היי לקוראיי,

אני ובובי ביחד כבר 11 חודשים והמצב בננו נפלא. אני מאושרת ומאוהבת. הפגישות בננו מדהימות ונורא כיף לנו אחד בחברת השניה. יחד עם זאת, משהו שגורם לנו לוויכוחים לפעמים, היא העובדה שאני רוצה סקס בכל אחת ואחת מהפגישות שבהן בובי בא אליי. זה אולי נשמע משפט קצת מצחיק, כי אני בחורה. לרוב שומעים על בחורים שרוצים לעשות יותר סקס עם בנות הזוג שלהן (ראו ערך "כולם אוהבים את ריימונד").

גם בובי הוא אדם מאד מיני בעל יצרים עזים, אבל הוא, בניגוד אליי, לא חייב להזדיין בכל אחת ואחת מהפעמים שבהן הוא בא אליי. הייתה תקופה, לפני חצי שנה בערך, בה בובי לא רצה לשכב איתי במשך כמה שבועות רצופים כי חלה החמרה רצינית במצב של אבא שלו ולבובי לא היה ראש לזה. בזמנו הוא אמר שהוא מסוגל לזה פיזית אבל לא מנטלית. זה לא המצב כיום. כיום גם בובי יוזם סקס, אבל יש פעמים בהם הוא מאד עייף ואז הוא אומר שלא בא לו כי הוא מת מעייפות. במקרים כאלה אני כמעט אונסת אותו.

מקרה כזה היה אתמול בלילה. בובי בא אליי ממוטט מעייפות מפניי שהיה ער מארבע בבוקר, כי הלך לדוג ואחריי הדיג לא הספיק לנוח כי היו לו עוד דברים לעשות. כמובן שהוא מאד שמח לראות אותי וחיבק אותי בחום, אבל אחר כך, במיטה, כשהתכרבלנו זה בזרועות זו ואני שלחתי ידיים אל החגורה שלו והתחלתי לפתוח אותה וקירבתי את הפה שלי לאזור שבין רגליו, הוא עצר אותי. שוב ושוב הוא ניסה להסביר לי שאין לו כוח ושהוא לא רוצה. שוב ושוב התקשיתי לקבל את זה והמשכתי לנקוט בכל צעד אפשרי, כדי שנעשה סקס. בסופו של דבר הוא נכנע לי וביצעתי בו את זממי.

אפילו התנסתי בתנוחה חדשה, שאף פעם בחיים לא התנסיתי בה קודם. מדובר על לרכב הפוך. נכון המצב שבו בחורה רוכבת על בחור כשפניה מול פניו? אני ובובי עשינו את ההפך. רכבתי עליו כשהגב שלי והתחת שלי מול הפנים של בובי ואילו הפנים שלי לכיוון הרגליים שלו. תנוחה מגניבה.

ואני שואלת את עצמי למה כל כך התעקשתי שנשכב. הרי ראו על בובי שהוא באמת מותש-גמור-מעייפות-לא-מסוגל-לזוז מרוב-עייפות-לא-רואה-בעיניים-מרוב-עייפות. למה לא התחשבתי יותר? הרי ידעתי שבבוקר גם נעשה סקס. מה, לא יכולתי להמתין עשר שעות? מה גם שמדובר בעשר שעות שאת מרביתן מבלים בשינה. אין לי תשובה לזה. פשוט לא יפה מצידי, למרות שאני חושבת שיש הרבה בחורים שהיו מסכימים להתחלף איתו בכיף ולהתמודד עם בעיה של בחורה שמתעקשת מאד למצוץ להם.

ואתם יודעים מה? יש משהו אירוני בכל המצב הזה. בתחילת הקשר ביני לבין בובי, לפני כמעט שנה, פחדתי שאולי בובי רוצה יזיזות, כי כמעט כל פגישותנו היו בבתים וכמעט בכל פגישה שכבנו. דאגתי מזה שאנחנו שוכבים בכל פגישה ופגישה. תקופה קצרה אחר כך גיליתי שבובי לגמרי ולחלוטין לא מחפש יזיזות, נוצר בננו קשר עמוק וחזק והפכנו לזוג מאוהב. זה די מצחיק שפעם פחדתי מזה שבכל פגישה נשכב ואילו עכשיו, אני דואגת מזה שתהיה פגישה בה לא נשכב. אגב, גם בתחילת הקשר בובי לא היה חייב שנעשה סקס בכל פגישה ופגישה. אני זו שחשבה שבתים זה אומר אוטומטית זיונים ולכן חששה שהוא רוצה יזיזות. מבחינת בובי, בתים זה בכלל לא אומר אוטומטית זיונים. הוא פשוט לא אוהב לצאת.

