היי,

כזכור לקוראיי, אני לומדת תואר משולב במדעי החברה - סוציולוגיה, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. מכיוון שעם תואר ראשון אפשר היום, במילים עדינות, לנגב את הטוסיק, אז העסקתי את עצמי הרבה לאחרונה במה אתמקצע בהמשך.

ידעתי, שעם כל כמה שבא לי לעסוק בפסיכולוגיה, התחום הזה סגור בפניי. בערך 3 אנשים מתוך 100 שמנסים להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית מתקבלים. דרוש ממוצע של בערך 95 וצריך גם לעשות מבחן, שדומה לפסיכומטרי, שמורכב ברובו מאנגלית וסטטיסטיקה,  שאלה דברים שמאד קשים לי. אנשים שקיבלו 700 בפסיכומטרי - לפעמים לא מצליחים במתאם, אז אני יכולה לשכוח ממנו, לאור העובדה שאני קיבלתי בפסיכומטרי 483 בפעם הראשונה ו481 בפעם השניה. אני יודעת שזה לא מעיד עליי שום דבר כאדם. ואני יודעת שיש תארים שניים בכל מני סוגים של פסיכולוגיה למשל פסיכולוגיה חינוכית או פסיכולוגיה ביולוגית, אבל גם להם תנאי הקבלה גבוהים וגם להם צריך לעשות מתאם.

משהו שחשבתי עליו הרבה בחצי שנה האחרונה זה לעשות תואר שני בקרימינולוגיה קלינית. לפי מה שסיפרו לי, קרימינולוג קליני הוא כמו פסיכולוג, רק שבמקום לטפל באנשים שיש להם בעיות רגילות - הוא מטפל באנשים שיש להם בעיות של פשיעה. זה נשמע לי מעניין. רציתי רק לברר אם אהיה חייבת לטפל ברוצחים ואנסים, או שיש אפשרות לטפל גם באנשים שיש להם בעיות אחרות, למשל קליפטומנים. וגם רציתי לדעת מי שוכר את שירותיהם של קרימינולוגים קליניים. קראתי באינטרנט שתנאי הקבלה זה 85 בתואר ראשון, ושיהיה עליי להשלים רק שניים או שלושה קורסים. את התואר הזה אפשר לעשות רק באוניברסיטה בה אני לומדת כעת, מה שדורש לגור בגוש דן, או לעשות נסיעות מירושלים לפחות פעמיים-שלוש בשבוע.

לפני שאמשיך לספר על התלבטותיי, אני רוצה להבהיר משהו: ההבדל בין סוציולוגיה לפסיכולוגיה זה שפסיכולוגיה מתמקדת בתהליכים פנימיים שאדם עובר, וסוציולוגיה מתמקדת בתהליכים שקבוצות בחברה עוברות, כלומר תהליכים חיצוניים. יש סיבה שכדי להתקבל לתואר ראשון בסוציולוגיה צריך בערך 300 בפסיכומטרי וכדי להתקבל לתואר ראשון בפסיכולוגיה צריך בערך 700. תהליכים פנימיים זה דבר הרבה יותר מעניין. אני בהחלט חושבת כך.

דבר נוסף ששמעתי עליו לאחרונה זה תעודה בפרופליאות. פרופילר זה אדם שיושב במשטרה ובמסגרת תפקידו הוא למשל בודק זירות פשע, על מנת למצוא בהם מאפיינים משותפים ואז להבין מי הרוצח הסדרתי שביצע רציחות, על ידי ניתוח זירות הפשע ומאפייני הרוצח.

לימודי התעודה נמשכים רק שנה, הם פעם בשבוע לחמש שעות וזה מעולה, כי אפשר לגור איפה שרוצים ואפשר לעבוד במשרה מלאה. הדבר היחיד שבאסה זה שמכיוון שזה תעודה ולא תואר - לא יהיה לי פטור משכר לימוד. אבל בקטנה. גם ככה מס הכנסה מכסח את המשכורת של אבא שלי, אז במקום לשלם למס הכנסה - שישלם לאוניברסיטה.

