לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

Avatarכינוי: 

בת: 37





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

סיכום שנת 2014


היי,

 

החלטתי לכתוב סיכום שנתי, מחולק לחודשים, שבו אסכם את שנת 2014.  בניגוד לסיכומים קודמים, הסיכום הזה לא ממוחזר. יש חפיפה רק בחודש אחד מסיכום אחר.

 

אגב, הסילבסטר הוא התאריך בו איבדתי את בתוליי, אז אני חוגגת לא רק שנה אזרחית חדשה, אלא גם סקסלודת 9.

ובלי הקדמות נוספות אגש לסיכום:

 

ינואר

 

הייתי בעיצומם של לימודי הידרותרפיה.

 

חזרתי לקחת שיעורים פרטיים בשחייה (לקחתי כדי להתקבל ללימודים וחזרתי כי אני ראיתי שאני במקום לא טוב בשחייה, יחסית לכיתה).

הייתי בעיצומם של סדרת אבחונים, שנועדו לקבוע אם אני על הספקטרום האוטיסטי.


א ואני היינו ביחד שלושה חודשים ומשהו. אמרתי לו לראשונה שאני אוהבת אותו.


התחלתי לעבוד בחנות לבנים, אבל אחרי יומיים פוטרתי.

 

מצאתי עבודה בגלידריה, אבל החלטתי להתפטר כי בעל המקום רצה יותר מדי משמרות, ואני בדיוק התחלתי תקופת מבחנים.

 

פברואר

 

א אמר לי לראשונה שהוא אוהב אותי.

התחלתי סמסמטר שני בלימודי ההידרותרפיה.

 

באמצע פברואר התחלתי לעבוד בסקרים.

 

בסוף פברואר התחלתי סטאז.

 

מרץ

 

התחיל להתעורר חשש שלא אוסמך ללימודי ההידרותרפיה.

התגלו סדקים גם בזוגיות שלי ושל א.

 

היו מעט מאד משמרות בסקרים.

 

אפריל

 

נסעתי לסופשבוע בקיבוץ בערבה כדי לבקר את אחותי, ביחד עם א.

 

היו מעט מאד משמרות בסקרים, אפילו פחות מכרגיל, בגלל החגים.

 

בסוף אפריל קיבלתי את תוצאות האיבחון ולקחתי מאד קשה את זה שאובחנתי על הספקטרום.

מאי

 

עברתי בהצלחה מועד ב בהידרו.

 

בסוף מאי נכשלתי בשיטה שנקראת "ווטסו" ולקחו אותי לשיחה קשה גם בהדרכת השחייה וגם בסטאז.

 

היו מעט מאד משמרות בסקרים.

 

יוני

 

הבנתי שההידרותרפיה היא לא בשבילי. פרשתי מהסטאז ולא ניגשתי למבחן הסופי בהידרו, אבל החלטתי להמשיך להגיע לשיעורים גם בהידרו וגם בהדרכת השחייה.

 

היו קצת יותר משמרות בסקרים.

 

יולי

 

את המחצית הראשונה של יולי העברתי במיטה, אומללה בגלל מצבי הכלכלי הקטסרופלי, בגלל הכישלון בלימודים ובגלל האבחון. כמעט לא היו משמרות בסקרים ולא מצאתי סיבה לקום.

 

במחצית השניה של יולי שלחתי המון קורות חיים והלכתי להמון ראיונות עבודה.

 

בסוף יולי התקבלתי לעבודה בתור אחראית פניות ציבור.

 

אוגוסט

 

מלאו לי 27.

 

באמצע אוגוסט התחלתי קורס של שמונה שעות ביום, שנועד לנציגי שירות. אני אומנם הייתי מיועדת להיות אחראית פניות ציבור, אבל מכיוון שהגעתי מבחוץ - הייתי צריכה לעשות את הקורס הזה.

ספטמבר

 

באמצע ספטמבר סיימתי את הקורס והתחלתי לעבוד במחלקה של פניות הציבור. היה לי קשה להתמודד עם המערכות מבחינה טכנית וגם קשה להתמודד עם הלקוחות. כעבור כמה ימים פוטרתי ולקחתי את זה מאד קשה.

 

היו לי בעיות רציניות עם א, שלקחתי מאד קשה וגם החוזה שלי עמד להסתיים ופחדתי שאף פחוס יעזוב את הדירה. בסופו של דבר הוא נשאר בדירה וחתמנו חוזה לשנה נוספת.

 

לזוגיות שלי ושל א מלאה שנה.

בסוף ספטמבר מצאתי עבודה בתור מטפלת בגן ילדים, כשלמעשה מה שהגננות התכוונו שאהיה זו מנקה.


אוקטובר

 

התפטרתי מהעבודה בגן ילדים אחרי יומיים.

 

חזרתי שוב לשלוח המון קורות חיים וללכת להמון ראיונות עבודה, אבל החגים הקשו עליי.

 

החלטתי להפרד מ-א, אבל הוא היה בחו"ל. עשיתי טעות ויצאתי להשתכר עם ב ושכבתי איתו.

 

בסוף אוקטובר גם חזרתי לשוק הפנויים-פנויות וגם חזרתי לשוק העבודה באותה יממה. ממש הרגשתי שעליי נכתב השיר "אצא לי השוקה". גם נפרדתי מ-א וגם מצאתי עבודה בתור רכזת גיוס בחברת קד"ם.

 

עברתי בחברת קד"ם קורס של שלושה ימים ואז פוטרתי. יום למחרת כבר מצאתי עבודה חדשה בחברת סטרט-אפ בתור "מנהלת תיקי לקוחות" בחבר שזה שם שנשמע מאד פלצני וחשוב, לתפקיד שהוא בכלל לא חשוב.

נובמבר

 

שבוע אחרי שהתחלתי לעבוד בחברת סטרטאפ - התפטרתי.

 

החלטתי שאני מפסיקה לשלוח קורות חיים ומפסיקה ללכת לראיונות עבודה. החלטתי לעבוד בנתיים בסקרים ולחכות שיהיה מכרז בבית משפט לתפקיד של קלדנית וגם לחכות שיזמנו אותי לאבחון תעסוקתי מבית אקשטיין. החלטתי גם לפנות לעוד כל מני ארגונים שעוזרים לאנשים על הספקטרום.

הייתה עבודה כמעט כל יום בסקרים אז עבדתי שם בכל פעם שהייתה משמרת.


בסוף נובמבר שכבתי עם הבלוגר.

 

דצמבר

 

בתחילת דצמבר שכבתי שוב עם הבלוגר.

 

א ואני נפגשנו ונוכחנו לראות עד כמה אנחנו אוהבים ומתגעגעים, אבל שלא נכון לנו כרגע לחזור. התעלסנו.

היה משהו מיני גם ביני לבין בוריס, אבל לא קיימנו יחסי מין מלאים.

 

שכבתי שוב עם ב.

 

יצאתי לדייט עם טולי ובסופו התנשקנו, אבל החלטתי לא להפגש איתו שוב, כי הבנתי שהוא רוצה רק לזיין אותי והחלטתי להתמתן קצת בקטעים האלה.

