 כינוי:
בת: 38
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2013
נקודת שפל במצב הרוח
היי,
אני בדיכאון. ולא דיכאון כביטוי אלא באמת דיכאון, במובן שפסיכיאטרים מגדירים.
אני מטופלת בציפרלאקס, או איך שלא כותבים את השם של התרופה הזו,שהיא קרובת משפחה של פרוזאק. תרופה נוגדת דיכאון. בהתחלה עשיתי מזה עניין, כי הפחיד אותי שאולי זה אומר שאני משוגעת וגם רשימת תופעות הלוואי נראתה מאד מלחיצה. בסוף התחלתי לקחתי את זה כי הבנתי שאני לא יכולה מצד אחד לשקול לקנות כדורי שינה, במטרה לא להתעורר לעולם ומצד שני שיהיה לי כל כך אכפת מדברים שיכולים לקרות לגוף שלי, בשל לקיחת תרופה. גם זה שנודע לי ש30% מהאוכלסיה לוקחת את זה ניחם וגם העובדה שפסיכיאטרית רשמה לי את הכדור בפעם הראשונה, אבל כשהכדורים נגמרו לי - התקשרתי לרופא משפחה. רופא המשפחה שהוא אפילו לא רופא המשפחה שלי הכין לי מרשם, מבלי לשאול אותי שום שאלה, הוא גם לא יכל לראות במחשב שפסיכיאטרית רשמה לי את התרופה, אז כנראה שזה לא סיפור כזה גדול, אם אפשר לקבל מרשם בקלות כזו.
מה שהכי הפחיד אותי בדיכאון הזה, זה שלא הצלחתי להבין את הסיבה. חיי טובים: אני אוהבת את הדירה שלי ואת השותף שלי, אני טובה בעבודתי, חיי החברה שלי טובים מאיי פעם וגם היחסים במשפחה פורחים. כמובן שיש דברים מבאסים, כמו למשל שהתואר לא נתן לי מקצוע, אבל זו לא סיבה מספקת לשקול, במלוא הרצינות, לחתוך ורידים.
עוד דבר שהפחיד אותי בדיכאון הזה - זה שהפסקתי להכיר את עצמי יותר. מאדם מלא שמחת חיים, מלא באופטימיות, הפכתי לאדם ממורמר ומדוכדך. מפייטרית, לוחמת, אחת שלא מוותרת לעצמה על כלום, הפכתי לאדם שכל דבר מערער אותו וכל דבר גורם לו לבכות.
תיאוריה שאימא שלי העלתה ואחר כך גם פסיכולוגית מסוימת העלתה, זה שאני פשוט מתאבלת על העבר. בעבר הפכתי תקופות איומות ונוראות ואז הייתי עסוקה בלהילחם ולא התפניתי להתאבל. תכלס, זה הגיוני. להבדיל אלפי הבדלות, חשבתי על דוגמא שאם כולאים מישהי במרתף, אונסים אותה ומתעללים בה, אז היא לא פנויה לחשוב על מר גורלה, אלא נלחמת לצאת מהמרתף. רק כשהיא כבר יוצאת מהסיטואציה הזו ויושבת בסלון ביתה עם שוקו ביד - היא קולטת מה עבר עליה ומתחילה לייבב.
עוד סיבה לדיכאון זה פחדים מהעתיד. הכנסתי לעצמי לראש שאף גבר לא יוכל לאהוב אותי ולהכיל אותי. שלעולם לא תהיה לי זוגיות ארוכת טווח, כי אף אחד לא יכיל אותי לנצח. הכנסתי לעצמי בראש שאף פעם לא תהיה לי קריירה. שהעולם גדול עליי ואני לא מתאימה לו ולא אצליח להסתדר בו ולבנות לעצמי חיים, שבאמת יספקו אותי.
אני גם מבינה עד כמה המעבר בחזרה למרכז בשנה שעברה היה רק פלסטר. הייתי אז בדיכאון, שקלתי לפגוע בעצמי. הייתי בודדה ואומללה, לאחר שחזרתי לגור בירושלים, בבית ההורים, אחרי שנה של מגורים במרכז. הייתי מובטלת חודשים ארוכים ובלי מפגשים חברתיים ועם אימא שהוציאה אותי מדעתי. ואז חזרתי לגור במרכז, מיד יצאתי עבודה, התחלתי קשר זוגי ופיתחתי חיי חברה וגם היחסים עם אימא חזרו להיות תקינים. תכננתי להתחיל טיפול, אבל נתקלתי בפרוצודורה ואז וויתרתי על זה, כי הרגשתי שהצלחתי לתקן את הכול. זו הייתה טעות. הרי כל אחת שהייתה במצב שלי בזמנו הייתה מתבאסת, אבל לא כל אחת הייתה קונה כדורי שינה ונכנסת לדיכאון קליני. הבסיס הוא יותר עמוק. ומכיוון שלא טיפלתי בדברים - מצב הרוח הזה חזר ובגדול.
לאט לאט אני מחלימה. כדורי הציפרקלס עוזרים, האור והתמיכה לה אני זוכה מחבריי ומשפחתי לא יסולו מפז. והפעם אני לא מוותרת על טיפול פסיכולוגי. כשאני שוקלת לוותר ולפגוע בעצמי - אני נזכרת עד בתגובה של חבריי ומשפחתי, בלילה בו כמעט פגעתי בעצמי, לפני חודש וחצי. הם נטרפו מדאגה ואז יצאו מגדרם כדי לנסות לעזור לי כמה שיותר. ראיתי כמה שאוהבים אותי. גם אני אוהבת אותם ואני לא רוצה להיות כפוית טובה ולהתאבד, ביודעי שאשאיר אותם המומים, כואבים ומלאי רגשות אשמה. זה יהיה מעשה אנוכי מצידי ואני לא מוכנה לעשות אותו, ביודעי כמה אפגע בהם. ואני מקווה שלאט לאט ארצה לחיות לא רק למענם, אלא גם למעני.
מי יתן ובפוסט הבא אכתוב שאני מאושרת, או לפחות כבר לא אומללה.
שבת שלום ופורים שמח.
שלכם,
נונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
