היי לקוראיי,

בעוד כמה ימים יהיה הסילבסטר. בעבורי, זה תמיד יהיה תאריך מיוחד, מפניי שאיבדתי את בתוליי בסילבסטר. זה קרה לפני שנתיים. את הפעם הראשונה אף פעם לא שוכחים. הסילבסטר זה גם זמן טוב להסתכל אחורה ולבחון אירועים משמעותיים, שקרו בשנה החולפת. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי שמו לב שהחיים שלי מאד סוערים. בשנה האחרונה עברו עליי המון תהפוכות, החלפתי המון מסגרות, נכנסתי להרבה קשרים והגעתי להמון תובנות. גם חיי המין שלי היו מאד סוערים בשנה הזו.

בפוסט הזה החלטתי לסכם את אירועי השנה החולפת, חודש אחריי חודש. אני מציעה לאף אחד מהקוראים לא לדלג על הפוסט הזה, מפניי שאפילו למי שקרא כאן באדיקות מהפוסט הראשון צפויות כמה הפתעות. יש כמה דברים שלא חשפתי בבלוג, כשהם קרו, והחלטתי עתה לחשוף. 

ינואר

בינואר הייתי בעיצומו של השירות הלאומי. עשיתי שירות לאומי בקיבוץ, בגן ילדים. הייתי אחריי פרידה. אני ובחור שבחרתי לקרוא לו סמיילי בבלוג, נפרדנו בסוף דצמבר. לאחר הפרידה הבטחתי לעצמי להתנזר כמה חודשים, מפניי שהבחנתי שאני מכורה לסקס ורציתי לנסות להגמל. הבטחתי לעצמי שלא לחזור לעולם הסטוצים אבל לא עמדתי בזה. היה לי סטוץ עם מישהו צעיר ממני בהרבה, אבל בוגר לגילו. לזכותי יאמר שמדובר בידיד שלי שפינק אותי ודאג לי והתייחס אליי יפה ולא רצה רק להתחרמן איתי, אלא גם שנבלה ביחד בלי קשר. אגב, עשינו הכול חוץ מחדירה. לא שכבנו.

זו הפעם הראשונה שאני חושפת בבלוג שהבחור המדובר היה הבלוגר Naor623715. אני ונאור הכרנו דרך הבלוג הקודם שלי ובמשך חודשים על גביי חודשים דיברנו המון במסנג'ר ובטלפון. אחריי כמעט שנה היכרות - החלטנו להפגש. נפגשנו פעם אחת, כשאני וסמיילי עדיין היינו ביחד ואז רק ישבנו בתחנה המרכזית בבאר שבע ודיברנו. הפעם הבאה שנפגשנו הייתה אחריי הפרידה מסמיילי ואז התחרמנו. זה אחד הסטוצים הבודדים שעשיתי בימיי חיי, שאני בכלל לא מתחרטת עליו. אגב, כמובן שביקשתי ממנו רשות כדיי לחשוף אותו בפוסט הזה. במהלך כל השנה האחרונה קראתי לו בבלוג "הקטין" ולא "נאור" כי הוא ביקש לשמור על אנונימיות. רק עתה הוא הסכים.

בינואר גם קיבלתי שותפה חדשה לחדר בקיבוץ שהסתדרתי איתה. גם היא, כמוני, הסתדרה איתי ולא התחברה במיוחד למתנדבים האחרים. התיידדנו.

באותו חודש היה לי גם סטוץ זוועתי עם אחד האורחים בקיבוץ. כנראה שלא למדתי לקח כי אחריי כמה ימים שוב התחרמנתי איתו. אגב, איתו לא שכבתי כי הייתי במחזור. הסטוץ הזה היה הסטוץ הכי נוראי שהיה לי בימיי חיי. הבחור לא נתן לי שום כבוד והתייחס אליי בזלזול ובאגרסיביות. זונה מקבלת יחס יותר טוב מזה, כי לה לפחות משלמים כסף. הוא פשוט השתמש בי ככלי לפורקן.

אגב, בינואר אנג'ל, מי שהגדרתי בתור הידיד הכי טוב, ניתק איתי קשר, מפניי שלא יכל לעמוד יותר בזה, שאני לא מקיימת את הבטחתי להתנזר. הוא אמר שזה מציג אותי בתור בנאדם חלש שלא עומד בהבטחות שלו.

פברואר

באחד הימים הראשונים של פברואר גיליתי עד כמה מעריך אותי גוליבר. מדובר במישהו שהוא גם ידיד של ג (מי שהייתה החברה הכי טובה בזמנו) וגם נמצא באותה חבורה עם סמיילי (אחיה של ג והאקס שלי). נוצר קשר בייני לבין גוליבר. מהר מאד התחלנו לשכב. בפברואר עדיין לא ידעתי לאן פנינו מועדות. נהניתי מהסקס ומהשיחות.

באחד מהימים האחרונים של פברואר העיפו אותי מגן הילדים. זה היה גם בגלל סיבה טכנית של יותר מדי צוות, אבל גם בגלל שלא היו מרוצים ממני. רכזות החינוך אמרו לי שאם אני רוצה להמשיך לגור בקיבוץ - אני יכולה לעשות שירות לאומי בחדר אוכל. בתחילה לקחתי מאד קשה את דבריהם. אין לי שום בעיה עם עבודה בסגנון חדר האוכל, אבל לא בתור שירות לאומי. החלטתי על שירות לאומי כדיי לתרום לחינוך. לא כדיי לנגב שולחנות.

בשלב מסוים הסכמתי לנסות את חדר האוכל, רק כי רציתי להיות בקיבוץ עוד קצת, וגם כי רציתי לסיים את שיעורי הנהיגה שלי עם אותו מורה, ולא להחליף מורה בפעם הרביעית (התחלתי ללמוד נהיגה בעירי, אחר כך עברתי לעיר אחרת כדיי לעשות שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים והחלפתי מורה נהיגה, אחריי חודש גיליתי שאני לא מרוצה אז חזרתי לעירי ולמורה הנהיגה הראשון, חודש וחצי אחר כך עברתי לאחד הקיבוצים של עוטף עזה ולמדתי נהיגה באופקים).

בפברואר אני ואנג'ל השלמנו. פשוט התגעגענו יותר מדי אחד לשניה.

מרץ

באחד הימים הראשונים של מרץ גוליבר ניהל איתי שיחה. הוא אמר שהוא רואה בנו ידידים קרובים מאד שיכולים לדבר ולצחוק על כל נושא בעולם, ובמקביל שוכבים. הוא אמר שאין לו רגשות רומנטיים אליי, אבל שכיף לו איתי, ולכן מה שהוא יכול להציע לי זה יזיזות. התלבטתי אם להסכים ולבסוף החלטתי לקבל את הצעתו. במהלך כל מרץ בילינו ביחד המון ונהניתי מכל רגע.

בתחילת מרץ גם התחלתי לעבוד בחדר אוכל. העבודה לא הייתה קשה במיוחד, סופסוף הזדמן לי להכיר יותר אנשים מהקיבוץ ובעיקרון היה לי דיי נחמד.

במרץ היה לי גם טסט ראשון שנכשלתי בו בייג טיים.

אפריל

בתחילת אפריל הייתי בשלישיה. זו הפעם הראשונה שאני כותבת על כך בבלוג. מהרגע שגוליבר שמע שאני דו - הוא מאד רצה שנעשה מתישהו שלישיה. יום אחד ג באה לביתו, כשאני הייתי שם (ג היא ידידה מאד טובה שלו והייתה בזמנו חברה מאד טובה שלי). דיברנו על נושא השלישיה. ל-ג היה באותו זמן חבר ולכן היא אמרה שאולי מתישהו, אחריי שיפרדו. יותר מאוחר באותו יום ראינו שלושתנו סרט בחדרו של גוליבר ואז אני ו-ג התחלנו לגעת אחת בשניה בצחוק. אכשהו נסחפתי לסוג של שלישיה. אני אומרת "סוג של שלישיה" ולא "שלישיה" מפניי ש-ג וגוליבר בכלל לא נגעו אחד בשניה. ג טענה שאם גוליבר יגע בה - זה לבגוד בחבר שלה אבל אם אני אגע בה - זה לא לבגוד בחבר שלה. לכו תבינו.

בכל מקרה, אני שכבתי באמצע עירומה. מה ש-ג עשתה זה למצוץ לי את הפיטמות. היא מצצה לי את הפיטמות בזמן שגוליבר עשה לי ביד, מצצה לי את הפיטמות בזמן שגוליבר ירד לי ואפילו מצצה לי את הפיטמות בזמן שגוליבר זיין אותי. היה גם איזה קטע שגוליבר נישק לי פיטמה אחת והיא נישקה לי את הפיטמה השניה באותו זמן. בכל מקרה, השלישיה הזאת הייתה טעות גדולה. הרגשתי אחר כך איום ונורא. ממש איום ונורא. אז עדיין לא הבנתי שזה בגלל שפיתחתי רגשות לגוליבר.