 

לא הייתה עבודה בסקרים במשך שבועיים ומשהו, אז עבדתי בשבוע הראשון של החודש ובשבוע האחרון של החודש.

התחלתי סדנא לכישורי חיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי (לא אנשים שדופקים את הראש בקיר, אלא אנשים שיותר קשה להם לקרוא את הוראות ההפעלה של החיים, כמוני).

 

היום הייתה לי הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, אחרי כמעט שנתיים. אני מאד אתגעגע אליה, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה.

אני יודעת שזה נשמע כאילו קרו לי בעיקר דברים רעים השנה: נכשלתי בלימודים, פוטרתי ממקומות עבודה, אובחנתי על הספקטרום האוטיסטי.
אבל מצד שני, אומנם לא כתבתי על זה בפוסט, אבל זו הייתה שנה נהדרת מבחינה חברתית. נהניתי מחיי חברה שוקקים מאד ונפגשתי עם חבריי המון. ראיתי עד כמה יש אנשים ששם בשבילי ואני שם בשבילם.

השנה זו גם התאפיינה בקרבה גדולה מתמיד למשפחתי הנהדרת.

וכיום אני מבינה שהאבחון הוא לא משהו רע שקרה לי, אלא משהו טוב. אומנם בהתחלה לקחתי את כסוף העולם, אבל היום אני חושבת שזה דווקא טוב שאובחנתי, כי ככה אני יכולה לקבל עזרה וחוצמזה, אני אותו אדם יום לפני פיסת הנייר הזו ויום אחרי פיסת הנייר הזו.

ובקשר ללימודים, אומנם לא הוסמכתי, אבל אני חושבת שהם גם נתנו לי המון. אני לא חושבת שהפסדתי משהו כי למדתי, אלא רק הרווחתי (בעצם הפסדתי כסף, כי כמעט לא עבדתי במהלך הלימודים ונקלעתי לחובות, אבל יום אחד אכסה אותם).


ובנוסף, מאד מחזק אותי שיש מישהו שאוהב אותי ואני אוהבת אותו. אומנם אנחנו כבר לא ביחד, אבל עדיין יש בזה משהו מנחם. א ואני היינו ביחד יותר משנה.


אני מאחלת לעצמי שבשנת 2015 אמצא את החצי השני שלי.

אני מאחלת לעצמי שבשנת 2015 אמצא עבודה שהולמת את הכישורים שלי.

אני מאחלת לעצמי שאמשיך להנות מהאור ומהתמיכה שאני מקבלת ממשפחתי ומחבריי.

והחשוב מכל: אני מאחלת לעצמי להיות מאושרת.


רק אושר גם לקוראים.

 

שנה אזרחית טובה!

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 31/12/2014 02:05  
הקטע משוייך לנושא החם: נפרדים מ-2014
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סקסגורו ב-22/2/2015 18:31
 



על אירועי הימים האחרונים


היי,

 

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום ראשון הלכתי לדיזנגוף סנטר ולקניון גבעתיים ושדיברתי עם א לגבי זה שאני שוקלת לחזור אליו ושסיכמנו שניפגש ביום רביעי.

מי שקרא את הפוסט הקודם - גם יודע שביום שני בבוקר הגיע אינסטלטור, שהחלטתי לקרוא לו טולי בבלוג, לתקן את הסתימה באמבטיה ואז הוא התחיל איתי וגרם לי להבין שהוא מעדיף במקום לבדוק את הצנרת שלי - שאבדוק את הצנרת שלו (כתבתי על זה סטטוס וחשבתי שזה משעשע, אבל א שלח לי הודעה שאנשים פנו אליו בנוגע לסטטוס הזה ושכדאי לי להפסיק לכתוב שטויות בפייסבוק). מי שקרא את הפוסט הקודם גם יודע שבערב הלכתי לקניון עם צוצו ויותר מאוחר, בחצות בלילה, אכן יצאתי איתו לבית קפה ושבסיום הפגישה הוא הציע לי שאבוא לישון אצלו, אבל סירבתי, אז הוא החזיר אותי הביתה, התנשקנו בפתח הבניין וכל אחד הלך לביתו.


אגב, באותו יום קיבלתי הצעת עבודה. כבר מזמן צוצו חברתי אומרת לי שעליי לדרוש כסף על כך שאני כותבת בלוג פופולארי, כי אני גורמת ל150-200 כניסות ביום לאתר נענע והם מרוויחים עליי כסף, אבל הגעתי למסקנה שהיא לא צודקת, כי הרי בישראבלוג אין פרסומות. אבל מה שבחורה מסוימת הציעה לי זה לפרסם מוצרים בבלוג ולהרוויח על זה כסף. זה נשמע לי מעולה, אז ביקשתי שתפנה אליי בפרטי. היא שלחה לי מייל עם הפרטים ואני שלחתי לה מייל עם מספר הטלפון שלי, כדי לשמוע עוד פרטים. היא עדיין לא התקשרה אליי.


מי שקרא את הפוסט הקודם גם יודע שביום שלישי טולי התקשר אליי והציע לי להפגש. הוא אמר שהוא לומד עד 23:00 והציע שניפגש אחרי זה, אבל אמרתי לו שאני עסוקה באותו יום (כי הלכתי לפאב שכונתי עם דורה) וגם ביום רביעי (כי הרי קבעתי ללכת לסרט עם א) והצעתי את יום חמישי, אבל הוא אמר שהוא לא יכול ביום חמישי.


יותר מאוחר באותו יום - א שלח לי פתאום הודעה שבסוף לא ילך איתי לסרט יום למחרת. שאלתי למה והוא אמר שצצו סידורים אחרים, שאלתי אם ניפגש ביום חמישי והוא ענה שאולי, אבל הוא יודיע לי יום למחרת. זה ממש עיצבן אותי וכתבתי לו שאף אחד מהחברות שלי לא מבטלת אף פעם, אלא אם כן היא חולה ושעוד יותר מעצבן אותי שהוא יודיע לי רק יום למחרת אם אפשר ביום חמישי, והוא שלח לי אייקון של מחיאות כפיים וכתב:"כל הכבוד לחברות שלך. אז תלכי איתן לסרט." ואני כתבתי:"אתה לא עושה לי טובה. לא רוצה - לא צריך." והוא כתב:"טוב, לא נלך" והוסיף שבדיוק לקטעים האלה הוא לא התגעגע ושאפילו לא חזרנו וכבר אנחנו כל הזמן רבים ואני אמרתי לו שזה פשוט מעצבן אותי כי זה נראה שהוא מזלזל בזמן שלי והוא כתב לי בחזרה שהוא לא מזלזל בזמן שלי, אלא פשוט ככה הוא מתנהל ואני צריכה להבין ולקבל את זה, כי הרי גם לו יש דברים שמזה מפריעים לו בי והוא מבין ומקבל את זה, כי צריך לקבל אנשים כמו שהם, אז אמרתי לו שבסדר ושיודיע לי יום למחרת והוספתי שאני אוהבת אותו למרות שהוא דביל והוא כתב שגם הוא ואני כתבתי שאני מתגעגעת אליו, למרות שהוא דורש סבלנות והוא כתב לי שהוא לא היחיד שדורש אותה. ואני אמרתי לו שנראה לי שבסוף או נתחתן או נרצח אחד את השניה בדם קר, והתקשקשנו עוד קצת ואז סיימנו את ההתכתבות.

