היי לקוראיי,

לפני כמה שבועות כתבתי את הפוסט הנונה מחפשת משמעות. תיארתי שם את זה שאין לי כוח להשקיע בכלום. בזמנו הייתי בקשר זוגי עם אמפטי, ולא רציתי להמשיך את הקשר, כי לא היו לי רגשות אליו, וידעתי שגם לא יהיו לי רגשות אליו. נראה לי חסר טעם להשקיע בקשר שאני בכל מקרה יודעת שיסתיים בקרוב. תיארתי בפוסט ההוא את זה שלא היה לי כוח להשקיע בעבודה בחנות שעבדתי בה ושגם ביחסים עם ההורים שלי כבר לא נותרו לי כוחות להשקיע. בפוסט הנ"ל גם כתבתי על כך שגם במראה החיצוני שלי אני פחות ופחות משקיעה וגם בנקיון הקומה שלי. גם תיארתי שקשה לי להשקיע בקשרים עם חברות וידידים שלי, כי כבר ראיתי כיצד המון קשרים שהשקעתי בהם בעבר, התנתקו בשלב מסוים. תיארתי כיצד הכול נראה לי סתמי וחסר משמעות. תיארתי תחושת ריקנות.

התחושה הזאת שוב משתלטת עליי ובמלוא העוצמה. שלא שווה להשקיע בכלום. שכלום לא משמעותי. אני מניחה שתחושת הריקנות שהשתלטה עליי קשורה לזה שאני כבר שלושה שבועות רובצת בפיז'מה מול הטלוויזיה. לא את כל 24 השעות של היממה אני מעבירה כך. מדי יום אני יוצאת מהבית לקוצ'ינג, או לשיעור נהיגה או כדיי להפגש עם אחד החברים שלי או כדיי לעשות סידורים או בשביל ראיון עבודה, אבל עדיין רובם המכריע של השעות עובר עליי בבית.

מצאתי שתיי עבודות חדשות. עבודה בטלמרקטינג ועבודה באוניברסיטה בתור מתרגמת לעיוורים במבחנים. שניי העבודות הן לא במשרה מלאה. העבודה בטלמרקטינג היא ארבע פעמים בשבוע לארבע שעות כל פעם, העבודה באוניברסיטה דינאמית, אבל לא נראה לי שאיי פעם אני אעבור את השמונה שעות בשבוע. אין עד כדיי כך הרבה מבחנים באוניברסיטה. שש עשרה שעות בשבוע בטלמרקטינג פלוס כמה שעות באוניברסיטה לא יכניסו לי הרבה כסף, אבל אני מתפשרת על כך. אני חושבת שהעבודות האלה באמת מתאימות לי. תראו, לעבוד חודש במשרה חלקית יוצא בערך אותו כסף, כמו לעבוד שבועיים במשרה מלאה ואז שיפטרו אותי ואז לא לעבוד בכלל במשך שבועיים בזמן שאני מחפשת עבודה חדשה.

הסיבה שאני לא נלחמת על למצוא עבודה שתהיה גם מתאימה לי וגם במשרה מלאה, היא שאני כבר לא מאמינה ביכולת שלי. אחריי כל כך הרבה מסגרות שפלטו אותי מתוכן, אחת אחריי השניה, קשה לי להאמין ביכולת שלי להחזיק במשרה קבועה. בכלל, האמונה שלי בעצמי הולכת ונחלשת.

יצא לי לקרוא פוסטים ישנים בימים האחרונים. פתאום ראיתי שגם לפני חצי שנה היו לי בדיוק אותן מטרות שיש לי עכשיו. אף אחת מהמטרות לא הצלחתי להשיג. לא רשיון נהיגה (אני לומדת נהיגה כבר כמעט שנתיים!), לא עבודה קבועה ונורמלית, לא קשר זוגי, לא ביטחון בכך שהחברים שלי לא ייעלמו לי מהחיים. אני יודעת שאני צעירה מאד ואני יודעת שיש לי עוד המון זמן, אבל נמאס לי להגיד לעצמי "די, נונה. את רק בת עשרים. הכול יהיה בסדר." אז מה אם אני רק בת עשרים? זה אומר שאני לא צריכה לשאוף להצליח במשהו שאני עושה? כלום לא מצליח לי. כמעט עשרה חודשים עברו מאז עזבתי את הקיבוץ ואני בדיוק באותו מצב שהייתי בזמנו.

אני מרגישה כאילו אני פשוט מעבירה את הזמן. כל הזמן רק מעבירה את הזמן. שאני לא עושה שום דבר משמעותי. שאני לא מותירה חותם על העולם. מתעוררת כל יום בשתיים בצוהריים, רובצת מול הטלווזיה והמחשב, יוצאת מהבית לשעתיים בשביל אחד מהעיסוקים שלי ושוב חוזרת הביתה לטלווזיה ולמחשב. לפעמים אני מבקרת את מימי בעבודה. בערבים אני לפעמים יוצאת לבית קפה.