בכל מקרה, אמרתי לגוליבר שמאד נפגעתי וקינאתי ואז הוא ניחם אותי והבטיח לי שלא ינסה לשכנע אותי לעשות שלישיה שוב. השלמנו והמצב חזר לקדמותו, אבל אז נאלצנו להתמודד עם משבר נוסף. נסעתי עם גוליבר וחבריו לצפון. כמה ימים על חוף כינרת. הדבר היווה משבר גדול ליחסים שלי עם גוליבר. נאלצנו להתמודד עם דעת החברה ועם אי הבנות בננו. אני פשוט הייתי מבולבלת לגביו. בגלל שבפברואר ובמרץ הגדרנו את עצמנו בתור יזיזים אבל דוגרי התנהגנו בדיוק כמו זוג, זה בילבל אותי וגרם לי לא לדעת למה אני יכולה לצפות ממנו.

אחריי הצפון גוליבר השתדל להראות לי ריחוק, כדיי להוכיח לי שאנחנו לא זוג. היחס הזה הכאיב לי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.

באחד הימים האחרונים של אפריל, התקשרה אליי רכזת השירות הלאומי שלי וסיפרה לי שכל הקיבוץ עלה על הבלוג שלי. הדבר ציער אותי אבל החלטתי לא לסגור את הבלוג, כי במילא הייתי אמורה לעזוב כמה ימים אחר כך את הקיבוץ.

אגב, באפריל היה לי טסט שני שגם בו נכשלתי בגדול.

מאי

ב-1.5 עזבתי את הקיבוץ. הייתי מאד שלמה עם החלטתי. הרגשתי שבאמת מיציתי את החיים בקיבוץ. יצאתי לדרך חדשה בחיים.

יצא לי לחשוב על היחסים עם גוליבר, והגעתי למסקנה שאני לא רוצה שהוא יהיה החבר שלי, מפניי ששיקרתי לעצמי שאין לי רגשות אליו. החלטתי שכל מה שאני רוצה זה להרגיש שהוא ידיד שלי. באפריל הוא כבר לא התנהג כמו ידיד קרוב, כי ניסה להוכיח לי שאנחנו לא ביחד.

לכן ניהלתי שיחה עם גוליבר. הבהרתי לו שאני לא מוכנה לקבל יותר את היחס הזה של הריחוק. שאני יודעת שאנחנו לא ביחד וגם לא רוצה שנהיה ביחד, אלא רק רוצה להרגיש שהוא ידיד שלי. המשכנו לדבר על היחסים שלנו יותר משעתיים, ובסופו של דבר פתרנו המון דברים והגענו לעמק השווה. מאותה שיחה היחסים בננו חזרו להיות טובים. נורא נהניתי בקרבתו במאי.

במהלך כל מאי חיפשתי עבודה. בסוף מאי מצאתי עבודה בתור קופאית בסופר. זה לא היה אידיאלי, אבל כבר הייתי נואשת לעבודה. שמחתי שלפחות זו לא עבודה שבה צריך לעמוד כל היום. יש לי בעיה בכף רגל ולכן אני לא יכולה לעמוד הרבה זמן. רוב העבודות בשכר מינימום דורשות לעמוד כל יום במהלך שמונה שעות במשמרת. קופאיות זה לפחות בישיבה. זה באמת יתרון גדול מבחינתי.

באחד הימים האחרונים של מאי פרצה מריבה גדולה וקריטית בייני לבין אימא שלי. אין לי חשק לפרט על המריבה, אז אני רק אומר שבעיצומה, אימא שלי התקשרה למשטרה. פגועה עד עמקי נשמתי, יצאתי מהבית ולא חזרתי אליו במשך שבוע שלם. שבוע שלם נדדתי בין בתי החברים, מבלי ליצור שום קשר עם ההורים שלי, ומדי יום ביומו נקרעתי מבכי. באותו שבוע גם נקעתי את הקרסול, מה שהוסיף לאומללותי. לאחר שבוע, חזרתי הביתה ואני ואימא שלי ניסינו לגשר על הפערים בננו. בסופו של דבר היא הסכימה שאעבור לקומה משלי, כדיי שהחיים בבית יהיו קצת יותר נורמלים.

אגב, גם במאי עשיתי טסט. טסט שלישי בו נכשלתי.

יוני

יותר ויותר הסתגלתי לעבודה והשתפרתי בה מאד. גם היחסים בבית היו טובים יותר ואני הרגשתי קצת הקלה. אבל אז משהו העיב על אושרי.

באמצע יוני פרצה מריבה גדולה וקריטית בייני לבין ג, חברתי הטובה ביותר. שתינו כעסנו אחת על השניה מאד. וכאילו שזה לא היה מספיק להתמודד איתו, בסוף יוני גוליבר עשה משהו (אין לי חשק לפרט מה) שגרם לי לנתק קשר איתו. יומיים אחר כך דיברנו ואני השתכנעתי לחזור ליזיזות איתו.

אגב, גם ביוני עשיתי טסט. טסט רביעי בו נכשלתי.

יולי

ביולי הכרתי בחור נחמד, שלמד בקורס פסיכומטרי עם ג. החלטתי לקרוא לו בבלוג כתפי. יצאנו לדייט אחד והיה נחמד, אבל גיליתי שאני לא נמשכת אליו, ושאני לא מוכנה יותר להתפשר על משיכה לאדם שאני יוצאת איתו, כפי שתמיד התפשרתי. אמרתי לו שאני רוצה שנהיה רק ידידים והוא קיבל את זה. מאז הפכנו לידידים טובים ונפגשנו עוד כמה וכמה פעמים. גם נמרחנו אחד על השניה המון אבל לא נתתי לזה להרחיק לכת מעבר לכך.

ביולי שוב החלטתי לנתק קשר עם גוליבר, ושוב ניהלתי איתו שיחה, שאחריה השתכנעתי להמשיך עוד קצת. היה ברור שהסוף של היחסים הזה היה  קרוב, אבל החלטתי למשוך את זה עוד קצת.

המצב המשיך להיות לא טוב בייני לבין ג. המשכנו להיות בקשר, אבל היה ברור שאנחנו כבר לא חברות הכי טובות. התנחמתי בקשרים עם אנשים אחרים, אבל ג המשיכה להיות חסרה לי.

ביולי מצאתי עבודה נוספת, בנוסף לעבודה בסופר. העבודה הייתה במאגר מידע והתרחשה פעם בשבוע.

אגב, ביולי היה לי עוד טסט. טסט חמישי בו נכשלתי.

אוגוסט

אכשהו נגררתי לסיטוציה של נשיקה עם כתפי. הנשיקה הזאת הוכיחה לי שיש לי רגשות לגוליבר. שמתי לב כמה מגעיל אותי לנשק גבר אחר. היזיזות בננו נמשכה שישה וחצי חודשים ובמהלך כל התקופה הזאת אמרתי לכל העולם וגם לעצמי שאין לי רגשות אליו. לא שיקרתי. באמת השליתי את עצמי בנוגע אליהן.

באוגוסט חשפתי בפניי גוליבר את רגשותיי, שכבתי איתו בפעם האחרונה ואז ניתקתי איתו קשר. לגוליבר היה חשוב להבהיר לי שלמרות שהוא לא פיתח אליי רגשות רומנטיים, כן הייתי משמעותית בשבילו. זה היה הקשר הכי משמעותי שהיה לו.

באוגוסט סבתא שלי נפטרה, באותו יום בו נכשלתי בטסט שישי. המוות של סבתא שלי השפיע עליי מאד קשה. בכלל, זו הייתה תקופה מחורבנת. נאלצתי להתמודד עם הניתוק מגוליבר, עם המוות של סבתא שלי, עם הכישלון בטסט שישי וגם עם העובדה שהעבודה בסופר הייתה נוראית ואני חיפשתי עבודה חדשה ללא הצלחה.

ספטמבר

בספטמבר התנשקתי עם ביישני, בחור ערבי נחמד שעבד איתי בסופר. ביישני חיזר אחריי תקופה ארוכה, ואני סירבתי לו פעם אחריי פעם. בסופו של דבר לא התגברתי על משיכתי אליו ולכן נישקתי איתו. מיד אחר כך התחרטתי על הנשיקה, כי פחדתי שזה ישלה אותו - שעומד לקרות בננו משהו רציני. אם כבר מדברים על אנשים שעובדים בסופר: התקרבתי מאד לקושקוש, קופאית צעירה וחמודה.

