היי,

בשבועות האחרונים כתבתי שוב ושוב בפוסטים שקשה לי ושאני מסתובבת עם תחושה, אותה הגדרתי כתחושת עמימות. וכתבתי שהסיבה לעמימות ולקושי היא שבתקופה האחרונה עזבתי את בית הוריי ושכרתי דירה ועוד בעיר אחרת, התחלתי שנה חדשה באוניברסיטה, התחלתי מקום עבודה חדש, כל מי שאני מסתובבת איתו הוא חדש וסיימתי קשר של שנתיים ושמונה.

אבל אני חושבת שזה כבר לא תופס. די. הדברים כבר לא חדשים. השכירות בדירה התחילה כבר לפני שלושה חודשים וחצי ואני עברתי סופית כבר לפני כמעט שלושה חודשים, הסמסטר התחיל לפני חודשיים וחצי (עוד שבועיים וקצת הוא כבר מסתיים), אני עובדת בעבודה בסקרים כבר חודשיים וחצי (היום הראשון ללימודים היה גם היום הראשון לעבודה) ועבר כבר יותר מחודש מאז בובי ואני נפרדנו (חודש ותשעה ימים ליתר דיוק. נפרדנו ב-20.11).

עוד דבר שהתלוננתי עליו הרבה זה שאני עמוסה במחויבויות עד מעל הראש עם העבודה והלימודים והפר"ח ותחזוק הדירה, אבל לאחרונה גיליתי על המון אנשים שלומדים איתי שעמוסים הרבה יותר ממני. אני בסך הכול עובדת בין 12 ל-18 שעות בשבוע, עושה פר"ח ארבע שעות, מקבלת חונכות שעתיים ולומדת 19 שעות (מה גם שלרוב אני לא מגיעה לכל השיעורים וגם הפר"ח מתבטל לעיתים קרובות). גם אל תשכחו שאין לי בכלל נסיעות ללימודים.

תמיד אני חושבת שרק אני מסכנה ועמוסה ורק אותי דופקים, אבל זה ממש לא נכון. לכולם יש בעיות. לכל אחד יש את השק שלו. לכולם יש מחויבויות. לכולם לא הולכים דברים לפעמים.

אז מה לעזאזל לא בסדר? למה תחושת העמימות חזרה לאחר שקצת התפוגגה? ועוד דבר שמציק לי: למה בכל יום אני רק מחשבת כמה שעות נותרו עד סיום היום? רק רוצה לסיים עם הכול וללכת לישון.

ולא משנה כמה אני מנסה לבחון למה אני בחוסר שקט מטורף - אני לא מוצאת סיבה מוצדקת. מבחינת לימודים - מסתבר שמצבי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. הטריד אותי שאני כמעט לא מקדישה זמן ללימודים בבית, אבל לאחרונה הבנתי שזה בגלל שזה מה שנדרש. זה לא בגלל שאני עצלנית. אני במצב הרבה יותר מתקדם מבחינת עשיית עבודות להגשה, מרוב האנשים שלומדים איתי לתואר. מבחינת עבודה - אני טובה בה, מרוצים ממני, אני אוהבת את החבר'ה, הכסף טוב, השעות מתאימות לי. מבחינת חיי חברה - יש לי עם מי לצאת ועם מי להסתובב. מבחינת הפר"ח - אני אוהבת את החניכה שלי והיא אוהבת אותי.

אז מה לעזאזל הבעיה? למה עדיין כל שינוי קטן מלחיץ אותי? למה עדיין יש לי אי יציבות רגשית מטורפת? רגע אחד אני קופצת, נקרעת מצחוק, מאושרת ורגע אחרי זה אני מתכנסת בתוך עצמי ומרגישה חרדה. למה? מה הפאקינג בעיה?