אם הייתי חושבת שהסיבה לדאון היא רק זה שאני כרגע מובטלת - הייתי יכולה להרגע ולדעת שזה יעבור עוד כמה ימים. הריי השבוע אני מתחילה לעבוד. אבל זה לא רק זה. העניין הוא שבכלליות החיים של הסובבים שלי נראים לי בורגניים. אני מסתכלת על ההורים שלי: קמים בבוקר, הולכים לעבודה, יושבים במשרד שמונה שעות, חוזרים הביתה, רבים עם הבנות שלהן, מנקים את הבית, מבשלים, מנקים, רבים בנהם, דואגים בגלל המשכנתא, עושים סידורים כמו לשלם ביטוח לאומי או לשדרג את הפלאפון, מפליצים מול הטלוויזיה והולכים לישון. זה מה שצפוי לי?

אני גם רואה את החברים שלי: קמים בבוקר, הולכים לעבודה או לאוניברסיטה, מעבירים את הזמן שם כמה שעות, חוזרים הביתה, מרכלים בפלאפון, מתכתבים במסנג'ר, לפעמים יוצאים לפאב או לבית קפה, מחשבים אם נשאר להם מספיק כסף בחשבון הבנק אחריי היציאה, נחים קצת מול הטלווזיה והולכים לישון. זה רק טבעי ונורמלי. אני יודעת את זה. לא אמור להיות בזה משהו רע. אבל העניין הוא שלפעמים אני חושבת: זהו? בשביל זה אנחנו קיימים?

מאד הייתי רוצה להרגיש שיש איזושהי תוכנית גדולה מזו. שיש איזושהי משמעות לזה שאנשים מהלכים על פניי האדמה. שיש משהו יותר גדול מזה. משהו. משהו מעבר להתעסקות בכסף ובסידורים ובהנאות רגעיות. סיבה אמיתית לאנשים לקום בבוקר, מעבר לעובדה שהם חייבים.

אני יודעת שזו אחת הסיבות העיקריות שיש אנשים שחוזרים בתשובה. הם אומרים ששם הם מצאו את האור. ששם הם מצאו את הדרך לחיים רוחניים יותר ושכעת יש להם בחיים יותר ממה מהחיים הסתמיים שאני מתארת. לא, אני לא הולכת לחזור בתשובה. אל תדאגו. אני לא אעמוד בזה שאסור להזדיין לפני החתונה. וחוצמזה, יש לי סקיני ג'ינס חדש שאני לא רוצה לוותר עליו כל כך מהר.

אני זוכרת שמישהו שהיה השותף שלי לדירה, כשעשיתי שירות לאומי בקיבוץ, החליט לעבור לחווה שאין בה מים וחשמל, כדיי להיות רועה צאן. בזמנו לא הבנתי את הצעד הזה שלו. לא הבנתי מה יניע אדם שפוי ללכת לחווה שאין בה בכלל אנשים מלבד זוג אחד, כדיי לרעות צאן ולקבל על זה שכר של התנדבות. בזמנו אמרתי לו שאני לא מבינה אותו. אני זוכרת מה הוא ענה לי:"אני לא רוצה את המסלול הרגיל של תיכון-טיול-צבא-אוניברסיטה-עבודה-נישואים-ילדים-משכנתא. אני רוצה להרגיש שאני עושה דברים מעניינים. בעיניי זה מאד מעניין לגור בחווה כזאת. אולי אחר כך אני אצטרף לחוף של נודיסטים. מה, זה לא מעניין לבדוק חיים של נודיסטים?" היום אני מבינה את הצעד הזה שלו.

כבר כמעט עשרה חודשים, מאז עזבתי את הקיבוץ, אני עובדת בעבודות מזדמנות או/ו בתקופת חיפוש לעבודות מזדמנות ובזמני הפנוי אני שורצת מול הטלווזיה והמחשב. לפעמים אני נפגשת עם חברים שלי. לפעמים אני מזדיינת עם מישהו. לפעמים אני קוראת ספר רב-מכר. לפעמים אני עושה סידורים. לפעמים אני עושה שופינג של בגדים. רוב הזמן אני מוטרדת מזה שאני לא מצליחה לחסוף כסף, כי יש לי הרבה הוצאות על הפלאפון ועל שיעורי הנהיגה ועוד דברים.

אם מחר אני אמות - אני לא חושבת שהעולם ירגיש בחסרוני. כמובן שהמשפחה שלי והחברים שלי יהיו מבואסים. אבל זהו. העולם ימשיך כמנהגו. באיזשהו מקום אני יודעת שאני סתם קוטרית. כך יהיה שרוב האנשים בעולם הזה ימותו. מעטים האנשים שמצליחים לשנות את העולם בכך שהם למשל מוצאים פיתרון למחלה שהייתה לפני כן חשוכת מרפא, או בכך שהם ממציאים המצאה שלא תאומן. מה בדיוק אני רוצה? שיזכרו אותי כמו שזוכרים עד היום את איינשטיין או את אלכנסדר בל או את ביל גייטס? זה לא הולך לקרות. יש סיבה לכך שאנשים כאלה הם נדירים. אם הם לא היו נדירים - לא היו זוכרים אותם.