בסוף ספטמבר פיטרו אותי מהסופר. לא לקחתי את הפיטורים קשה כי בכל מקרה רציתי להתפטר בעצמי.

אוקטובר

בתחילת אוקטובר הפסדתי בהתערבות עם אנג'ל. ההתערבות הייתה שלא אעשה משהו מיני עם אף אחד, במשך חצי שנה. הפסדתי בהתערבות כשהתחרמנתי עם כתפי.

בתחילת אוקטובר גיליתי שגוליבר שכב עם ג, שבוע וחצי אחריי שניתקנו קשר. לקחתי את זה מאד קשה. מאד נפגעתי ומאד כעסתי. גם לפני כן אני ו-ג היינו מרוחקות מאד, אבל הגילוי הזה גרם לי לנתק איתה סופית קשר.

אחריי הגילוי הזה, שכבתי עם כתפי. נוצר בננו קשר מיני. לכתפי בכלל לא פיתחתי רגשות ומעולם לא הבטחתי לו בלעדיות. באוקטובר נפגשתי עם בלוגר, לו בחרתי לקרוא בבלוג שבי. ישנתי עם שבי באותה מיטה וגם התנשקתי שוב עם ביישני, אחריי שהבהרתי לו את אופי היחסים בננו. כתפי קצת נפגע מכל העסק, אבל אני הבהרתי לו שאני לא מבטיחה לו בלעדיות. בסוף אוקטובר שכבתי עם שבי ואז כתפי החליט לנתק איתי קשר.

באוקטובר נפגשתי עם בלוגר נוסף, לו בחרתי לקרוא בבלוג גרין. בתחילה חשבתי על משהו רומנטי איתו, אבל ירדתי מזה. הפכנו לידידים טובים.

באוקטובר נכשלתי בטסט שביעי. מה שעשיתי עד אז, זה לחזור לאופקים כל פעם, רק בשביל שיעור וטסט. הכישלון הזה גרם לי להבין שהגיע הזמן לחזור ללמוד נהיגה בעיר שלי. חזרתי ללמוד נהיגה בעירי.

מצאתי עבודה בתיאטרון, בתור קופאית בלי קופה. הכוונה היא, שהתפקיד שם מוגדר כקופאיות, אבל אין שום קופה אלא מחשב. אהבתי לעבוד בתיאטרון.

בנוסף, הצטרפתי לבנק הזמן והתחלתי לקבל קוצ'ינג. הרעיון של בנק הזמן הוא שכל אחד רוצה לקבל משהו ויכול לתרום משהו. הרעיון הוא לשים את הכסף בצד. שעה שלי שווה לשעה של מישהו אחר. הרעיון של קוצ'ינג זה מדריך לחיים. הרגשתי שהקוצ'ינג מאד מועיל לי, ואני מרגישה כך גם היום.

נובמבר

פיטרו אותי מהתיאטרון. לקחתי את זה מאד קשה, כי העיפו אותי מכל כך הרבה מסגרות. באותו שבוע גם פיטרו אותי ממאגר המידע. החלטתי לנסות לעבוד בחנות קטנה. מצאתי עבודה בחנות סקס. עבדתי שם שבוע וחצי ואז בסוף נובמבר העיפו אותי גם משם. החלטתי לעשות אבחון כדיי לנסות לראות במה הליקוי שלי מגביל אותי.

בסוף נובמבר התחרמנתי עם ביישני. זה היה רק בלי חולצה ובלי חזיה. לא עשיתי איתו דברים מעבר. כמה ימים אחר כך היה לי סטוץ מזוויע, עם מישהו שאני מכירה כבר כמה שנים. לא שכבתי איתו. רק הגעתי איתו לעירום מלא.

בנובמבר הכרתי בלוגר מסוים בן 18, שהפך לידיד מאד טוב שלי. מכיוון שאני יודעת שיש לי נטיה להגיע עם ידידים שלי למיטה, הבהרתי מיד על ההתחלה שהוא אחי הקטן.

דצמבר

יצאתי לדייט אחד עם בחור מסוים, לו בחרתי לקרוא בבלוג פוטין. אחריי הדייט הגעתי למסקנה שהוא לא מוצא חן בעיניי, אז הפסקתי לצאת איתו. כנראה שבאמת למדתי סופסוף לסרב, כי גם נפגשתי עם בלוגר מסוים, שרצה לצאת איתי, אבל אני סירבתי לו כי לא נמשכתי אליו. 

פגשתי במקרה את האקס שלי, שאיתו שכבתי לפני שנתיים בפעם הראשונה. הוא סיפר לי ששיקר במהלך כל הזמן שהיינו ביחד, כשאמר ששכב עם שש בחורות. מסתבר שגם אני הייתי הראשונה שלו. הפכנו לידידים טובים.עוד דבר טוב שקרה זה שאנג'ל פנה אליי במסנג'ר, ניהלנו שיחה ארוכה והשלמנו. מאד שמחתי להשלים איתו, אחריי שלושה חודשים של נתק.

לפניי שבועיים בערך מצאתי עבודה בחנות קטנה, שמוכרת ציוד למטיילים. אני בנתיים מאד מרוצה שם. אולי סופסוף מצאתי מקום עבודה קבוע, שיוכל לספק לי קצת יציבות.

לא מזמן קורא קבוע בבלוג שלי שלח לי מייל מרגש. החזרתי לו מייל בחזרה וכך נוצרה בננו התכתבות ארוכה במיילים. העברנו את ההתכתבות למסנג'ר ואחר כך התחלנו לדבר המון בטלפון. לפני שבוע נפגשנו והייתה בננו שיחה מדהימה. נורא נורא נורא נהניתי בקרבתו. גם הלכתי לביתו והתחרמנו כל הלילה. החלטתי לקרוא לו בבלוג פ.

ביום חמישי האחרון שוב נפגשנו ושוב היה מדהים. כבר מזמן לא הרגשתי חיבור כל כך חזק למישהו. דיברנו המון ובהחלט נראה שיש לנו ראיית עולם דומה. יותר מאוחר הלכתי לביתו. היה סקס מדהים מדהים מדהים. הסקס הכי טוב שהיה לי בימיי חיי. בהחלט יש בננו התאמה מינית. תבינו שמעולם לא גמרתי מחדירה, אלא אם כן היתה מעורבת בעניין טבעת רטט. יותר מכך, סקס תמיד כואב לי אם אני לא משתמשת בחומר סיכה.

תבינו ש-פ גרם לי לגמור בפעם הראשונה בחיי מחדירה, בלי חומר סיכה, עם קונדום, אחריי פעמיים שגמרתי באותו לילה, בפעם הראשונה ששכב איתי!!! הבנאדם מלך!!!

לא ברור לאן הולך הקשר בננו. אנחנו רק יודעים שטוב לנו אחד בקרבת השנייה.

כמו שאתם רואים, זו הייתה שנה מאד סוערת ומאד גדושה בחוויות. אני מקווה שגם השנה הקרובה תהיה מעניינת וגדושה, אבל אני גם מאד מקווה שאשיג קצת יציבות. נמאס לי להחליף מסגרות ונמאס לי שאנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי.

זמנים טובים לכל.

שלכם,

נונה.

אהלן וסהלן לכל הבאים תחת קורת בלוג זה,

לפני שבועיים מישהו שלח לי מייל מרגש. הבחור המדובר הוא קורא קבוע בבלוג שלי. הוא כתב את המייל, כדיי להביע את הערכתו כלפיי הכתיבה שלי. החזרתי לו מייל, בו הודיתי לו. הוא החזיר לי מייל בחזרה. נוצרה בננו התכתבות ארוכה במיילים, ואחר כך העברנו את ההתכתבות למסנג'ר. יצא לנו לדבר המון במסנג'ר והוא גם שלח לי כל מני קטעים שכתב בוורד. גיליתי שמדובר באדם משעשע מאד, אינטלגנטי מאד ונחמד מאד. נורא נהניתי להתכתב איתו. לפני כמה ימים החלפנו מספרי טלפון. היה כזה כיף ללכת לישון כל לילה בחיוך, אחריי שיחות נפש ארוכות איתו, שכללו גם צחוקים. אגב, אני לא רוצה להמשיך לקרוא לו "הבחור". אני חושבת שאקרא לו בבלוג פ.