החלטתי להתייעץ היום עם המרצה שלי לקרימינולוגיה. אמרתי לו שאני שוקלת להיות קרימינולוגית קלינית ושכל מה שאני יודעת על זה שקרימינולוג קליני הוא כמו פסיכולוג קליני, רק שהוא מטפל בבעיות של פשיעה. המרצה אמר שזה נכון. שאלתי מי שוכר את שירותיו של קרימינולוג קליני. המרצה אמר שקרימינולוג קליני צריך לטפל בחולי נפש. שאלתי אם יש אפשרות לטפל באנשים עם בעיות פחות מפחידות. המרצה אמר שזה נשמע שאני רוצה להיות פסיכולוגית ולא קרימינולוגית. אמרתי לו שאומנם הייתי רוצה - אבל אני יודעת שזה סגור בפניי, לא בקטע של ביטחון עצמי נמוך, אלא בקטע של ראיית המציאות. המרצה אמר שאומנם לא אוכל לעשות תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה בה אני לומדת, אבל שכן אוכל אולי במכללות או באוניברסיטה הפתוחה. התעקשתי שאני יודעת שלא אוכל, ושאני רוצה עוד פרטים על קרימינולוגיה קלינית.

ואז המרצה אמר שלא אוכל להתקבל לקרימינולוגיה קלינית. אומנם כתוב באתר שצריך ממוצע 85 כדי להתקבל, אבל בפועל מקבלים רק מי שהממוצע שלו מעל 93-94. בשנים האחרונות יש לזה יותר ביקוש ולכן לא יקבלו אותי. הממוצע שלי כרגע הוא 80. אני כנראה אצליח להעלות אותו ל-85 או קצת יותר, אבל לא יהיה לי ממוצע 94. בכך אין ספק.

שאלתי מה בנוגע לפרופליאות. המרצה אמר שהמשטרה לא ממהרת לצרף לשירותיה פרופלירים, שעשו תעודה ורק אז רוצים להצטרף למשטרה. שהיא מעדיפה שאנשים שכבר בתוכה שנים, שיעסקו בפרופליאות. התבאסתי.

המרצה הציע לי לעשות תואר שני בקרימינולוגיה חברתית. אמרתי לו שאני מעוניינת ללמוד על תהליכים פנימיים ולא תהליכים חיצוניים. שקרימינולוגיה קלינית ניגשת לקרימינולוגיה כמו פסיכולוגיה וקרימינולוגיה חברתית ניגשת לקרימינולוגיה כמו סוציולוגיה. הוא הסכים איתי. אמר שבאמת לומדים שם פחות על מניעים פנימיים ויותר על המשפחה והשכונה שבה גדל העבריין. שאלתי איזה תעסוקה יש בזה. הוא אמר שאפשר להעביר הנחיות לקבוצות. אמרתי שאני מעדיפה אחד על אחד. הוא שוב אמר שלא אוכל, כי רק קרימינולוגים קליניים מטפלים בפושעים אחד על אחד.

הוא ניסה לעודד אותי, הודיתי לו ובזה הסתיימה השיחה.

ומאז אני מסתובבת תחושה קשה. אולי באמת קרימינולוגיה זה לא בשבילי. אולי באמת לא כדאי שאתערבב עם רוצחים ואנשים כל החיים.

וחוצמזה, משהו ששמעתי עליו לפני כמה ימים זה שלא מקבלים למשטרה או לשב"ס אנשים שלא עשו צבא ואני הרי לא עשיתי. עשיתי פחות משנה שירות לאומי ואין לי שום מסמך או תעודה שמעידים על כך.

אבל אם לא פסיכולוגיה ולא קרימינולוגיה נשארים עם הסוציולוגיה. הרבה בנות מהתואר מתכוונות לעשות תואר שני בייעוץ ארגוני או בניהול משאבי אנוש. אותי זה לא כל כך מעניין.