אז כנראה שצריך לשאוף לדברים אחרים. אולי אני לא צריכה להיות מיוחדת בעיניי כל העולם, אבל אני כן רוצה להיות מיוחדת לאנשים מסוימים. אני חושבת שזו אחת הסיבות שנמאס לי ממין מזדמן. נמאס לי שגברים רואים אותי בתור עוד אחת שהם זיינו. אני רוצה להיות מיוחדת למישהו. אני רוצה להיות בשביל מישהו הבחורה שהוא אוהב (כמובן שאני רוצה גם לאהוב אותו בחזרה).

לפעמים אני מוצאת את עצמי מייסרת את עצמי על העבר. מייסרת את עצמי בגלל שמישהי שהייתה פעם חברה טובה שלי וניתקנו קשר - חושבת היום שאני שרמוטה. מייסרת את עצמי כי ביזבזתי רבע משכורת מהעבודה בסופר כל חודש, בשביל טסט באופקים, כי המורה הגיש אותי מבלי שאהיה מוכנה, מייסרת את עצמי בגלל טעויות מסוימות שעשיתי עם גברים, מייסרת את עצמי על כך שאני לא מצליחה להחזיק במקום עבודה. נמאס לי לייסר עת עצמי. נמאס לי להרגיש שאני עושה טעות אחריי טעות.

אני לא חושבת שההורים שלי אוהבים אחד את השניה יותר. אני חושבת שנשאר רק ההרגל. אני רואה את זה גם אצל זוגות נוספים, מסיפורים שסיפרו לי חברים שלי על ההורים שלהם. אתם חושבים שאפשר לאהוב באותה מידה מישהו שחיים איתו במשך שלושים שנה? אני לא יודעת. אני חושבת שנדירים הזוגות האלה. אם מצליחים למצוא זוגיות כזאת - זה מדהים בעיניי. אם איי פעם אני אמצא מישהו שיאהב אותי אהבה בוערת ויוקדת במשך עשרות שנים - זה בטוח משהו שנותן משמעות לחיים. זה בטוח משהו שאומר שלא העברתי את החיים שלי סתם. אני יודעת שמוקדם לחשוב על זה כי אני מאד צעירה, אבל אתם יודעים מה? עזבו כרגע אהבה בוערת ויוקדת במשך עשרות שנים. אני אהיה מאושרת ומסופקת אם יהיה גם מישהו שיאהב אותי אהבה בוערת ויוקדת כרגע. שיאהב אותי ואני אוהב אותו. לא רוצה יותר קשרי "בין לבין". רוצה יותר מזה.

אולי הפוסט הזה הוא סתם זיון שכל. אולי טיפשי להתעסק בכל זה. אולי אני צריכה להפסיק לחפש משמעות כל הזמן. אולי זה מה שיש וזהו. אולי אני רוצה יותר מדי. אולי אני צריכה להסתפק ברגעים קטנים של הנאה, שאני עוברת מדי יום. הנאה משוקולד או מסרט ממש טוב, או משיחה ממש מצחיקה עם אחד החברים שלי, או מבגד חדש ויפה, או מפאב חדש ונחמד. רוב האנשים מסתפקים בזה. למה רק אני חייבת לשאוף ליותר? ואולי אימא שלי צודקת. אולי באמת אם אלך ללמוד באוניברסיטה כמה שיותר מהר - זה ימלא אותי ויעשיר אותי. אני לא יודעת כי לא ניסיתי. בכל מקרה, גם אם אחליט ללמוד בשנה הבאה - כבר מאוחר מדי. אני לא אספיק לעשות פסיכומטרי. חוצמזה, אני בכלל לא בטוחה מה אני רוצה ללמוד.

כואב לי הראש.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

בשנה האחרונה אני נכנסת שוב ושוב לקשרים שאני מגדירה אותם כקשרי "בין לבין". מדובר על קשרים שהם בין ידידות לזוגיות. אני לא מצליחה למצוא קשר רציני אבל אני חרמנית. אני יודעת שאם אלך לפאב, אתפוס זר ואלך איתו לשירותים - אני ארגיש רע עם עצמי אחר כך. אז מה הפתרון שמצאתי? לשכב עם אנשים שיש לי איתם גם איזשהו סוג של ידידות. האמת שכבר נמאס לי מהפתרון הזה.

כבר חפרתי אינספור פעמים בבלוג על כך שהקשר עם גוליבר היה מבלבל. מצד אחד הגדרנו את עצמנו כיזיזים, אבל מצד שני היה בקשר שלנו הרבה מאפיינים של זוגיות, למשל זה שבמשך שישה וחצי חודשים הקפדנו להפגש בכל סופשבוע וסופשבוע שבו גוליבר חזר לעירנו, למשל זה שהבטחנו אחד לשניה שלא נשכב/נתמזמז עם אף אחד אחר, ועוד ועוד דוגמאות. זה בילבל אותי וגרם לי לא לדעת למה לצפות ממנו. דרשתי ממנו דברים שבחיים לא הייתי מעלה בדעתי לדרוש מידידים אחרים שלי. אם לא היינו שוכבים באופן קבוע - בחיים לא הייתי נפגעת מהדברים שבהם נפגעתי אצלו. בהעדר מישהו אחר, ובגלל שגוליבר היה הדבר הכי קרוב לחבר שהיה לי - מצאתי את עצמי מתבלבלת לפעמים ומתאכזבת כששוב ושוב נוכחתי לדעת, שאני לא יכולה לצפות ממנו לדברים האלה. זה לא היה הוגן כלפיו שלמשל סחטתי ממנו המון מחמאות או התבכיינתי לו על היחס שלו אליי. בסופו של דבר זה נגמר בזה שקלטתי שפיתחתי אליו רגשות ושבמשך חודשים הדחקתי אותם.

