שלום לכל הקוראים היקרים,

זוכרים את  גוליבר? לפני שבוע וחצי שכבתי איתו. אירגנתי מסיבת שחרור ל-ג וחיפשתי בית כדיי לעשות את המסיבה. היחיד שיכל לעשות את זה בבית שלו זה גוליבר. אגב, המסיבה הייתה מאד מוצלחת ו-ג מאד שמחה. אחריי המסיבה נשארתי לישון אצל גוליבר כמו שסיכמנו ואז שכבנו.

מסתבר שלגוליבר יש, בשיא הרצינות, זין גדול מדי. הקונדומים שהיו לי בארנק היו קטנים עליו.הוכיח לי את זה, שבאמת יש לו זין גדול, העובדה שהשתמשתי באותם קונדומים באותו גודל, עם כל הבחורים ששכבתי איתם והם התאימו לכולם. האמת שהרגשתי שיש לו זין גדול מהממוצע כשירדתי לו כשהתחרמנו בפעם הקודמת שנפגשנו. בכל מקרה, החדירה הכאיבה לי איימים. זה כאב אפילו יותר מהפעם הראשונה שלי. ממש כאבי תופת. מסתבר שגוליבר מאד טוב בכל מה שמסביב: הוא ליקק אותי ונגע בי והטריף לי את הצורה. הוא גם ירד לי המון ועשה את זה מעולה. רק הקטע של החדירה היה לא כל כך נעים. דיברתי איתו על זה אחריי זה וביקשתי שיקנה קונדומים גדולים יותר וחומר סיכה. הוא הבטיח.

אני לא יודעת מה יעלה בגורלנו. הוא ממש מושך אותי והוא גם נחמד וחכם. העניין הוא שהטיימינג מחורבן. הוא אמר לי, אחריי הפעם הראשונה שהתחרמנו, שאני בעיניו יפה ומגניבה וכיף לו לבלות איתי והוא רוצה להכיר אותי יותר טוב, אבל הוא לא חושב שהוא יכול עכשיו להכנס לקשר רציני, שבו מדברים בטלפון כל יום, מפניי שהוא בתקופת מבחנים בטכניון. הוא בדיוק סיים סמסטר ראשון בהנדסת חשמל.

האמת שהרגשתי את תקופת המבחנים שלו על בשרי, כי הקשר בננו התנהל עד כה ככה: פגשתי אותו כמה פעמים בזמן שיצאתי עם סמיילי, אחריי הפרידה מסמיילי ניתקנו כל קשר כי התנתקתי מהחבורה ואז לקח חודש וחצי עד שיצאנו ל"מוסד" והתחרמנו אחר כך, אחריי זה לא ראיתי אותו שבועיים, כי הוא נשאר בטכניון בסופשבוע שאחריי זה, אחריי שבועיים הייתה את המסיבת שחרור ל-ג ושכבנו ואחר כך היו אמורים לעבור שוב שבועיים, כי הוא סגר גם את הסופשבוע הקודם בטכניון.

אני גם לא בטוחה אם זו תקופה מתאימה בשבילי להכנס לקשר, אבל אין לנו לאן למהר. אנחנו יכולים בנתיים לבלות ביחד, לדבר, לצחוק ולהזדיין עד שנחליט לאן אנחנו רוצים לקחת את הקשר. אגב, יצא לנו לדבר בטלפון כמה וכמה פעמים סתם על החיים שלנו והיום אנחנו נפגשים במרכז העיר סתם כדיי לבלות ביחד ולא כדיי להתחרמן. בכוונה אמרתי לו שאני רוצה להפגש בפאב או בבית קפה, אבל לא בבית שלו. אולי נלך לבית שלו אחריי זה.

מאד מאד נעלבתי ומאד מאד נפגעתי. התחלתי לבכות ולצרוח. אמרתי להם, שאני לא הולכת לעשות שירות לאומי בניגוב שולחנות. שהן ממש מעליבות אותי, אם הן מעלות בדעתן שאני אעשה שירות לאומי בחדר אוכל. שכשהחלטתי לא לעשות צבא - החלטתי ללכת לשירות לאומי ולא ללכת לעבוד, כי לא רציתי לעבוד בתור מלצרית או בתור קופאית או בשאר עבודות כאלה.

הרכזת שיחקה אותה נעלבת ואמרה שכל עבודה מכבדת את בעליה. הסכמתי איתה והבהרתי לה את העמדה שלי: אין לי שום בעיה בכלליות, לעבוד בתור מלצרית או קופאית או בחדר אוכל. בתור מישהי שלא בטוח תלך לאוניברסיטה וגם אם כן, אז תצטרך לחסוך בשביל זה כסף - אני בטוחה שבמשך שנים ייצא לי לעבוד בעבודות כאלה. העניין הוא שאני לא רוצה לעשות זה במקום השירות הצבאי שלי. ששולחנות לנקות יש גם בעיר שלי. לא צריך בשביל זה לנסוע ארבע שעות עד הקיבוץ.

