היי,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום ראשון התחלתי לעבוד בתור קלדנית בבית משפט והקלדניות האחרות קצת הוציאו לי את הרוח מהמפרשים, כי ראיתי שאף אחת לא בשנות העשרים לחייה, אלא כולן מבוגרות והם אמרו שהן שם מחוסר ברירה, אבל שהן לא מבינות מה בחורה צעירה ואקדמאית כמוני עושה שם. החלטתי בסוף לא להתייחס לזה. הן לא יודעות מה השיקולים שלי ומה טוב בשבילי או מתאים לי.

כשחזרתי לדירה אחר הצהריים אז ראיתי שקיבלתי מכתב מביטוח לאומי, בו כתוב שהם אישרו לי קצבת נכות. הדבר מצד אחד שימח אותי, כי אני זקוקה לכסף, אבל מצד שני לא היה לי נעים שהמדינה רואה בי נכה.

משם הלכתי לבית משפט, לעבור יום שני של הדרכה. בחלק מהיום ישבתי במשרד של המדריכות ולמדתי לתפעל את המערכת ובחלק מהיום ישבתי בדיון בבית משפט, צמודה לקלדנית אחרת וצפיתי במעשיה.

כשהגעתי לעבודה - התנצלתי שוב בפני המדריכה, עד שהיא סלחה לי. באותו יום לא הלכתי לדיונים, אלא רק ישבתי במשרד ותרגלתי את קיצורי המקשים ואת המערכת. היא גם בחנה אותי על מהירות הקלדה ועברתי את זה טוב. היא קצת הופתעה שאני מקלידה בשתי אצבעות ולא בשיטה עיוורת, אבל זה בסדר, כי גם ככה אני מגיעה ל70 מילים בדקה.

ניצלתי את הזמן גם כדי לקפוץ למשאבי אנוש ולסיים סופסוף עם כל הניירת והבירוקרטיה סופית ולחתום על חוזה.

התארגנתי והלכתי לקבוצה של הסדנא ללמידת כישורי חיים. הייתי עצבנית. במיוחד כי קלטתי שיכולתי לנסוע לירושלים יום קודם, אבל רק בגלל הסדנא (וקצת בגלל הבלוגר) נשארתי במרכז ועכשיו הגעתי למצב שאני גם גמורה מעייפות בגלל הברקים והרעמים שהיו במרכז בלילה וגם שלא אוכל לנסוע לירושלים אחרי הסדנא, בגלל השלג. ביום שישי בשבוע הבא גם לא אוכל לנסוע, כי טיטי חברתי תחגוג יומולדת.

הייתה פגישה חשובה בסדנא. למדנו על תקשורת לא מילולית. אני שמחה שהלכתי בכל זאת, כי הסתבר שזה היה שווה את זה. בסוף הפגישה הפסיכולוגית נפרדה מאיתנו. מסתבר שמקצצים בתקציב, אז מעיפים אותה ונישאר רק עם העובדת הסוציאלית. אחרי שהפגישה הסתיימה - דיברתי קצת עם הפסיכולוגית. הפסיכולוגית הזו לגמרי במקרה גם עשתה לי את האבחון והתנהגתי אליה כמו בהמה בזמנו. אז שוב ביקשתי סליחה על התנהגותי במהלך האבחון. אמרתי לה שכשקיבלתי את תוצאות האבחון - הרגשתי נורא והתנהגתי נורא, אבל מסתבר שהאבחון עשה רק טוב. סיפרתי לה על כל הדברים הטובים שקרו בזכות האבחון: בית אקשטיין, ביטוח לאומי, זה שמארגנים לי סומכת ובמיוחד הקבוצה שממש עוזרת לי. אמרתי לה שאני מאד מעריכה אותה בתור אשת מקצוע ושאני מאחלת לה רק טוב. הודיתי לה שעשיתי לה את האבחון, ששינה את חיי בצורה משמעותית כל כך ואמרתי לה שכיף לה שיש לה מקצוע שכל כך משפיע על חיים של אנשים ושוב חזרתי על זה שאני מעריכה אותה בתור אשת מקצוע ושהאבחון עשה לי רק טוב. היא מזה שמחה. כמעט בכתה מהתרגשות. היא אמרה שגם היא מאד מעריכה אותי ומאד מעריכה את דבריי ושהיא מאד שמחה בשבילי שחיי קיבלו מגמה חיובית. ניצלתי את השיחה כדי לשאול אותה אם היא בסטאז, כי במהלך הפגישות בסדנא היא בעיקר ישבה וכתבה, אז היא אמרה שלא ושהיא מוסמכת ושהיא כתבה כי זה חשוב שיש מישהו שיכתוב וגם כי זו הפעם הראשונה שלה בסדנא כזו והעובדת הסוציאלית מעבירה אותה שנים. נפרדנו בחיוכים ענקיים ואיחוליי הצלחה. אני מזה שמחה. גם שהיא עזבה וגם על השיחה הזו איתה. 