הקשר עם גוליבר נגמר לפני חצי שנה. בחצי שנה האחרונה שכבתי עם עוד ארבעה גברים והתמזמזתי עם עוד שניים. אף אחד מהם, מלבד אמפטי, לא היה בקשר זוגי איתי. הם כולם היו קשרים לא מוגדרים. אף אחד מהם לא היה זר מוחלט. עם כל אחד מהם היה לי סוגים שונים של מערכות יחסים, אבל לא זוגיות. הכול היה מאד מסובך. גם שם לא היו גבולות ברורים. גם שם לא ידעתי בוודאות למה לצפות ולמה לא. אני חושבת שיש סיבה לכך שאנשים שמזדיינים הם בדרך כלל או זוג, או ויברטור אנושי אחד לשניה. כשמכניסים למשוואה הזאת גם ידידות כלשהי - הכול הופך מאד מבלבל.

בוריס ידידי טוען שהבעיה איתי היא שאני לא יודעת מה אני רוצה. הוא חושב שהדבר הכי חשוב זה שאדע מה אני רוצה. הוא חושב שזו טעות לשכב עם מישהו, לפני שאני מחליטה בבירור מה אני רוצה ממנו. הוא אמר לי שהבעיה בקשר שלי ושל גוליבר זה שבהתחלה שכבתי איתו, מבלי להחליט קודם אם אני רוצה אותו בתור חבר או יזיז. פשוט החלטתי לזרום. פשוט אמרתי לעצמי: "אני לא בטוחה אם זו תקופה מתאימה בשבילי להכנס לקשר, אבל אין לנו לאן למהר. אנחנו יכולים בנתיים לבלות ביחד, לדבר, לצחוק ולהזדיין עד שנחליט לאן אנחנו רוצים לקחת את הקשר." נתתי לזה להמרח ולהמרח ואז אחריי חצי שנה פתאום התעוררתי וקלטתי שהיו לי רגשות אליו ושבעצם אני רוצה אותו בתור בנזוג. בוריס טוען שאין רע ביזיזות, אבל זה רק בתנאי שאני בטוחה שאני רוצה אותה ושאני בטוחה שאני לא רוצה משהו מעבר. אני חושבת שבזה הוא צודק.

סקס מסבך דברים. עם כל הפרטנרים שלי שכבתי מאד מהר וזה סיבך דברים. אני אתן לכם דוגמא: בפעם הראשונה שפגשתי את פ - כבר התמזמזתי איתו בעירום מלא. בפעם השניה - כבר שכבנו. עדיין לא היה לי מושג לאן הקשר הזה הולך, ועדיין לא היה לי מושג אם אני רוצה אותו בתור יזיז/מישהו שיוצא איתי/חבר/ידיד/כל דבר אחר, אבל כבר שכבתי איתו. זה ששכבתי איתו - גרם לי לאכול סרטים. אם לא הייתי שוכבת איתו - הייתי יכולה לקחת את המצב בניחותא וברוגע, ולראות לאיזה כיוון הקשר שלנו מתקדם. זה ששכבתי איתו כל כך מהר - הכניס אותי לעולם של גבולות פרוצים. לא ידעתי אם יום למחרת מישהו יתחיל איתי - מותר לי לצאת איתו. לא ידעתי אם כעת כל פגישה שלי עם פ אמורה להסתיים במיטה, או שאנחנו יכולים להפגש סתם לקפה, ועוד דוגמאות. פשוט לא ידעתי מה קורה. זה מה שגרם לי לעשות לו שיחת "יחסינו לאן" בשלב כל כך מוקדם. במקרה הספציפי של פ, הוא לא חיפש רק לזיין אותי ולא הייתה לו בעיה שניפגש רק לקפה, אבל הוא לא רצה איתי קשר רציני. אבל זה רק המקרה הספציפי שלו. אני חושבת שכל גבר היה מגיב שונה לסיטואציה הזאת.

סקס מסבך דברים. אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לכך, שהתלבטתי אם להפרד מאמפטי, ושלקח לי שלושה שבועות לסיים את הקשר הזה ולא רק שבוע - היא העובדה ששכבנו. אם היינו רק יוצאים לכמה דייטים - לא היה לי ספק בכלל שאני רוצה לסיים את זה, אבל בגלל שכבר שכבנו, זה סיבך לי דברים. ידעתי שאם הקשר בננו ייגמר - יתווסף עוד גבר לרשימת הגברים ששכבתי איתם. אגב, עם אמפטי הגבולות היו ברורים. הוא התקשר כל יום, הוא הציב אותי במקום גבוה בראש סדר העדיפויות שלו. במהלך השבוע הוא היה בצבא ובסופי שבוע היינו נפגשים פעמיים. מאד אהבתי את זה שיש גבולות ברורים. אבל הייתה לי בעיה אחרת. פשוט לא הצלחתי לפתח אליו רגשות.