דרשתי מהרכזות לומר לי את כל האמת. שאלתי אם אכן מעזיבים אותי בגלל צוות גדול מדי או בגלל שלא מרוצים מהתפקוד שלי. הן אמרו שאכן מעזיבים אותי בגלל צוות גדול מדי, אבל כשנאמר להם שצריך להוציא מישהי אחת מהצוות - היה ברור להם שזו תהיה אני בגלל שהמטפלות האחרות מרגישות, שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. אמרתי להן שזו לא אשמתי שאין מאחוריי שנים של עבודה בחינוך, כמו שיש לשאר המטפלות. שכל אחת התחילה ממשהו.

המשכתי להטיח בהם את המציאות. הדגשתי כמה הרבה השקעתי בשירות לאומי הזה. הריי שירות לאומי צריך להיות 40 שעות של עבודה בגן וזהו, אבל אני תמיד התייצבתי לכל הישיבות ולכל הוועדות שהיו בערב בלי שאלה. מעולם לא החמצתי שום דבר ולא משנה בזה זה כרוך. כל יום שני פעם בשבועיים יש בערב סדנא על ליקויי למידה אצל ילדים. אני חוזרת משיעור נהיגה באוטובוס של 17.20 ואז מספיקה להיות בקיבוץ רק חמש דקות ואולי רק להחליף ספר בספריה, לפני שאני נוסעת איתם לסדנא ומעולם לא התלוננתי.

סיפרתי להם על כך שכל יום חמישי אני נוסעת ארבע שעות מהקיבוץ לבית שלי וכל מוצ"ש חוזרת ארבע שעות מהבית שלי לקיבוץ. שאני מגיעה הבייתה ביום חמישי בשעה 20.30 בערב ויוצאת מהבית במוצ"ש ב-18.45. שבעיר שלי מורה הנהיגה שלי היה לוקח אותי מהבית ואחריי 40 דקות מחזיר אותי לבית ואילו בקיבוץ אני נוסעת לשיעור נהיגה בשניי אוטובוסים וחוזרת בשניי אוטובוסים ועם כל זמני ההמתנה זה לוקח לי שלוש שעות ורבע פעמיים בשבוע.

ציינתי את זה שתמיד היה אפשר לסמוך עליי לפתוח את הגן ב-6.45 בבוקר. שתמיד עשיתי כל מה שאמרו לי. גם אמרתי שלהעביר אותי תפקיד, זה לא כמו להעביר תפקיד כל מטפלת אחרת. הריי המטפלות האחרות בכל מקרה חיות בקיבוץ, אז לא משנה להן איפה לעבוד, אבל אני מגיעה לקיבוץ מהעיר שלי רק בשביל הגן, אז אם אין לי את הגן - אני אצטרך גם לעזוב את הקיבוץ. גם אמרתי להן שעכשיו הן בעצם גורמות לי ללכת לשבת בבית ולא לעשות שירות לאומי. הריי שירות לאומי בניגוב שולחנות בחדר אוכל בקיבוץ - אני לא מסכימה לעשות וללכת למקום אחר אני לא יכולה כרגע כי שום מקום לא מחפש בת שירות שתעבוד בחינוך ותתחיל ממרץ-אפריל.

אחריי ששטחתי בפניהן את כל הטיעונים שלי - אמרתי שאם אין להן עוד משהו להגיד לי, אז אני הולכת לחדר. הלכתי לחדר לבכות. יותר מאוחר חזרתי לגן כדיי לקחת את הפלאפון שלי בזמן שאני בוכיה. הגננת ניסתה לעצור אותי. אמרתי לה שלא תדאג ושאני אבוא למחרת לעבוד אבל אני לא רוצה לסיים את העבודה באותו יום. בכל מקרה יש צוות גדול מדי.

אגב, המשכתי לבכות כל אותו יום וגם בלילה. גם למחרת בבוקר בכיתי תוך כדיי עבודה.

למחרת בצוהריים לקחה אותי שוב הרכזת לשיחה. הייתי הפעם מרוכזת ולא בוכיה אז התפניתי להקשיב לדבריה בתשומת לב. גיליתי שלא מעזיבים אותי בגלל התפקוד שלי. שאם לא היה צוות גדול מדי, אז היו משאירים אותי. הרכזת הסבירה לי שכשהגעתי לגן - הייתה אמורה להצטרף אישה בשם עינב לגן, כי היא בדיוק סיימה חופשת לידה. העניין הוא שהילדה חלתה ולכן הכניסו באופן זמני, לפניי חודשיים את סיוון לצוות.

תיכננו שברגע שהילדה של עינב תחלים - להוציא את סיוון מהצוות. אני הייתי אמורה לחפות על עינב, כשהיא תלך להניק את הבת שלה כל ארבע שעות. הקטע הוא שהילדה לא החלימה. היא לא עלתה במשקל ויצאה ונכנסה מבתי חולים. בשבוע שעבר נאמר להם סופית שסיוון תצטרך להמשיך לטפל בבת שלה כל השנה. כך שנוצר מצב שסיוון נשארת בצוות. לסיוון אין שום בעיה לעבוד כל יום 9 שעות ולכן נוצר מצב שאנחנו כל יום שש מטפלות. זה יותר מדי ולא משתלם בשום צורה. האמת שגם אני הרגשתי בתקופה האחרונה שאנחנו יותר מדי. שגם אני וגם שאר המטפלות מחפשות בכוח מה לעשות ולא מוצאות כי שש זה באמת צוות ענק.