אולי מה שמקשה עליי זה שאני לא קרובה לשותפות שלי. אנחנו דיי זרות. לכל אחת יש את העיסוקים שלה וגם כשאנחנו בבית - כל אחת מתכנסת בחדר שלה ובזמן האחרון היו קצת תקלים סביב נושא הנקיונות. אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה לכמה שאני מעורערת מבחינה רגשית.

ואולי זו כן סיבה מספיק טובה. אני לא מרגישה בבית בדירה השכורה. החלטתי להפסיק לחזור לירושלים רק פעם בשבועיים ולשוב כל שבוע, כמו שעשיתי בהתחלה. שבועיים רצופים בדירה זה יותר מדי. מבאס לשבת בשישי בערב ולאכול סנדוויץ עם גבינה מלוחה. אבל הרי גם תמיד התלוננתי שבית הוריי זה לא המקום הנכון בשבילי. אז איפה כן?

ואני מטרידה את מוחי העייף בשאלות לא רלוונטיות. למשל איפה אגור בשנה הבאה, כשעוד מליון דברים יכולים להשתנות עד השנה הבאה. ולמה? למה אני מעוללת את זה לעצמי? מה לא בסדר אצלי?

ואם אתם שואלים את עצמכם מה קורה איתי מבחינת חיי המין אז התשובה היא שכרגע כלום. בשבת לפני שבוע וחצי דוני הפסיק את היזיזות איתי (לא יאומן עד כמה אני לא מקדישה לו שבריר שניה של מחשבה ועד כמה הוא לא מעסיק אותי בשום צורה) ואז במוצ"ש שכבתי עם פ ומאז לא היה לי כלום עם אף גבר. אני גם לא מתכננת לשכב בקרוב עם אף אחד. אולי כדאי לקחת מכל העולם הזה הפסקה. לא נראה שיש לי פנאי נפשי לזה. רוצה להתמקד בדברים אחרים.

אבל קצת קשה לי להתרגל לזה שכבר אין גבר שאני יכולה לדבר איתו כל יום ולהתכרבל איתו בלילות. מישהו שילטף את שיערי ויכין לי נס בבוקר ויגיד לי עד כמה אני מאמי ויכיל את כל התסבוכים שלי וכמו שהשיר אומר, יאהב אותי בכפות ידיו. לא רוצה שוב להתפשר על משיכה ועל רגשות ועל ביצועים, כמו שהתפשרתי עם דוני. כל כך רציתי מישהו שימלא את כל הפונקציות האלה, עד שהייתי מוכנה לשלם את המחיר הגבוה של לשכב איתו, בזמן שלא נמשכתי אליו בשיט ובזמן שהיה חרא סקס, רק כדי לקבל את הדברים שתיארתי בתחילת הפסקה. שלא לדבר על זה שלא היה לי קמצוץ רגש רומנטי אליו. אני לא מוכנה לשלם יותר מחיר כזה.

נמאס לי להרגיש מבולבלת ומוצפת. נמאס לי שכל דבר קטן מערער אותי. אני רוצה להרגיש שלמה ורגועה ושלווה. אני רוצה שיהיה לי טוב. אני רוצה תחושה פנימית של רוגע ושקט פנימי ולא רק כיף תלוי סיטואציה.

כי הכול בסדר. באמת שעל פניו הכול בסדר. אז למה אני ממשיכה להרגיש מעורערת? טענתי שזה בגלל שעשיתי שינויים ענקיים בחיי בכל תחומי החיים ושאומנם כל התחומים השתנו לטובה, אבל קשה להסתגל לעצם השינוי. אבל כבר עבר זמן, אז זה כבר לא תופס. אני רוצה למצוא את הסיבה בכך ולטפל בה. די. מספיק. אני רוצה להיות מאושרת.

ואם לא אכתוב כאן שוב לפני ש-2010 תסתיים (מחרתיים הסילבסטר) אז אני מאחלת מעכשיו לכל קוראיי, סילבסטר שמח, שנה אזרחית טובה וששנת 2011 תהיה מלאה בשמחה והצלחות!