נונה.

היי,

ביום חמישי הלכתי לרופאת שיניים, שעקרה לי שן בינה ענקית עליונה. כשראיתי את השורשים הארוכים והמפותלים של השן - לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.

באותו יום קיבלתי את הבשורה שעברתי את הסיווג הביטחוני ושאני יכולה להתחיל לעבוד בתור קלדנית בבית משפט ביום ראשון.

נחתי בדירה עד הערב ואז נסעתי לבית הוריי בירושלים. היו לי כאבים חזקים. הנסיעה כמעט הרגה אותי. אז התכרבלתי על החזה של אבא שלי, בעוד אימא שלי הביאה לי שתייה מהמטבח ומשהו לאכול ומשהו נוח ללבוש ואת האנטיביוטיקה מהתיק שלי.

ביום שישי נכנסתי לאתר של הבנק שלי, כדי לבדוק אם ירד לי שכר דירה. להפתעתי הרבה, ראיתי שבנוסף לשכר דירה שירד לי, מישהו הפקיד לי באותו יום 25,594 לחשבון. תמיד כשמישהו מפקיד לי משהו לחשבון, בין אם זה משכורת או כל דבר אחר, אני רואה באותו יום רק את המילה "זיכוי" ואת הסכום של הכסף ורק יום למחרת יודעת מי המפקיד. מכיוון שהיה מדובר ביום שישי - היה עליי לחכות יומיים, עד יום ראשון.

הייתי כמעט בטוחה שמדובר בכסף שמגיע לאימא שלי. אימא שלי עברה ניתוח בראש לפני שנה וחצי ובדיוק סוכם בינה לבין חברת ביטוח פרטית שהיא חברה בה - שיפקידו לה 24,600. היות שאותה חברת ביטוח פרטית הכניסה לחשבון שלי שלושה ימים לפני 1500 שקל החזר על הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, בזכות החברות של הוריי בה, אז חשבתי שהם התבלבלו והפקידו גם את הסכום הזה לחשבון שלי. חשבתי שאולי הם גם לא אמרו לאימא שלי סכום מדויק והתבלבלו באלף שקל.

בשישי בערב אכלתי עם הוריי ואחיותיי הקטנות התאומות ואז צפינו חמשתנו בטלווזיה וקלטתי כמה כולנו קרובים, בניגוד לעבר.

ביום שבת נחתי כל היום והתגברתי אט-אט על העקירה. במוצ"ש היה ריב ביני לבין אבי, שטען שאני לא מסתדרת כלכלית, אבל השלמנו. הוא

הסיע אותי ואת אחת מאחיותיי לתחנה המרכזית. נסענו ביחד לתל אביב ואז אני לקחתי אוטובוס נוסף לדירתי שבגבעתיים והיא לקחה אוטובוס נוסף לבסיס בו היא משרתת.