סקס מסבך דברים. אם שניי ידידים פתאום מתחילים לשכב - מאד קשה לחזור אחר כך לידידות רגילה כאילו כלום. אני זוכרת את עצמי, אחריי שאני ושוקו הפסקנו להיות יזיזים. היה לי מוזר בקרבתו. היום אנחנו ידידים אפלטונים לכל דבר, אבל הייתה תקופה שלא יכולתי להסתכל עליו, מבלי להזכר בפעמים שהתחרמנו. הוא מאד פגע בי כשהיינו יזיזים. אני לא יודעת מה עבר לי בראש כששכבנו. מזל שהצלחנו להפוך לידידים אחר כך.

סקס מסבך דברים. אני יודעת שיש הרבה גברים שלא מסוגלים לרצות קשר רציני, עם מישהי שהתמזמזה/שכבה איתם על הפגישה הראשונה. אני זוכרת שגוליבר אמר לי שאחת הסיבות העיקריות לכך שהוא לא ראה בי פוטנציאל לקשר זוגי, אלא רק ליזיזות, היא העובדה ששכבתי איתו מיד כשהתחלנו להיות בקשר. הוא אמר שהוא רוצה מישהי ששומרת על עצמה, מישהי שהוא יצטרך להתאמץ כדיי להשיג, מישהי שלא נותנת את עצמה כל כך בקלות.

סקס מסבך דברים. זה שהזדיינתי עם עשרה גברים,  וזה שלא קשה לגרום לי לפתוח רגליים - גורם להרבה אנשים לזלזל בי. לאחרונה נודע לי שכמה חבר'ה שהיו בעבר ידידים וחברות שלי, עלו על הבלוג שלי. מסתבר שעכשיו חצי עיר מרכלת עליי. הם אומרים שאני שרמוטה. זה מעצבן אותי. אם הייתי גבר - לא הייתי צריכה להתמודד עם סטיקר ה"שרלילה".  חוסר השוויון הזה מוציא אותי מדעתי לפעמים.

סקס מסבך דברים. אני לא רואה כל רע בלדבר על סקס, ומסוגלת לספר בפרטי פרטים איך מישהו נגע בי ואיך מצצתי לו ואיך הוא זיין אותי וכמה הייתי רטובה, אבל יש הרבה אנשים שלא מקבלים את זה. אני יודעת שהרבה אנשים נרתעים מדיבורים כאלה, ולכן אני צריכה לשים לב, ולדבר על זה רק עם אנשים מסוימים, ולא עם כל אחד (אני מחשיבה את הבלוג כיומן שלי וממש לא אכפת לי אם מישהו נרתע ממה שאני כותבת כאן. אם מזעזע אותו לקרוא - שילחץ על האיקס בתוך הריבוע האדום בפינה).

סקס מסבך דברים. אם שניי אנשים הם ידידים מאד מאד מאד טובים ובנוסף הם גם נמשכים אחד לשניה ושוכבים ובנוסף גם מבטיחים אחד לשניה בלעדיות, אז מה ההבדל בין יזיזות כזאת לבין זוגיות? אהבה? הריי יש גם זוגות שלא מאוהבים עד עמקי נשמתם.

סקס מסבך דברים. גם אם שניי אנשים הם לא הידידים הכי קרובים בעולם, אלא סתם ידידים ובמקביל שוכבים - זה מבלבל. אם אני שוכבת באופן קבוע עם מישהו, זה יפגע לי באגו אם הוא ישכב עם מישהי אחרת, גם אם אין לי רגשות אליו. אני זוכרת שבתקופה שהיה בייני לבין כתפי קשר מיני, הוא נפגע מזה ששכבתי עם שבי, למרות שהייתה בננו יזיזות ולא זוגיות ולמרות שלא היו לו רגשות אליי ולמרות שמעולם לא הבטחתי לו בלעדיות.

לי נמאס מקשרי ה"בין לבין". לי נמאס מלשכב כל כמה שבועות עם גבר אחר. אני רוצה גבולות ברורים. אני רוצה לשכב רק עם אדם אחד לאורך תקופה ארוכה. אני רוצה שהסקס יהיה חלק ממערכת היחסים ולא מה שיגדיר את מערכת היחסים. בקיצור, אני רוצה שהגבר הבא שאשכב איתו יהיה חבר שלי ולא יזיז שלי. אבל מה הבעיה? קשה למצוא קשר כזה. בנתיים אני מרגישה מיוחמת. החרמנות הזאת דופקת לי את החיים. יש לי הרגשה שעוד כמה שבועות אני שוב אכתוב פוסט על עוד קשר "בין לבין" כי לא אצליח לשמור על הרגליים סגורות, עד שאמצא קשר רציני.

שלכם,

נונה.

שלום לכל קוראיי פוסט זה,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים את פ (פירוט כאן, כאן וכאן). פ הוא בחור בן שלושים שנכנס לחיי לפני כמעט חודשיים. נפגשנו פעמיים, והיה מדהים. מאד נהניתי לשוחח איתו ומאד נהניתי לשכב איתו. לאחר מכן, כשניסיתי לברר איתו לאן הדברים הולכים - פ אמר שהוא לא רואה בנו פוטנציאל לקשר רציני בגלל הפרש הגילאים. החלטנו שאנחנו צריכים תקופת צינון ואז שנהיה ידידים. כמה ימים אחר כך הכרתי את אמפטי והתחלנו לצאת. יצאתי עם אמפטי בערך שלושה שבועות ואז נפרדנו כי לא פיתחתי אליו רגשות.