שלכם,

נונה.

היי,

מימי, חברתי הטובה, נמצאת כעת כבר באמצע השנה השלישית והאחרונה של התואר שלה. בעוד חודשים ספורים היא תסיים תואר בספרות ותיאטרון. אי לכך ובהתאם לזאת, מימי אוכלת סרטים אחושילנג על מה תעשה עם עצמה בשנה הבאה. האם תמשיך לתואר שני (וזה בהנחה שיקבלו אותה, מה שלא בטוח בכלל), האם תחזור לגור בבית הוריה בירושלים, האם תשכור דירה בתל אביב או תישאר במעונות, האם תיסע לחו"ל (מה יש? כולם עשו טיול אחרי צבא אז היא רוצה טיול אחרי תואר), האם תמשיך לעבוד באבטחה והאם והאם. במסגרת החששות והפחדים שלה, היא גם חוששת שלא תמצא זוגיות, כי לא היה לה חבר כבר שנתיים וחצי והיא מתחילה לפקפק בכך שיש דבר כזה אהבה.

וכשהיא שטחה בפניי את כל פחדיה, קלטתי עד כמה אני מזדהה איתה, כי גם אני מתה מפחד. ראיתי כמה הרבה אנשים עם תואר ראשון עובדים איתי בסקרים, או עובדים עם מימי באבטחה. זה כל כך לא הוגן. בנאדם מקדיש שלוש שנים לפחות מחייו והמון כסף והמון מאמץ והקרבות ובמקרים רבים גם צריך לעבור לעיר אחרת, קורע את עצמו ובסופו של דבר ממשיך לעבוד באותה עבודה שעבד בה גם כשהיה סטודנט, עבודה שכל פרחה בת 18, אפילו ללא תעודת בגרות, יכולה להתקבל אליה. כמה מתסכל.

כשהחלטתי ללכת על התואר הזה, אז הרבה אנשים שאלו אותי מה אני מתכוונת לעשות איתו אחר כך ואני עניתי להם:"התואר הראשון של היום הוא כמו תעודת הבגרות של פעם. הרבה מקומות עבודה יקבלו אותי אם יהיה לי תואר ראשון ולא משנה במה, כי האוניברסיטה היא מסננת. אם קרעת את עצמך שלוש שנים - סימן שאתה בנאדם רציני." והבאתי כדוגמא את זה שכדי להתקבל לעשות תעודה בעריכה לשונית, צריך תואר ראשון ולא משנה במה.

אבל היום אני פחות מאמינה בזה, כי העובדה בשטח היא שאני מכירה המון אנשים, וגם שמעתי על המון אנשים, עם תואר ראשון שעובדים כמאבטחים ומלצרים. שום מסננת ושום בטיח. הרי מקבלים לאבטחה כל מי שנושם.

אז צריך תואר שני כדי להתמקצע. וזה מבאס אותי. כי יש לי עוד שנה וחצי עד סיום התואר הראשון. אפילו אם אחליט לעשות תואר שני, מיד אחרי התואר הראשון ואפילו אם יקבלו אותי ואפילו אם יקח לי שנתיים בלבד לעשות תואר שני (מה שקשה לי להאמין, כי אצטרך לעשות גם השלמות), אז עדיין יש עוד שלוש שנים וחצי שבהן אצטרך לעבוד בעבודות מזדמנות כמו סקרים. ומי ערב שבשניה שאסיים את התואר השני (אם בכלל אצליח לסיים אותו) אז אמצא עבודה?

ובמה בכלל אעשה תואר שני? חשבתי על קרימינולוגיה קלינית (שמעתי שקרימינולוג קליני זה כמו פסיכולוג קליני, רק שהוא מטפל באנשים שיש להם בעיות של פשיעה),אבל יש עוד מליארדי פרטים שאני צריכה לברר על התואר השני הזה וגם מליארדי פרטים שאני צריכה לברר על סוג העבודה. לא בטוחה שכל כך בא לי להסתובב כל החיים עם רוצחים ואנשים. ובכלל, מי שמע על קרימינולוגית קלינית עם לחיים גדולות וורודות.

