם מישהו, שהעולם שלו כל כך שונה משלי.הבנתי שאני לא רוצה להיות בקשר זוגי עם מישהו, שכל המנטליות וכל ראיית העולם שלנו כל כך שונה. הבנתי שאני לא רוצה להיות בקשר זוגי עם מישהו, שלעולם לא נוכל להיות בבתים אחד של השניה. הוא גר בשטחים והוא הבהיר לי שפשוט לא יתנו לי להכנס לשם במחסום. מן הסתם שאני גם לא יכולה להביא אותו הביתה. גם המשפחה שלו לא תקבל את זה. אני לא רוצה להיות בקשר עם מישהו, שבו נצטרך להסתתר ולהתחבא כל הזמן. אני לא רוצה להיות בקשר עם מישהו, שאני אצטרך לשתוק, בכל פעם שמישהו מתקשר אליו, כדיי שחס וחלילה לא ישמעו שהוא מסתובב עם יהודיה. ויש עוד המון השלכות. לא מתאים לי כל העסק הזה. המחיר הוא כבד מדי.

אחריי הנשיקה לא ניתקתי איתו קשר. הריי המשכנו לעבוד ביחד. גם השליתי את עצמי שאולי נוכל להמשיך להפגש, מבלי שיקרה שום דבר פיזי. טעיתי. בסוף זה הגיע למצב שביישני לא היה מוכן לדבר איתי. האמת שממש הבנתי אותו ולא האשמתי אותו בשום צורה. באמת התנהגתי אליו לא יפה וגם אני אני הייתי כועסת במקומו. הריי קודם אמרתי לו שאני לא רוצה איתו כלום חוץ מידידות, אחר כך נמרחתי עליו בלי הפסקה, אחר כך אמרתי לו שוב, שאני לא רוצה איתו כלום חוץ מידידות וסירבתי כשהוא ניסה לנשק אותי. אחר כך נישקתי אותו, אחר כך אמרתי לו שאני לא איתו כלום חוץ מידידות ואחר כך שוב נמרחתי עליו. יש גבול לכל תעלול. יאמר לזכותי שבאמת הייתי מבולבלת. לא התכוונתי לשחק בו בכוונה. היו לי רגשות אשמה חזקים.

בסוף ספטמבר פיטרו אותי מהסופר. כבר לא ראיתי את ביישני בעבודה כל יום. ביישני החליט לסלוח לי ולכן יצר איתי קשר והתקשר אליי. התחלנו לחזור לדבר מדי פעם ואז קבענו להפגש. ישבנו באוטו שלו ודיברנו וצחקנו ואז ביישני ניסה לנשק אותי (פירוט כאן). סירבתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא הפעם העשירית שסירבתי ולכן ביישני רצה שאבהיר לו, למה אני תמיד מסרבת, בזמן שאני זו שיזמה נשיקה בננו חודש לפני כן. הוא ביקש לדעת את האמת.

אמרתי לו שאני מפחדת לפגוע בו. הוא מעולם לא נפגש עם בחורה לבד והפעמיים היחידות בחיים שהוא נישק מישהי - זה שהלך פעמיים לזונה. אמרתי לו שאני מפחדת שאם נתנשק - זה יהיה יותר משמעותי בשבילו מאשר בשבילי. הסברתי לו שלי יש הרבה ידידים והרבה נסיון עם בנים. בשבילי זה לא כזה מיוחד להפגש עם גבר. בשבילי זה לא כזה מיוחד להתנשק עם גבר. אמרתי לו שאני מסוגלת להתחרמן עם מישהו בתור ידידים ושזה לא יגרום לי להקשר אליו יותר. אמרתי לו שאני חוששת שאם נתנשק - זה ישלה את ביישני שאנחנו עומדים להיות זוג או משהו כזה. ביישני אמר שהוא מבין את דבריי ושהוא מבטיח לא לייחס לזה יותר מדי משמעות (טוב. אני מודה שהוא ניסח את עצמו בצורה אחרת. העברית שלו לא כל כך טובה). התנשקנו.