היום בבוקר, אני ובובי באמת שכבנו עוד פעם (במגוון תנוחות, היה מדהים) ואחר כך הכנו ביחד ארוחה ואכלנו ביחד ודיברנו על כל נושא שבעולם וראינו ביחד סרט מחובקים. היה מזה כיף. אני כל כך כל כך כל כך אוהבת אותו. אני כל כך שמחה שהוא חלק מהחיים שלי. אני ממש מרגישה ברת מזל, ואני יודעת שבובי מרגיש כמוני.

חשבתי שכל הסיפור הזה של הלילה כבר נשכח, אבל היום בצהריים, כשבובי יצא מביתי לכיוון ביתו ואמרתי לו "ביי, מאמי, היה לי ממש כיף", בובי ענה לי:"גם לי היה ממש כיף, מאמי, חוץ מזה שהצקת לי אתמול."

תכלס הוא ממש צודק. דמיינו לעצמכם מצב הפוך. דמיינו לעצמכם בחורה שאומרת לחבר שלה, שלא בא לה סקס הלילה, כי היא רוצה לישון, אבל הוא מתעקש לדחוף לה יד למכנסיים, למרות שהיא מנסה להזיז את הידיים שלו. כל העולם מיד יגנה את הבחור. גם לי מגיע אותו גינוי, על זה שבובי אמר לי אתמול שהוא לא רוצה, אבל אני התעקשתי לדחוף לו יד למכנסיים, למרות שהוא ניסה להזיז את היד שלי. בכלל, למה זה לגיטימי שבחורה לא תרצה לפעמים לשכב עם החבר שלה, אבל לא לגיטימי שבחור לפעמים לא ירצה לשכב עם החברה שלו? אני יודעת לדרוש שוויון זכויות בדברים אחרים, אז בבקשה. אני צריכה לתת שוויון זכויות גם בזה.

אני מזה שמחה שיש לי קומה משלי, שמנותקת משאר הבית. אני מזה יודעת להעריך את זה. תקלטו שבובי ישן אצלי בערך פעם בשבוע, כבר כמעט שנה, ולהורים שלי אין מושג. הקומה שלי נמצאת בקרקעית הבית. אני יכולה לצעוק, לטרוק דלתות, לשמוע מוזיקה, לראות טלויזיה או לעשות כל דבר אחר, מבלי שההורים שלי ישמעו. שוב כוח בעולם לא יגרום לזה שישמעו מהקומה של חדרי השינה של ההורים והאחיות שלי, את הרעש שאני מקימה בקומה שלי, ולא משנה כמה הוא חזק.

לפעמים אני נזכרת כמה היה נורא, לחיות בחדר באותה קומה עם האחיות וההורים שלי. כל הזמן התמודדתי עם זה שהם מתקשרים בצרחות. לא יכולתי לישון, לא יכולתי ללמוד, לא יכולתי לארח אנשים, לא יכולתי לקרוא, לא יכולתי להתרכז בשום דבר. זה היה פשוט נורא.

עברתי לקומה הזאת לפני שנה וחצי בערך. הקומה גדולה ומרווחת ותכלס היא כמו דירה. יש בה סלון משלי, שני חדרי שינה (אחד שלי והשני של אחי, אבל הוא עזב כבר לפני שנים את הבית וגם כשהוא בא לבקר, פעם בכמה חודשים, הוא לא ישן שם) שירותים, מקלחון ואפילו מטבחון (אני לא משתמשת במטבחון בקומה שלי, אלא במטבח של הבית, אבל זה כי המצרכים נמצאים במטבח של הבית). החסרון של הקומה היא שאין בה חלונות וגם שאין בה יציאה נפרדת מהבית. אבל זה בקטנה. אני לא מכירה אף אחד שיש לו מזל גדול כל כך, לקומה מגניבה כל כך.

זו גם הסיבה שאני חושבת שאני אשאר לגור בבית, גם בשנים שבהם אני אהיה סטונדטית. אני הרי בכל מקרה אלמד בעירי. למה לי לגור בחדר צפוף עם שותפים ורעש, כשאני יכולה לגור בקומה שלי? גם אל תשכחו שיש לי בעיית שינה נורולוגית מאד חמורה וגם ליקוי למידה, שגורם לזה שכל פיפס יוציא אותי מריכוז. אני זקוקה למקום משלי. אני אצא מהקומה הזאת, רק כשיהיה לי מספיק כסף לשכור דירה לבד. ולא נראה לי שזה יקרה בתקופת הלימודים, כי אני הרי אהיה סטודנטית ענייה.

החסרונות בכתיבת הבלוג הזה הם עצומים. זה שאני יודעת שהמון אנשים שמכירים אותי ולא אוהבים אותי, עלו על הבלוג ומאז קוראים בו בשקיקה, זה שאני עומדת חשופה ופגיעה מול מאות אנשים ועוד המון חסרונות. כתבתי כבר כמה וכמה פעמים על נזקים שנגרמו לי מכתיבת הבלוג.