לא רק לגבי לימודים, העתיד נראה גדול ומפחיד, אלא גם לגבי מגורים. כמה זמן עוד צפוי לי בדירה הנוכחית שאני שוכרת ברמת גן, עם עוד ארבע שותפות? הרבה אנשים אמרו לי שהם חושבים שכדאי לי להשאר בדירה הזו גם בשנה הבאה, כלומר גם בשנה השלישית של התואר, כי הדירה נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מהאוניברסיטה וזה נוח, אבל אני לא בטוחה עד כמה בא לי.

קצת מבאס אותי שאין קשר ביני לבין השותפות שלי. אני רואה כל אחת מהן לפשוטו כמשמעו פעם בשבוע לשתי דקות במקרה במטבח. כולנו עובדות ולומדות והשעות שלנו מחוץ לבית ובתוך הבית לא חופפות וגם כשאנחנו בבית, כל אחת מסתגרת בחדר שלה. כשמישהי נכנסת הביתה - אז אם יש מישהי אחרת בבית - היא אפילו לא טורחת להוציא את האף מהחדר ולומר שלום. גם זאת שנכנסת לא טורחת לדפוק בדלת של החדר של זאת שבבית, על מנת מנת לומר שלום.

אבל בטח לא כל השותפות ישארו שנה הבאה. בטח חלק יתחלפו.

לא בא לי לחזור לירושלים, לבית הוריי, בשנה הבאה ולעשות את הנסיעות הבינעירוניות פעמיים-שלוש בשבוע. אין לי כמעט חברים בירושלים ובניית מערכת כשגרים רחוק, היא דבר בעייתי. כי אם אבנה מערכת של פעמיים בשבוע אז כל יום לימודים יהיה 10-12 שעות, מה שאומר שכולל הנסיעות אהיה 14-16 שעות מחוץ לבית, מה שגם יתיש אותי וגם ימנע ממני, למשל, לקבל חונכות באוניברסיטה. ואם אבנה מערכת של שלוש פעמים בשבוע - אתעייף מהנסיעות. גם לא בא לי לקום ב-5:30 בבוקר, על מנת להגיע לשיעור של 8:00. ובלי שום קשר לנסיעות, אני מרגישה שירושלים זה לא המקום שלי.

ומה לגבי בנזוג? אחרי שהתנסיתי באהבה הדדית, אז אני כבר יודעת איזה דבר מדהים זה ואיזו התפשרות ענקית זו מצדי, להמשיך עם סטוצים ויזיזויות, אבל קשה למצוא אהבה הדדית. התנשקתי ושכבתי עם כל כך הרבה גברים ומתוכם הייתה לי אהבה הדדית רק עם אחד - בובי. איכשהו אני כל הזמן מרגישה שיהיה לי יותר קשה למצוא מישהי שיאהב אותי, מבחורה ממוצעת. נראה שקשה להכיל אותי.

וחשבתי על זה, שנגיד ואני אמצא את הגבר של חיי, שישפר מזלי וגם אני אהיה האישה של חייו, בעוד פחות משנה, כלומר בגיל 24. אז בטח נעבור לגור ביחד אחרי בערך שנה, כשאהיה בת 25 ואז נגיד נחליט להתחתן אחרי שנה של מגורים משותפים, כשאהיה בת 26 ואז נארגן חתונה במשך שנה ונתחתן כשאהיה בת 27 ואני אכנס להריון בגיל 28, אז זה אומר שילד ראשון יהיה לי רק בגיל 29. וכל זה אכן בהנחה שאמצא את אהבת חיי בתוך פחות משנה, שגם אני אהיה אהבת חייו והכול ילך חלק.