בערב דורה באה אליי, סיפרתי לה כל מה שכתוב בפוסט הקודם וכל מה שכתוב בפוסט הזה עד כה ואז התארגנתי והלכנו לפאב השכונתי והיה ממש כיף. בסביבות 23:00 חזרנו לבית שלי ואימא של דורה התקשרה אליה וביקשה ממנה לחזור לביתה.


אז שלחתי לטולי הודעה שאני מסיימת עם החברה שלי עוד איזה רבע שעה, אז אפשר להפגש אם בא לו. הוא שאל איפה אני ועניתי שכרגע הגעתי הביתה, אז הוא שאל אם לבוא אליי ואני שאלתי לאן נצא, אז הוא אמר שהכול סגור, אז הצעתי שניסע שוב לת"א והוא כתב:"עוד פעם על האופנוע בקור הזה? רחמים..." אז שאלתי מה הוא מציע, אז הוא הציע שיבוא אליי לקפה, כתבתי לו שזה לא נשמע לי מתאים והוא אמר שהכול באשמת החורף, ושאלתי אם הוא יכול להפגש יום למחרת בשעה יותר מוקדמת (יכולתי ביום רביעי כי הרי א ביטל לי), אבל הוא אמר שהוא לומד עד מאוחר גם יום למחרת ושוב כתב:"חבל שאי אפשר אצלך." על זה כבר לא עניתי לו.

באותו רגע בוריס התקשר אליי, סיפרתי לו כל מה שכתוב בפוסט הקודם ובפוסט הזה על א וטולי. בוריס אמר שהוא בטוח לגמרי שטולי רוצה רק לזיין אותי. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא צודק. הרי נסיעה על האופנוע היא רק עשר דקות, אז לא מתים מזה ואפשר פשוט להתלבש חם. הגעתי למסקנה שלא סתם הוא התעקש שאבוא לישון אצלו אחרי הדייט הראשון ולא סתם התעקש לבוא אליי יום למחרת. והרי גם אם היה בא אליי לקפה - הוא צריך לנסוע על האופנוע בקור, אז זה באמת סתם תירוץ. עובדה גם שהוא הציע לבוא אליי וכשהתעקשתי שנצא - וויתר על הפגישה. החלטתי שלא אפגש איתו שוב. ונראה לי שגם הוא איבד עניין, כי מאז הוא לא פנה אליי.

אגב, יותר מאוחר, ב3:00 בלילה, אף פחוס ואני ראינו פסטיגל 1988 בערוץ 11 בשיא ההנאה. הגענו למצב שאנחנו שרים ורוקדים בישיבה. שיא הפתטיות. כתבתי על זה סטטוס בפייסבוק.


ביום רביעי נחתי, אכלתי, ראיתי טלוויזיה, הייתי על המחשב ואז האחמ"שית שלחה לשמחתי הודעה שיום למחרת יש עבודה בסקרים, גם בבוקר וגם בערב (משמרת בוקר היא מ10 עד 15 ומשמרת ערב מ15 עד 20). כתבתי לה שאני רוצה לבוא לשמונה שעות. עיצבן אותי שלא יכולתי לקבוע מ12 עד 20:00, כי ידעתי שאם אלך לסרט עם א - אז הסרט יתחיל ב19 ומשהו ועדיין לא ידעתי אם נלך לסרט או לא. אז כתבתי לה שאגיע מ10:00 עד 18:00.


יותר מאוחר באותו יום א שלח לי הודעה בה העיר לי על הסטטוס שכתבתי בפייסבוק יום קודם. אמרתי לו שמעניין לי את התחת אם פרחות שעובדות איתו, פנו אליו ואמרו לו שהן לא אוהבות את הסטטוסים שלי. אני לא מכירה אותן ולא אכפת לי מדעתן. אכפת לי רק מדעתו. ואמרתי לו שזה שהוא כל כך מתחשב בדעתן - מזכירה לי את התכונה שלו שהיא שכל אחד יכול להתייחס אליו איך שבזין שלו ו-א אף פעם לא יעמיד אותו במקום. ו-א אמר שאם אכפת לי מדעתו, אז הוא יגיד לי משהו שלא קשור לדעות של אף אחד אחר, כי הוא לא דיבר על זה עם אף אחד אחר, וזה שמפריע לו שאני שוכבת עם אנשים תפוסים (ביום ראשון סיפרתי לו ששכבתי עם ב ושהתמזמזתי עם בוריס) ושזה לא קשור לקנאה, אלא לכך שמעבר לזה שזה לא מוסרי, זה גם מעיד על הערכה עצמית נמוכה ואמרתי לו שאני מסכימה לגבי זה ולכן גם הפסקתי.

ואז א אמר שהוא חושב שלא כדאי שנלך לסרט יום למחרת, כי זה מיועד לזה שננסה לחזור והוא חושב שלא כדאי שננסה לחזור, כי אחת הסיבות שבגללן נפרדנו זה שהרגשתי שהוא איבד אמון בי ושהוא מרגיש שהבעיה הזאת עדיין קיימת. שאלתי אם הוא לא מאמין בי, והוא אמר שכן, ושהוא גם עדיין מאד אוהב אותי, אבל שיש דברים שבהם הוא מרגיש שאני תקועה.

ואני אמרתי שלא אנסה לשכנע אותו לחזור אליי, אבל כן התעקשתי להבין למה הוא התכוון, אז הוא אמר שהוא חושב שכל הסטטוסים שלי בפייסבוק והסטוצים עם האנשים התפוסים, הם חלק מאיזשהי הכרה שאני רוצה להשיג, סוג של לגיטימיציה, שאנשים ידעו מי אני וכמה אני מגניבה ושלא צריך להתבלט בשביל זה.

ואני שאלתי אם מה שהוא בעצם אומר במילים אחרות זה שאני אוהבת צומי והוא כתב:"כןןןןן" ואני אמרתי לו שזה נכון שאני צומיסטית והוא אמר שכמעט כל אחד אוהב צומי, אבל לא כל דרך היא טובה. ואני אמרתי לו שאני מודעת היטב לעובדה שגם הסטטוסים שלי בפייסבוק וגם הסטוצים שלי (לא רק עם תפוסים, אלא הסטוצים שלי בכלליות) וגם הדרך שבה אני מתנהגת בקבוצה, זה כי אני חולת תשומת לב. לפעמים אני מוכנה למשוך אליי תשומת לב שלילית, רק כדי שיתייחסו אליי.

ואז אמרתי לו שתמיד הייתי צומיסטית, אז מה השתנה? למה פעם היה מוכן לקבל את זה והיום לא? ו-א ענה שזה תמיד הפריע, אבל דברים מתאספים ומתחברים אחד לשני ושזה קל להסביר את זה על הפייסבוק למרות שבטח ובטח לא הכול קשור אליו. הוא הסביר שאתה רואה סטטוס אחד וצוחק, רואה שתיים ומתעצבן, רואה שלוש ואז כבר מאד מתעצבן ואז כשאתה רואה ארבע - זה כבר יצא ממך החוצה. ושזה ככה בהרבה דברים. ואמרתי לו שאני מבינה.