היום (היום ראשון) התעוררתי ב6:30 בבוקר, כדי להתארגן וללכת ליומי הראשון בעבודתי בתור קלדנית בבית משפט. דבר ראשון אחרי שפקחתי את העיניים, ליתר דיוק כשהן עדיין עצומות למחצה, שלחתי יד לפלאפון ונכנסתי לאתר של הבנק, כדי לבדוק מי הפקיד לי את הכסף ביום שישי. ראיתי את שמה של חברת הביטוח הפרטית וכבר הייתי בטוחה שזה אכן הכסף של אימא שלי, אבל אז הבחנתי שאני מסתכלת על השורה של ה1500. שורה מתחת היה כתוב "ביטוח לאומי" ואת הסכום של ה25,594. זינקתי מהמיטה בשמחה.

התארגנתי במהירות ויצאתי מהבית אל עבר הבית משפט. כשהגעתי, נאלצתי לחכות בחוץ, כי הגעתי ב7.40 והם נותנים לאנשים להכנס רק ב8:00. עובדים יכולים להכנס מ7:30, אבל עדיין לא היה לי תג עובד.

הלכתי למשאבי אנוש ומילאתי שם בערך שתי מליון טפסים. שוב ושוב ושוב כתבתי את שמי ואת מספר ת.ז שלי ואת התאריך לידה שלי. כששאלתי את האישה שם למה צריך לכתוב את זה כל כך הרבה פעמים, היא אמרה שזה כדי שלא אשכח את שמי. גיחי גיחי לא מצחיק. גם שאלתי אותה על השכר והופתעתי מכמה שהוא נמוך. היא גם אמרה לי שאני עומדת לעבוד כל יום מ7.30 עד 16:00. סבבה של שעות.

משם הלכתי לחדר של האישה שאחראית עליי. מישהי העבירה לי הדרכה על התוכנה במחשב, שאני עומדת לעבוד עליה בתור קלדנית. לא תורה מסיני. הרי בסך הכול צריך לכתוב את דברי הנוכחים, ולכן התוכנה דומה לוורד. רק יש כמה שלבים כדי להכנס אליה.

אחרי זה הלכתי למשפט אמיתי וצפיתי במשך כמעט שלוש שעות בקלדנית אחרת מבצעת את עבודתה. נראה דווקא סבבה.

משם חזרתי לחדר של האישה שאחראית עליי והביאו לי חומר עיוני ללמוד. האמת ש99% ממנו ידעתי מידע כללי, מהתואר בקרימינולוגיה ומהסדרה "המשפט של איימי." וזהו.

בין מה שתיארתי בפסקאות האחרונות, אז ישבתי עם הקלדניות האחרות. הופתעתי לגלות שאין שם אף אחת בשנות העשרים לחייה, אלא כולן מבוגרות. אני מניחה שהן בערך בגיל של אימא שלי, כי כולן אמרו שיש להן בת בגיל שלי. הופתעתי לגלות כמה הן ממורמרות. כמה מהן דיברו איתי על זה שאין שם מחוסר ברירה, כי קשה בגילן למצוא עבודה, אבל הן לא מבינות מה בחורה צעירה ואקדמאית כמוני עושה שם. אמרתי להן את האמת שהיא שאני בשוק העבודה כמעט שמונה שנים ושאימא שלי לאורך כל הדרך נדנדה לי בלי סוף לעבוד בסקטור הציבורי ולא בסקטור הפרטי, כי היא טוענת שבסקטור הפרטי - המעסיק יכול לעשות מה שבא לו ובסקטור הציבורי לא וגם שבסקטור הציבורי יש תנאים סוציאלים טובים בתור עובדת מדינה.

אבל הן אמרו שאולי פעם היו תנאים טובים, אבל היום התנאים הסוציאלים הם דיי שווים לתחת (הן לא אמרו תחת). האמת שראיתי את זה לבד. זה המקום העבודה היחיד שנתקלתי בו שבו אין פינת קפה. יש מקרר ואני צריכה להביא חלב מהבית ונס מהבית. הייתי בשוק.הדבר היחיד החיובי שהן אמרו זה שיש הרבה ימי חופשה והרבה ימי מחלה בתשלום.