שאלתי למה לא מעזיבים את סיוון. הרכזת ענתה לי בכנות ואני מאד מעריכה אותה על זה. סיוון היא בת קיבוץ. יש לה משפחה שלמה בקיבוץ ויש לרכזת מחויבות כלפיי סיוון. זה מאד מאד טבעי ומאד מאד הגיוני שידאגו קודם לאינטרסים של בת קיבוץ. זה לא שלא אוהבים אותי או שאני לא חמודה, אלא שככה זה העולם. אני אתן עוד דוגמא: לפני כמה שבועות גיליתי שמתחילים להרכיב צוותים לגנים של שנה הבאה. שאלתי את הרכזת לפני כמה שבועות אם יהיו זקוקים גם לי שנה הבאה. היא ענתה שהיא לא יודעת מפניי שקודם מרכיבים את הצוותים מאנשים בתוך הקיבוץ ואחר כך, אם נשאר מקום, לאנשים מחוץ לקיבוץ. זה רק טבעי.

בקיצור, הרכזת הציעה לי לעבוד בגן עד יום חמישי ואז שביום חמישי יעשו לי מסיבת פרידה ושאני אתחיל לעבוד בחדר אוכל מיום ראשון. אני סירבתי. ביקשתי לנסוע לעיר שלי מיום שני עד יום ראשון ואז לעבוד עוד שלושה וחצי שבועות בגן כדיי שאספיק לסיים את שיעורי הנהיגה וכדיי שאוכל לסגור בגן מעגל. היא סירבה באומרה שאני לא יכולה להשאר בגן עד סוף החודש. הצוות באמת גדול מדי וזה לא הגיוני. בסוף התפשרתי איתה על הדבר הבא: אמרתי לה שכבר באותו יום (יום שני) אני אסע לעיר שלי עד יום ראשון ואז אני אגיע לקיבוץ ביום ראשון בצוהריים ושיעשו לי מסיבת פרידה. אני מוכנה מיום למחרת לנסות את חדר האוכל. אמרתי לה שאני אעבוד שם עד שאעבור טסט, אבל שאם לא יהיה לי טוב שם - אני לא אחכה לטסט ואעזוב כבר אחריי יומיים. היא ענתה שאני יכולה לעזוב מתי שבא לי ושאין שום בעיה. היא ביקשה ממני לתת הזדמנות אמיתית לחדר אוכל.

באותו יום דיברתי עם המורה נהיגה שלי והוא אמר שהוא בכל מקרה מתכוון להגיש אותי לטסט ב-20.3. אם אני באמת אעבור את הטסט אז כנראה שאני אעבוד בחדר אוכל, רק שלושה שבועות בערך שזה באמת סבבה. בחדר אוכל יש הזדמנות להכיר אנשים. הסיבה שהכרתי בזמן שעבדתי בגן, רק אנשים שבאו לבקר את השותפות שלי, היא שאכלתי ארוחת צוהריים בגן ולא בחדר אוכל. החדר אוכל הוא המקום בהא הידיעה להכיר אנשים בקיבוץ. אין דרך אחרת. אולי זה יהיה נחמד. מי יודע. מה שמקל עליי זה שאני יודעת שבאמת ברגע שיהיה לי לא טוב - אני אקום ואעזוב. פה לא מדובר בחינוך. אני לא מרגישה שום מחויבות.

מה שמבאס אותי זה שאני אתגעגע לילדים. אני אוהבת אותם בכל ליבי ונשמתי. כשהייתי חוזרת לעיר שלי לסופי שבוע ולא ראיתי אותם מחמישי בצוהריים עד ראשון בבוקר - הייתי מתגעגעת נואשות. לא ברור לי איך אני אתפקד בלי לראות אותם. טוב, נו. אני נשארת בקיבוץ עוד קצת אז אני כל הזמן אבוא לבקר.

בקשר לפוסט הקודם : עכשיו אני כבר לא חוששת שהשותפים שלי יעלו על הבלוג כי אני במילא עוזבת בקרוב. מזל שלא מחקתי את הבלוג. יכולתי מזה להתחרט עכשיו.

אני אעזוב עכשיו את המחשב ואלך להסיר שיער מכל מקום אפשרי בגוף, כי אני נפגשת הערב עם גוליבר. לא נעים להתפס עם שיערות ברגליים, כשרוצים להזדיין עם מישהו. אני אומרת לכם מנסיון.

זמנים טובים לכל.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

אני מעדכנת עכשיו מהבית של אחד הילדים בגן שלי. ההורים שלו ביקשו שאעשה עליו ועל אחיו בייביסטר. מכיוון שהם ביקשו שאעשה את הבייביסטר ביום חמישי - נאלצתי לדחות את תוכניותיי לחזור לעיר שלי ליום שישי. תוכנית נוספת שנאלצתי לדחות זה להפגש עם ידידתי המקסימה רותם, מכיוון שקבעתי להפגש איתה באחת מתחנות הביניים.