במוצ"ש האחרון היה לי ערב פנוי, והצעתי ל-פ להפגש אותו. הוא גר בתל אביב. פ הסכים בשמחה. מכיוון שהתעכבתי קצת ופספסתי אוטובוסים - נוצר מצב שאאלץ להעביר שעתיים בדרכים, רק כדיי להיות בתל אביב שעתיים ואז להיות שוב שעתיים בדרכים, כדיי שאספיק לחזור הביתה באוטובוס האחרון. בדרכי לתל אביב, התקשרתי ל-פ ואמרתי לו את זה. נדהמתי לחלוטין כשהוא הציע, בשיא הטבעיות, שהוא יחזיר אותי הביתה, כדיי שלא נהיה לחוצים בזמן. מדובר על נסיעה של לפחות שעה הלוך ולפחות שעה חזור. נדהמתי מהנדיבות שלו. כבר אמרתי ש-פ ממש בחור נחמד?

הוא בא לקחת אותי מהתחנה המרכזית ואז נסענו לחניה של ביתו, כדיי ללכת לבית קפה שכונתי. מסתבר שחוש ההתמצאות של פ איום ונורא כמו שלי. חשתי הזדהות עמוקה, כשראיתי שהוא נאלץ להשתמש ב GPS רק בשביל הדרך שבין התחנה המרכזית לביתו. הגענו לבניין שלו, החנינו את האוטו ואז הלכנו לבית קפה. היה ממש ממש ממש נחמד. מזמן לא היה לי כל כך נחמד. אכלנו ודיברנו וצחקנו. בהחלט ניכר שהוא מאד מעריך אותי. הוא ממש הסתכל עליי בעיניים מעריצות. גם אני נורא נהניתי בקרבתו.

אחריי שסיימנו לאכול, התחלנו להסתובב בתל אביב. דיי ביאס אותי להסתובב על מדרכות, אז התלבטנו לאן נלך. החלטנו לבסוף ללכת לביתו כדיי להמשיך לדבר, אחריי שהוצאתי ממנו הבטחה שלא יאנוס אותי (תראו, פ בחור מקסים, אבל כולנו מכירים סיפורים על בחורות שנפגשו עם אנשים שהכירו באינטרנט וזה נגמר באונס אכזרי. יש לי שיטה לוודא שהאנשים שהכרתי באינטרנט ואחר כך נפגשתי איתם לא אנסים או/ו רוצחים. השיטה היא כזאת: אני פשוט שואלת אותם אם הם אנסים או/ו רוצחים וגורמת להם להבטיח לי שלא יאנסו אותי ולא יבתרו את גופתי לחתיכות קטנטנות. נכון אחלה שיטה? הריי ברור שהם יגידו את האמת בנוגע לזה).

ישבנו אצלו כמה שעות ודיברנו. תוך כדיי שיחה, התחלנו להמרח קצת אחד על השניה. חלצנו נעליים, התכרבלנו ביחד ו-פ ליטף לי את השיער. אחר כך שמתי עליו רגליים והצטמררתי כולי מעונג כשהוא התחיל לעסות את כפות רגליי במיומנות. אחר כך התנשקנו. יותר מאוחר התחלנו להתמזמז. הספה שעליה היינו הייתה קצת קצרה מדי - אז עברנו למיטה בחדר השינה, ושם המשכנו להתמזמז בטירוף, וגם הגענו למצב של עירום מלא. היה ממש כיף. מזמן לא נהניתי כל כך. פ הוא בדיוק הטעם שלי במיטה. הוא גם יודע להיות רך, מלטף, קורא בשמות חיבה ועדין, כמו שאני אוהבת וגם יודע לשחק משחקי שליטה ולהכניס ספנקינג, כמו שאני אוהבת.

פתאום הסתכלנו על השעון וראינו שחמש וחצי בבוקר. כמה שהזמן רץ מהר כשנהנים. האמת שזה יצר ממש בעיה. אני הייתי חייבת להיות בעבודה בחנות בעירי, בשעה עשר בבוקר. לא יכולתי ללכת לעבודה ישר מהבית של פ. הייתי חייבת לעבור בבית שלי, כי שם היה המפתח לחנות. חוצמזה, הייתי צריכה את ביתי כדיי להחליף בגדים, לאסוף את השיער ולהוריד את האיפור (נראה לכם שיש בבית של רווק שגר לבד, מסיר איפור, בגדי נשים וגומיה לשיער?)

התלבטנו ביחד מה לעשות ואז אני הצעתי את הדבר הבא: אני אשאר אצלו עד שמונה בבוקר. בשמונה הוא יסיע אותי הביתה. אני אגיע הביתה בתשע, אתארגן מהר, אקח את המפתח לחנות ואז אקח אוטובוס לעבודה ואספיק להגיע לשם בעשר. פ הסכים להצעתי. המשכנו להתמזמז, לדבר, לצחוק ולהנות מכל רגע. קצת לפני שמונה קמנו, התלבשנו ו-פ הסיע אותי לעירי.

כפי שקוראי בלוגי יודעים, גם חוש ההתמצאות שלי וגם חוש ההתמצאות של פ איום ונורא (מה זאת אומרת אתם לא יודעים? הריי כתבתי את זה בפסקה השלישית בפוסט זה!). בזכות הGPS הצלחנו להגיע עד הכניסה לעירי בלי בעיה, אבל אז הGPS התחיל להשתגע, ונתן הוראות מבלבלות. אני מתביישת להודות שחוש ההתמצאות שלי מספיק נורא - כדיי שלא אדע להדריך איך מגיעים מהכניסה לעירי לבית שלי. כך נוצר מצב שהלכנו לגמרי לאיבוד. הסתובבנו במעגלים בעירי ושוב ושוב עלינו על דרכים לא נכונות. שננו היינו מותשים אחריי לילה בלי דקה שינה, מה שהקשה על פ עוד יותר את הנהיגה.

בסופו של דבר הצלחנו להגיע אכשהו לביתי. השעה הייתה כבר 9.57 ואני הייתי חייבת להיות בעבודה בעשר. היה כבר ברור לגמרי שאאחר. השאלה היחידה הייתה כמה אאחר. שטפתי את עצמי במהירות (לא התקלחנו ביחד כי ידענו שזה יגרום לנו להתחיל להתמזמז שוב, אז רק נתתי ל-פ לצפות בי), בחרתי בגדים מהר, התלבשתי מהר, הסתרקתי מהר, שתיתי קפה מהר ואז יצאנו מהבית מהר. פ המקסים הסיע אותי לעבודה ואז חזר לתל אביב, לביתו לישון. הייתי דיי זומבי כל היום בעבודה, אבל אני חושבת שזה היה שווה כל רגע.

אני יודעת שהסיפור הזה נשמע מהצד איום ונורא, בין השאר כי פ בן 30. אני יודעת שזה נשמע רע שבחורה בת 20 הכירה מישהו בן 30 דרך האינטרנט, שבועיים אחר כך נפגשה איתו, ואז הלכה לבית שלו והתחרמנה איתו בעירום מלא. אני יודעת. אני לא מטומטמת. אבל מה אכפת לי איך זה נשמע מהצד? כפי ש- פ ניסח את זה:"אנחנו מהאמצע ולא מהצד ואנחנו יודעים שבמה שהיה שם - לא היה שום דבר רע." אני מתכוונת ללכת על פי הגישה הזאת. אני מהאמצע, לא מהצד ולכן אני יודעת יותר טוב מכל אחד אחר מהצד, את האמת על מה שהלך שם.

אני לא יודעת מה יעלה בגורלנו. אני יודעת ש-פ חושב שאני אינטלגנטית מאד, יפהיפיה, סקסית, מצחיקה, מיוחדת ומישהי שכיף להיות איתה. אני יודעת שאני חושבת שהוא נחמד, נדיב, משעשע, חכם, מיוחד, ומישהו שכיף להיות איתו. אני גם יודעת שיש בננו התאמה מינית. אבל מי יודע מה צופן העתיד? החיים שלנו שונים מאד.

אני יצאתי לעולם האמיתי לא מזמן. אני מרוויחה 18 שקל לשעה ושמחה להרוויח עוד כמה שקלים (פירוט בהמשך הפוסט), בזמן שלו חברת הייטק משלו, הוא מחליט מתי יילך לעבודה ומקבל בממוצע 250 שקל לשעה. זו כמובן סתם דוגמא. יש עוד דוגמאות רבות: למשל זה שאני הייתי צריכה לשקר להורים שלי שהלכתי לישון אצל חברה, בזמן שהוא גר לבד ולא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. מן הסתם גם אני יכולה לבוא אליו הביתה, אבל הוא לא יכול לבוא אליי אף פעם. אימא שלי לא נותנת לי לסגור את הדלת עם בחורים בסביבות גיל 20 אז היא תוריד לי את הראש, אם אני אביא מישהו שיש לו קצת שיער שיבה על הראש. אבל בעצם אני סתם מקדימה את המאוחר. פגשתי את הבנאדם בסך הכול פעם אחת. אני לא יכולה לדעת מה הולך לקרות עם בנאדם שפגשתי רק פעם אחת. קבענו להפגש שוב ביום חמישי. נראה כבר מה יהיה. בנתיים אני פשוט נהנית ואני מתכוונת לנצל את הזמן הקרוב כדיי להמשיך פשוט להנות.