מאז יצא לנו לדבר בטלפון כמה פעמים. ביישני רצה להפגש איתי ואני דחיתי את זה עוד ועוד. אתמול בלילה נפגשנו. הלכנו לבאולינג והיה נחמד. זו הפעם הראשונה שהיינו ביחד במקום ציבורי ומסחרי. ביישני שאל אותי אם אני לא מתביישת להראות בציבור עם ערבי. עניתי לו שבפירוש לא. היה נחמד בבאולינג אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מגניבה מבטים לצדדים, מחשש שאראה אנשים שאני מכירה. לא היה לי כח לבלאגן שיווצר, אם מישהו שאני מכירה יראה אותנו.

אחריי הבאולינג הלכנו לטייל באיזה פארק, אבל היה קפוא אז נכנסנו לאוטו ונסענו לאיזו חניה. ביישני חנה שם. ישבנו ודיברנו. אחר כך מצאתי את עצמי מתנשקת איתו. אחר כך מצאתי את עצמי שוכבת במושב האחורי של האוטו, כששננו בלי חולצה ואני בלי חזיה. לא הסכמתי לו לגעת בי בחלק גוף התחתון. רק בעליון. ואי, זה היה מוזר. מגיל 17 וחצי לא קרה שהורדתי את החזיה בפניי גבר, מבלי להגיע איתו למצב של עירום מוחלט. המשכנו להתמזמז ככה שעות עד שביקשתי שיחזיר אותי הביתה.

הבנתי שאני מרגישה פשוט מגעיל עם עצמי. לא הייתי שלמה עם החלטתי להתמזמז איתו. לא הרגשתי בנוח להתמזמז איתו. אני חושבת שזו הייתה טעות. שאלתי את עצמי אם שוב חזרתי למצב שאני לא מסוגלת לסרב לאף אחד. אני חושבת שמצבי פחות נורא מפעם, אבל עדיין יש המון מקום לשיפור. איך אני מוצאת את עצמי בסיטואציות האלה? מה עבר לי בראש כשהתחרמנתי עם ערבי במושב אחורי של אוטו? שאלתי את עצמי אם מה שמפריע לי זה שהוא ערבי, או האם מפריע לי עצם זה ששוב התחרמנתי עם מישהו, בקטע של סטוץ. הגעתי למסקנה שגם וגם. הלוואי והייתי מסוגלת לעצור את עצמי, להפסיק להשקיע כל כך הרבה אנרגיות, זמן, מחשבות וכוחות נפשיים בגברים ולהתחיל להתעסק בדברים יותר חשובים, כמו למשל להחליט סופסוף מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה, איפה אני רוצה ללמוד את זה ולפעול כדיי להתקבל לשם.

לפני כמה שנים החלטתי לקרוא לשדיים שלי עמי ותמי (זו הפעם הראשונה שאני חושפת שמות אמיתיים בבלוג). החלטתי שלשד הימני קוראים עמי ולשד השמאלי קוראים תמי. למה? ככה התחשק לי. בשנה האחרונה סיפרתי לגברים ששכבתי/התמזמזתי איתם שזה שמם של השדיים שלי. זה גרם לכך שאני והפרטנרים שלי המצאנו אינספור בדיחות משעשעות על הנושא.

אני מתייחסת לעמי ותמי כישות בפניי עצמם. עמי ותמי מכורים לנשיקות ומאד אוהבים מגע. עמי ותמי הם גם מאד קנאים ולכן אסור לתת לאחד מהם יותר תשומת לב מאשר לשני, כי אז הם עלולים להתחיל לריב. עמי ותמי מאד רגישים ולכן הם שונאים שנושכים אותם, או תופסים אותם חזק מדי. עמי ותמי מאד אוהבים מחמאות. הם גם נעלבים נורא בקלות, אם אומרים עליהם משהו לא יפה. אם גבר אומר עליהם משהו לא יפה - הם עלולים להחליט שהוא לא ייתקרב אליהם יותר. תמיד צריך להתייעץ בפניי עמי ותמי - לגביי גבר מסוים. הריי הגבר הזה יהיה גם חלק ניכר מחייהם. אני זוכרת שכתפי שאל אותי בצחוק, מה קורה אם עמי ותמי אוהבים מישהו ואני, לעומת זאת, לא רוצה אותו. אמרתי לו:"שמע, אם אני ממש לא רוצה מישהו, אז לא יעזור לו גם אם עמי ותמי מתים עליו. אחריי הכול - אני בעלת השדיים." כתפי ממש נקרע מצחוק מהמשפט "אני בעלת השדיים."