אבל אני לא אוותר על כתיבת הבלוג בעד שום הון שבעולם. לא אוותר על המקום הזה, שהוא רק שלי ומאפשר לי לפרוק, בכל שעה משעות היום. שמאפשר לי לפתח את כישרון הכתיבה שלי. שמאפשר לי לתעד את החיים שלי. לפעמים אני יושבת מול הבלוג ובמשך שעות על גבי שעות קוראת פוסטים ישנים. מדהים כמה הרבה עברתי בשנתיים וחצי האחרונות. מדהים כמה התבגרתי והשתנתי והתפתחתי. ואני אוהבת את זה, שאני יכולה לבחון את עצמי בתקופות שונות בחיים שלי, ואני אוהבת את זה שאני יכולה להגיע כך לתובנות על החיים שלי ואני אוהבת את זה שזה מאפשר לי לזכור מי אני ומאיפה אני באה. לזכור ולא לשכוח.

לאחרונה מאד בא לי על חופשה. בא לי על כמה ימים על חוף הים. בא לי להחליף אווירה. נמאס לי כבר שאני כל הזמן או בעבודה או בבית. נמאס לי כבר ללמוד לפסיכומטרי. נמאס לי כבר לראות את אותם מקומות כל יום ולעשות את אותם דברים כל הזמן.

אני ואנג'ל דיברנו מזמן על ללכת לצימר בפסח. כנראה שזה לא יתאפשר, כי אני ניגשת לפסיכומטרי בסביבות פסח (הבחינה הרגילה היא ב-7.4, שזה יומיים לפני ליל הסדר, אבל הבחינה המותאמת תהיה כנראה קצת אחר כך, ובגלל החג בטח יעשו אותה שלושה שבועות בערך אחרי הבחינה הרגילה). בנוסף, המנהל בחנות שבה אני עובדת הבהיר מעכשיו שלא ייתן חופשות בפסח, כי בפסח כי יש המון עבודה (ככה זה כשעובדים בחנות מחנאות).

לכן כנראה אני ואנג'ל ניסע לצימר קצת אחרי פסח. ככה גם לא יהיה מפוצץ. תכלס, זה מזה מוזר שבחורה שיש לה חבר נוסעת לצימר עם ידיד שלה, אבל אני יודעת שבובי לא יבוא איתי (הוא עבד בחודש שעבר רק שמונה שעות והחודש הוא לא עבד בכלל, כך שהוא לא יכול להרשות לעצמו מסטיק ובטח לא חופשה בצימר ובכלל בובי לא הטיפוס שנוסע לצימרים).

אני ואנג'ל ידידים כבר ארבע שנים וחצי. היחסים בננו הם יחסי אחים. אני באמת אוהבת את את אנג'ל, אבל בכנות, הייתי מעדיפה לנסוע לצימר עם בובי. זה בסדר. גם אנג'ל היה רוצה לנסוע לצימר עם הבחור שהוא דלוק עליו. נצטרך להסתפק אחד בשניה. אני מקווה שזה באמת יצא לפועל. אני גם מקווה שאצליח לחסוך קצת כסף עד אז.

קיבלתי היום מכתב מהמרכז הארצי לבחינות. הם כתבו שהם שוב יתנו לי לעשות בחינת פסיכומטרי מותאמת (כלומר 300% תוספת זמן, הפסקה בין הפרקים, שלושה פרקים במקום שמונה וכו'). האמת שזה היה רק הגיוני שהם יתנו לי את זה, כי הרי ניגשתי בתנאים מותאמים בסוף דצמבר. הרי לא יתכן שאז הייתי מספיק לקויית למידה והיום אני לא מספיק לקויית למידה.

מדריך הפסיכומטרי לשעבר שלי (דיברתי אתו כשהחלטתי לגשת שוב לפסיכומטרי), הוא זה שהכניס לי לראש שאולי הם עובדים על מכסה ולכן יש סיכוי שלא יתנו לי שוב בחינה מותאמת. פחדתי מאד ללמוד במשך שבועות ואז פתאום לקבל מכתב בו יהיה כתוב שהם לא נותנים לי תנאים מותאמים ואז שלא אוכל לגשת. אני שמחה מאד שעכשיו אני יכולה להפסיק לחשוש.

שוב הגעתי למצב שיש לי עוד דברים לכתוב עליהם, אבל כתיבת הפוסט כבר התארכה מדי ואני כבר התעייפתי מדי. יש לי עוד נושאים, לפוסט הבא, שאכתוב כנראה בקרוב.

שלכם,

נונה.