והוא אמר שסליחה אם הוא עיצבן אותי או אם אני מרגישה שהוא נכנס בי, ושזה היה הכול כדי להגיד כאן משהו ולפי דעתו, בשביל זה יש חברים ואמרתי לו שאני לא כועסת בכלל ושאני יודעת שהוא רוצה רק את טובתי. והוא כתב שנכון מאד ובזה הסתיימה השיחה.


בערב אף פחוס ואני הלכנו לחבר של אף פחוס. ראינו אצלו טלויזיה, הזמנו פיצה, דיברנו וצחקנו והיה נחמד. הייתי צריכה את זה, כי אם לא, אז הייתי שוכבת במיטה ושוקעת בעצב בקשר ל-א.

ביום חמישי סופסוף הלכתי לעבוד (בסוף מ12 עד 20:00 כי הרי א ואני לא נפגשנו). בדרך לעבודה נכנסתי לבנק והזמנתי פנקס צ'קים וסימסתי לבעלת דירה שהזמנתי את הפנקס ושהוא יהיה מוכן ביום רביעי. החלטתי שכבר אתן לה את הצ'קים המחורבנים שמגיעים לה, ושלום על ישראל.

 

עבדתי שמונה שעות והמוח יצא לי מהאוזניים מרוב שחזרתי על עצמי, אבל ידעתי שאין ברירה, כי אני זקוקה לכסף. האחמ"שית הודיעה שתהיה עבודה כל שבוע הבא ונרשמתי לכל שבוע הבא. אני חושבת שכל יום אבוא לשבע-שמונה שעות, במקום לחמש שעות של משמרת רגילה.

אחרי העבודה חזרתי לדירה וראיתי "עובדה". הכתבה על ביטוח לאומי גרמה לי לבכות בדמעות ושום דבר בטלויזיה לא גרם לי לבכות בסביבות ה15 שנה. זה פשוט מזוויע, מחריד, מזעזע, טרגדי וכל מילה קיצונית אחרת שתחשבו עליה, מה שביטוח לאומי מעבירים את הנזקקים שפונים אליה. זה גרם לי להבין שהם לא יתנו לי את הקצבה. ולבי כאב על האנשים שראיתי בכתבה ועל דומיהם.


אחרי זה ראיתי "מצב האומה" ואז ניקיתי את החדר. הגיע הזמן. החדר היה מלא בהמון אבק.

ביום שישי קמתי בבוקר והלכתי לפגישה הראשונה של הקבוצת תמיכה שמיועדת לאנשים בתפקוד גבוה שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי. האמת שאני חייבת להפסיק לקרוא לזה "קבוצת תמיכה" כי זו לא קבוצת תמיכה, מטרתה לא שכל אחד ישב ויפרוק כל שעל גבו, אלא זו סדנא לכישורי חיים. יהיו שלושים מפגשים, בימי שישי, כל פעם לשעה וחצי. עשרת המפגשת הראשונים נועדו ללמוד על רגשות, עשרת המפגשים שאחרי זה נועדו ללמוד על אינטרקציה בזוג ועשרת המפגשים האחרונים על אינטרקציה בקבוצה. בנוסף למפגשים בימי שישי, שבהם נוכחים בערך עשרה אנשים, אז גם יחלקו אותנו, או שנתחלק, לקבוצות של שלושה-ארבעה בקבוצה וניפגש פעם נוספת בשבוע כדי לתרגל.


האמת שתיכננתי לכתוב הרבה על הקבוצה, אבל רק היום כשהייתי שם וראיתי בלו"ז שחילקו לנו שבשבוע הבא נחתום על מסמך סודיות, אז פתאום קלטתי שלכתוב באינטרנט על משתתפי הקבוצה, זו הפרה גסה של הפרטיות שלהם. אפילו שאני לא  כותבת בשמות, זה עדיין לא לעניין. אולי אנשים ינחשו מי הם. אני לא הייתי רוצה שאף אחד מהם יספר עליי, אז גם לי אין זכות לספר עליהם.

ולכן רק אומר שמדובר באנשים מן השורה. חלקם לומדים, חלקם שוכרים דירות, כמעט כולם עובדים. אני היחידה שם שאקדמאית, אבל אולי זה גם נובע מזה שאני הכי מבוגרת. והם פשוט עדיין לא הפסיקו לסיים תואר. אף אחד מהם לא דופק את הראש בקיר או עושה קקי במכנסיים. אם מישהו היה נכנס לחדר - הוא לא היה מנחש לעולם שמדובר באוטיסטים. בדיוק כמו במקרה שלי.


וחוצמזה, אנחנו לא אוטיסטים. אנחנו על הספקטרום האוטיסטי. הקו הוא מאד ארוך. נראה לי שעל הקו של לקויות למידה יש בקצה השני פיגור, אז לקרוא לכל מי שעל הספקטרום אוטיסט זה כמו לקרוא לכל מי שיש לו לקות למידה - מפגר.

ואני ממש מתפתה לספר על דברים שנאמרו שם ולתת כל מני דוגמאות לקשיים שתיארו החבר'ה שם, אבל עוצרת את עצמי בכוח. עצם המחשבה שמישהו מהם במקרה יכנס לבלוג שלי ופתאום יזהה את דבריו באתר שיש אליו 150-200 כניסות ביום, גורם לי להבין שזה מעשה שלא יעשה. יש שם למשל מישהי שגרה במעונות של אוניברסיטה ומספיק שאחשוף את שם האוניברסיטה ואז אספר משהו שהיא אמרה לי על משפחתה ואז אנשים יוכלו לזהות אותה בקלות.

אז רק אגיד שנראה לי שהגעתי למקום שנכון לי ושאני חושבת שהמקום הזה יוכל לתרום לי רבות. בהתחלה היה בי סוג של התנשאות, חשבתי שאני במצב טוב יותר מהאנשים שם, אבל אט-אט גיליתי שקשיי דומים לשלהם, רק שיש דברים שיותר קלים לי ויותר קשים לאחרים שם ויש דברים שיותר קשים לי ויותר קלים לאחרים. מה שמשותף לכולנו בקבוצה זה שכולנו מתקשים לקרוא את הוראות ההפעלה של החיים.

אחרי הפגישה נסעתי לירושלים בשלושה אוטובוסים. חיכיתי בקוצר רוח להגיע לירושלים, כי לא ראיתי את הוריי כמעט ארבעה שבועות והתגעגעתי בטירוף. התגעגעתי גם לאחיותיי, לאחי ולאחייני המהממים. אבל את אחי והאחיות והאחיינים אני רגילה לראות פעם בכמה שבועות, לעומת הוריי שאני רגילה לראות כמעט כל שבוע והם ממש חסרו לי. כשהגעתי אז התחבקנו ממש המון.