ואני יודעת שאין טעם לכל הפחדים שלי. לא סתם הומצא המשפט: "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק." כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות. בתור מישהי שעברו עליה חיים מאד דינאמים, אני כבר יודעת איך ברגע אחד הכול יכול להתהפך. דוגמא: עד לפני שנה וחצי הייתי בטוחה שאלמד בעברית ואז קיבלתי בפסיכומטרי בפעם השניה, אפילו פחות מבפעם הראשונה ואז נפל הפור והוחלט שאלמד ברמת גן, מה ששינה את חיי מכל בחינה אפשרית ואחרי שנה של נסיעות בינעירוניות, החלטתי בהחלטה רגעית לשכור דירה. שלוש דקות לפני שהתחלתי לחפש - לא ידעתי שזה מה שאני עומדת לעשות ותוך כמה ימים כבר מצאתי וכמה ימים לאחר מכן כבר חתמתי על חוזה. וכל הקשר עם בובי הוא בזכות זה שלגמרי במקרה ראיתי באינטרנט, שמחפשים אנשים שיעבדו בטלמרקטינג, אז שלחתי קורות חיים, כמו ששלחתי לעוד עשרות מקומות עבודה וקיבלו אותי לטלמרקטינג ושם הכרתי את בובי. ויש לי דוגמאות קיצוניות בהרבה. למשל זה שכשהייתי בת 18 הכרתי מישהו בתחנת אוטובוס שהכיר לי מישהו שהכיר לי מישהו שהכיר לי מישהו שהכיר לי מישהו שהכיר לי עוד מישהו ושום היבט של חיי, אפילו לא היבט אחד, לא היה היום אותו דבר, אם הייתי יוצאת מהבית שלוש דקות לפני כן באותו יום ותופסת את האוטובוס הקודם.

אני חושבת שכל השאלות האלה לגבי העתיד התעוררו, בעקבות זה שקלטתי שבעוד שבועות ספורים - חצי תואר כבר יהיה מאחוריי. איך שהזמן עובר מהר.

אני תמיד נוהגת לשאול אנשים, בשנות העשרים לחייהם, "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול"? כשאני מתכוונת ל"באיזה מקצוע תרצה לעסוק בתור קריירה?" ואז בדרך כלל אנשים נוהגים לענות לי:"אני כבר גדול".

וגם אני כבר גדולה. אני גרה מחוץ לבית ומנהלת חיים עצמאיים (מלבד קצת עזרה כלכלית), מכבסת, מכינה לעצמי לאכול, קונה בסופר, משלמת חשבונות וכל הדברים האלה שגדולים עושים. היה לי קשר של כמעט שלוש שנים עם מישהו שרצה לבלות איתי עד יומו האחרון ותיכננו לעבור לגור ביחד, יש לי המון מחויבויות (לימודים באוניברסיטה, לתת חונכות פר"ח, לקבל חונכות בעצמי, עבודה, תחזוק דירה, לימודים בבית).

ואני רוצה רק להמשיך להתפתח: לפתוח בקריירה, להתחתן, להביא ילדים. נראה שבעוד שנים ספורות אכנס עד הסוף לעולם המבוגרים. וזה מרגש, אבל גם נורא מפחיד, כי אני לא בטוחה שאוכל להתמודד עם הכול ועם כל המכשולים שיהיו בדרך.

שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת. שבוע טוב למי שקרא את הפוסט במוצ"ש או ביום ראשון ופשוט יום טוב למי שקרא את הפוסט ביום אחר בשבוע.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