בבת אחת נזכרתי בחברת האשראי שעבדתי בה, בה הייתה מכונת קפה, מכונת סנדוויצים בחינם, חדר כושר, חדר אוכל עם ארוחת צהרים ענקית בשרית ב10 שקלים, 100% מהיום הראשון על מחלה, 100% מהיום הראשון על חופשה יזומה, 100% מהיום הראשון על חג, הסעה בחינם עד הבית למרות שגרתי קרוב ולמרות שהם משלמים נסיעות, ערבי מוקד, חופשות באילת ואפילו חופשות בחו"ל.  סקטור פרטי או לא, הם שיחקו אותה בגדול בתנאים הסוציאלים ואילו פה, בבית משפט ששייך לסקטור הציבורי, אני צריכה להביא את החלב שלי. בושה. מצד שני, גם אימא שלי הייתה עובדת מדינה במשרד גדול וגם אבא שלי עובד מדינה במזכירות של אוניברסיטה וגם להם לא הייתה פינת קפה, עכשיו שאני חושבת על זה.

עוד דבר שהקלדניות האחרות אמרו לי שאין ממש סיכוי להתקדם, כי אין לאן. הזכרתי להן את זאת שאחראית עליי. הן אמרו שיש שתיים בתפקיד הזה בכל בית המשפט. הן אמרו אם אני לא מתכוונת להיות עורכת דין או שופטת - אין לי לאן להתקדם בבית משפט.

לא נתתי להן להוציא לי את הרוח מהמפרשים והמשכתי להיות חייכנית ואופטימית. נזכרתי כמה אנשים דיברו רעות גם על הסקרים, אבל אני הגעתי למצב שכבר ממש נהניתי שם. אז שיקפצו כולם. אני החלטתי לנסות לבדוק אם העבודה הזו מתאימה לי. וזה לא שיש לי כל כך לאן ללכת. במה אעבוד? נהגת על משאית? הרי אין לי רשיון.

כשהייתי בדרך לדירה מהעבודה, אימא שלי התקשרה, שאלה איך היה יומי הראשון בעבודה ואז הציעה לי להעביר משהו מכתב יד להקלדה, של אחד המרצים באוניברסיטה בה אבא שלי עובד. אמרתי לה שאין לי כוח וזה התפתח לריב. אני לא מבינה מה הקטע שלה ושל אבא שלי להחליט בשבילי. הם כבר הבטיחו למרצה, מבלי לשאול אותי קודם והם גם לא הסכימו לתת לי את הטלפון שלו, כדי שאברר במה מדובר והם גם לא ידעו להגיד לי כמה הוא משלם, ואני לא מוכנה לדבר כזה. אימא שלי גם שיקרה לי שאחותי הקטנה הסכימה לעשות את זה ואני שונאת שמשקרים לי ועושים לי מניפולציות. זה נגמר בזה שהיא צרחה עליי וניתקתי לה בפרצוף.

כשהגעתי לדירה, אז ראיתי שקיבלתי מכתב מביטוח לאומי. מיד פתחתי אותו. היה כתוב שם שהם קבעו לי 100% דרגת אי כושר ו50% נכות רפואית משוקללת. הכסף שהפקידו לי ביום שישי, הוא באמת החזר רטרואקטיבי של שנה אחורה. הם כתבו שהם מאשרים לי קצבה לצמיתות. שאקבל כל חודש 2594 ברוטו. השאר היה טכני. צורף גם חוות הדעת של הפסיכיאטר, שהייתה לי איתו את הוועדה בביטוח לאומי, אבל אי אפשר להבין כמעט כלום מהכתב שלו.