אתמול ישבתי עם השותפים שלי, המתנדבים האחרים בקיבוץ. מכיוון שלי אין שיחות יוצאות בפלאפון - ביקשתי מאחת המתנדבות שתיתן לי להתקשר מהפלאפון שלה לרותם, כדיי שאוכל לבטל איתה את הפגישה של יום חמישי. עשיתי את זה ואחר כך הייתה לי פליטת פה טיפשית. אמרתי בצחוק:"אתם חושבים שזה שאני נפגשת עם מישהי שהכרתי דרך האינטרנט - אומר שהיא תאנוס אותי?"

הם צחקו ושאלו איך הכרתי אותה דרך האינטרנט והאם זה היה דרך צ'אט. עניתי את האמת שלא ושהכרתי אותה דרך הבלוג שלה. אחת המתנדבות שאלה אם גם לי יש בלוג ונפלט לי:"כן." זו הייתה כזו טעות טיפשית! תחשבו על זה שאני בקיבוץ כבר כמעט ארבעה חודשים ולא סיפרתי לאף אחד שם שיש לי בלוג. למה עכשיו הייתי חייבת לפתוח את הפה הגדול שלי???

הם התחילו לנדנד לי שהם רוצים לקרוא בבלוג שלי. סירבתי באומרי, שאני לא מרשה לאף אחד שאני מכירה לקרוא בבלוג שלי. הם המשיכו להתעקש ואמרו שיחפשו את הבלוג שלי לפי מילות מפתח בגוגול עד שימצאו. אחר כך הם הלכו לאיזשהו בית בקיבוץ כדיי לעשות את זה (זה בית של חברים שלהם. לי אין שום גישה למחשב בקיבוץ).

מיד נכנסתי לפאניקה ואחריי שהסתובבתי חצי שעה הלוך וחזור - מצאתי פיתרון. התקשרתי לידידי נון, שגם אותו הכרתי דרך ישרא-בלוג, נתתי לו את הסיסמא של הבלוג שלי וביקשתי ממנו לפרוץ לי לבלוג ולחסום את האופציה של למצוא את הבלוג שלי דרך גוגול ושאר מנועי חיפוש. הוא אמר שהוא עשה את זה ולי מיד הייתה נפילת מתח וסופסוף נרגעתי.

המתנדבים האחרים חזרו ואמרו שהחברים שלהם לא היו בבית אבל החברים יחזרו יותר מאוחר ואז המתנדבים יחזרו לבית שלהם לחפש את הבלוג שלי. אני התחלתי לצחוק עליהם וסיפרתי שהתקשרתי לנון ואת בקשתי אליו ושעכשיו הם בחיים לא ימצאו. באמת הייתי בטוחה בעצמי כי נון אמר שחסם גם את האופציה למצוא את הבלוג דרך גוגול וגם את האופציה למצוא את הבלוג דרך העמוד הראשי של ישרא, אם לא יודעים את הכינוי.

אכשהו הגעתי למצב שהצעתי לאחד המתנדבים להתערב על 100 שקל שהוא לא ימצא את הבלוג שלי. קבענו שהוא יחפש ואם הוא ימצא - אני חייבת לו 100 שקל ואם הוא לא ימצא אז הוא יהיה חייב לי. אמרתי לו, שאם הוא באמת ימצא את זה אכשהו ויקרא על החיים הכל כך אישיים שלי בבלוג - אני אעזוב את הקיבוץ. בתגובה, הוא אמר שהוא לא יחפור בבלוג. הוא יקרא כמה מילים וברגע שיזהה שזאת אני - הוא יעזוב את זה. אפשר להגיד על הבנאדם הזה הרבה דברים רעים אבל יש בו תכונה אחת נפלאה - יש לו מילה.

הוא הלך וחזר אחריי שעה בערך כולו אושר. מסתבר שהוא כן הצליח למצוא דרך העמוד הראשי של ישרא. הוא קרא כמה שורות על ההוסטל וכמה שורות על כך שיש לי שותפה חדשה ומיד הבין שזאת בטוח אני. הוא רצה את ה-100 שקל שלו. גם לי יש מילה אז כבר הבאתי לו 50 וביום ראשון, אני אביא לו עוד 50.

אני לא מתבאסת על הכסף (למרות שאני מרוששת) אלא על כך שאני מפחדת שגם שאר המתנדבים יעלו על הבלוג שלי. ביקשתי שלא יגלה לאף אחד את הכינוי שלי ולא יתן לאף אחד את הכתובת. הוא הבטיח ואני מניחה שהוא באמת לא יעשה את זה, אבל מה שמדאיג אותי זה שהוא אמר לי:"תחשבי על זה שגם הם יכולים למצוא את הבלוג שלך. הם יכולים, בדיוק כמוני, ללכת לעמוד הראשי של ישרא, לחפש לפי מילות מפתח ותוך חצי שעה לעלות על הבלוג. זה גם מאד מעניין אותם." הוא הציע לי פשוט להפסיק לכתוב בלוגים.