ההורים שלי קנו לי בתאילנד (או בשדה תעופה) סט של בושם (אמור-אמור), קרם ידיים מעולה שמפיץ ריח טוב ומשהו לשפתיים. הם קנו לי גם תיק צד, שזה שימח אותי מאד כי יש לי כמה תיקי צד, אבל כולם או גדולים מדי או קטנים מדי וזה היה בגודל אידיאלי. אימא קנתה לי בחנות בארץ גם שתי זוגות מכנסיים, כי ידעה שכמעט אין לי זוגות מכנסיים במידה שלי/לא קרועים ולכן אני מסתובבת עם אותם שתיים-שלוש זוגות כל הזמן. הודיתי להם מקרב לב.


והיה הכי כיף בעולם לראות את אחייניי. לאחי יש ילדה בת 5.5, ילד בן כמעט שלוש ותינוקת בת ארבעה חודשים ולאחותי יש ילד בן שלוש ותינוקת בת חודשיים. כפרעליהם ועל לחייהם הגדולות והמתוקות.

 

בערב הייתה מסיבת יומולדת לידידי בוריס. כלומר, כמה חבר'ה נפגשו בפאב, כפי שאנשים בגילנו עושים בדרך כלל בימי הולדת. היינו בערך 12 איש ולא היה מספיק מקום על הספות שבוריס הזמין מראש. נמחצתי והיה לי לא נוח וישבתי חצי טוסיק על ספה אחת וחצי טוסיק על ספה אחרת. היו שם רק עוד שתי בחורות מלבדי: מימי חברתי הטובה שהגיעה כמובן עם בעלה והחברה של בוריס, אם אפשר לקרוא לאישה בת 42.5 בחורה. דווקא לא היה מביך לראות אותה, כמו שחשבתי. אומנם לא היה כיף לראות את בוריס וחברתו נמרחים זה על זו, אבל לא סוף העולם. היא שמחה לראות אותי וחיבקה אותי ובאותו רגע תקפו אותי רגשות אשמה, אבל החלטתי לא לחשוב על זה ולהתמקד באלכוהול, בצחוקים ובמוזיקה. הקוקטייל שלי היה טוב וגם המוזיקה הייתה טובה וגם האנשים היו טובים. הכרתי את כולם, למרות שאת רובם לא ראיתי המון זמן.

אחרי שסיימנו עם הפאב, אז הלכנו בהיקף יותר מצומצם לבית קפה, אחרי שכמה פרשו. היה נחמד. בוריס נתקל במקרה במישהו שעובד איתו והם פיתחו שיחה מאד משעשעת. גם מעטים הדברים שיותר מצחיקים מלראות את בוריס שר את השיר החדש והטחון "דרך השלום" כשהוא מנסה להפוך את מבטאו הרוסי למבטא מזרחי ולנענע את גופו בצורה שקצת הזכירה ריקודי בטן. הוא והשטויות שלו. חמוד.

סך הכול היה ערב חביב. אני גם חושבת שנראיתי ממש יפה. ואני שמחה שלראות את בוריס וחברתו דביקים זה כלפי זו מאחוריי.

 

הגעתי לבית ההורים בערך ב3:00 בלילה ועכשיו אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה (האמת שאת רוב הפוסט כתבתי במהלך השבוע ועכשיו אני רק מעדכנת על היום האחרון) ואחר כך אלך לישון.

 

מחר (יום שבת) אני מתכוונת לראות את הפרק החדש של "בתולות" שהחמצתי ביום חמישי אז אראה אותו בvod וגם לראות חמישה פרקים את ה"סניגור", שמשודרים כמדי שבת בערוץ 4. אולי גם אמשיך עם מרתון "קליפורניקיישן" שגם את זה יש בvod בחינם (לא ברור למה אני מפרסמת ככה את הוט. אף אחד לא ביקש ממני ואף אחד לא משלם לי על זה. אולי בתת מודע אני מנסה כבר ליישם את מה שאעשה אם באמת אתחיל לעבוד בעבודה שהציעו לי שסיפרתי עליה בתחילת הפוסט, או שבעצם לא, כי גם אם אפרסם מוצרים - אני חושבת שאעשה זאת עם גילוי נאות ולא בדרך סמויה). חשבתי אולי ללכת במוצ"ש לאנג'ל ידידי הטוב, אבל בטח יהיה קפוא והאמת שאני רוצה לבלות עם המשפחה. במיוחד עם אימא שלי. לא הייתה לי הזדמנות לדבר איתה כשהאחיינים היו כאן ואני רוצה לספר לה הרבה דברים ולשמוע על חווית מתאילנד. 

ביום ראשון אני אחזור לגבעתיים ואעבוד. כאמור, אני עובדת כל שבוע הבא. הבטחתי לעצמי לא להוציא שקל בשבוע הבא מלבד על מחויבויות. ובעצם גם על יציאה ביום רביעי, לכבוד הסילבסטר, אם יהיה לי עם מי לחגוג. למעשה אני חוגגת סקסלודת כי הפעם הראשונה הייתה ב1.1.2006 אז עכשיו יש לי סקסלודת 9 וגם לבוריס.

שתהיה לכם שבת שלום, שנה אזרחית טובה, יומולדת של בוריס שמח, כל מני דברים נחמדים.


שלכם,
נונה.
נכתב על ידי , 27/12/2014 03:20  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-3/1/2015 23:41
 



סיכום שבועי


היי,


מי שקרא את הפוסט הקודם - בוודאי זוכר שביום שלישי לפני שבוע הייתי כל היום בבית ואז בערב הלכתי לפסיכולוגית שלי. אחרי הביקור אצל הפסיכולוגית - חזרתי הביתה להתארגן ואז ב בא לקחת אותי לפאב. הלכנו לפאב, שתינו, צחקנו, דיברנו, נהנינו ומשם נסענו אליי, ב עלה איתי הביתה, הלכנו לחדר שלי והזדיינו. אחר כך היו לי רגשות אשמה כי ל-ב יש חברה.

 

בימים רביעי-חמישי-שישי-שבת לא יצאתי מהבית. לא הייתה עבודה בסקרים (אין עבודה בסקרים כבר שבועיים) ולא נסעתי לבית הוריי בירושלים בסופשבוע כי הם היו עדיין בתאילנד ואחיותיי גם לא היו בבית ההורים. שרצתי במיטה. בנאדם ממוצע ישן בערך 7 שעות ונמצא מחוץ למיטה 17 שעות. אני עשיתי ההפך. כל יום הייתי במיטה לפחות 17 שעות. בחלק ניכר מהשעות האלה ישנתי, בשאר השעות נמנמתי ובשעות שנותרו טחנתי מחשבות. פשוט לא ידעתי איך למלא את הימים.

 

עשיתי פאזלים (יש לי תחביב לעשות פאזלים של 1000 חלקים. לפני כמה ימים קניתי דבק מיוחד ונייר ביצוע והדבקתי אותם. בקרוב אקנה מסגרות ואז אתלה אותם על הקיר. יש לי כבר כמה פאזלים על הקירות בחדרי בגבעתיים וגם פאזלים תלויים בבית ההורים בירושלים), ראיתי טלוויזיה, הייתי על המחשב, אבל זה פשוט לא הספיק כדי למלא את היום.