בשבוע שעבר מצאתי עבודה חדשה. מדובר על עבודה בחנות קטנה, שמוכרת ציוד למטיילים. האמת שבחרתי בעבודה הזאת בתור ברירת מחדל. גם כי נמאס לי כבר לשבת בבית וגם כי כשעשיתי "בירור יתרה" בכספומט - נעשה לי שחור בעיניים. האמת שהתכוונתי להיות דיי מניאקית וללכת לעבוד בחנות הזאת רק שבוע-שבועיים, עד שיחזירו לי תשובה ממקומות עבודה אחרים. קצת התבאסתי שעוד פעם אני נכנסת למסגרת זמנית, אבל ידעתי שאם אמשיך לשבת בבית - גם אכנס למינוס שלא אדע איך לצאת ממנו וגם אתחיל להטיח את הראש בקיר מרוב שיעמום.

להפתעתי גיליתי שאני מאד אוהבת את העבודה ושאני גם טובה בה. משמרות עברו עליי בחיוך וגם הרווחתי המון בונוסים. יש להם שיטה מיוחדת למשכורת. שכר מינמום זה 19.95 אבל הבוסים שם משלמים 18 לשעה ובנוסף בונוסים על מכירות. מכיוון שכל מכירה מעל 100 שקל כבר מזכה בבונוס ומכיוון שהרוב הגדול של המכירות שם הם הרבה מעל 100 - יוצא לי לפעמים להרוויח אפילו 24 לשעה, כך שזה בסדר גמור.

יש לחנות הזאת שניי סניפים - אחד בקניון ואחד במרכז העיר. החנות בקניון הרבה יותר גדולה, יש בה עבודה רבה יותר ויש בה גם הרבה יותר לקוחות. החנות שם פתוחה מתשע וחצי בבוקר עד עשר בלילה. משמרת בוקר זה מתשע וחצי עד חמש, משמרת ערב זה משתיים עד עשר. רוב היום יש שניי מוכרים בחנות. לעומת זאת, בחנות במרכז העיר יש אך ורק מוכר אחד והיא פתוחה רק תשע שעות ביום, כלומר מעשר בבוקר עד שבע. אפשר דיי לצאת מהדעת בחנות במרכז העיר, כי היא קטנטונת בטירוף וגם כי יש מעט אנשים. בהתחלה חשבתי שאני אאלץ להעביר תשע שעות בבהיה בקיר ואשתגע לגמרי, אבל אז חשבתי על זה שגם בבית אני יושבת שעות מול שעות מול האינטרנט וספרים, אז מה ההבדל אם לעשות את זה בבית או בחנות? רק שבחנות אני גם מרוויחה על זה כסף. בעלי החנות רצו בתחילה שיהיה משהו קבוע שיעבוד כל השבוע בחנות במרכז העיר, אבל האחראי משמרת שיכנע אותם לחלק את העבודה בחנות ליותר מבנאדם אחד, כי אם בנאדם אחד יישב שם שש פעמים בשבוע תשע שעות ביום - הוא גם ירוויח פחות בונוסים וגם עלולים לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש. בעלי החנות הסכימו לחלק שם את ימיי העבודה, כך שיוצא שאני עובדת בערך שלוש פעמים בשבוע במרכז העיר ובערך שלוש פעמים בשבוע בקניון.

אולי העבודה בחנות סופסוף תהווה מסגרת קבועה. אולי סופסוף מצאתי את מקומי לשנה הקרובה, ואני אפסיק להחליף מסגרות בקצב מטורף. אולי סופסוף תהיה לי קצת יציבות, לפחות בתחום הזה בחיים. אני משתדלת לא לפתח יותר מדי ציפיות, כי אני בסך הכול עובדת שם שבוע. מי יודע מה צופן העתיד.

אחריי בערך שלושה חודשים של נתק - אני ואנג'ל השלמנו. כפי שהקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים, אנג'ל החליט לנתק ביינו לבינו את קשר הידידות שהיה לנו, לאחר שהפרתי את הבטחתי לו. הבטחתי לו שאני לא אתחרמן עם אף אחד במשך חצי שנה, לאחר שאני וגוליבר הפסקנו את היזיזות בננו. אפילו התערבנו על הההתנזרות בת החצי שנה הזאת. אנג'ל תמך בי המון לאורך השנים, כשקיבלתי החלטות מוטעות עם גברים, והוא אמר שהוא כבר לא יכול לראות מהצד איך אני הורסת את החיים שלי, ושאי אפשר לסמוך עליי, אחריי שהפסדתי בהתערבות. הפסדתי בהתערבות כשהתמזמזתי עם כתפי. 

אנג'ל פנה אליי במסנג'ר ואמר שהוא מתגעגע אליי וחושב שאנחנו צריכים לדבר. גם אני מאד התגעגעתי לאנג'ל. אמרתי לאנג'ל שההתערבות בזמנו לא הייתה הגיונית. אסור היה לי להבטיח לו שלא אתחרמן עם אף אחד חצי שנה. קו המחשבה שלי לא צריך להיות לא להתחרמן עם אף אחד חצי שנה ואז אחריי שישה חודשים ויום - לחזור להתחרמן עם כל העולם. קו המחשבה שלי צריך להיות לא להתחרמן לעולם ועד עם אף אחד, שלא יגרום לי להרגיש בנוח ושלא יכבד אותי. אנג'ל אמר שהוא מסכים איתי, אבל פשוט כועס ששברתי את המילה שלי מולו. התנצלתי על כך.

אמרתי לאנג'ל שאני לא מוכנה יותר לקבל את חוסר ההפרדה, שאפיין כל השנים את הידידות בייני לביינו וגם את הידידות בייני לבין כל אחד אחר. היה קיים חוסר הפרדה בין החיים האישיים שלי, לבין הקשרים שלי עם חברות וידידים שלי. זה היה בעיקר באשמתי. אני זו שהוציאה משפטים כמו:"אז אתה מרשה לי לעשות כך וכך..."פשוט שאלתי את החברים שלי איך לחיות כי לא סמכתי על עצמי, וכך נוצר מצב שהחברים שלי יכלו להרשות לעצמם לכעוס עליי, בגלל החלטות שקיבלתי בחיים האישיים שלי.

אנג'ל אמר שהוא מסכים איתי. יחד עם זאת, הוא אמר שאי אפשר לעשות הפרדה מוחלטת בין החיים שלי, לבין הקשר שלי עם חברות וידידים שלי. אם אני לא מכבדת את עצמי - איך מישהו אחר יכול לכבד אותי? אם אני מפרה את ההבטחות שהבטחתי לעצמי - איך אפשר לסמוך עליי שאקיים הבטחות שהבטחתי לחברות ולידידים שלי? כמו ש-ג אמרה לי פעם, הדברים האלה מציגים אותי כבנאדם חלש וגורמים לאנשים לא לכבד אותי, ואיך אפשר להיות ידיד של מישהו שלא מכבדים ושמתביישים בדרך חיים שלו?

אמרתי לאנג'ל שאני לא מתכוונת להכנס שוב לסטוצים מזוויעים כמו עם האורח מהקיבוץ לפני כמעט שנה, או כמו עם הבחור לפניי כמה שבועות. שאני חושבת שאין רע בלהתמזמז/לשכב עם מישהו שהוא לא החבר שלי, אבל שאני מתכוונת להתמזמז/לשכב אך ורק עם אנשים שמכבדים אותי ולא כאלה שמחפשים לנצל אותי. אנג'ל שמח לשמוע את זה ואמר שהוא מאד מקווה שהפעם אעמוד בהבטחתי. גם אני מאד מקווה שהפעם אעמוד בהבטחתי. הבטחתי את זה המון פעם בעבר ואף פעם לא עמדתי בזה.

אגב, מסתבר שגם לכתפי יש מה לומר על חיי המין שלי. לא מזמן הוא שלח לי מייל מחו"ל. הקוראים הקבועים שלי בוודאי זוכרים, שבייני לבין כתפי היה קשר מיני, ואז הוא נפגע כששכבתי עם מישהו אחר (שבי). שוב ושוב כתבתי בבלוג שכתפי נפגע לא כי יש לו רגשות רומנטיים אליי (באמת אין לו), אלא כי זה פגע לו באגו הגברי שלו.