כמה ימים אחריי הפרידה מאמפטי - התקשרתי ל-פ. פשוט רציתי לשמוע את הקול שלו. השיחה זרמה. צחקנו ודיברנו על כל נושא בעולם. ממש נהניתי. זה היה ביום ראשון ואני הצעתי לו להפגש בסופשבוע. פ שאל לצורך מה הפגישה. עניתי לו: "לשבת בבית קפה." פ הסכים בשמחה. קבענו בתחילה ביום חמישי, אבל פ היה צריך לעבוד עד מאוחר, אז דחינו למוצ"ש.

במוצ"ש נסעתי לתל אביב. פ בא לקחת אותי מהתחנה המרכזית. היה כל כך טוב לראות אותו. הלכנו ל"מקס ברנר" וניהלנו שם שיחה ארוכה ומדהימה. שמתי לב עד כמה אנחנו יכולים לדבר על הכול. החל מהשיחה הכי עמוקה בעולם על דת, וכלה בשיחה הכי שטחית בעולם על איפה כדאי לקנות בגדים. ישבנו שם שעות ודיברנו ואני בכלל לא הרגשתי את הזמן עובר. היה לי טוב. בעיניי, יש הבדל עצום בין "היה לי כיף" לבין "היה לי טוב." יש הרבה אנשים שכיף לי בחברתם, אבל נדיר שאני מוצאת מישהו שאני פשוט מרגישה טוב במחיצתו. הרגשתי שאני נמצאת בדיוק במקום המתאים לי. מין הרגשה של שיבה הביתה. הרגשתי שלמה ומאושרת. הוא אולי הבנאדם הכי חכם שאני מכירה. הוא גם אולי הבנאדם הכי מצחיק שאני מכירה.

אחריי שסיימנו לאכול ושילמנו את החשבון - יצאנו מ"מקס ברנר" והסתובבנו קצת בתל אביב. אני עיקמתי את הקרסול ולכן כאב לי ללכת הרבה, ואני בכלליות לא חושבת שזה כזה כיף ללכת על מדרכות, אז בסופו של דבר הלכנו לבית שלו. ישבנו בסלון והמשכנו לדבר ולצחוק. בסוף לא יכולתי להתגבר יותר על המשיכה שלי אליו. הוא ישב שם לידי והריח כל כך טוב. התיישבתי עליו. התחלנו להתנשק ולעשות כל מני דברים. אחר כך הלכנו למיטה ושכבנו. הסקס היה מדהים. פ שוב הוכיח את עצמו כמלך במיטה.

אחריי שהזדיינו, המשכנו לשכב אחד ליד השניה ולדבר על כל נושא בעולם. בין השאר, שיחקנו never. never זה משחק בו כל אחד אומר משהו שהוא אף פעם לא עשה, ואם השני כן עשה אותו - הוא צריך להרים אצבע. מי שיש לו חמש אצבעות - מקבל משימה. אני הפסדתי שלוש פעמים. פ התקשה בלמצוא משימה בשבילי אז הוא המציא רעיון יצירתי. הוא נתן לי בתור משימה, להגיד לו מה הייתי נותנת בתור משימה, אם הוא היה מפסיד. לא יכולתי לשקר. אמרתי לו את האמת. שאם הוא היה מפסיד - הייתי נותנת לו בתור משימה, שיגיד לי אם הוא חושב שנוכל איי פעם להיות זוג רציני. האמת שלא רציתי להעלות את הנושא. זו בסך הכול הפעם השלישית בחיים שנפגשנו, וקיימנו בעבר כבר ארבע שיחות "יחסינו לאן." זה לא היה נראה לי לעניין, אבל הוא הריי שאל ולא רציתי לשקר.

פ היסס ואז אמר לי:"את יודעת שאני מת עלייך, מותק."

אמרתי לו: "אני יודעת אבל אני גם יודעת שיש 'אבל'."

פ השיב:"כן, יש 'אבל'. כל מה שאמרתי לך לפני חודש וחצי עדיין תקף. אני עדיין חושב שפער של עשר שנים זה פער גדול מדי."

אמרתי לו שלא בהכרח. נתתי לו כדוגמא אותי ואת אמפטי. אמפטי ואני באותו גיל בדיוק ובכל זאת אנחנו נמצאים במקומות שונים לגמרי בחיים ושונים אחד מהשניה בכל דרך אפשרית.

פ דווקא לקח את זה כמשהו שעוד יותר מחזק את הטענה שלו. הוא אמר לי: "אז אם שניי אנשים באותו גיל יכולים להיות במקום כל כך שונה בחיים - על אחת כמה וכמה אנשים שיש בנהם הפרש של כעשר שנים."

אמרתי לו: "נראה לי שאתה מוותר בקלות רבה מדי. מה, אתה מוותר על סיכוי לקשר רק בגלל שאולי בעוד שנתיים אתה תרצה להתחתן ואני לא אהיה בשלה?"