המכתב הזה עורר בי רגשות מעורבים. בהתחלה שמחתי מאד, שמובטחת לי הכנסה לכל ימי חיי וגם על ההחזר הרטרואקטיבי, אבל ככל שעיבדתי את העניין יותר - תחושת עלבון עמוקה חילחלה לתוכי. פתאום קלטתי שהמדינה הכירה בי כנכה. פתאום קלטתי שהם קבעו שיש לי 100% אי כושר לעבודה, קרי בעינם אינני כשירה לעבוד. באבחון של הפסיכיאטר היה כתוב pdd שזה משהו שאף אחד אף פעם לא טען שיש לי. אני יודעת שהיה את זה לדמות של הילד מ"פלפלים צהובים".

המילה "נכה" הרתיעה אותי. אני לא נכה. יש לי ידיים ורגליים. אני שומעת ורואה ומדברת. אני גם אינטלגנטית, בעלת חוש הומור, יפה, נחמדה. מצד שני, לא שיקרתי לפסיכיאטר בביטוח לאומי. לא רק שלא שיקרתי, אלא אפילו לא ניפחתי את המציאות. עניתי לו על שאלותיו את האמת לאמיתה. הוא שאל בת כמה אני ואמרתי ש27. הוא שאל מה אני עושה ואמרתי לו שמחפשת עבודה, הוא שאל במה אני מחפשת עבודה ואמרתי לו שבכל תחום בו אוכל להחזיק מעמד. הוא שאל איפה עבדתי בעבר ואמרתי לו שביותר מ25 מקומות. הוא שאל במה עבדתי וכששמע שעבדתי בטלמרקטינג, שירות לקוחות, סקרים וכו', אז שאל אם הכול קשור לאנשים וכשאמרתי שכן, שאל למה שלא אעבוד בעבודה מסוג אחר ואמרתי לו את האמת שהיא שקשה לי מאד עם פרטים טכניים ולכן אני מתקשה להסתדר עם תוכנות במחשב. הוא שאל אם אני לומדת הידרותרפיה ואמרתי לו את האמת שהיא שלמדתי הידרותרפיה שנה שעברה, אבל שלא הסכימו להסמיך אותי. הוא שאל אם עשיתי צבא ואמרתי שלא. הוא שאל אם עשיתי שירות לאומי ואמרתי שכן, אבל שהעיפו אותי משלוש מקומות שירות בשמונה חודשים. כששאל עם מי אני גרה, הודיתי שאני גרה עם שותף ולא עם ההורים. הוא שאל איפה למדתי בתיכון ועניתי את האמת שלמדתי בתיכון רגיל. הוא שאל אם אני מקבלת טיפול ועניתי שעד לפני כמה שבועות הייתי בטיפול פסיכולוגי ולפני כמה שבועות הפסקתי והתחלתי קבוצה ללמידת כישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי. הוא שאל אם אני לוקחת ציפרלקס ואמרתי לו שכן, כבר שנתיים.הוא שאל אם אני לוקחת ריטלין ואמרתי שכן. כל מילה ומילה אמת לאמיתה.

והוא הרי גם לא קיבל את ההחלטה על סמך דבריי, כי כל אחד יכול להגיד מה שבא לו. הוא קיבל את ההחלטה על סמך המסמכים הרפואיים שלפניו. אי לכך ובהתאם לזאת, הקצבה מגיעה לי.

ואני לא יודעת מה אני מרגישה. אני בטח לא אפנה לביטוח לאומי ואגיד שאני רוצה להחזיר להם את הכסף או לוותר על הקצבה החודשים שהם עומדים לתת לי לשארית חיי, אבל המילים הקשות שבדף רודפות אותי. אין דרך לרצות אותי, כי הרי ניסיתי להשיג את הקצבה הזאת ואם לא היו נותנים לי - הייתי מתבאסת, אבל עדיין, לא נעים שהמדינה מכירה בי כנכה.