תבינו שזו לא אני שמתגעגעת לגוליבר. אלו עמי ותמי שמתגעגעים אליו. עמי ותמי מאד נקשרו אליו במהלך ששת וחצי החודשים האלה. גוליבר מאד אהב לפנק אותם ונוצר בנהם קשר עמוק. אני זוכרת שאני וגוליבר התחרמנו בפעם הראשונה וסיפרתי לו שלשדיים שלי קוראים עמי ותמי. אחר כך לא יצא לנו להפגש שבועיים, כי הוא סגר את הסופשבוע שאחריי זה בטכניון. כעבור שבועיים נפגשנו ושכבנו. גוליבר הוריד לי את החזיה, ליטף לי את החזה ואמר:"איזה כיף לראות את עמי ותמי." השבתי לו:"עמי ותמי נורא התגעגעו אלייך." והוא ענה:"גם אני התגעגעתי אליהם." מאז בכל פגישה ופגישה, הסתבר שגם גוליבר התגעגע וגם עמי ותמי התגעגעו.

אני זוכרת שפעם אחת אני וגוליבר הלכנו למועדון ה"מוסד". יותר מאוחר, ישבנו באוטו ואני הפכתי לחרמנית וניסיתי לפתות אותו. פשטתי את הגופיה שלי ואת החזיה. גוליבר נשק לפטמות שלי, אבל אחר כך ביקש שאתלבש, כי לא רצה להמשיך להתמזמז בחניה של המוסד. שאלתי אותו, למה אם כך, הוא בכל זאת נישק את עמי ותמי. גוליבר הסביר:"רק רציתי להגיד לעמי ותמי שלום. אני חצי ארגנטאי. אצל הארגנטאים זה נהוג ורק מנומס, לתת גם נשיקה כשאומרים שלום." בתגובה, פתחתי לו את רוכסן המכנסים, התחלתי ללקק לו את הזין ואמרתי:"גם אני רוצה רק להיות מנומסת."

אני זוכרת שפעם אני וכתפי התחרמנו, ואחר כך לא יצא לנו להפגש שבוע, כי הוא עבד בלי הפסקה. דיברנו בטלפון ואמרתי לו:"עמי ותמי נורא מתגעגעים אלייך." הוא ענה לי:"מרוב עבודה אני כבר לא יודע מי אלה עמי ותמי." מיד שיחקתי אותה נעלבת ואמרתי לו:"תגיד לי, אתה נורמלי? אתה יודע כמה עמי ותמי היו עלולים להעלב, אם הם היו שומעים את ההערה הזאת? יש לך מזל גדול שלא אמרת לי את זה פנים מול פנים, או לייתר דיוק פנים מול שדיים, כי עמי ותמי לא היו מדברים איתך בחיים! אני לא מאמינה שאמרת ש...בעצם אני אפילו לא אחזור על זה, כדיי שעמי ותמי לא ישמעו אותי וידעו מה אמרת!" כתפי ממש צחק ואמר:"את רואה? פשוט ניצלתי את הפירצה הזאת בחוק".

אני זוכרת שכתפי פעם אמר לי: "רגע, עמי ותמי אמורים להיות אחים, לא?" הנהנתי ואז הוא אמר:"אז זה לא קצת אומר שעמי רואה את אחותו עירומה?" מיד החלטתי שעמי ותמי הם לא אחים אלא שותפים.

אם מישהו נותן בטעות מכה לשדיים שלי, הוא לא צריך לבקש סליחה ממני, אלא מהם. אני לא אשכח כל החיים שביום שבו אני וגוליבר ניתקנו קשר, אז סיפרתי לו שיש לי רגשות כלפיו ולכן זה חייב להגמר. גם הוא הבין שזה חייב להגמר, אבל החלטנו לשכב בפעם האחרונה. אחר כך, כשגוליבר התלבש, הוא נתן בטעות מכה לשד הימני שלי. אמרתי לו:"נתת מכה לעמי." הוא אמר:"את צודקת", נשק לפטמה הימנית שלי ואמר:"סליחה, עמי." בתגובה, אמרתי לו:"אתה מודע לעובדה שיותר לעולם לא תראה את עמי ותמי? אתה לא רוצה להפרד מהם?" גוליבר הנהן. הוא נשק שוב לפטמה הימנית שלי ואמר:"ביי, עמי." ואז לפטמה השמאלית ואמר:"ביי, תמי."