 

בשבתות כבר מזמן פיתחתי מסורת לקום ב13:00, לראות חמישה פרקים ברצף של ה"סנגור" (כל יום שבת יש חמישה פרקים ברצף מ13:00 עד 17:00) ואז לחזור למיטה. אבל בשבת הזו התעוררתי רק ב16:00 אחרה"צ. החלטתי להתחיל מרתון של "קליפורניקיישן". יש בvod את כל העונות בחינם, בכל עונה יש בערך 12 פרקים וכל פרק זה 25 דקות, אז מאז אני רואה בערך עונה ביום.

 

חשבתי על זה שאני מכירה אנשים, כמו בוריס למשל, שבתקופות בהן לא עבד - היה מוטרד רק מכסף. אבל זה לא ככה במצב שלי. אני צריכה לעבוד לא רק בשביל הכסף (שזו סיבה מאד חשובה, כי אני מרוששת!), אלא גם כי אין לי מושג איך למלא יום שלם. אני זקוקה לחברת אנשים כדי לא להתחרפן משעמום.

ביום ראשון קמתי בבוקר ונסעתי לדיזנגוף סנטר. הייתה לי שם פגישת ייעוץ בחברה שמסירה שיער בלייזר. כשהלכתי שבוע לפני כן עם חברתי דורה לדיזנגוף סנטר, אז תפס אותנו איזה נציג והציע לי לשמוע על המבצעים המטורפים שיש להם עכשיו. והסכמתי. מה לא עושים כדי למלא את היום. היו קטעים בפגישה. אני לא רגילה לדבר על השיער שבשפתיי הפות שלי ועל השיער בחריץ ישבן, עם אנשים זרים.

 

אחרי הפגישה נכנסתי לצומת ספרים. היה שם ספר של ג'ודי פיקו: "מספרת הסיפורים." כבר שנים יש לי חוק ברור שהוא לקנות כל ספר של ג'ודי פיקו בלי שום שאלה או התלבטות, אז קניתי. אחר כך הלכתי לסופר פארם לקנות מייקאפ. ביקשתי מהדיילת להתאים לי והיא בתגובה מרחה לי המון קרמים ובנוסף למייקאפ גם איפרה אותי קומפלט. אפילו הצליחה לשכנע אותי לקנות קרמים. דיילת מוכשרת.

 

משם הלכתי לבקר את דורה בחנות שהיא עובדת בה בדיזנגוף סנטר ואז יצאתי וחיכיתי לאוטובוס. בזמן שחיכיתי - פתאום נזכרתי ששכחתי לקנות ציפרלקס. אמרתי לעצמי שבמילא אני יורדת מהאוטובוס בקניון גבעתיים, אז אקנה את זה בסופר פארם שם או בקופת חולים שנמצאת מול הקניון.

ירדתי מהאוטובוס ב14:30 בקניון. הלכתי לבית מרקחת וראיתי שכתוב שהם היו פתוחים עד 13:00 ויפתחו שוב ב16:00 אז אמרתי לעצמי שלא אחכה עד אז ואקנה בקניון. נכנסתי לקניון והלכתי לסופר פארם, אבל זאת שעוזרת לקחת את התור (נראה לי שקוראים לזה גניטרית), אמרה שעושים ספירת מלאי של התרופות של הכללית עד 17:00, אז לא אוכל לקנות. החלטתי שאחכה עד 16:00 ואז כבר אקנה בבית מרקחת. בינתיים העברתי את הזמן בלקנות לי חולצה וסוודר ממש יפים ב50 שקל כל אחד. קניון גבעתיים בדרך כלל ממש יקר, אבל בחנות "דניאלה" יש מציאות זולות. אחר כך גם התיישבתי לאכול ואחרי שסיימתי התקשרתי ל-א.


לאחרונה יצא לי לחשוב על היחסים ביננו, והגעתי למסקנה שאני רוצה שאולי ננסה לחזור. לא החלטתי סופית שאני רוצה לחזור אליו, אבל פתאום קלטתי שאני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו, הוא אוהב אותי ומתגעגע אליי ובפגישה בינינו לפני כמה שבועות, הוא אמר שהוא מאד מתגעגע אליי כאדם, אבל לא מתגעגע למסגרת החונקת את הזוגיות. וחשבתי על זה שאני יכולה להיות פחות נודניקית. א תמיד אמר שהוא לא יהיה בקשר זוגי, כשהוא יודע בוודאות שאין עתיד משותף ולכן אולי אני צריכה להירגע קצת ולחכות שהדברים יקרו מעצמם בעוד חצי שנה.


אז התקשרתי ואמרתי לו את זה. ו-א אמר שגם הוא אוהב אותי וגם הוא מתגעגע אליי, אבל שהוא צריך לחשוב אם הוא רוצה שנחזור. אמרתי לו שגם אני לא בטוחה שאני רוצה שנחזור, אבל אני רוצה שניפגש ונבדוק את הדברים. מיד נזכרנו ששבוע שעבר הוא הציע לי שנלך לסרט ואני שאלתי אם בתור ידידים וכשהוא אמר שכן - אמרתי לו שאני מאוהבת בו ולכן לא אוכל להיות ידידה שלו (כתבתי על זה בפוסט הקודם), אז בשיחה ביום ראשון א שוב הציע שנלך לסרט, אבל הפעם לא בתור ידידים. סיכמנו שנלך ביום רביעי.

אגב, ב16:00 הלכתי לבית מרקחת שמול הקניון, אבל הסתבר שחד פעמי הם סגורים אחרה"צ והם הפנו אותי שוב לקניון. איזה ביש מזל! אז העברתי עוד איזה רבע שעה בשיחה עם א ואז שוב ניסיתי עם הסופרפארם ולמזלי הם כבר סיימו את ספירת המלאי המזדיינת שלהם ויכולתי לקנות את הציפרלקס וללכת הביתה. אומנם חיכיתי שם איזה רבע שעה בתור ואחר כך עוד איזה רבע לאוטובוס, אבל האמת שכל הטררם הזה גם שימח אותי באיזשהו מקום. היות שלא יצאתי כמה ימים מהבית - התגעגעתי קצת להתרוצצויות.

 

בערב דורה הייתה אמורה לבוא אליי ושנלך לפאב שכונתי, אבל היא שלחה לי הודעה שהיא עייפה אז דחינו את זה ליום שלישי. נכנסתי למיטה עם הספר שקניתי באותו יום: "מספרת הסיפורים." תכננתי לקרוא 50 או 100 עמודים ואז ללכת לישון, אבל הספר היה כל כך מעניין שלא יכולתי להניח אותו. קראתי ללא הפסקה מהעמוד הראשון שלו ועד העמוד האחרון. זו שבירת שיא בשבילי לקרוא 462 עמודים ביום. על אחת כמה וכמה כשפה מדובר על קריאה רציפה בלי שום הפסקות. שוב הוכח כמה ג'ודי פיקו סופרת מעולה. לא סתם יש לי חוק לקנות כל ספר שלה שמתורגם לעברית ויוצא לאור, בלי שום שאלה או התלבטות.