1. היזיזות ביני לבין דוני נפסקה בשבת האחרונה. דוני התקשר אליי ואמר לי שהוא מעדיף שלא נשכב יותר, לפחות לא בתקופה הקרובה וכשניסיתי לברר למה, הוא גמגם. בסופו של דבר הבנתי ממנו שקצת קשה לו, כי היינו דבוקים אחד לתחת של השניה בשבוע שעבר. גם אני כבר לא יכולתי לראות יותר את הפרצוף שלו. בתוך שבוע אחד - ישנו ביחד ארבעה לילות. זה מטורף. זוגות נשואים לא מבלים ביחד כל כך הרבה כמו שאנחנו בילינו בשבוע שעבר וכבר נכנסנו לסיטואציות הזויות. לא אשכח שדוני החזיק לי את היד ברחוב ואמרתי לו שאנחנו היזיזים היחידים בעולם שמחזיקים ידיים ברחוב ובמהלך מפגש חברתי עם עוד חבר'ה מהעבודה ביום חמישי האחרון, נישקתי אותו בציבור מול כולם וזה הביך אותו. הגבולות של זה כבר לא היו ברורים. לא סתם אני אומרת שבדרך אנשים ששוכבים הם או ויברטור אנושי אחד לשניה או זוג, כי ברגע שמכניסים בזה גם ידידות קרובה - כל הגבולות לא ברורים.

בכל מקרה, דוני אמר שהוא רוצה שנמשיך להיות ידידים, פשוט שנפסיק לישון אחד אצל השניה. הוא גם אמר שאם מדי פעם יצא לנו לשכב, אז סבבה, אבל הוא לא רוצה להמשיך במתכונת הנוכחית. והוא חזר והדגיש שהוא מת עליי ולא רוצה לנתק את הידידות.

ואני? העניין לא הטריד אותי אפילו לא טיפטיפה. להפך. התאפקתי לא לצחוק ושלוש דקות אחרי השיחה - לא הקדשתי לעניין הזה יותר מחשבה. האמת שהרגשתי בעיקר הקלה. מפני שאני לא נמשכת לדוני והסקס איתו גרוע והסיבה היחידה שהמשכתי לשכב איתו, כפי שגם כתבתי בפוסט הקודם, זה שלא מזמן יצאתי מקשר של כמעט שלוש שנים והייתי רגילה לזרוע שמחבקת אותי בלילות ולהתכרבלות עם מישהו מתחת לפוך ולסקס קבוע וללדבר בטלפון כל יום ולמישהו שכל הזמן אומר לי איזה מתוקה אני. דוני היה שם בדיוק כשבובי ואני נפרדנו ומילא את כל הפונקציות האלה. ואני הייתי מוכנה לשלם את המחיר הגבוה של לשכב עם מישהו שאני לא נמשכת אליו ושאני לא נהנית איתו במיטה ושאין לי שמץ של רגש רומנטי אליו, רק כדי שיהיו לי את הדברים האלה.

דוני חסך לי לסיים את זה בעצמי. הוא חסך לי לאזור את הכוחות לוותר על הדברים האלה. הוא גם חסך לי להתפתל בהסברים, כי לא נעים לי לומר לו שאני לא נמשכת אליו בשיט ושגופו הצנום והלבן לא רק שלא מושך אותי, אלא ממש מעורר בי רתיעה. בכל זאת, אני מחבבת אותו, רואה בו ידיד שלי ולא רוצה לפגוע בו. מעולה שזה נגמר מהצד שלו. אני ממש שמחה.

2. קוראים וותיקים וקבועים ובעלי זיכרון מדהים, אולי זוכרים את פ. פ זה מישהו שהכרתי לפני בדיוק שלוש שנים, נפגשתי איתו שלוש פעמים ושכבתי איתו ונורא התלהבתי ממנו, גם כי הסקס היה מעולה וגם כי פ הוא איש מדהים, מכל בחינה אפשרית.

לאחרונה פ חזר לחיי. במוצ"ש האחרון נפגשנו ודיברנו המון ושכבנו וקרו עוד כל מני דברים והתקבלו כל מני החלטות וראיתי שאני עדיין מתלהבת ממנו, אבל אני לא יכולה לכתוב על זה כאן, עם כל כמה שבא לי, כי פ קורא בבלוג שלי והוא ביקש ממני לא לכתוב עליו.