כרגע אני מאד מתלבטת מה לעשות. זה כבר הבלוג השלישי שלי. על השניים הראשונים שילמתי מחיר כבד. בבלוג הראשון שלי (שדרך אגב היה משעמם תחת) קראתי לעצמי בשמי האמיתי, כתבתי שמות של כל האנשים שהזכרתי בפוסטים וגם נתתי קישור לבערך כל אדם שהכרתי. התוצאה הייתה שעלו על הבלוג בשכבה שלי, הפציצו אותו בתגובות מגעילות וגרמו לי למחוק אותו.

בבלוג השני שלי (שדרך אגב היה בלוג מאד מוצלח ומאד פופולארי) מצאתי לעצמי כינוי שלא קשור לשם שלי, השתדלתי לא לכתוב שמות של אנשים ולכתוב אכשהו בעקיפין. גם לא נתתי לינק לכל אחד למרות שבאמת נתתי להרבה אנשים. בכל מקרה, נאלצתי לסגור את הבלוג הזה בגלל שעשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. כתבתי על החיים בהוסטל וציינתי את האוטיסטים בשמותיהם וזה היה להפר את החסיון שלהם כמו שרופא מפר את החסיון של מטופליו. לא היה לי מושג. בכל מקרה, עלו על זה מדריכים דרך ההיסטורי של המחשב כי עידכנתי מההוסטל. מאד כעסו עליי והעיפו אותי משם.

בבלוג הזה מאד מאד השתדלתי לשמור על חשאיות. אף פעם לא כתבתי שמות, אלא רק כינויים של אנשים או את האות הראשונה של שמם. גם על עצמי ניסיתי לא לכתוב פרטים מסגירים ואפילו לא כתבתי באיזו עיר אני גרה. לינק לבלוג לא נתתי לאף אחד מהאנשים שאני מכירה. רק לחבריי הטובים בכלל סיפרתי שאני כותבת בלוג וגם להם לא הרשיתי לקרוא בו. אבל הנה שוב נפלתי. אכשהו שוב הצלחתי ליפול בגלל הפה הגדול שלי.

אולי לסגור את הבלוג יהיה באמת הדבר הטוב ביותר. אולי זה יהיה גם טוב בשבילי לא לכתוב באינטרנט על החיים האישיים שלי. תמיד הייתה לי בעיה של לחלוק את חיי האישיים עם כולם ובחודשים האחרונים מאד השתדלתי לעבוד על התכונה הזאת ולנסות לתקן אותה. אולי זה יהיה עוד שלב אליה.

וחוצ'מזה - אני לא רוצה לחיות בפחד. בבלוג הזה כתובים דברים מאד מפורטים על חיי המין שלי למשל. יהיה באמת מאד מביך אם יעלו על זה בקיבוץ. אולי תציעו לי פשוט לא לכתוב על דברים כאלה, אבל אני חושבת שאז הכתיבה כאן תאבד את טעמה בעיניי. הריי גם סקס הוא חלק מהחיים שלי. זה הכול או כלום. או שאכתוב בבלוג הזה על כל ההיבטים בחיי או שלא אכתוב על כלום. אין אצלי פשרות בקטע הזה.

חשבתי אולי לקנות פרו ואז להפוך את הבלוג לפרטי. זה בעייתי כי אין לי כסף (ההתערבות הטיפשית הזאת חיסלה לי את כל הכסף בארנק ועכשיו כל הוני עליי אדמות זה 43 שקלים בחשבון הבנק שלי). וחוצמזה, לפי מיטב הבנתי, מה שקורה בבלוג פרטי זה שאנשים שולחים מייל ומבקשים לקרוא ורק אם אני מאשרת - הם יכולים. איך בדיוק אני אדע להחליט למי להסכים ולמי לא? הריי יכולים לכתוב לי גם פרטים לא נכונים במייל. כמו שאני מכירה את עצמי אני בטח אאשר את כולם.

 אין לי כוח לכל כאב הראש הזה. אין לי חשק שעוד פעם החיים שלי יהרסו בגלל כתיבת בלוג. פעמיים הספיקו לי ואין לי רצון בפעם שלישית. מצד שני, אני לא יכולה להתעלם מהיתרונות העצומים של הכתיבה כאן: היא מעניקה לי פורקן, היא מסדרת לי את המחשבות בראש, היא מטפחת את כישרון הכתיבה שלי, היא גורמת לכך שאקבל פידבק.