 

קניתי וקראתי כבר את "שומרת אחותי" (הספר הכי מפורסם שלה שגם עובד לסרט עם קמרון דיאז), "ההסכם", "חוט של חסד", "המעגל העשירי", "עניינים שבלב", "תשע עשרה דקות", "זהירות שביר", "חוקי הבית", "שירו של הלב", "היעלמויות" ו"זאב בודד." אגב, את רשימת כל הספרים שקראתי אפשר למצוא בצד הבלוג שלי. לא מזמן ספרתי ויש לי כבר בערך 260 ספרים ברשימה "ספרים שקראתי" בצד הבלוג ובערך 600 סרטים ברשימה "סרטים שראיתי."

 

ביום שני בבוקר הגיע אינסטלטור לתקן סתימה באמבטיה. לאחרונה לקח למים שם המון זמן לרדת. האינסטלטור אמר שהוא ייקח לנו 500 שקל ואם אנחנו לא רוצים קבלה אז 400. הערתי את אף פחוס כדי להתייעץ איתו והוא הציע שנתקשר לבעלת הבית. בוא נקרא לה בבלוג אופירה.

 

אופירה צרחה עליי בטלפון. היא צרחה עליי כי הזמנו בעל מקצוע מבלי שהיא תבדוק קודם וגם צרחה עליי בגלל שני צ'קים חסרים (כשחתמנו על החוזה בספטמבר אז הייתי צריכה, כמו כל שנה, לתת לה 12 צ'קים מראש. נגמר לי הפנקס צ'קים אחרי 10 צ'קים אז הצ'קים של אוגוסט וספטמבר חסרים, אבל הנחתי שזה לא כל כך נורא ולא מיהרתי להזמין פנקס צ'קים, כי במילא יש עד אז שמונה חודשים). אופירה הוציאה עליי את האימאימא של הגרון על זה שאני לא יכולה לגור בדירה בלי לשלם. התעצבנתי עליה בחזרה ואמרתי לה את האמת: אני גרה באותה דירה כבר שנתיים ושלושה חודשים. כל חודש הצ'קים שלי נפרעים במועדם ומעולם לא חזר לי צ'ק. מה שלא אמרתי לה זה שאפילו בתקופות בהם הרווחתי 400 שקל, אז עשיתי הלוואות ופריסות ושמיניות באוויר כדי לשלם שכר דירה, אז באיזה זכות היא צורחת עליי. הזונה צרחה עליי שהסתימה באמבטיה היא באשמתנו ואני אמרתי לה שזה בגלל שזו דירה ישנה ומתפרקת, אז היא צעקה עליי שאני יכולה לעבור לגור בדירה אחרת, יותר יקרה ואפילו העזה להגיד לי שככה לא מדברים. עניתי לה:"את צועקת עליי ועוד אומרת לי שככה לא מדברים?" בסוף היא ביקשה לדבר על אף פחוס והשיחה התנתקה. היא פשוט סתומה. סתומה יותר מהסתימה באמבטיה.

בקיצור, האינסטלטור תיקן את הסתימה באמבטיה. בינתיים אף פחוס ואני ישבנו בסלון, דיברנו, צחקנו ורבנו כהרגלנו. ואז האינסטלטור שאל, כמו כל בעל מקצוע שאיי פעם הגיע אלינו, אם אנחנו זוג או שותפים, כי אנחנו רבים ומדברים בדיוק כמו זוג.


כשהוא סיים לתקן את הסתימה, אז אף פחוס ניגש לאמבטיה לנקות אותה ואני ירדתי למטה, לכספומט, כדי למשוך כסף ולתת לאינסטלטור. הוא ירד יחד איתי. כשנתתי לו את הכסף אז הוא שוב שאל אם אף פחוס ואני זוג או שותפים, אז סיפרתי לו את הבדיחה הקבועה שלי על כך שלי ולאף פחוס יש את כל הקריטריונים של זוג נשוי: חיים ביחד, מאד אוהבים אחד את השני, רבים המון וכמו זוג נשוי אמיתי, לא מקיימים יחסי מין. הוא צחק ושאל עם מי אני כן מקיימת יחסי מין. נרתעתי מהשאלה, אבל תכלס הרמתי לו להנחתה. דיברנו וקשקשנו קצת ואחרי שהוא ווידא שכרגע אין לי מישהו - הוא הציע לי שניפגש לקפה. היססתי. הוא אמר שיש לו את המספר שלי אז שיתקשר אליי. הסכמתי שיתקשר אליי.

 

אחר כך כתבתי סטטוס בפייסבוק: "הייתה לי סתימה באמבטיה אז הזמנתי אינסטלטור. האינסטלטור התחיל איתי והציע לי שניפגש לקפה. יש לי הרגשה שבמקום לבדוק את הצנרת שלי - הוא העדיף שאבדוק את הצנרת שלו." הסטטוס גרף לייקים ואני חשבתי שזו בדיחה מצחיקה, אבל א שלח לי הודעה שאנשים פנו אליו בנוגע לסטטוס הזה ושלמה אני חייבת לכתוב דברים כאלה בפייסבוק.

 

בערב הלכתי לקניון עם צוצו. כשעמדתי לצאת מהבניין אז חסמה את דלת הבניין השכנה שלי. יש לי שכנה בת 86, שחיה לבד והיא פשוט מטורפת. כל פעם שבאתי לדירתה, כדי לשלם לה ועד בית, אז היא תפסה אותי בחוזקה ביד, הכניסה אותי בכוח לבית שלה, נעלה את הדלת ושמה את המפתח בכיס. ואז הכריחה אותי לשבת במשך חצי שעה לפחות ולשמוע אותה מקשקשת ומקשקשת על כך שאני צריכה להתחתן עם הנכד שלה, או עם אף פחוס. זו ממש כליאה וחטיפה, כי היא פשוט סירבה לתת לי ללכת ולכן כבר מזמן למדתי את הלקח שלי שהוא לשלוח את אף פחוס שישלם לה ועד בית. 

 

אבל הפעם היא לא תפסה אותי בבית שלה, אלא עמדה בפתח הבניין וחסמה את דרכי לצאת. אני לא אדחוף אישה בת 86, ולכן נאלצתי לשמוע את דבריה. היא אמרה שעשיתי צרות לאופירה'לה, ושזה לא בסדר, כי אופירה'לה ילדה טובה. היא צעקה עליי שזה לא בסדר שהזמנתי בעל מקצוע בלי להתייעץ עם אופירה'לה ושזה לא בסדר שלא נתתי לה שני צ'קים. אמרתי לה שאופירה, בעלת הדירה שלי היא לא ילדה, אלא אישה בת 50 ומשהו ושעם כל הכבוד, זה לא עניינה. אבל השכנה התעקשה שזה כן עניינה. אופירה גדלה בדירה הזאת בתור ילדה ומסתבר שהשכנה הכירה אותה מאז הייתה בת 3. היא אמרה שאופירה'לה הייתה באה אליה אחרי בצפר והשכנה הייתה מסרקת אותה והיה לה שיער קצר ומלא קשרים וגם שעליי להיות נחמדה לאופירה'לה, כי היו לה חיים קשים ובעלה בגד בה ועזב אותה. במשך בערך רבע שעה השכנה פשוט סירבה לתת לי לעבור. תראו עם איזה דברים אני מתמודדת. והכול כי העזתי להזמין אינסטלטור, כדי שאוכל להתקלח כמו בנאדם.