יש השנה הרבה קורסים שמתקשרים לארגונים. אני פחות אוהבת אותם, כי כאמור אני אוהבת להתעסק בתהליכים פנימיים ולא חיצוניים (למרות שיש קשר בין ארגונים לבין פסיכולוגיה. הרי יש דבר כזה פסיכולוגיה ארגונית וגם דבר כזה פסיכולוגיה חברתית).

אז עכשיו אני מרגישה דיי חסרת אונים. עוד דבר שגיליתי רק לפני כמה ימים זה שבכל התארים השניים במדעי החברה נדרשים לכתוב עבודת תזה, ואני יודעת שיהיה לי נורא קשה עם זה. יותר מדי אנגלית וסטטיסטיקה.

ואני זועמת על הליקוי שלי.

ועכשיו אני מפחדת שאעבוד כל החיים בעבודות מזדמנות, שלא צריך אפילו תעודת בגרות בשבילם. יש הרבה אנשים שעובדים איתי שיש להם תואר ראשון, ואפילו בהצטיינות ויש גם הרבה אנשים שעובדים איתי שאין להם תעודת בגרות ואפילו לא 12 שנות לימוד.

מימי חברתי, עובדת באבטחה של אוניברסיטה וסיפרה לי שהרבה אנשים שלמדו באוניברסיטה הזו - עובדים בה כעת באבטחה.

אני עושה כל כך הרבה הקרבות בשביל התואר: שוכרת דירה בעיר אחרת מהמשפחה שלי ומבובי, עובדת רק במשרה חלקית (יותר קרוב לרבע משרה), מוציאה זמן וכסף על נסיעות, מקדישה כוחות פיזיים ונפשיים לכל מה שכרוך בלמידה.

וזה פשוט עצוב לחשוב שאחרי כל המאמצים - השלוש שנים האלה לא יתנו לי כלום.

אבל בעצם אני יודעת שזה לא נכון. אני לא לומדת רק למען העתיד. אני לומדת גם כדי להרחיב אופקים ולהעשיר את הידע שלי על דברים. אני מתנסה בעצמאות.

אני לא ארשה לעצמי לעבוד כל החיים בעבודות מזדמנות, אבל אפילו אם זה יקרה - השלוש שנים האלה שוות את זה, כי ככה במשך שלוש שנים לא רק עבדתי בעבודות מזדמנות. אני בטוח לא אפרוש עכשיו מהתואר ואתחיל לעבוד מעכשיו רק בעבודות מזדמנות.

אני מאמינה שאני כן אמצא פיתרון. אני מאמינה שאני כן אתמקצע במשהו. יש לי נטיה להבהל ולהכנס לדאונים בקלות ואחר כך אני תמיד יוצאת מהם ובגדול.

אגב, כשהתחלתי את התואר אז האמנתי במשהו שאימא שלי עשתה לי שטיפת מוח עליו: שהרבה מקומות עבודה יקבלו אותי אם יהיה לי תואר ראשון ולא משנה במה, כי האוניברסיטה היא מסננת. אם קרעתי את עצמי שלוש שנים - סימן שאני בנאדם רציני.

היום אני כבר לא חושבת ככה, כי כאמור, אני רואה אנשים עם תואר ראשון שעובדים בעבודות מזדמנות, אבל אולי דווקא לי יהיה מזל?

נוש ידידי חתם קבע בצבא ובמקביל עשה תואר באוניברסיטה הפתוחה במדעי המחשב. הוא אמר לי שמראש לא סמך על זה שהתואר יפתח לו דלתות, אבל שעשה אותו להעשרה. הוא אמר שידע שהנסיון שלו בצבא במחשבים הוא זה שיעזור לו. ועתה נוש סיים צבא ומצא עבודה מעולה, שגם מעריכה את הנסיון שלו מהצבא ואפילו גם מתגמלת אותו על התואר.

ועוד דבר שאני מזכירה לעצמי זה שמעטים התארים הראשונים שנותנים מקצוע. זה בעיקר קלינאות תקשורת, או רוקחות או עבודה סוציאלית וכדומה. המוני אנשים נמצאים באותה סירה איתי.