יתרה מזאת, ישרא בלוג זה בערך התחביב היחיד שלי. מול הטלוויזיה אני מוצאת את עצמי משתעממת למוות (בקושי יש לי ערוצים בקיבוץ וגם בבית הערוצים מעטים מאד) ואני לא גולשת באתרים אחרים באינטרנט כי פשוט לא מצאתי כאלה שמעניינים אותי. למעשה, כשאני חוזרת הביתה בסופי שבוע אז כל רגע שבו אני בבית - אני מול המחשב. אבהיר את עצמי: חלק גדול מאד מהסופשבוע עובר כשאני נפגשת עם אנשים, אבל כל רגע שבו אני בתוך הבית - אני מול ישרא. קוראת ומגיבה בבלוגים רבים ומעדכנת את הבלוג שלי. בקיבוץ אין לי מחשב ואני מתגעגעת למחשב נואשות. כשהייתי חולה והייתי בבית שבוע - עידכנתי כמעט כל יום. תבינו שאני עד כדיי כך מכורה לבלוג שאני מסוגל לשבת במשך שעות ורק ללחוץ על "רענן" כדיי לראות אם נוספו כניסות ותגובות. רגע, הפיסקה הזאת נועדה כדיי לכתוב את היתרונות בכתיבת הבלוג, אבל עכשיו קראתי אותה שוב והבנתי שאולי גם זה חיסרון. אני חייבת למצוא לעצמי עוד תחביבים. כל הקטע הוא מוגזם לגמרי.

מה אני אעשה?

שלכם,

מודאגת וכאובת ראש,

נונה.

עריכה:

אה, פרט ששכחתי לציין. חיפשתי את הבלוג שלי בגוגול ומסתבר שבהחלט אפשר למצוא אותו שם. בדקתי אחר כך ב"עדכון פרטים" והאופציה של לחסום את הגישה אליו מגוגול כן הייתה מסומנת. איך זה יכול להיות? טוב. השנייה עבר לי בראש משהו: אולי זה רק לא מתעד את מה שנכתב מרגע שלוחצים על האופציה הזאת. לא את מה שהיה כתוב גם לפני כן. אם כן, זה איום ונורא. תוך שנייה המתנדבים האחרים ימצאו את זה בגוגול.

שלום, אנשים שקוראים בבלוג שלי. מה נשמע?

שמעו, יש לי וידוי. ראיתי היום פרק של "היפים והאמיצים." אני נוהגת לראות פרק של אופרת הסבון המטומטמת הזאת פעם בחצי שנה. שמתי לב למוטיב חוזר בכל פעם שאני רואה פרק - ברוק, אחת הדמויות בסדרה וביתה בסדרה, בריג'ט, נוהגות לחלוק ולגנוב אחת מהשניה גברים.

היום גיליתי שהחבר של ברוק, דומיניק, שהיה בעבר החבר של בריג'ט - בגד בברוק עם בריג'ט והכניס אותה להריון. תבינו שעד עכשיו קרו מקרים דומים עם: רידג', דנטה, דיקן ועכשיו גם דומיניק. מה נסגר???אין מספיק גברים בעולם???שלא לדבר על כך שברוק אוהבת להתארס ולהתעלס עם בני אותה משפחה. היא הייתה נשואה לאב, לבן שלו ואחר כך לבן השני שלו ואז כשהסתבר שלאחד הבנים יש אב אחר ואח אחר - התעלסה והתארסה גם איתו.

דיברתי עם אימא שלי על הקטע הזה של ברוק לגנוב גברים מהבת שלה. תגובתה של אימא שלי הייתה:"נו, את רואה? אולי עכשיו תביני איזו אימא חמודה יש לך, שלא עושה דברים כאלה ותלמדי להעריך אותי."

ועכשיו אפצח ב"הבה נחפורה":

גיליתי משהו חדש על הליקוי שלי שלא ידעתי בעבר. גיליתי את זה דרך הרצאה שאני ושאר המטפלות בגן מקבלות פעם בשבועיים. את ההרצאות מעבירה מישהי על ליקויי למידה אצל ילדים כדיי שנוכל לעזור לילדים בגן. מן הסתם שליקויים נשארים לכל החיים ולכן הרבה פעמים מה שהיא אומרת - נכון גם לגביי. היא מדברת על עודף בתחושה וחוסר בתחושה. למשל, פעם אחת היא דיברה על ילדים שיש להם עודף בתחושת כאב - כלומר כל מגע מקפיץ אותם ויש ילדים עם חוסר בתחושת כאב: שרק אם יתפסו אותם מאד מאד חזק - הם ירגישו.

בקיצור, בפעם האחרונה היא דיברה על ילדים עם עודף בשמיעה וחוסר בשמיעה. הכוונה היא לא לבעיה רפואית שדורשת מכשיר שמיעה אלא לליקוי. ילדים עם עודף בשמיעה שומעים את כל הקולות במידה מאד מאד חזקה. לכן לילדים כאלה מאד קשה בגן הילדים, מכיוון שיש רעש רב של הרבה אנשים בבת אחת. היא נתנה כמה דוגמאות איך אפשר לזהות ילדים כאלה ואחת מהן הייתה שילדים כאלה למשל יאטמו את האוזניים. אני מיד נזכרתי שכשאני הייתי ילדה קטנה בגן ילדים אז הגננת לא ידעה מה לעשות איתי כי כל פעם שהיה רעש - אני הייתי אוטמת את האוזניים וצורחת "שקט."