שלום לכל קוראיי באשר הם,

קניתי בימים האחרונים בגדים. ממש בגדים יפים ואיכותיים. היה כיף לקנות אותם. במשך כמה חודשים הייתי מרוששת בגלל שעשיתי קורס פסיכומטרי ולא עבדתי, ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות כלום, אז פשוט לא קניתי ואם בכל זאת קניתי - הרגשתי חרא עם עצמי אחר כך על העדר המשמעת העצמית. עכשיו, כשאני עובדת, יכולתי להרשות לעצמי להוציא כמה מאות שקלים ולחלק לתשלומים.

הנחתי שזה רק כי כולם עסוקים בלימודים, אבל אז התחוור לי שבוריס החליט לנתק איתי קשר סופית ולהוציא אותי מהחיים שלו בצורה טוטאלית לנצח. בוריס גם לא מעוניין בקשר עם פליקס. חבורת הרוסים מעניינת לפליקס את התחת, אז ממש לא היה אכפת לו שבוריס לא רוצה להיות איתו יותר בקשר המינימאלי בו היו.

אני מעולם לא הייתי קרובה לגוגי ואני ושוקו התרחקנו שנות אור בשנה וחצי האחרונות. האנשים שמעניינים אותי הם מימי (חברתי הטובה ביותר) ופליקס (ידיד ממש טוב שלי). גם את נוש אני מחבבת וגם הוא מחבב אותי, למרות שאנחנו יכולים לחיות זה בלי זו. מימי לא רוצה לראות את שוקו, כי הם היו פעם ביחד וכשניסו להיות ידידים אחרי הפרידה - היא גילתה שזה לא מאפשר לה להתגבר עליו ולכן החליטה להוציא אותו סופית מהחיים שלה. פליקס ונוש נפגשו פעם אחת בימי חייהם, ולכן הם בקושי מכירים.

כך נוצר מצב שכשבוריס רצה לארגן מפגש ביום שישי האחרון, היחידים שנפגשו הם מימי, הוא וגוגי. (אף אחד אפילו לא ניסה או העלה על דעתו לארגן מפגש בשלושת וחצי החודשים האחרונים כי כולם היו שקועים עד צוואר בלימודים ובכלל לא יכלו להרשות לעצמם לזוז מהספרים בסופי השבוע). 

אגב, זה מזכיר חידות שיש בפסיכומטרי. יש כל מני שאלות כגון:"צילי, גילי, מירי ושירי צריכים להסתדר במעגל. גילי לא מוכנה לעמוד ליד צילי ושירי לא מוכנה לעמוד מול מירי. איך אפשר לסדר אותם במעגל?" כך בערך אפשר לארגן מפגש של החבורה הזאת. לכל אחד יש את האנשים שהוא לא רוצה לפגוש.

אגב, אני תמיד חשבתי שהפיתרון לחידות מעגל כאלה זה להגיד לגילי להפסיק להיות כזאת ילדותית ולעמוד ליד צילי, אחרת אני אכניס לה כאפה מצלצלת. פשוט מגיעים לדמויות האלה מכות. אנשים בוגרים שלא יכולים להסתדר במעגל בעצמם.  

בכל מקרה, אני לא מתבאסת במיוחד על זה שהחבורה התפרקה. אני בקשר עם פליקס ומימי. אני ונוש מדברים מדי פעם. לפיכך, אני בקשר עם האנשים שמעניינים אותי. אגב, זו תמיד הייתה הבעיה שלי עם חבורות. אין מצב כזה שתהיה חבורה גדולה שבה כולם חברים של כולם במידה שווה. תמיד יש אנשים שהקשר שלהם לא עומד בפניי עצמו וכך נוצר מצב שאנשים צריכים להסתובב כל הזמן עם אנשים שהם לא חברים אמיתיים שלהם.

וזה כן פגע לי קצת באגו שבוריס העיף אותי ככה מהחיים שלו. אומנם לא היינו קרובים, אבל זה לא היה יפה מצידו להעלם ככה, בלי שום הסבר ופשוט להתחיל לסנן אותי. וכן בא לי לפעמים בשישי בערב לצאת עם אנשים לפאב במקום לרבוץ מול הטלויזיה, אבל המצב של ישיבה מול הטלויזיה בשישי בערב לא נוצר מזה שבני החבורה לא אוהבים את בני החבורה האחרים, אלא מזה שבני החבורה הם סטונדנטים עמוסים. גם אם היינו כולנו ביחסים נפלאים, לא היינו יוצאים ביחד כל שבוע.