דיברתי עם ידיד שלי מהעבודה, שיש לו אספרגר והקראתי לו את עיקרי הדברים מהמכתב. הוא אמר שלו שהם קבעו נכות רפואית משוכללת של 40% ולא של 50% וגרם לי גם לשים לב לכך שכתוב בדף תחת כותרת של "קצבה חודשית נוספת" את המספר 11.5%. הוא אמר שהם קבעו לי נכות יותר גבוהה מנכות רגילה ולכן אקבל 2594 ולא 2400 כמו שהוא וכל שאר האנשים ששמעתי עליהם מקבלים. הוא גם אמר שלו הם מאשרים כל פעם קצבה לשנה ואילו לי הם אישרו לצמיתות. פה כבר ממש נעלבתי. עם כל הערכתי לידיד הזה ואכן יש לי הרבה הערכה אליו, כל אדם שאי פעם פגש את שנינו, שם לב שאני במצב הרבה יותר מתקדם ממנו. לא ידעתי איך להגיד לו את זה אז רק אמרתי:"מה, קבעו לי נכות יותר גדולה מלך?" והוא אמר:"כן, אבל מצד שני, את שוכרת דירה ואני גר עם אימא שלי בגיל 37 ולך היו מערכות יחסים ולי אף פעם לא היה אפילו דייט." אז אמרתי לו שאני לא עושה תחרות ושאני רוצה שיהיה לו רק טוב וסיימנו את השיחה בכך שסיכמנו שנשמור על קשר. אני הצעתי והוא נענה בשמחה. אני באמת רוצה לשמור איתו על קשר.

ואז דורה באה אליי. ישבנו ביחד ודיברנו וצחקנו ואחר כך לקחנו אוטובוס ביחד לקניון ואכלנו אוכל סיני ואז ראינו סרט ששיעמם אותי ועניין אותה, אבל זה בסדר, כי גם אני גררתי אותה לראות את "את לי לילה" שריתק אותי וזעזע אותה. אחר כך דיברנו עוד קצת וצחקנו והיה ממש נחמד ואז כל אחת נסעה לביתה. מהרגע שהגעתי לדירה - אני כותבת את הפוסט הזה.

מחר (יום שני) יש לי פגישה בבוקר עם הפסיכיאטר שעשה לי את האבחון בשנה שעברה. אני רוצה להתייעץ איתו על התרופות שלי. משם אני הולכת ליומי השני בעבודתי כקלדנית ואחרי העבודה אני נפגשת עם הקבוצה המצומצמת מהסדנא ללמידת כישורי חיים חברתיים.איזה יום פורה.

ועכשיו אני אסיים את כתיבת הפוסט ואלך לישון. לילה טוב.

שלכם,

נונה.

היי,

כאילו לא מספיק שזכיתי ב"עובדת המצטיינת לחודש ינואר", מה שאומר שעשיתי יותר סקרים מכל שלושים ומשהו העובדים במוקד, מה שזיכה אותי בשלט ענק על הקיר, בהערכה גדולה וב100 שקל למשכורת הבאה.

כאילו לא מספיק שבעל דירה שעזבתי את דירתו לפני שלוש שנים וחצי, נזכר עכשיו להחזיר לי 100 שקל מתוך 300 שהשארתי לו על צביעה עתידית בזמנו.

(אגב, הרווחתי את 300 השקלים האלה ביושר: הוצאתי את הגרון כדי לעשות כל כך הרבה סקרים, הכסף שבעל הדירה הביא לי הוא כסף שלי, ועבדתי בעבודת נמלים בשביל הכסף שהבלוגר הביא לי).

כאילו לא מספיק שקיבלתי במשכורת האחרונה הבראה, כי אני עובדת בסקרים כבר שנה (רק לא ברצף).

כאילו לא מספיק שקיבלתי 1500 שקל החזר מביטוח בריאות של הוריי, על טיפול פסיכולוגי שאני עברתי והם שילמו עליו, מה שנקרא "הרצחת וגם ירשת".

כאילו לא מספיק שקיבלו אותי להיות קלדנית בבית משפט, אחרי המתנה מפרכת של שלושה חודשים וחצי, ואני מתחילה מחר על הבוקר.

נונה.