נתתי למרצה דוגמא מהחיים האישיים שלי ושאלתי אם זה קשור. סיפרתי לה שלפני כמה חודשים היה לי ראיון לשירות לאומי במקום מסוים, שמאד רציתי להתקבל אליו. ניסיתי להתרכז בדבריה של המראיינת, אבל לא הצלחתי מכיוון שהחלון היה פתוח ובחוץ היה רעש של ילדים משחקים. המוח שלי נתן את אותה חשיבות לרעש של הילדים המשחקים ולדבריה של המראיינת ולכן לא יכולתי להתרכז למרות שמאד רציתי. המרצה אמרה שזו דוגמא מעולה כי מי שסובל מעודף שמיעתי - לא יודע לסנן קולות.

המרצה המשיכה ונתנה דוגמאות על ילדים כאלה וסיפרה שהם לא יכולים לישון כי כל רעש מקפיץ אותם. היא אמרה ששמעה על מקרים קיצוניים שבהם ילדים התעוררו בחמש בבוקר, בגלל הרעש של המנוע של האוטו של השכן. היא חושבת שזה מקרה קיצוני? אני התעוררתי במשך שנים מהרעש של השכ,ן שפותח את דלתות האוטו בשלט רחוק, שמשמיע צפצוף!

בנוסף, היא גם אמרה שילדים כאלה ידברו בקול מאד רם. למה? מכיוון שהם מדברים כמו שהם שומעים. אני אתן דוגמא: נכון בנאדם ששומע מוזיקה חזקה באוזניות - גם ידבר בצעקות כי הוא יחשוב שכולם לא יכולים לשמוע אותו ,בזמן שרק הוא עצמו לא יכול לשמוע את עצמו, בגלל המוזיקה? בדיוק אותו דבר. הילדים האלה שומעים כל קול כקול מאד רם ולכן הם מדברים בקול מאד רם. מיד הבנתי למה כל ימיי חיי אנשים כל הזמן מעירים לי שאני צועקת, בזמן שאני בטוחה, שאני מדברת רגיל.

אמרתי לפני כמה ימים לאחת הילדות בגן:"דנה, אני אוהבת אותך." התשובה של הילדה הזאת חיממה את ליבי וגרמה לי כמעט לבכות מרוב התרגשות. המתוקה הזאת, שרק בת שנתיים וכמה חודשים, ענתה לי:"תודה שאת אוהבת אותי."

איזו מאמי.

אגב, הגננת הרעה צחקה על הילדה הזאת לפני כמה ימים. היה יום המשפחה (כן, אני יודעת שלא ידעתם את זה. אנשים מבוגרים שלא עובדים עם ילדים בדרך כלל לא יודעים את זה). למדנו על אימהות ושכולנו יצאנו מהבטן של אימא. יש שתיי ילדות בגן שאימא שלהן בהריון אז הגננת שאלה:"למי יש תינוק בבטן?" דנה בטעות קפצה ואמרה:"לי יש תינוק בבטן!" דנה היא שמנה ולכן הגננת נקרעה מצחוק ואמרה:"כמעט". איזה רוע לב טהור מצידה. מזל שדנה לא הבינה.

ושוב אפצח ב"הבה  נחפורה":

כשהייתי בהוסטל - לא כעסתי על עצמי על זה, שאני לא מסתדרת עם השותפות שלי, כי הן היו פרחות מטומטמות, אבל כשהגעתי לקיבוץ - כן כעסתי על עצמי, שאני לא מסתדרת עם המתנדבים האחרים כי הם מאד אינטלגנטים. ג חברתי ביקרה אותי לא מזמן בקיבוץ ואמרה שהיא עכשיו מבינה למה אני לא מסתדרת איתם. הם סטלנים. לדבריה סטלנים כבדים כאלה הם קבוצה לא פחות מסוגרת מפרחות.

ועוד הוכחה לכך: לפני כמה שבועות הצטרפה לקיבוץ בת שירות חדשה. להפתעתי, היא הסתדרה מעולה איתי (היום אנחנו כבר ממש חברות טובות!) ולא הסתדרה עם המתנדבים האחרים. הטיעונים שלה נגדם היו מילה במילה, כמו הטיעונים שלי. אחד הטיעונים, למשל, היה שמאד קשה להתחבר עליהם כשכולם מעשנים סמים קלים ורק היא (ואני) לא מעשנות. זה לא רק הקטע שזה מבדיל כשהבאנג עובר בין כולם ורק היא לא מעשנת. זה גם הקטע שאחר כך הסם מכניס אותם למצב רוח שהיא לא חלק ממנו. מאד הסכמתי איתה. כך בדיוק אני מרגישה. יש עוד הרבה סיבות ללמה אני לא מסתדרת איתם אבל אין לי כוח להכנס לזה עכשיו.