אני משתעשעת ברעיון של להתפטר מחנות המחנאות שבה אני עובדת, ולהתחיל לעבוד בחנות אחרת באותו קניון (יש שתי חנויות שאני יודעת שמחפשים עובדים ושתיהן מעניינות אותי). הסיבה לכך היא, שבתור אחת שמעולם לא עשתה טיול, אני צריכה ללמוד את כל הציוד בחנות המחנאות מאפס. יש בערך 459094 דברים שצריך ללמוד ולזכור על רוב המוצרים בחנות. ולי קשה יותר לזכור פריטים מלאדם הממוצע, בגלל ליקוי הלמידה שלי.

וכן, יכול להיות שזה רק עניין של זמן ושבעוד כמה חודשים אני אדע הכול על הכול. אבל קשה לי להאמין. בנוסף לזה, אני לא חושבת שלמנהל החנות תהיה אפשרות לתת לי חצי שנה עד שאדע הכול. אני מאמינה שאם אמשיך לא לדעת - יפטרו אותי בסופו של דבר. לא משהו אישי. זה עסק כלכלי ואם אני לא רווחית - למה שיחזיקו בי?

המנהל שלי הוא קשוח אבל הגון. קוראים קבועים וותיקים בבלוגי אולי זוכרים שלפני שנה עבדתי בחנות מחנאות אחרת, בה הבוס היה חרא של בנאדם וחרא של מנהל, שהלין לי את השכר ולא נתן לי את העמלות שהגיעו לי וקיצץ לי במשמרות ודיבר בצורה מגעילה ועוד אלף ואחד דברים רעים, שהרבה מהם לא חוקיים. הוא פיטר אותי אחרי חודש וחצי של עבודה. המנהל בחנות בה אני עובדת היום הוא לא כזה. הוא אומנם קרציה אמיתית, מהבחינה הזאת שהוא מעיר הערות בלי סוף, אבל לפחות איתו אני יודעת שאין חשש שהוא פתאום יקצץ לי במשמרות, בלי להגיד לי כלום או שהוא ילין לי את השכר, אם לא יהיה מרוצה ממני. כל מה שהוא עושה במסגרת החוק.  

אני טובה בשירות לקוחות. אני חביבה מאד והלקוחות אוהבים אותי. אולי לא כדאי לי ללכת עם הראש בקיר ולא כדאי לי לעבוד בחנות מחנאות? מחנאות לא נוגעת לחיים שלי בשום צורה. כמעט כל העובדים האחרים עשו טיול. אלה שלא עשו - מתכננים טיול. אותי טיולים לא מעניינים בכלל. גם לא עשיתי צבא, אז גם הדברים בחנות שקשורים לצבא זרים לי.

אם אעבוד בחנות אחרת, לא אצטרך ללמוד על המוצרים. בשתי החנויות בקניון בהם מחפשים עובדים, מוכרים כל מני שטויות כמו מנורה עם ציור של טוויטי עליה או מגירות פיציות מקושקשות בהן אפשר לשים תכשיטים, או כרית פוך או דובון שמחזיק לב. מה כבר צריך ללמוד על זה? לא נראה לי שיש מה ללמוד.

אני חושבת שאתן לחנות המחנאות הזדמנות של עוד כמה שבועות. בכל מקרה, אני ניגשת לפסיכומטרי באפריל וצריכה שבוע-שבועיים של חופש לפני הבחינה. לא נראה לי שזה אפשרי להתחיל מקום עבודה חדש ואחרי חודש לבקש חופש.

נראה לי שאשאר בחנות המחנאות עוד חודש וקצת ואז אבקש כמה ימים חופש, לפני שאגש לפסיכומטרי. אחרי הבחינה - אני אבחן את האופציות שלי מחדש. זה כמובן במידה שלא יפטרו אותי עד אז. אולי אני סתם אוכלת סרטים בקשר לפיטורים. מנהל החנות מעיר לכולם. זה לא אומר שהוא עומד לפטר. 

גיליתי שיש לי פחות ללמוד לפסיכומטרי ממה שחשבתי. אני הרי לא במצב של מישהו שעשה פסיכומטרי בתיכון ואז ארבע שנים אחר כך, אחרי הצבא, החליט לגשת שוב לפסיכומטרי. אני ניגשתי לפסיכומטרי לפני פחות מחודשיים. ניגשתי בסוף דצמבר. הרבה דברים טריים אצלי בראש. כאמור, אני רוצה לגשת שוב באפריל.

החלטתי, כבר לפני כמה שבועות, לשבת כל יום על הפסיכומטרי במשך שלוש שעות. אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה בשום פנים ואופן. אני קורעת את התחת בעבודה ואת שעות הפנאי שלי אני רוצה לבלות במנוחה ולא בחרא של הפסיכומטרי. אני מצליחה ללמוד רק שעה-שעתיים ביום ולא שלוש. עם זאת, יכול להיות שבכל זאת יהיה בסדר. גיליתי שאני עונה נכון על מרבית השאלות במילולי. לא שכחתי את החומר. וגם אם שכחתי פה ושם דברים שקשורים לתחום המילולי - נזכרתי ברגע שהסתכלתי על החומר.