כתפי רצה להבהיר לי במכתב שלא היה מדובר באגו גברי, אלא בכך שהוא דואג לי. הוא כתב שאני מאד מעריך אותי וחושב שאני בחורה על-רמה עם הרבה איכויות, ולכן הוא חושב שאני לא צריכה להיות "כלי לפורקן" לגברים. שהוא יודע שהרבה פעמים עשיתי סטוצים לא רק בגלל סיפוק החרמנות והכיף שבסקס, אלא גם ובעיקר כי הרגשתי שאני לא טובה לשום דבר אחר. הוא אמר שאין לו ספק שהגברים שהייתי איתם חושבים שאני "קלה להשגה" ושהם בוודאי גם סיפרו על זה לחברים שלהם, ואסור שדבר כזה יקרה. האמת שהמכתב הזה ממש ריגש אותי. אני ממש שמחה שכתפי מעריך אותי וחושב שאני בחורה על-רמה. יש משהו במה שהוא אומר. יש משהו גם בדבריי אנג'ל. אני באמת רוצה לשכב/להתמזמז רק עם גברים שמכבדים אותי.

מסיבות ששמורות עימי, אני שוקלת לסגור את הבלוג. מסתבר שהוא גורם לי המון נזק. אני צריכה לשקול את היתרונות מול החסרונות ולהחליט מה לעשות.

אל תשכחו לקחת מטריה אם יש סכנה שיירד גשם.

שלכם,

נונה. 

היי לקוראיי,

בשנתיים האחרונות הייתי בחיפוש מתמיד. לרגע אחד לא הסתדרתי בשום מסגרת. תמיד נכנסתי למסגרות שלא התאימו לי, הועפתי מהם ומיד הבטתי הלאה, בחיפוש אחר מסגרת חדשה. שוב ושוב בחרתי במסגרת, שבמקרה הטוב סתם לא התאימה לי, ובמקרה הרע אימללה אותי בטירוף, השקעתי בה כוחות, אנרגיות ומאמצים ובדיוק כשכמעט התרגלתי - שוב הועפתי ושוב נאלצתי לחפש.

זה התחיל בכיתה יב. החלטתי לוותר על שירות צבאי לטובת שירות לאומי, כבר ב-יא ולכן חלק ניכר מ-יב הוקדש לחיפושים אחר מקום שאוכל לעשות בו שירות. אחריי המון התלבטויות, החלטתי שאני רוצה שירות לאומי רחוק מהבית. מי שבוחר שירות לאומי קרוב לבית וחוזר הביתה כל יום - צריך לדאוג רק למקום בו ישרת מספר שעות ביום. לעומת זאת, למי שבוחר בשירות לאומי רחוק מהבית - נוספים עוד כמה וכמה שיקולים. הייתי צריכה לחשוב על האם התנאים נוחים, עם כמה אנשים אצטרך לחלוק דירה או בית, האם אני רוצה לגור בעיר, בקיבוץ, במושב או במקום אחר, פעם בכמה זמן אפשר לחזור הביתה, מה המרחק מעירי והאם יש קו אוטובוס נוח מפניי שאם לא - זה אומר להיות שעות על גביי שעות בדרכים, האם להחליף מורה נהיגה ואם כן - אז למי לפנות, האם אצטרך לחלוק חדר, מה לעשות בשעות הפנויות וכו וכו.

עשיתי בחירה מאד לא מוצלחת, כשבחרתי בהוסטל של אוטיסטים. בעצם - נתתי למקום לבחור בי. זה היה המקום הראשון שקיבל אותי אליו, אחריי הרבה נסיעות ברחבי הארץ והרבה לילות שביליתי בכל מני מקומות שירות. החלטתי ללכת על זה. הייתי אומללה בהוסטל. המקום הזה לא התאים לי בשום צורה ובשום דרך והוציא אותי עם, פשוטו כמשמעו, טראומות לכל החיים (קוראים וותיקים אולי זוכרים תיאורים של ההוסטל. מי שמעוניין בפירוט נוסף - מוזמן לפנות אליי במייל).

הייתי בהוסטל חודש ושבוע ואז העיפו אותי משם. חזרתי לעירי על מנת לחפש מקום שירות חדש. תקופת החיפוש נמשכה חודש וחצי. הרבה אנשים אמרו לי:"איזה כיף לך, את בחופש." אבל הם טעו ובענק. זה לא היה חופש. זו הייתה תקופת חוסר וודאות. לא ידעתי אם לחזור למורה נהיגה בעירי, לא ידעתי אם לחפש עבודה, לא יכולתי לתכנן תוכניות בשום צורה. ידעתי שיש מצב שאמצא מקום שירות עוד יומיים, ויש מצב שאמצא מקום שירות עוד חודשיים. בנתיים פשוט הייתי באוויר וזה הוציא אותי מדעתי.

אחר כך מצאתי מקום שירות בקיבוץ, בגן ילדים. שירתתי בגן ארבעה חודשים ואז הוציאו אותי משם בגלל סיבה טכנית של יותר מדי צוות (אני לא משלה את עצמי שזה רק בגלל זה. גם לא היו מרוצים מהתפקוד שלי). אמרו לי שאני יכולה להמשיך לגור בקיבוץ אם אעשה שירות לאומי בחדר אוכל. לא רציתי שירות לאומי בחדר אוכל ולכן שוב ערכתי עשרות טלפונים כדיי לברר על מקום שירות חדש. לא מצאתי ולכן שירתתי חודשיים בחדר אוכל ואז עזבתי.

אחריי שעזבתי התחילה תקופת חיפוש אחר עבודה. כעבור כמה שבועות - מצאתי עבודה בתור קופאית בסופר. לא הרווחתי שם מספיק כסף ולכן חיפשתי עבודה נוספת. מצאתי, בתור קלדנית במאגר מידע. אחר כך, גיליתי שהעבודה בסופר מאמללת אותי ולכן חיפשתי עבודה חדשה במשרה מלאה.

אחריי ארבעה חודשים העיפו אותי מהסופר ולכן נאלצתי לרכז את כל כוחותי בחיפוש עבודה חדשה. מצאתי עבודה בתיאטרון אבל זה לא היה מספיק שעות, אז חיפשתי עבודה נוספת, שאוכל לעבוד בה בשעות הבוקר. לא הספקתי למצוא וכבר העיפו אותי מהתיאטרון. גם ממאגר המידע העיפו אותי.

שוב נכנסתי לתקופת חיפושים ומצאתי עבודה בחנות סקס. עבדתי שם שבוע וחצי ואז העיפו אותי גם משם. מה הפלא שהפעם לא רציתי שוב מיד להתחיל לחפש? מה הפלא שרציתי קצת מנוחה? כמה פעמים בחייו אדם יכול להקדיש לעצמו לתקופת חיפושים? בשלב מסוים נמאס.

ישבתי בבית שלושה שבועות ואז בשבוע שעבר שוב התחלתי לחפש עבודה. מצאתי אופציה בתור נציגת שירות בחברה מסוימת, ובנוסף התקבלתי לעבודה בחנות קטנה (התחלתי לעבוד אתמול. מזל טוב לי). בזה לא נגמר החיפוש כי האופציה של נציגת שירות נשמעת לי טובה יותר. העניין הוא שאני כבר משתגעת מלשבת בבית, ובנוסף אני ממש מרוששת. חטפתי את שוק חיי כשעשיתי היום "בירור יתרה" וגיליתי שיש לי 300 שקל בבנק. איך בדיוק אני אמורה להסתדר עם סכום כזה? הריי רק למורה הנהיגה שלי אני חייבת 800 שקל.

בזה לא נגמרים החיפושים. לאחרונה הגעתי למסקנה שלעשות אבחון חדש יועיל לי. החלטתי לעשות את האבחון גם כדיי לראות איפה אני עומדת היום, ביחס לפעם (האבחון האחרון שעשיתי היה בכיתה ז) וגם כדיי לקבל הקלות בפסיכומטרי ובאוניברסיטה. העניין הוא שגם פה יש בלאגן והמון שיקולים. הפסיכולוגית של ההורים שלי הציעה ללכת למקום בו אוכל לקבל שיקום כלשהו, ולא מקום שרק יעשה לי אבחון וזהו. אני מסכימה שזה חשוב.

הבעיה היא שיש הרבה סוגי אבחונים. האבחון שמציעה לעשות האוניברסיטה טוב רק לפסיכומטרי ולהקלות בלימודים, אבל לא טוב כדיי לדעת איפה אני עומדת ביחס לקודים חברתיים. הם גם לא מציעים שום שיקום שקשור לחיי יומיום. לעומת זאת, האבחון שהציע לעשות לי נוירו-פסיכולוג טוב כדיי לדעת איפה אני עומדת בהקשר לקודים חברתיים ותקף לפסיכומטרי, אבל לא תקף להקלות באוניברסיטה. הוא גם לא מציע שיקום. לעומת זאת, יש מקום שמציע אבחון שתקף לקודים חברתיים ומציע שיקום, אבל האבחון שם לא מאפשר הקלות בפסיכומטרי וגם לא הקלות באוניברסיטה. ישנה אפשרות לעשות אבחון במקום אחד ואז ללכת רק לעשות את השיקום במקום האחרון שהזכרתי, אבל הבעיה היא שהם לוקחים מאות שקלים לכל פגישה. אולי ביטוח לאומי יסכים לעזור, אבל בנתיים אימא שלי אף פעם לא תופסת אותם.