ועוד דבר שאני מזכירה לעצמי זה שגם אם הייתי לומדת סוציולוגיה או פסיכולוגיה או קרימינולוגיה בחד חוגי או בדו חוגי, עדיין לא יכולתי לעסוק בתחום. כי בשלושתם נדרש תואר שני, על מנת להתקצע.

ויהיה בסדר. אני תמיד מסתדרת בסוף. אין לדעת מה צופן העתיד. אני יכולה גם להדרס מחר על ידי עדר סוסים דוהרים. בנתיים אנסה להפיק את המירב מכל יום.

רציתי לכתוב בפוסט על עוד נושאים, כמו למשל יומולדת זוועתי שהייתי בו אתמול, כמו למשל דעתי על לנה וכמו למשל יחסיי עם בובי, אבל כבר התעייפתי. פעם אחרת.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.  

היי,

אני כנראה חוזרת לירושלים בשנה הבאה. אילו לא הייתי צריכה לעבוד, אלא רק להיות כאן בימים שאני לומדת, זה היה בסדר, אבל מפני שאני עובדת ברמת גן - אני כל הזמן נשארת תקועה כאן. חשבתי על זה שסמסטר זה רק שלושה חודשים וחצי, אחר כך יש חודש וחצי שאין בו לימודים סדירים ויש בו רק מבחנים (לי היו רק שלושה בהפרשים ענקיים), אחר כך יש סמסטר נוסף של שלושה חודשים וחצי מפוצצים בחגים (אז המון ימי לימודים מתבטלים) ואז יש חופשת סמסטר של ארבעה חודשים בה אין לימודים סדירים ויש רק מבחנים במשך חודש אחד.

האם באמת שווה להחזיק דירה במשך 12 חודשים בשנה, כשבפועל לומדים רק חצי שנה?

פעם הרגשתי המון ערך מוסף. עכשיו אני מרגישה שהדירה היא סתם מיטה ליד האוניברסיטה. וגם נמאס לי לגור עם זרות. אני רוצה לגור או עם המשפחה שלי או עם בנזוג.

ויש לי ברירה. זה לא שבית הוריי נמצא בצד השני של הארץ. הוא נמצא במרחק שמאפשר לגור בו. זה רק 50 דקות מפתח האוניברסיטה עד התחנה המרכזית בירושלים. אני מודעת היטב לעובדה שיש צורך לחכות לאוטובוס ואז יש צורך לחכות גם בתחנה המרכזית ואז צריך גם לנסוע לביתי בירושלים ואני מודעת היטב לעובדה שאצטרך לצאת מהבית שעתיים לפני השיעור הראשון ולהגיע הביתה שעתיים אחרי השיעור האחרון, כי זה מה שהיה בשנה שעברה.

אם אחזור לירושלים בשנה הבאה, אצטרך לעשות הקרבות מבחינת המערכת. השאיפה תהיה לבנות את המערכת ביומיים, או מקסימום שבאחד הסמסטרים יהיו לי שלושה ימים. זה אומר שאצטרך להתפשר על קורסים ועל מרצים. אבל אולי זה לא כזה נורא. גם השנה, כשאני גרה ברמת גן, אני לומדת רק שלושה ימים בשבוע.

אם אחזור לירושלים בשנה הבאה, זה יהיה בעייתי מבחינת קבלת חונכות. בשנה שעברה, כשקיבלתי חונכות, אז עשיתי שמניות באוויר לקבוע עם החונכת רק לימים שאני כבר באוניברסיטה, כי לא רציתי לבוא במיוחד. השנה, כשאני גרה במרחק 3 דקות הליכה מהאוניברסיטה - אני קובעת איתה לאיזה יום שאני רוצה (כמובן במסגרת ההגבלות של המחויבויות האחרות שלי ושלה). וגם אף פעם אין לי בעיה לקפוץ לספריה וכשהייתי צריכה לעשות עבודה בזוגות עם מישהי - קבענו לאיזה יום שרצינו.

אז כן, אני אצטרך לעשות הקרבות אם אחזור לירושלים. אבל נראה לי שלגור עם זרות עם הקרבה יותר מדי גדולה, בשביל הנוחות שמספקת לי מיטה בצד השני של הכביש מהאוניברסיטה.