הבעיה היא אנגלית ומתמטיקה. האנגלית שלי גרועה והמתמטיקה גם. בפעם הקודמת שעשיתי פסיכומטרי, אף פעם לא עשיתי שיעורי בית באנגלית ולא קראתי ספר באנגלית , כי טענתי שאי אפשר לשפר שפה בכמה חודשים. היום אני יודעת שזה לא נכון. אפשר לשפר אוצר מילים בצורה ניכרת בתקופה כזאת. חוצמזה, הספרים של הפסיכומטרי מלמדים אנגלית פסיכומטרית. יש להם שיטות שספיצפיות להצלחה באנגלית בפסיכומטרי. לכן הפעם אני כן קוראת ספר באנגלית וכן מנסה ללמוד את המילון וכן מנסה לתרגל כל מני השלמות משפטים וכדומה.  

במתמטיקה יש לי עכשיו את הבסיס, הרי כן למדתי כל מני דברים במתמטיקה בפעם הקודמת. אני רק צריכה לחזור על החומר.

עוד משהו שמנחם אותי הוא שאני צריכה בערך 550. בסימולציות שהיו בסוף הקורס קיבלתי 560 ו-570 וגם 590. רק בבחינה עצמה נפלתי וקיבלתי 483. אני מאמינה שהפעם אני כן אוכל לקבל 550 או יותר, כי אגיע לבחינה אחרי קורס פלוס עוד תקופה של לימודים בבית.

לא אכפת לי שיש אנשים שמסוגלים להוציא מעל 550, מבלי שנגעו אי פעם בחומר ומבלי שהשקיעו דקה ללימודים. כל אדם לגופו וכל מקרה לגופו. משהו שמנחם אותי זה שהקושי שלי בפסיכומטרי לא מעיד על אינטלגנציה נמוכה או על היותי אדם פחות שווה מאנשים אחרים. הדבר היחיד שהצלחה בבחינה הפסיכומטרית מראה - זה יכולת לעבור בחינה פסיכומטרית. זהו. הבחינה הזאת לא משקפת אינטלגנציה ולא ידע כללי ולא כלום.

אגב, יכול להיות שאפילו פחות מ-550 יספיק. אני הרי רוצה להיות עורכת לשונית. חשבתי שבשביל זה צריך תואר ראשון בלשון עברית ואז לעשות במשך שנה תעודה בעריכה לשונית. חשבתי שאף מקום לא ירשה לי לעשות תעודה בעריכה לשונית, אם לא יהיה לי תואר בלשון עברית. מסתבר שזה לא נכון. יקבלו אותי לעשות תעודה בעריכה לשונית - אם יהיה לי תואר ראשון כלשהו ולוא דווקא בלשון עברית. המוסדות פשוט רוצים איזשהי הוכחה שהבנאדם היה מסוגל להוציא תואר, כי האוניברסיטה היא מסננת. זה הכול. אגב, זו גם הסיבה שהרבה מקומות עבודה יקבלו אותי על סמך זה שיש לי תואר ראשון, ולא משנה במה.

לפני שבוע מלאו לבובי 29. למרות שידעתי שבובי לא מאמין בימי הולדת, רציתי לציין את התאריך בצורה כלשהי. לכן, כבר לפני חודש קניתי נרות בצורה של 2 ובצורה של 9, שייצגו את גיל 29 וגם קניתי נרות בצורת כדורגל, שייצגו את זה שבובי מת על כדורגל. ביום של היומולדת קניתי גם עוגה (שאגב, עלתה לי 56 שקל!).

בערב, כשבובי בא אליי, ציפתה לו הפתעה. אני השקעתי במראה החיצוני שלי (לבשתי חולצה חדשה שקניתי במיוחד, פיזרתי את השיער והתאפרתי) כל הקומה שלי הייתה חשוכה ועל השולחן ציפתה לו עוגה שעליה נרות דולקים ולצד העוגה הייתה הברכה שכתבתי לו. שרתי לו "היום יום הולדת" ורקדתי במקום.

בובי מאד שמח ומאד העריך את המחווה. היה כל כך כיף לראות את ההבעה שעל פניו.

אגב, שקלתי להעתיק לכאן את הברכה (אומנם נתתי אותה לבובי אבל הטיוטה עדיין נמצאת אצלי), אבל בסוף החלטתי שלא, כי היא ארוכה מדי. תאמינו לי שזו הייתה ברכה מושקעת מכל הלב, וכתבתי בה דברים מרגשים על כמה שאני אוהבת אותו וכל הדברים הנפלאים שאני מאחלת לו. כתבתי שם הרבה מעבר לברכות סטנדרטיות כמו "מזל טוב" או "עד 120".