3. אם אתם שואלים את עצמכם איך אני מרגישה עם הפרידה מבובי, אז התשובה היא - אני שלמה לגמרי ולחלוטין עם הפרידה. אני שלמה לגמרי ולחלוטין עם זה שהפעם הזו שנפגשנו לרבע שעה, להחזיר אחד לשניה דברים, לפני שבוע וחצי - הייתה הפעם האחרונה איי פעם שאראה את בובי.

 אני לא מתחרטת לרגע על זה שהייתי בקשר עם זה. אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה במכונת זמן שנתיים ותשעה חודשים, כשאני יודעת כל מה שאני יודעת היום - עדיין הייתי נכנסת לקשר הזה ועדיין הייתי ממשיכה בו שנתיים ושמונה. אני חושבת שהקשר הזה תרם לי המון ושלמדתי וצמחתי ממנו.

יחד עם זאת, אני בהחלט מרגישה שהקשר הזה לגמרי מאחוריי. אני כבר כמעט לא חושבת על בובי. בפגישה שהייתה ביננו לפני שבוע וחצי בכיתי והיה לי קשה, אבל חצי שעה אחר כך כבר התאוששתי ומאז לא בכיתי אפילו לא פעם אחת ולמען האמת לא הייתי בכלל עצובה. די. נגמר. בחיים לא הרגשתי שמשהו כל כך סופי כמו הפרידה הזו, ואני מאד שלמה עם זה ומאד בשלה להמשיך הלאה עם החיים שלי ובמלוא הקיטור.

4. מי שקרא כאן לאחרונה יודע שלאחרונה היה לי קשה עם כך שפרט ופרט בחיים שלי בחודשים האחרונים, השתנה. אין אפילו תחום אחד בחיי שנשאר אותו דבר כמו שהיה. הרי עזבתי את בית הוריי ועוד לעיר אחרת, התחלתי שנה אחרת באוניברסיטה, התחלתי מקום עבודה חדש, הכרתי המון אנשים חדשים והתחילו להיות לי חיי חברה שוקקים, אחרי שנים שלא היו לי וגם סיימתי קשר של כמעט שלוש שנים.

ולמרות שכל השינויים האלה הם לטובה ואני הרבה יותר אוהבת את החיים הנוכחיים מאשר את החיים הקודמים - זה עדיין לא משנה את העובדה שחיי השתנו ללא היכר בבת אחת ושצריך להסתגל לשינוי. אז הוצפתי במין הרגשה, שהגדרתי כאן בבלוג כתחושת עמימות והיה לי מאד קשה לתפקד.

וכל הבלאגן סביב כל השינויים - גרם לי לי להזניח את הלימודים שלי. הברזתי מהמון שיעורים, לא טרחתי לקרוא מאמר בשום מקצוע ודחיתי עבודות להגשה לרגע האחרון.

ועכשיו, כשנותרו רק עוד שלושה שבועות וחצי עד סוף הסמסטר, נוצרה לי הצטברות. נפגשתי אתמול עם החונכת שלי לארבע שעות, במקום לשעתיים כרגיל, כי הייתי חייבת את עזרתה ואני נפגשת היום עם מישהי שעושה איתי בזוג את אחת העבודות להגשה ואני חייבת בשבוע הזה ללכת לספריה ולהגיע לכל השיעורים ולשבת הרבה על הלימודים בבית. וזה נורא קשה נוכח העובדה שיש לי גם עבודה ופר"ח ותחזוק דירה. יחד עם הלמידה, נוצר מצב שבשבוע הקרוב לא יהיה לי זמן לנשום.