אני זוכרת פעם אחרת שגוליבר אמר לי:"זה קצת בעייתי שהחלטת לקרוא לו דווקא עמי. זה שם של גבר. קצת קשה לי לחשוב שאני מנשק גבר." אחריי טיפה מחשבה הוא אמר:"רגע, יש לי דודה בשם עמי. קיצור של עמליה, אז אולי זה בסדר." ואז אחריי עוד טיפה מחשבה הוא אמר:"בעצם, נראה לי שזה אפילו עוד יותר נורא לדמיין שאני מנשק את דודה שלי, מאשר לדמיין שאני מנשק גבר."

אגב, בגלל שעמי זה שם של גבר ותמי זו שם של אישה, חשבתי פעם אם לקרוא לימני בלשון זכר ולשמאלי בלשון נקבה אבל בסוף הגעתי למסקנה לקרוא לשנהם בלשון זכר וזהו. הריי שד זה זכר.

אני זוכרת שבזמן שהתמזמזתי עם שבי, אז הוא התמקד כמה דקות בפטמה השמאלית ואמרתי לו:"מה, אתה אוהב רק את תמי? אתה לא אוהב את עמי? אתה רוצה שהוא ייעלב? אתה אחר כך נשאר בתל אביב, אבל עמי ותמי ישגעו אותי כשיריבו כל הזמן אחר כך כשאחזור הביתה!"

אגב, כל הגברים שהייתי איתם השנה מאד אהבו את עמי ותמי. דיברתי איתם על זה והם כולם אמרו שכן. תמיד אחר כך אמרתי את אותו דבר:"אבל אתה אוהב את שניהם במידה שווה, נכון?" בכלל, כל גבר שאיי פעם הייתי איתו אמר שהוא מאד אוהב אותם, מלבד שוקו. מי שקרא בבלוג הקודם שלי, יודע שאני ושוקו ידידי, היינו לפניי שנה וכמה חודשים יזיזים. לאחרונה יצא לנו לדבר על זה ושוקו הודה שהוא לא אהב אותם. בתגובה, אמרתי לו שעמי ותמי כל כך נעלבו, שעכשיו גם אם אני ארצה איי פעם להיות יזיזה שלו, עמי ותמי לא יסכימו.

סיפרתי לידיד שלי לפני כמה ימים את כל הסיפור הזה, בשיחת טלפון לילית ארוכה. אחריי שסיימנו את השיחה נזכרתי שלא אמרתי לילה טוב, אז שלחתי לו SMS:"לילה טוב, מותק." בתגובה הוא שלח לי SMS:"לילה טוב, מתוקה. אני מקווה שתשני טוב וגם עמי ותמי ישנו טוב. חלומות פז לשלושתכם." למחרת בבוקר הוא שלח לי:"בוקר טוב. מה שלום שלושתכם?"

אגב, אפילו הקטע הזה זו הוכחה עד כמה אני וביישני חיים בעולמות שונים. ביישני לא מכיר את סיפור הילדים על עמי ותמי.

לא היה לי כוח להתחיל לספר לו, אז רק אמרתי שיש סיפור ילדים על שניי ילדים בשם עמי ותמי, ושהחלטתי לקרוא לשדיים שלי עמי ותמי. אגב, זה שביישני לא הכיר את הסיפור, לא מנע מאיתנו לספר בדיחות. למשל, כשהוא התמקד בשד הימני שלי, אמרתי לו:"מה, רק אותו אתה אוהב?" בתגובה ביישני פנה לתמי ואמר:"סליחה, מותק."

בכלל, אפשר להשליך את כל האחריות למה שהיה לי אתמול עם ביישני - על עמי ותמי. אני לא רציתי להתמזמז איתו, אבל עמי ותמי החרמנים והחצופים האלה התעקשו והצליחו להשתלט עליי. גם שאר הגוף שלי לא רצה. זו הסיבה שהסכמתי לו רק להתעסק לי בפרק הגוף העליון.