רציתי לכתוב בפוסט הזה על עוד כמה נושאים (זה שאני מעריכה את זה שיש לי קומה משלי, יתרונות וחסרונות שאני חושבת שיש בכתיבת בלוג, זה שאני רוצה שינוי שגרה והיחסים שלי עם המשפחה שלי), אבל הפוסט הזה גם ככה ארוך מדי והתעייפתי מהכתיבה, אז אני אוותר ואכתוב על זה כבר בפעם אחרת.

שלכם,

נונה. 

היי,

לאחרונה יש לי הרבה פחות זמן לעדכן. אני עובדת במשרה מלאה בחנות המחנאות (כל יום בין שבע לשמונה שעות) ובזמני הפנוי אני לומדת לפסיכומטרי, או לפחות מנסה להביא את עצמי ללמוד לפסיכומטרי. מעבר לזה שאין לי זמן, גם אין לי כוח לאמץ את המוח. אני מקדישה כל יום בין שבע לשמונה שעות באימוץ המוח בחנות, כשאני מנסה ללמוד על המוצרים. אני גם נורא מתעייפת פיזית כי אני כל הזמן על הרגליים וגם עולה ויורדת הרבה בסולמות. אחרי העבודה בא לי לרוב פשוט לראות קצת טלווזיה ולישון. אחרי שנים בהם כמעט לא צפיתי בטלוויזיה - היא חזרה לחיי. נחמד לראות קומדיות מטומטמות ולא לאמץ את המוח. אגב, אני לרוב עובדת משמרת ערב, כלומר משלוש עד עשר ומשהו. גם את הבקרים שלי אני צריכה להקדיש לאימוץ מוח, כי אני צריכה ללמוד לפסיכומטרי.

אני מרגישה שהפוסטים האחרונים שלי היו על הפנים. שהכתיבה שלי הייתה פעם הרבה יותר מעניינת והרבה יותר שנונה. אני ממש מרגישה שהדרדרתי בכתיבה. ויש כאלה שיחלקו על כך שהדרדרתי, אבל אני מרגישה ככה. ואני לא מוצאת פיתרון לזה. כנראה שהקוראים שלי יצטרכו להמשיך לסבול, או לבחור באופציה הפחות מועדפת עליי, שהיא לנטוש כאן ולא להמשיך לקרוא את השטויות שלי.

טוב לי עם בובי. אני נמצאת עם האדם שאני אוהבת וזה כל מה שחשוב. אני ברת מזל. הרבה אנשים לא זוכים למה שאני זכיתי. הוא פשוט הכי מתוק בעולם.

אגב, שמתי לב למשהו. נזכרתי בזה שאחרי שאני ובובי חזרנו להיות ביחד, אחרי הפרידה הקצרה (בטח יש הרבה קוראים שבכלל לא יודעים על מה אני מדברת. מדובר על זה שאחריי שאני ובובי היינו ביחד חודשיים אז יצאנו להפסקה של שבועיים ואחר זה נפרדנו לשבועיים. אחר כך חזרנו ומאז עברו שמונה חודשים. איך שהזמן טס), אני הייתי מלאת פחדים שבובי יעשה לי את זה שוב, כלומר יפרד ממני שוב, בשל הסיבות שבגללן נפרדנו בפעם הראשונה.

כבר כמה חודשים שאין לי צל של שבריר של ספק (כן כן. צל של שבריר), שבובי לעולם לא יעזוב אותי. זה מאד ניכר מדבריו ומהתנהגותו. עתה המצב התהפך. אני זו שחושבת שהקשר לא יחזיק לעד. כמו שכבר כתבתי 45793578 פעמים בערך בבלוג, אני יודעת שאני ובובי לעולם לא נתחתן ולכן ברור לי שהקשר הזה לא יכול להמשיך לנצח מבחינתי. עם זאת, אני חושבת שאנחנו יכולים להמשיך להסב אושר אחד לשניה במשך עוד שנים, ואני לא אוותר על שנים של אושר, רק כי הן יגמרו יום אחד (עוד דבר שכתבתי 53745794 פעמים בבלוג).

לאחרונה בובי אמר כמה דברים, שגרמו לי להבין עד כמה הוא רוצה להיות איתי לנצח. מצד אחד, זה החמיא לי בטירוף וגם שימח אותי מאד לראות עד כמה האדם שאני אוהבת בכל ליבי ונשמתי, רואה עתיד איתי. מצד שני, זה קצת הפחיד אותי.

לבובי יש אוצר מילים ענק וגם ידע עצום בתחביר. בכל פעם שאני מדברת לא נכון - הוא מתקן אותי.