סיפרתי למימי את כל זה ואמרתי לה שחבל לי, כי לא עברתי לרמת גן על מנת לעבוד בסקרים. עברתי לרמת גן על מנת ללמוד. לעבוד בסקרים אני יכולה גם בירושלים, ונורא חבל שאני מוכנה לעשות דברים ענקיים כמו לשכור דירה על גבול בני בנק, וכמו להתרושש וכמו לעבוד רק במשרה חלקית, אבל לא מוכנה לעשות את המינימום שזה להגיע לשיעורים ולהקדיש קצת זמן ללימודים גם מחוץ להרצאות. ושכל השינויים המטורפים האלה גזלו את כל תשומת הלב שלי ואת כל האנרגיות שלי. זה קשה להעביר חיים שלמים לעיר אחרת ולשנות כל היבט והיבט בחיים.

ומימי אמרה שהיא נורא מבינה ומזדהה איתי. היא לומדת באוניברסיטת תל אביב וכבר בשנה הראשונה עברה למעונות וסיפרה שכל השנה ההיא ניסתה להסתגל לכל החיים החדשים האלה בעיר אחרת ולכן הזניחה את הלימודים וקיבלה ציונים נמוכים. וזה באמת מבאס.

ועוד דבר שמימי אמרה, שלא חשבתי עליו, זה שמשהו שעוד יותר מקשה עליי, זה שהשותפות שלי לא באותה סיטואציה כמוני. שתיים מהן כבר סיימו תארים ואחת מהן אומנם סטודנטית, אבל גרה פה כבר שנה שנייה. מימי אמרה שכשהיא עברה למעונות אז כל השותפות שלה היו בדיוק באותה מצב כמוה ואז הן יכלו לתמוך אחת בשניה. אבל בסדר. בקטנה. אני עדיין מעדיפה פי מליארד לגור בדירה שכורה, מאשר במעונות.

אני חושבת שהעניין העיקרי, שהסיט את תשומת לבי מהלימודים, זו העובדה שסופסוף היה לי עם מי לצאת לבלות. בשנה שעברה לא היו לי חיי חברה בכלל. הייתי תלויה רק בביקורים של בובי, על מנת לפגוש פנים ידידותיות. וגם לא הייתי הזדמנות ליצור קשרים עם בנות מהעבודה, כי עבדתי עם בנות 50, פרחות ממורמרות גרושות בעלות פיגור סביבתי. אבל השנה אני עובדת בסקרים, עם מלא חבר'ה צעירים.

בשנה שעברה יצאתי לבלות בערך פעמיים כל השנה והשנה אני יוצאת לבלות בערך פעמיים בשבוע. אתם קולטים את ההבדל העצום? והעניין הזה ממש הכניס אותי לאופריה. ומיקדתי את כל האנרגיות שלי רק ביציאות האלה. ועכשיו כשבובי ואני לא ביחד, נוספו לעניין היציאות הקבוצתיות גם יציאות עם גברים.

אבל אני באמת חייבת להתאפס על עצמי ולמקד את מירב תשומת הלב שלי בלימודים. גליון הציונים של התואר זה דבר שיכריע את העתיד שלי. אני חייבת להתקבל לתואר שני. ראיתי כמה הרבה אנשים עם תואר ראשון עובדים איתי בסקרים או עובדים עם מימי באבטחה. אני לא רוצה להתקע בעבודות מזדמנות כל החיים ובמדינה שלנו צריך לא רק תואר ראשון, אלא גם תואר שני, על מנת להתמקצע. במיוחד כשמדובר בתואר כללי כמו שלי.

ובלי שום קשר לתואר שני, אני רוצה להרגיש שאני מצליחה במה שאני עושה. אין על הרגשת האופריה שמציפה אותי, כשאני רואה שקיבלתי 90 באיזשהו קורס. אני זוכרת את זה משנה שעברה.

ועכשיו, יקיריי, אני צריכה להתארגן, להוריד כביסה מהחבל, לקנות חלב וירקות בסופר ואז ללכת לספריה לחפש מאמרים לעבודה ב"שיטות מחקר", אחר כך להפגש עם השותפה שלי לעבודה ב"תיאוריות באישיות" ואז ללכת לעבודה.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.