ומה בנוגע ללימודים? אם אני רוצה ללמוד שנה הבאה במקום שדורש פסיכומטרי - אני צריכה לעשות אותו עד מרץ. אין שום צל של שבריר של סיכוי (כן כן, צל של שבריר) שאני אספיק לעשות פסיכומטרי תוך שלושה חודשים. במיוחד לאור זה שאני עדיין לא יודעת אם אקבל הקלות. בנוסף, ישנו השיקול שאבא שלי עובד באוניברסיטה מסוימת ואם אלך לאחת השלוחות שלה - אקבל הנחה ענקית על הלימודים. ישנן כל מני מכללות שלא דורשות פסיכומטרי או דורשות פסיכומטרי נמוך, אבל לא כולן שלוחות של האוניברסיטה. בנוסף, ישנו השיקול של היכן ממוקם המקום בו אלמד. אני לא בטוחה אם אני מעדיפה לגור בבית, או ללכת ללמוד במקום רחוק. מצד אחד, יש הרבה חסרונות בבית שלי. מצד שני, אני יודעת כמה קשה לי להתמודד בסביבה זרה בה אין מקום מפלט. אני לא מסוגלת לחלוק חדר. גם כי יש לי ליקוי שינה חמור מאד ולכן אני פשוט לא ישנה אם יש אדם נוסף בחדר וגם כי אני מאד קנאית לפרטיות שלי (אני צריכה כמה שעות ביום לסגור את הדלת ולקבל את השקט שלי). וכל השיקולים האלה מבלי להתייחס לשאלה האמיתית - מה אני פאקינג בכלל רוצה ללמוד??? אין לי ספק שאני רוצה משהו הומני ולא ריאלי, אבל אני נוטה לכל מני דברים בתחום ההומני.

לפעמים אני ממש מקנאה באנשים כמו גוליבר. הבנאדם עשה פסיכומטרי מעל 700 כבר בתחילת יב, בידיעה שהוא רוצה ללמוד הנדסת חשמל. הוא סיים תיכון, שירת שלוש שנים וחצי בצבא וחודש אחריי הצבא - כבר התחיל ללמוד בטכניון הנדסת חשמל. הוא לא עבר ימים ולילות של חיפושים עצמאיים. הוא ידע מה הוא רוצה והיה לו גם מאד קל להשיג את זה.

לא הייתי רוצה להיות כמו סמיילי, שבחר בעתודה. הוא סיים תיכון, עשה תואר במשך ארבע שנים ויום למחרת התגייס לצבא לשש שנים. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת או אפילו רוצה, לדעת בגיל 18 מה אעשה בעשר שנים הקרובות, אבל יחד עם זאת, הייתי שמחה אם היה לי כיוון קצת יותר ברור בחיים, ולא הייתי מרגישה כל הזמן שאני מגששת באפלה.

תקופות הביניים שבין מסגרת למסגרת, לא היוו חופש. הם היוו תקופת חוסר וודאות. פשוט הייתי באוויר. סיפרתי את כל מה שכתוב בפוסט הזה למדריכת הקוצ'ינג שלי, והיא סיפרה לי שישנו פילוסוף מסוים (אני לא זוכרת כרגע את שמו) שטען כמוני בנוגע לחופש. האמת שהטענה שלו הייתה חזקה בהרבה. הוא אמר שלאנשים בתקופת השואה, היה יותר חופש, מאשר לאנשים שנמצאים בחופש מוחלט. חופש צריך לתחום בזמן. אני כל כך מסכימה עם זה. חופש, זה למשל, החודשיים של החופש הגדול בין כיתות בבצפר. בן אדם יודע שמה1.7 (או במקרים של כיתות יותר גבוהות מה20.6) עד 1.9 הוא בחופש ואחר כך חוזרים למסגרת. הוא יכול לתכנן תוכניות בהתאם ובאמת להנות מהחופש.

אגב, החיפוש המתמיד הזה שלי - הוא לא רק חיפוש טכני של איפה לעבוד, או איפה ללמוד. הוא גם חיפוש אחר העקרונות שלי. למשל, האם אני מרגישה שאני באמת ממצה את עצמי, האם אני מרגישה שאני באמת תורמת, האם אני מרגישה שמה שאני עושה משמעותי. החיפוש הוא גם לא רק בתחומים האלה. הקוראים הקבועים בבלוג בוודאי זוכרים, שאני גם בחיפוש מתמיד אחר דברים אחרים. אין לי חברי ילדות. אני מחפשת ללא הפסקה את האנשים המתאימים לי בקטע אפלטוני, מחפשת ללא הפסקה יציבות ביחסיי עם ההורים, מחפשת ללא הפסקה אהבה וזוגיות. ישנן עוד הרבה דוגמאות לדברים שאני מחפשת אבל בקיצור, ניתן לומר שאני מחפשת ללא הפסקה מה מתאים לי בחיים ומה לא.  

אני יודעת שבאיזשהו מקום אני סתם קוטרית. אני בת 20. המון אנשים מחפשים את עצמם בגיל הזה. מעטים האנשים שהם כמו גוליבר ועוד יותר מעטים האנשים שהם כמו סמיילי. רוב האנשים בגיל שלי עדיין לא יודעים מה יעשו עם עצמם. הקטע הוא שבניגוד לאנשים ששירתו בצבא, אצלי החיפוש לא התחיל בגיל 20. הוא התחיל בגיל 18. כבר ב-יב נכנסתי לתקופת חיפושים, בחיפוש אחר מקום שירות.

עוד הבדל בייני לבין אנשים אחרים הוא שלי יש גם את הליקוי שלי. הליקוי הארור הזה שמשפיע לי כל תחומיי החיים, וסוגר לי המון דלתות. לפעמים אני לא יודעת איפה נגמר הליקוי ומתחילה נונה. לפעמים אני מרגישה פשוט כמו NVLD מהלך (זו, אגב, אחת הסיבות העיקריות לכך שאני רוצה לעשות אבחון ולראות איפה אני עומדת. מה קשור לליקוי ומה סתם הכנסתי לעצמי לראש שקשור לליקוי).

יש המון דברים, שרוב האנשים נולדו איתם ורואים אותם כמובן מאליו ואף פעם לא הקדישו להם שניה מחשבה - שלי עולה בדמים ללמוד. חלקם דברים בסיסים מאד. כבר טחנתי בבלוג הזה מכל הכיוונים את הבעיה שלי עם קודים חברתיים: שקשה לי לקרוא הבעות פנים, שאני לא מסוגלת לדבר כשאין מסביבי שקט מוחלט, שאני מרימה את הקול מבלי לשים לב, שאני קוטעת אנשים באמצע משפטים, שאני חוזרת על משפטים וכו' וכו'. גם טחנתי בבלוג את זה שחוש ההתמצאות שלי על הפנים, שיש לי בעיה בראיית המרחב, שיש לי קושי רב בלהתרכז בשתיי פעולות בבת אחת, שמתמטיקה בשבילי זו סינית עתיקה, שאני לא מסוגלת לקרוא מפות, שאני לא זוכרת שמות וכו וכו. גם טחנתי את זה שיש לי ליקוי בכל היבט והיבט שקשור לנהיגה (לא סתם עשיתי כבר 120 שיעורים על אוטומט).

משהו שעליו לא כתבתי הרבה בבלוג, זה על הקושי שלי בהתארגנות. מדובר על פעולות קטנות שמרכיבות את היום: מאד קשה לי לסדר את הסדין במיטה בצורה כזאת, שהוא לא "יברח" לי אחר כך, מאד קשה לי לשים שקית בפח אשפה, כמו שצריך מבלי שהיא תגלוש מאחד השוליים של פח האשפה, מאד קשה לי לשטוף פרי - מבלי להתיז מים על כל הרצפה. יש עוד המון דוגמאות אבל נראה לי שהבנתם.