עכשיו שבובי ואני שוב בקשר, אני נורא מתגעגעת אליו בימים שאני ברמת גן. אני רוצה לחזור לגור באותו עיר איתו. עכשיו אנחנו נפגשים בסופי שבוע (לרוב במוצ"ש) ומדי פעם הוא בא לבקר אותי כאן, אבל אני רוצה יותר פגישות מזה.

ומה בנוגע לזה שרציתי לגור איתו? אני עדיין רוצה, אבל אצטרך להתאזר בסבלנות. בובי אמר שישנה את כל שאר הדברים שהפריעו לי: הוא יכיר לי את ההורים שלו, הוא יבוא איתי למפגשים חברתיים ומשפחתיים, הוא יתקשר אליי ויתחזק את הקשר כמוני, הוא יצא איתי לבלות, הוא יפגש איתי כמה שיותר ולא כמה שפחות, הוא יעבוד. הקטע של מגורים משותפים גדול עליו כרגע, אבל הוא מתאפס על עצמו בכל השאר.

ואני רואה את השינויים: הוא כבר הבטיח לי שבחודש הבא נלך ביחד למסיבת פורים וגם הזמין אותי בחודש הבא לחתונה של אחיין שלו, הוא שולח לי הודעות ומתקשר אליי לשיחות ארוכות בסקייפ וקצרות בפלאפון (ברגע שימצא עבודה, יתחיל תוכנית משתלמת בפלאפון ויפסיק עם הטוקמן, כי זה סתם יקר), הוא הולך לראיונות עבודה, הוא הפסיק להראות כמו איש מערות ומטפח את עצמו מבחינה חיצונית.

ולפני כמה ימים הוא החליט לוותר סופית על הידידות שלו, שיש לו איתן מתח מיני. הוא אפילו וויתר לפני שבוע על זה שהציעו לו שלישיה לכבוד יום הולדתו שהציעו לו שתי בנות ששכב עם כל אחת מהן בנפרד (במקום זה נסע לרמת גן וחגג איתי את היומולדת. קניתי לו מתנות ונרות בצורה 3 ו-2 ולאפה שווארמה במקום עוגה וכתבתי לו ברכות והתגנדרתי ושרתי שירים. בובי יצא מגדרו מרוב שמחה והערכה).

חשבתי על זה שבחודש הבא ימלאו כבר שלוש שנים לתחילת הקשר ביננו (שלוש שנים עם הרבה הפסקות באמצע) ועדיין יש לי פרפרים בבטן בכל פעם ופעם שאני רואה אותו.

 הצורה בה הוא מכיל אותי, מביט בי ברוך, מלטף את שיערי, מחבק אותי ולא חדל להביע אהבה וחום לא תסולא מפז.

אני לא יודעת מה צופן לנו העתיד. אני מקווה שנהיה ביחד עד סוף ימיי חיינו. גם בובי מקווה. נעשה מה שצריך כדי שזה יקרה.

סמסטר ב התחיל. מכיוון שאני לא לומדת בימים ראשון ושני - אני מתחילה אותי מחר, ביום שלישי. הבטחתי לעצמי בסמסטר הזה לא להבריז ולכתוב בשיעורים ולא לדחות הגשת עבודות לרגע האחרון ולא לדחות קריאת מאמרים לכמה ימים שלפני המבחן.

חשבתי על זה שאני מוכנה לעשות הקרבות ענקיות למען הלימודים כמו לשכור דירה וכמו לעבוד רק במשרה חלקית ולהוציא הרבה כסף וזמן על נסיעות, אז חבל שלא לעשות את המינימום שהוא - ללמוד!

אני בהחלט מקווה שאעמוד בזה. כבר הבטחתי את זה לעצמי כמה פעמים.

דבר שאני רוצה שיקרה בסוף הסמסטר הזה, זה לא לגשת למועדי ב, ואם כן - אז רק במקצוע אחד או שניים. כל כך נמאס לי לא לקבל ציונים מספקים במועדי א ואז שוב לוותר על ימי עבודה ושוב לעבור על החומר ושוב להיות בלחץ, על מנת לגשת למועד ב.