בסוף הצלחתי להתחמק מהשכנה, לצאת מהבניין ולעלות על אוטובוס לקניון, כדי להיפגש עם צוצו. כל חנוכה אכלתי רק סופגנייה אחת, אז סיכמנו שניפגש לקפה וסופגנייה ב"רולדין". ישבנו ואכלנו ודיברנו והיה נחמד. אחר כך הלכנו לסופרפארם ואז האינסטלטור התקשר. בוא נפסיק לקרוא לו האינסטלטור בבלוג ונקרא לו טולי. טולי שאל מה שלומי ואם אני עסוקה. אמרתי לו שאני בסופרפארם עם חברה, אז הוא אמר שהוא לא רוצה להפריע. הוא אמר שהוא נכנס לשיעור בכלכלה ושיתקשר אליי אחרי השיעור, בסביבות 22:00. אמרתי סבבה.

קניתי רמקולים למחשב, כי פשוטו כמשמעו כבר כמה שנים אין לי רמקולים ונורה למנורת לילה, כי לא מזמן הנורה נשרפה לי ואז צוצו החזירה אותי הביתה.

 

טולי באמת התקשר ב22:00 ומשהו. דיברנו. מסתבר שהוא לא אינסטלטור אלא כלכלן. יש לו תואר בכלכלה שסיים לפני 18 שנה והוא עבד בתחום הכלכלה שנים רבות, אבל לפני שנה וחצי פוטר במסגרת עיצומים ומאז הוא עובד באינסטלציה כדי להתפרנס ובמקביל עושה קורסים בכלכלה, כי הכול השתנה מאז שעשה את התואר.

 

כשהוא הציע להיפגש - אז אמרתי לו שאני מהססת ושיתפתי אותי בכנות בסיבות להיסוסים: הסיבה הראשונה היא שהוא בן 42, גרוש ועם ילדה בת 13 וזה גורם לי לחשוב שאנחנו במקומות שונים מדי בחיים (איך כל פעם אני נופלת על מבוגרים גרושים עם ילדים!) וסיבה שניה היא שלפני חודשיים בערך סיימתי קשר של יותר משנה ושעכשיו דיברנו על זה שאנחנו עדיין אוהבים ומתגעגעים ולכן יש מצב שנחזור.

 

אז טולי אמר שלא יוצאים עם תעודת זהות של בנאדם, אלא עם הבנאדם עצמו ושלעתים יש התאמה, גם אם פרטים טכניים שונים ושהוא בסך הכול מציע לי קפה, אז שאחליט כבר. אז החלטתי לתת לו הזדמנות של דייט אחד, והצעתי שניפגש באותו רגע. הוא אמר שהוא מתארגן ובא לקחת אותי.

 

התארגנתי והוא באמת בא לקחת אותי. השעה הייתה כבר חצות, אז לא מצאנו שום מקום פתוח בגבעתיים או ברמת גן, אז נסענו לתל אביב. מסתבר שישבנו בבית קפה שנמצא ממש סמוך לביתו וגם סמוך, מהצד השני, לבית של גרושתו.

 

שתינו קפה, דיברנו, צחקנו. היה נחמד. לא מדהים אבל נחמד. הרבה זמן לא היה לי דייט, ונהניתי מתשומת הלב. מדובר בגבר נאה ונחמד.

 

אחרי הדייט הוא הביע הסתייגות קלה מלקחת אותי הביתה, כי קפוא על האופנוע, והציע שאבוא לישון אצלו. סירבתי. הוא אמר שלא חייבים לעשות שום דבר מיני. שאפשר רק לישון ביחד. אבל עדיין סירבתי. אז הוא לקח אותי הביתה. באמת היה קפוא על האופנוע, אבל זה היה גם חוויה כיפית. אף פעם לא נסעתי על אופנוע לפני כן. אה, בעצם הייתה פעם אחת או פעמיים בגיל 19, אבל זה ממש לפני המון זמן.

בכניסה לבניין שלי הוא חיבק אותי ואז התנשקנו. הוא הגבר הראשון איי פעם שליקק את שפתיי. דרך יצירתית להתנשק. הוא גם אחד הגברים הבודדים בעולם, שרק התנשקתי איתם ולא עשיתי שום דבר אחר. אבל ממש כלום. התנשקנו בלהט כמה דקות, כשזרועותיו מסביב לכתפיי וזרועותיי מסביב למותניו ואז התנתקנו, אמרנו:"לילה טוב" ואני נכנסתי לבניין ולבית שלי והוא עלה על האופנוע, כדי לחזור לביתו.


אני גאה בעצמי שסירבתי לבוא לישון אצלו ושלא עשיתי שום דבר חוץ מנשיקה. הגיע הזמן שקצת אשמור על עצמי, למרות שהוא קצת הרצה לי על זה שאין ספר חוקים לאיך צריך להתנהג ומה צריך לעשות, ושבאמת לא היה קורה שום דבר רע אם הייתי באה לישון אצלו ושבאמת לא היינו חייבים לעשות סקס, אם לא היינו מרגישים בנוח. אבל לי גם לא הרגיש נוח לישון במיטתו של אדם שהכרתי באותו יום וחוצמזה, אני מכירה את עצמי ויודעת שאם הייתי באה - בטוח לא הייתי מצליחה לעצור את עצמי מלהזדיין.

היום (יום שלישי), ישנתי עד הצהריים ואז קמתי לאכול, לפטפט עם אף פחוס ולכתוב את הפוסט הזה. אגב, באמצע כתיבת הפוסט, בדיוק כשהתחלתי לכתוב על טולי, אז הוא התקשר והציע שניפגש שוב היום, אבל הוא אמר שהוא מסיים ללמוד רק ב23:00 ואני כבר קבעתי להיפגש עם דורה (קבענו שהיא תבוא אליי ואז נלך לפאב השכונתי). אמרתי לו שאני עסוקה היום ומחר (הרי מחר יום רביעי ואני הולכת לסרט עם א) ושאלתי מה עם יום חמישי, אבל ביום חמישי הוא לא יכול. ביום שישי אני נוסעת לבית הוריי בירושלים, שלא ראיתי כבר כמעט חודש, אז נצטרך לדחות לשבוע הבא.

אגב, יום שישי זה באמת יום משמעותי בשבילי: יש לי גם את הפגישה הראשונה בקבוצת תמיכה (ביום שלישי הקרוב יש לי את הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית, אחרי כמעט שנתיים. כמה סמלי זה שזה יוצא במקרה ב30.12. ממש שנה חדשה, התחלות חדשות), גם אראה את הוריי שלא ראיתי כמעט חודש וגם את אחיותיי ואחייניי וגם בערב יש מסיבת יומולדת לבוריס. בטח יהיה הזוי לראות אותו עם החברה שלו, שהוא החליט לדחות את הפרידה ממנה. בטח אכתוב גם על היום הזה פוסט.

תם הפוסט.


שלכם,
נונה.
נכתב על ידי , 23/12/2014 16:19  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-30/12/2014 00:48
 



לדף הבא
דפים:  

380,648
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)