לא מזמן אמרתי לו: "אני זו שהולכת ללמוד באוניברסיטה לשון עברית מבין שננו. אם עדיין נהיה ביחד שנה הבאה, אתה מזה הולך לעזור לי בשיעורי בית."

ואז בובי אמר:"אם? מה זאת אומרת אם? בטח שנהיה ביחד שנה הבאה."

או פעם אחרת, דיברתי איתו על זה שהוא לא כל כך מת על ההורים שלי והם לא כל כך מתים עליו ולכן אמרתי לו:"שמע, מאמי, יכול להיות שנהיה ביחד עוד איזה שלוש שנים, אז כדאי שתסתדרו כי אתה הולך להיות בבית הזה עוד הרבה".

ואז בובי אמר:"מה שלוש שנים? אני אהיה איתך עד שאני אמות". 

זו הייתה חתיכת אימרה חזקה שהותירה בי את חותמה. 

כל כך טוב לנו ביחד. אנחנו נותנים אחד לשניה כל כך הרבה רוך ומתיקות ותמיכה. כל פעם שאני שומעת את קולו - אני נמסה. אין דבר שמסב לי יותר אושר, בכל העולם כולו, מלהיות בין הידיים של בובי. אני כל כך כל כך כל כך אוהבת אותו. אהבה עצומה. אדירה. אינסופית. יש לי כל כך הרבה פרפרים בבטן.

ב-23.2 נהיה ביחד כבר אחד עשרה חודשים. חודש הבא נחגוג כבר שנה. והמחשבה על זה שאני נמצאת עם האדם שאני אוהבת כבר כמעט שנה, מפעימה אותי ומרגשת אותי. לפני כמה ימים היה לבובי יומולדת ושננו דיברנו כבר על מה נעשה ביומולדת הבא שלו. היה כל כך ברור שנהיה ביחד גם אז.

וכן, זה עדיין מעצבן שבובי הוא כזה כלומניק שקיבל משכורת על סך 140 שקל בפעם האחרונה (הוא עבד פעמיים לארבע שעות חודש שעבר. סך הכול שמונה שעות, שזה בערך מה שאני עובדת ביום) והחודש הוא לא עבד בכלל. וזה עדיין נשמע לי לא יאומן שאדם בן 29 לא יעשה כלום עם החיים שלו ורק ירצה לשבת בחדר שלו, בבית הוריו, בחושך. וזה עדיין נוראי בעיניי הקטע הזה שאין לו שאיפות, בשום תחום.

אבל פתאום קלטתי שהדברים האלה הם חלק בלתי נפרד מבובי. אם לא היו לו את התכונות האלה, אולי לא הייתי מתאהבת בו, כי אז הוא לא היה בובי, אלא מישהו אחר, שונה לחלוטין מבובי. ואני אוהבת את בובי. לא מישהו אחר. בובי אמר לי את זה אתמול והקדשתי לעניין הרבה מחשבה. הוא צודק.

אני זוכרת שכשהייתי בכיתה י', אמרתי לחברתי שושה, החברה הכי טובה שהייתה לי בזמנו, "אני אוהבת אפילו את החסרונות שלך, כי אם לא היו לך החסרונות האלה, אז לא הייתה שושה, אלא מישהי אחרת. אולי נחמה. אני לא אוהבת את נחמה. אני אוהבת את שושה." אותו עיקרון תופס גם על בובי.

ואולי במקום לקטר על מה שאין לי (קשר עם אדם שרוצה לעשות משהו עם החיים שלו), כדאי לי להתמקד במה שיש לי (קשר עם אדם שאני אוהבת בכל ליבי ונשמתי שמפנק אותי ותומך בי ובאמת רוצה להיות אותי ומפרגן לי ונותן לי המון חום ומתיקות ואוזן קשבת. קשר עם אדם חכם, מצחיק, שנון והכי מיוחד בעולם, שעושה לי פרפרים בבטן וגורם לי להפוך לשלולית מרוב שאני נמסה כל פעם שאני שומעת את קולו, או רואה אותו).

כמה אנשים זוכים להיות עם האדם שהם באמת אוהבים? כמה אנשים יכולים לומר, בשיא הכנות, שזכו לדבר המדהים הזה, לו אני זכיתי?

אגב, יצא לי להכיר את החבר הכי טוב של בובי ואת אישתו (של החבר. לא של בובי). מאז נפגשנו לעיתים קרובות, ארבעתנו. הם זוג נחמד. מחר אני ובובי הולכים להצגה, כי בובי זכה בכרטיסים חינם. זה נחמד לגוון קצת בבילויים.  

לילה טוב למי שקרא את הפוסט בלילה.

שלכם,

נונה.