הבטחתי לעצמי שאגש למועד ב על כל מבחן שאני מקבלת בו מתחת ל-85 ואכן עשיתי את זה. בכל מועד ב שעשיתי בחיים שיפרתי לפחות ב-14 נקודות. אבל אל תחשבו שקיבלתי 85 במועד א ואז 100 במועד ב. לרוב קיבלתי בסביבות ה-70 במועד א ואז בסביבות ה-85 במועד ב.

בשנה שעברה, בסוף הסמסטר הראשון, היו לי שני מועדי ב מתוך חמישה מבחנים. הם העיקו לי על החיים, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה טכנית. בסוף שנה שעברה, בכלל היה סיוט, כי היו לי חמישה מועדי ב מתוך תשעה מבחנים. לא אשכח שהטיימינג של המועדי ב היה מחורבן: היה לי מבחן ביום חמישי, לבנות מערכת ביום ראשון ואז שני מבחנים ביום שני. אחר כך היו שבועיים הפסקה, את החתונה של אחותי, למחרת מועד ב ויום אחרי זה עוד מועד ב. אין לי תירוץ שלא היה לי זמן ללמוד למועדי א, כי דווקא היה לי.

ועל המבחנים של הסמסטר הקודם אני בכלל כועסת על עצמי.

ב"התנהגות ארגונית" קיבלתי 83, אבל החלטתי לא לגשת למועד ב, כי המרצה גרוע ולמדתי למבחן שלו בעיקר משחזורים. 22 שאלות מתוך 28 היו בשחזורים, אבל היו בשחזורים טעויות. לא ידעתי מה הוא יעולל לנו במועד ב.

ב"תיאוריות באישיות" קיבלתי 80. למרות שהמבחן שווה רק 30% והייתה גם עבודה של 20% בה קיבלתי 98 (בזכות הבחורה שאיתה עשיתי את העבודה) החלטתי בכל זאת לגשת למועד ב, כי אני יודעת שאני יכולה לקבל הרבה יותר. זה חומר מעניין ולא קשה.

ב"ניהול מערכות מידע" עדיין לא קיבלתי ציון, אבל אין לי ספק שנכשלתי. זה קורס עם נוסחאות וחישובים. קיבלתי בו חונכות לאורך כל הסמסטר, אבל לא הקשבתי לחונכת שלי, שאמרה לי שוב ושוב שעליי לתרגל גם בבית. אז לא תירגלתי. והתחלתי ללמוד רק שלושה ימים לפני המבחן. על הנושאים שהספקתי לעבור - דווקא הצלחתי, אבל לא הספקתי לעבור כמו שצריך על הכול וגם לא ללמוד כמו שצריך את המאמרים. כיף לדעת שיש לי כבר 92 ב-30% מהקורס, כי היו עבודות להגשה.

מעצבן אותי שהמועדי ב של "תיאוריות באישיות" ו"ניהול מערכות מידע" הם כבר על הסמסטר השני של הלימודים, אז אני אצטרך ללמוד להם במקביל ללימודים סדירים ועוד פעם אצטרך לעבוד פחות. גם מבאס שהמבחן ב"תיאוריות באישיות" הוא ביום שישי, אז אצטרך לחזור לירושלים ביום שישי במקום ביום חמישי וגם שהמבחן ב"ניהול מערכות מידע" הוא ביום ראשון ב-8:30, אז אצטרך לסגור סופשבוע ברמת גן או לחזור במוצ"ש.  

ואם רק הייתי משקיעה יותר, הייתי חוסכת לעצמי את הסיוט הזה. אני לא יכולה לתרץ את זה בכך שהיו לי הרבה מבחנים או שהם היו צפופים. היו לי רק שלושה מבחנים בהפרשים ענקיים. אם זה ככה כשיש רק שלושה - מה אעשה בסוף השנה, כשיהיו לי 11 מבחנים?

אז בקיצור, אני חייבת להתאפס.