אה, ועוד משהו: סתם היה נראה לי כאילו כולם בקיבוץ, הם חברים של המתנדבים האחרים. גיליתי שיש מלא אנשים שהם לא חברים שלהם. פשוט אני הכרתי אנשים רק דרך זה שהם באו לבקר אותם בחדר ומן הסתם רק חברים שלהם יבואו לבקר אותם. חוצ'מזה, להם הייתה הזדמנות להכיר אנשים כי הם עובדים בחדר אוכל, שם יש את כל הברנג'ה. אני עובדת בגן ולכן צריכה גם לאכול שם ארוחת בוקר וצוהריים. בערב אני הולכת לחדר אוכל אבל בערב, כמעט לא מגיעים אנשים וזאת הסיבה שלא היה לי איפה להכיר.

החלטה חדשה שקיבלתי היא לא להיות תלויה באנשים כדיי להנות. המצב בקיבוץ היה עד כה שכן הייתי תלויה באנשים. זה הביא אותי למצב שכל יום מ-16.15 (השעה בה אני מסיימת לעבוד) ועד 19.30 בערב (השעה שבה אוכלים ארוחת ערב) אני מתה משיעמום כי החבר'ה לא יושבים ביחד בשעות האלה. אני פשוט שוכבת במיטה והולכת לישון מרוב שיעמום או בוהה בקיר.

ביום ראשון האחרון חזרתי לחדרי אחריי העבודה בשעה 16.25. ראיתי שאין אף אחד ולא התחשק לי לבהות בקיר עד הערב ואז בהחלטה ספונטנית לחלוטין החלטתי לנסוע לבאר שבע. האוטובוס האחרון שיוצא מהקיבוץ הוא ב-16.35 ולכן רק הסתרקתי, לקחתי תיק קטן ורצתי לתחנה. התכוונתי רק לקנות ג'ינס חדש (השמנתי אז כל הג'ינסים שלי לא עלו עליי והיחיד שכן עלה - היה קרוע) וגם לראות סרט. אף פעם לא ראיתי סרט לבד והחלטתי שאני רוצה לנסות.

כשהגעתי לבאר שבע ראיתי שלא אפסיק לראות סרט וגם להספיק לאוטובוס האחרון לקיבוץ ולכן פשוט עשיתי שופינג במשך שעות. קניתי בערך חצי קניון והוצאתי בערך 500 שקל. היה מזה נחמד ולא הייתי צריכה אף אחד אחר כדיי להנות. פלוס נוסף הוא שעכשיו יש לי *בגדים חדשים מהממים.

אני מאד אוהבת את הסדרה "במרחק נגיעה." היא מרגשת ואני מאד נהנית ממנה. השחקנים טובים והעלילה מעניינת. יש רק משהו אחד שמטריד את מנוחתי: כשראיתי את הפרק הראשון - נאמר אחריי הפרק שהסדרה זכתה בפרסים. אתם חייבים להסביר לי: איך לעזאזל היא כבר הספיקה לזכות בפרסים - אם רק באותו יום שודר הפרק הראשון?

ג, חברתי הטובה ביותר, סיימה צבא לפני כמה ימים ואני עושה לה היום מסיבת שחרור. אני מאד מתרגשת כי אף פעם לא אירגנתי מסיבה וגם כי אני כל כך שמחה בשביל ג. כשרק התחלתי לארגן את המסיבה, אז שאלתי אותה איפה היא מעדיפה לחגוג - בבית של מישהו או בחוץ בפאב.

ג השיבה שהיא מעדיפה בהרבה לחגוג בבית של מישהו. ביקשתי מאימא שלי לחגוג בבית שלי אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן. התחלתי לחפש איפה אפשר ולשמחתי התברר שהיחיד שיכול לעשות את זה בבית שלו - זה גוליבר. דבר נוסף שגיליתי אתמול זה שסמיילי לא יכול לבוא, כי הוא חייב להשאר בטכניון. זה מאד משמח אותי כי כך אני וגוליבר נוכל להמרח אחד על השניה מבלי שארגיש לא נעים. אגב, כנראה שאני גם נשארת לישון אצלו. אני בטוחה שלא רק נישן:)

 לא ראיתי את גוליבר כבר שבועיים, כי הוא נשאר בסופשבוע הקודם בטכניון. מעניין איך יהיה לראות אותו היום ולאן הקשר שלנו יתפתח.

*היי, זוכרים אותי? אני הכוכבית מלמעלה 

*שתיי ג'ינסים ב"תמנון"

*חגורה

*סוודר סגול עם חורים שמחייב ללבוש גופיה מתחת

*חולצה ירוקה בהירה מיוחדת מאד שאני מתכוונת ללבוש למסיבת שחרור של ג

*תחתונים

*גרביים

*חזיית ספורט לבנה (קניתי אותה כי בערבים בקיבוץ, אחריי שאני מתקלחת ולובשת גופיה ארוכה, אני נוהגת להמשיך להסתובב ותמיד לא נעים לי כי גופיות ארוכות הן לבנות ושקופות. אני לא רוצה ללבוש חזיה רגילה כי למי יש כוח להתעסק בערב עם ריפוד וברזלים. חזיית ספורט פותרת את הבעיה).

*גומיות לשיער 

סגדו לבועז שרעבי כי הוא שורש כל טוב.

שלכם,

נונה.