בנוסף, הזכרתי לו שזה היה פער הגילאים בין ההורים שלו כשהתחתנו.

פ השיב:"נכון, אבל מצד שני, היום אימא שלי אלמנה."

אמרתי לו: "אה, אז אתה מוותר על סיכוי לקשר רק בגלל שעוד שנתיים אולי נתחתן ואז אולי בעוד חמש עשר שנים תמות?"

אמרתי לו שאני מרגישה שהוא סתם מורח אותי.

פ השיב שהוא לא מורח אותי, ושהוא באמת ובתמים חושב שעשר שנים זה פער גדול מדי.

אמרתי לו:"אוקיי, אבל למה אנחנו מדברים בכלל במונחים של חתונה? בוא ננסה ונראה לאן הדברים הולכים."

ואז פ אמר משהו נורא חכם. הוא אמר:"מה זה לנסות? לצאת לדייט לראות אם אנחנו מוצאים חן אחד בעיניי השניה? אנחנו כבר יודעים שאנחנו מאד מוצאים חן אחד בעיניי השניה. השאלה היחידה היא כמה זמן זה יחזיק. אני חושב שאם נכנס עכשיו לקשר, יהיה לנו נורא כיף ביחד כמה חודשים ואז זה ייגמר בגלל הפרש הגילאים."

שאלתי:"וזה לא יהיה שווה את זה?"

פ אמר: "אני כבר אחריי עשר שנים של קשרים כאלה. לא רוצה קשרים כאלה יותר."

הבנתי את זה והפסקתי לדבר על הנושא. חזרנו להתגפף ולדבר על כל נושא בעולם. המשך הלילה היה מדהים. ישנתי אצלו וגם בבוקר היה נהדר. אחר כך פ הלך לעבודה ואני חזרתי לעירי.

יצא לי לחשוב על כל הנושא. פתאום קלטתי שאני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. הבנתי שהוא לא חושב שאנחנו יכולים להיות זוג רציני. הבנתי שיש לי רגשות אליו ושככל שאפגש איתו יותר - אני אלך ואקשר אליו ואז יהיה לי עוד יותר קשה כשננתק קשר, אבל פתאום קלטתי שזה יהיה שווה את זה. חשבתי על הקשר בייני לבין גוליבר. זו אפילו לא הייתה זוגיות אלא יזיזות, וזה קשר שהכי פגע בי בעולם כשנגמר, אבל אני לא מתחרטת לשניה שנכנסתי לתוכו, כי הרגעים האלה שהייתי בין הידיים של גוליבר היו הכי מדהימים בעולם. חשבתי גם עליי ועל י. הקשר בננו היה רק חודש וחצי, בתנאים נוראיים של הוסטל של אוטיסטים. היום אני מבינה שנשארתי בהוסטל בעיקר למענו. אחריי הפרידה התפרקתי לחתיכות קטנות ולקח לי חודשים על גביי חודשים להתגבר עליו, ובכל זאת אני לא מתחרטת לשניה, כי הרגעים שביליתי במחיצת י, במהלך החודש וחצי האלה, היו הכי מדהימים בעולם.

הגעתי למסקנה שאני רוצה להמשיך להפגש עם פ. להמשיך לשוחח איתו, לשכב איתו ולבלות במחיצתו. הגעתי למסקנה שאני רוצה תקופה קצרה מדהימה. ידעתי שזה ייגמר אחריי זמן קצר, וידעתי שאני אתפרק אחר כך, אבל הגעתי למסקנה שזה יהיה שווה את זה, כי הרגעים שאני מבלה במחיצת פ הם מדהימים בעיניי. 

הייתי מאד נחושה בהחלטתי. סיפרתי על ההחלטה לקוצ'רית שלי ולכל חבריי. כל אחד בנפרד. ידעתי שחלק מחבריי יתנגדו ויחשבו שאני סתם מכינה לעצמי שברון לב ושזה לא שווה את זה, אבל הייתי מאד נחושה. החלטתי שאף אחד לא יגרום לי לשנות את דעתי.

המצב הוא זה שגורם לי מיום ליום לשנות את החלטתי. יצאתי מביתו של פ ביום ראשון שעבר, לפני שבוע. במהלך כל השבוע הזה הוא לא יצר איתי קשר אפילו לא פעם אחת. אני זו ששלחה לו sms ביום שני, אני זו שפנתה אליו במסנג'ר ביום שלישי ואני זו שהתקשרה אליו ביום רביעי. בכל אחת מהפעמים הוא ענה לי והיה נחמד, אבל הוא לא יזם אפילו לא פעם אחת. לא יצרתי איתו קשר מאז יום רביעי ולכן לא דיברנו מאז. נראה שהוא לא מתכוון להתקשר אליי, או ליצור איתי קשר באיזשהי דרך.

זה שאנחנו לא מדברים גורם לי להיות לגמרי באוויר. אין לי מושג איפה הדברים עומדים. יש מצב שבזמן שאני כותבת את השורות האלה - פ שוכב עם מישהי אחרת. הריי אין לו שום מחויבות כלפיי. את זה שהוא לא רוצה איתי קשר רציני כבר הבנתי. השאלה שנותרה זה אם הוא רוצה איתי קשר בכלל. נראה לי שיש לו רגשות אשמה, כי הוא יודע שאני רוצה אותו.