הגעתי למקום ה-30 בטבלת הפעילים. יש רק 29 בלוגים, מכל מאות האלפים שיש בישראבלוג, שיש להם יותר כניסות ממני. לא ברור לי למה דווקא עכשיו זה קרה, כי אני דווקא מרגישה שלאחרונה הכתיבה שלי פחות מעניינת מפעם.

למען האמת, גם לא ברור לי מה מרבית הבלוגים שבטבלה עושים שם. בעיניי רובם לא מעניינים (לא מתוך התנשאות. סתם טעם אישי).

 חשבתי שעניין הטבלה ישמח אותי וירגש אותי, אבל זה לא. זה סתם מגביר את הסיכוי, הגבוה במילא, לחשיפה מאנשים שמכירים אותי וגם חושף את הבלוג ליותר מדי ילדים מתחת לגיל 16, שאני לא מעוניינת שיקראו לי בבלוג.

יש מצב שאני יכולה לבקש שיורידו אותי מהטבלה?

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.

היי,

בכל פעם שאני מקיימת יחסי מין ולא קמה מיד לשטוף את האיזור שבין הרגליים שלי - אני חוטפת פטריה. ולמרות שאני יודעת שאצטרך לשלם את המחיר הגבוה הזה, לפעמים אני מתעכבת ולא קמה מיד לשטוף. במיוחד עכשיו בחורף. הכיור נראה לי כל כך רחוק כשאני מתכרבלת מתחת לפוך עירומה וקשה לי לעזוב את חזהו של בובי לטובת רצפה קפואה.

מזל שבזכות הבלוג גיליתי בשנה שעברה שלא חייבים מרשם רופא בשביל אגיסטן. באסה שנאלצתי להפרד מ-65 שקלים לטובת הערכה המשולבת של נרות ומשחה.

מי יתן ואצליח לאזור מספיק כוחות לקום מיד ולשטוף, או למצוא פיתרון יצירתי אחר.

מלבד עניין הפטרת הכול נע בין "דיי בסדר" ל"בסדר גמור." העניין העיקרי שמטריד את מנוחתי לאחרונה זה שאני לא כשירה להוציא רשיון נהיגה, ולנצח אהיה תלויה בחסדי התחבורה הציבורית. והיא נוטה לא לפזר חסדים בקלות.

אבל אולי אני סתם בכיינית. האוניברסיטה נמצאת במרחק 3 דקות הליכה מהדירה שאני שוכרת, העבודה נמצאת במרחק 10-20 דקות נסיעה מהדירה (ורכב לא היה חוסך לי כלום בהגעה לעבודה, כי האוטובוס ישיר וגם כי אין שם חניה, אז גם מי שיש לו רכב - לא מגיע איתו לעבודה). הנסיעות לירושלים קצת מבאסות אותי, כי אומנם האוטובוסים ישירים, אבל עם כל זמני ההמתנה וההליכות הקצרות, זה יוצא כפול ממה שהיה יוצא לי ברכב. בעיקר הייתי רוצה אוטו בשביל יציאות, אבל כמה אני כבר יוצאת. זה לא כזה נורא.

החלטה נחושה שקיבלתי שלא אוותר על להגיע לשום מקום, רק כי אין לי רכב, ולא ארתע מלקחת מונית, אם אני לא רוצה להיות תלויה באוטובוס אחרון. אפשר לחשוב כבר כמה אני יוצאת. להוציא 50 שקל על מונית פעם-פעמיים בחודש זה לא שירושש אותי.

ואני גם מתכוונת לקחת מונית אם ארצה ללכת לאיזשהו מקום בשבת בצהריים או בשישי בערב, אבל זה אפילו נדיר יותר מעניין היציאות. קורה רק פעם בכמה חודשים. וחוצמזה, ההורים שלי יכולים להסיע אותי, לפחות לצד אחד, אם אתעקש שאני צריכה להיות באיזה מקום בשישי בערב או בשבת בצהריים.

ועוד משהו שאני משתדלת להתנחם בו זה שלמרבית האנשים בשנות העשרים לחייהם שאני מכירה - אין אוטו.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.