אני מאד כועסת על עצמי, בגלל שאני מוותרת לעצמי המון בקטע הזה. למשל, עד היום לא למדתי לסדר סדינים שכמו שצריך או למשל, עד היום אני מביאה את הפח בשירותים שלי למצב שהוא כבר עולה על גדותיו, ולא טורחת לפנות אותו. אני לא כועסת על עצמי בגלל שקשה לי יותר מאנשים אחרים. אני כועסת על עצמי כי הגעתי לגיל 20 מבלי ללמוד את זה. טרחתי ולמדתי דברים אחרים, ואילו לדברים האלה לא השקעתי מספיק אנרגיות, כי ידעתי שההורים שלי תמיד יסדרו אחריי בסופו של דבר, ולכן לא היה אכפת לי מספיק.

זה מזכיר לי משהו. לפני שבוע הייתי בחתונה של בנדוד שלי. לאחת מבנות הדודות שלי יש איזשהו ליקוי, קצת יותר חמור מהליקוי שלי. הבת דודה המדוברת לא הפסיקה לגעת בי, וגם באחותי במשך כל החתונה. פשוט תקעה בי את האצבעות שלה בשיא החוזק וחיבקה אותי שוב ושוב ושוב. היא עשתה את זה גם לקרובי משפחה אחרים. תבינו שלא מדובר באנשים שקרובים אליה. מדובר בקרובי משפחה שלא פגשו אותה כבר שנים ומעולם לא ניהלו איתה שיחה ארוכה או בילו איתה יותר מכמה דקות. היא לא הפסיקה לגעת בי ובשאר האורחים בחתונה, וכמובן שלא היה נעים להעיר לה.

אני לא כועסת על זה, שקשה לה שלא לגעת באנשים אחרים. אני כועסת על זה שהיא הגיעה לגיל 19, מבלי לטרוח ללמד את עצמה - לא לגעת באנשים כל רגע. היא הריי למדה 12 שנה במערכת החינוך הרגילה. לא ייתכן שאף אחד לא העיר לה. יתרה מזאת, לא ייתכן שאף אחד לא צחק עליה בפרצוף. הריי ילדים, כידוע, יודעים להיות אכזריים. למה היא לא ניסתה ללמוד? למה היא לא ניסתה להפנים שזה לא מקובל לנעוץ ציפורניים כל שניה?

גם לי היה קשה ללמוד שלא לגעת באנשים כל הזמן. גם אני במשך שנים חיבקתי אנשים, שבקושי הכרתי, בניגוד לרצונם. הקטע הוא שבערך בגיל 13, אחריי הרבה השפלות ותגובות מסויגות, הבנתי שהקטע הזה דופק אותי ולכן הקדשתי מאמצים ולימדתי את עצמי לא לגעת באנשים כל רגע. יכול להיות שרוב הילדים לומדים את זה בגיל הרבה יותר מוקדם, או שבכלל לא נאלצו ללמד את עצמם את זה, אבל אני למדתי את זה בגיל 13. גם זה משהו. עד היום אני אדם שאוהב מגע, ואני מחבקת את החברים שלי הרבה יותר מהאדם הממוצע, אבל אני לעולם לא אנעץ אצבעות באנשים, שלא מעוניינים שאני אגע בהם. על אחת כמה וכמה שאני לא אעשה את זה שוב ושוב, במהלך ערב אחד.

הקטע עם הבת דודה שלי היה סתם דוגמא, כדיי להבהיר את הנקודה שלי. זה באמת נכון שלי הרבה יותר קשה מלאדם הממוצע, ללמוד לסדר סדינים או ללמוד לא להתיז מים על כל הרצפה כשאני לוקחת פרי. אוקיי. אז מה זה אומר? זה אומר שאני צריכה לוותר לעצמי? מה, גם כשאני אהיה בת 40 אני לא אוכל לשים סדין על המיטה בעצמי? מה, גם כשאני אהיה נשואה ואם לילדים - אני אתיז מים על כל הרצפה בכל פעם שבא לי תפוח? מה, הבעל שלי יצטרך לפנות אחריי את השקית בפח בשירותים, כי לי קשה לשים שקית כמו שצריך? ובכלל, למה שמישהו ירצה בכלל להתחתן ולחיות עם מישהי, שלא יודעת דברים כל כך בסיסים?

תבינו שאפילו להורים שלי שאוהבים אותי ללא תנאים ודואגים לי - מאד קשה לקבל את זה, שאני מתקשה בפעולות בסיסיות כל כך. על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים זרים. אני זוכרת היטב את התקופה שגרתי בקיבוץ. פעם ביקשו ממני בגן הילדים להחליף סדינים במיטות של הילדים, ואז נאלצו לחזור אחריי, כי כל הסדינים גלשו מהמזרונים. פעם אחרת ביקשו ממני לשים שקית בפח ואז ניסו לזרוק לפח משהו וכמובן שהשקית גלשה מהשוליים של הפח. מאד התעצבנו עליי בשניי המקרים. אני מאד מבינה את זה. גם השותפים שלי לדירה בקיבוץ, התעצבנו בגלל סיטואציות דומות.

לפעמים הייתי רוצה להיות נכה על כיסא גלגלים, כי אז כולם היו רואים את הבעיה שלי. אף אחד לא מעלה על דעתו לצפות מנכה לטפס במדרגות. לעומת זאת, מצפים מבחורה בת 20, אינטלגנטית ונאה, שנראית נורמלית לחלוטין - לדעת להחליף סדין, או לדעת שאר דברים בסיסים, שילדים קטנים יודעים לעשות. לכו תסבירו לכל העולם, שאני לא מטומטמת, אלא שיש לי ליקוי. באסה.

אל תבינו לא נכון. אני ממש לא טיפוס מלנוכלי, שכל היום רק מרחם על עצמו. לא תתפסו אותי משתרכת ברחובות בעגמומיות. אני בחורה אנרגטית עם המון שמחת חיים. לרוב יש לי חיוך רחב על הפנים ואני עושה על אנשים רושם אדיר, בזכות השנינות שלי, טוב הלב, חוש ההומור והאכפתיות. אני אדם חם ואוהב ויש לי גם כשרונות עצומים. הבאסה היא שהכשרונות האלה לפעמים לא באים לידיי ביטוי, כי הליקוי מפריע בדרך.

הספר "בתו של שומר הזיכרון" מאת קים אדוארדס הוא ספר מעולה בעיניי. כבר הזכרתי אותו בבלוג כשרק קניתי אותו, אבל עכשיו אני רוצה ממש להמליץ עליו. קראתי מאות ספרים למבוגרים בימיי חיי, וזה אחד הספרים הכי טובים שקראתי איי פעם.

העלילה היא כזאת: בשנת 1964 אישה מסוימת ילדה תאומים, בן ובת. הבן יוצא בריא וחסון ואחריו הבת, שסובלת מתסמונת דאון. האב מחליט למסור את התינוק לאחות המיילדת, קרוליין, ומבקש ממנה למסור את הילדה למוסד. לאשתו מספר האב שהבת מתה בלידה. קרוליין, שמגלה שהמוסד הוא מקום מזעזע, מחליטה לגדל את הילדה בעצמה. הספר מורכב מפרק בו מסובר על הילדה הגדלה אצל קרוליין, ולאחר מכן פרק בו מסופר על הבעל, האישה ובנם. מדי כמה פרקים השנים מתחלפות. כך אפשר ללוות את התאומים בשלבים שונים בחייהם.

תנצלו את המבצע ב"צומת ספרים" ולכו לקנות! חבל להחמיץ את המבצע. הוא ייסתיים בסוף החודש. 

הסדרה הישראלית "להוציא את הכלב" היא מאד מעניינת בעיניי. בעצם זו מיני סדרה. מדובר על שישה פרקים, שבכל פרק מדובר על דמות אחרת, במהלך 24 שעות גורליות. בפרק הראשון ובפרק האחרון רואים איך הדמויות משתלבות זו בזו. מומלץ בחום.

הסרט "דיסטרביה" זה סרט נהדר. אהבתי אותו כי יש בו את כל הז'אנרים. בחלקים מסוימים רעדתי מפחד, בחלקים אחרים נקרעתי מצחוק, בחלקים אחרים התחרמנתי ובחלקים אחרים הייתי במתח. בנוסף לכך שהעלילה מעניינת - ישנו בונוס נוסף. השחקנית הראשית שם (אין לי מושג מה שמה במציאות) היא כוסית בטירוף. מזמן לא ראיתי מישהי עם גוף כל כך יפה. ישבתי והזלתי עליה ריר. במיוחד כשהיא לבשה ביקיני.

ארבעה חודשים אחריי שהודיע על פרישה - הוא חזר לכתוב לפני עשרה ימים. הוא כתב שלושה פוסטים שכללו קטעים קצרים, שמאד אהבתי. היום הוא החליט לכתוב פוסט שכלל סיפור שהמציא. מאד מעניין. הוא כותב ממש יפה.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם ותגידו תמיד "תודה" לנהג של האוטובוס. זה חשוב.

שלכם,

נונה.