יש כמה סיבות שבגללן יכול להיות ש-פ לא מתקשר אליי וכולן גרועות. יכול להיות שהוא לא מתקשר, כי החליט לנתק איתי קשר בלי לנתק קשר, כלומר שלא נהיה בקשר בכלל, מבלי שאף אחד יכריז על כך. יש מצב שאני פשוט לא עוברת לו בראש והוא פשוט לא מעלה על דעתו להתקשר אליי. יש מצב שהוא כן רוצה להפגש איתי, אבל החליט להשאיר אותי על "אש קטנה" וליצור איתי קשר רק כשיהיה לו נוח והכול ייסתדר לו ויהיה לו ערב פנוי לשרוף. כל שלושת האופציות לא מקובלות עליי.

המצב הוא ממש בעייתי כי אני לא יכולה להתקשר אליו ואז לעשות לו עוד שיחת "יחסינו לאן." די. גמרנו עם שיחות "יחסינו לאן". יש גבול לכמה שיחות כאלה אפשר לעשות לגבר שפגשתי שלוש פעמים בימיי חיי. לכן הדברים ממשיכים להיות באוויר ואני הולכת ויוצאת מדעתי.

הגעתי להחלטה ששברון לב יהיה שווה את זה, אם זה אומר שנבלה ביחד תקופה קצרה ומדהימה ואז שזה ייגמר. רציתי תקופה קצרה של שיחות מתוקות אל תוך הלילה, והרבה סקס והרבה צחוקים ושיחות נפש. הכנתי את עצמי לכך שאחריי תקופה קצרה זה ייגמר ואז שיהיה לי קשה, אבל לא נראה שהתקופה הקרובה הולכת להיות תקופה כזו. נראה שזו הולכת להיות תקופה שבה רק אני רודפת אחריי הוד מעלתו, בזמן שהוא לא עושה שום מאמץ. אני לא מוכנה לזה.

אה, ועוד משהו: אני זוכרת שכשסיפרתי לאנג'ל ידידי על החלטתי לשמור על קשר עם פ, הדבר הראשון שאנג'ל אמר לי הוא שזה ימנע ממני אופציות אחרות. שיש מצב שבתקופה הזאת אני אכיר מישהו שירצה קשר רציני איתי, ואני אוותר על זה כי אהיה שקועה ב-פ. כשהוא אמר את זה לא התייחסתי לדבריו, אבל פתאום קלטתי שהוא צודק. במוצ"ש יצאתי עם כמה חברות וידידים שלי. היה שם איזה בחור שנעץ בי עיניים. ידיד שלי שאל אם אני רוצה שהוא ישאל את הבחור אם הוא רוצה את מספר הטלפון שלי. תגובתי המיידית הייתה: "לא, אני רוצה את פ." פתאום קלטתי שבאמת חבל שאני אוותר על הזדמנויות, רק כי אני מקובעת על מישהו שאמר לי כבר כמה וכמה פעמים, שהוא לא חושב שאיי פעם נוכל להיות זוג רציני.

אגב, כשאני ו-פ שיחקנו never, גיליתי שהקשר הכי ארוך של פ היה חצי שנה, וגם זה לא ברציפות. שהוא מעולם לא יצא לחופשה עם מישהי, שהוא מעולם לא ישן עם מישהי שלושה לילות רצופים ושהוא מעולם לא הביא מישהי הביתה להכיר לאימא שלו. מה זה אומר אם בנאדם שנמצא כבר שתיים עשרה שנה בעולם הדייטינג נמצא במצב הזה? אין לי מושג. הריי פ הוא חכם מאד, מצחיק מאד, נחמד, חם ואוהב. מסקרן אותי למה מעולם לא היה לו קשר ארוך רציני.

בכל מקרה, כנראה שהדבר הטוב ביותר בשבילי זה לנתק איתו קשר וזהו. חשבתי שזה לא יפה פשוט לא להתקשר אליו יותר אף פעם וכך לנתק קשר בלי לנתק קשר, ואז קלטתי שזה בדיוק מה שהוא עושה לי. תראו, אני לא אסנן אותו אם הוא יתקשר, אבל אני לא חושבת שכדאי שאני אתקשר אליו. אני סיימתי להשפיל את עצמי ולרדוף אחריי בנאדם, שלא רוצה אותי.

אבל קשה לי, כי אני באמת מרגישה ל-פ חיבור אמיתי, ואני באמת חושבת שהוא בנאדם מיוחד ומדהים. הוא גרם לי לפרפרים בבטן. נורא התגעגעתי לתחושה הזאת. לא הרגשתי אותה כבר הרבה זמן. מעציב אותי לוותר על זה. עצם המחשבה שלא אשמע שוב את קולו של פ - מעציבה אותי. גם עצם המחשבה שלא אשכב שוב עם פ - מעציבה אותי. באמת שהיה לי טוב במחיצתו. העולם הזה פשוט לא הוגן.

אני הולכת להטביע את יגוני בשוקולד.

שלכם,

נונה.