במשך שנים תהיתי איך יכול להיות שעד כדיי כך מחרמן אותי, שנוגעים לי בשדיים. זה ממש מוציא אותי מדעתי מרוב חרמנות. אני לא יכולה להשלים משפט, בזמן שמעבירים לי אגודלים על הפטמות. אני מאבדת את הנשימה מרוב עונג, אחריי כמה דקות שמתעסקים לי בשדיים. סיפרתי את זה לחברה שלי. הייתה לה תיאוריה מעניינת. היא אמרה שהריי החלק שמגרה אישה זה שנוגעים לה בפטמות ולא בשדיים עצמם. במקרה שלי, בגלל שיש לי שדיים קטנים ופטמות גדולות, לתפוס אותי בשדיים זה בערך כמו לתפוס לי את הפטמות. מן הסתם שזה מגרה אותי. נראה לי שהיא צודקת. כן כן. הנה חשפתי בפנכם שיש לי חזה קטן ופטמות גדולות. אחריי שנתיים וחצי של כתיבת בלוגים, זה היה צריך לצאת מתישהו.

יצא לי להתקל באחד האקסים שלי באוטובוס בשבוע שעבר. מדובר על בוריס אותו הזכרתי גם בפוסט הזה. בוריס ואני היינו ביחד כשהייתי ב-יב. הוא היה הראשון איתו שכבתי. זה קרה בסילבסטר אגב. בסך הכול, היינו ביחד חודשיים וחצי ואז נפרדנו בצורה מכוערת. אחריי הפרידה כעסתי עליו מאד במשך כמה חודשים. בערך חצי שנה אחריי הפרידה, נפגשנו במקרה באוטובוס, דיברנו וליבנו קצת דברים בננו. מאז היחסים בננו מבוססים על זה שאנחנו נפגשים פעם בערך בחמישה חודשים במקרה באוטובוס ואז מדברים וצוחקים. עברו כבר כמעט שנתיים מאז הפרידה שלנו.

בכל מקרה, כשנתקלנו אחד בשניה באוטובוס בשבוע שעבר, אז לא רק דיברנו, אלא גם החלפנו מספרי טלפון. סתם כדיי לדבר לעיתים יותר קרובות. מאז יצא לנו להסתמס קצת. ביום ראשון האחרון, היה לי משעמם בחנות אז התקשרתי אליו כדיי להעביר את הזמן. יצא לנו לדבר על הקשר בננו ואז בוריס הודה שכשהיינו ביחד, הוא שיקר לי הרבה. בזה הוא כבר הודה בעבר, אבל הפעם הוא הודה בכך שאני הייתי הבחורה היחידה שהוא שכב איתה. תבינו שהיינו ביחד חודשיים וחצי ובערך בכל פגישה ופגישה בננו הוא סיפר לי ששכב עם שש בנות.

תמיד חשדתי שהוא משקר, אבל רק עכשיו קיבלתי את ההוכחה הסופית. בוריס התנצל מעמקי ליבו, אמר שזו הייתה טעות ילדותית. ביקשתי ממנו להשבע לי, שלא ישקר בשום נושא לחברה הבאה שלו. הוא הבטיח ואמר שהתבגר מאז. רק כמה ימים אחר כך שאלתי את עצמי למה הוא בעצם שיקר. התקשרתי ושאלתי אותו. שאלתי אם הוא שיקר, כי ידע שלי יש הרבה נסיון עם בנים (כאמור, הוא היה הראשון ששכבתי אז הייתי בתולה, אבל היו לי הרבה בני זוג לפניו, הרבה דייטים וכמה סטוצים שלא כללו חדירה). בוריס השיב שאולי זה היה חלק זעיר מזה, אבל הסיבה העיקרית הייתה שהוא פשוט התבייש. הוא אמר שהיה משקר לכל אחת אחרת בזמנו. בתחילה מאד כעסתי ונעלבתי, אבל אחר כך הבנתי שהבנאדם היה פשוט מתוסבך עם עצמו, ושזה באמת לא קשור אליי. החלטתי לסלוח לו.

המשכנו לדבר ולדבר על כל נושא שבעולם. דווקא הייתה שיחה ממש נחמדה. מאד בולט שהוא מעריך אותי. מאז דיברנו עוד כמה פעמים. נראה לי שאני ובוריס עומדים להפוך לידידים. יופי.

קר לי.

שלכם,

נונה.