היי לכל קוראיי בלי יוצא מן הכלל,

לפני חודש התחלתי לעבוד בטלמרקטינג. בין העובדים, ישנו בחור שאני חושבת שאקרא לו בבלוג בובי. לי ולבובי יצא לדבר ולצחוק מדי פעם בעבודה וגם החלפנו כתובות מסנג'ר והתכתבנו כמה פעמים. הוא עשה עליי רושם של בחור נחמד מאד. מאד נהניתי לדבר איתו ומצאתי את עצמי תוהה אם יהיה בננו איי פעם משהו. לא הייתי כל כך בטוחה אם הוא מעוניין בי או לא.

ביום שני האחרון, אחרי העבודה, בובי אמר לי שהוא חוזר לביתו ברגל ושאל אם אני רוצה ללוות אותו קצת. הסכמתי בשמחה ויצאנו לדרך. אחריי כמה דקות, שאלתי אם יש לו אוכל בבית. בובי ענה שכן. הצעתי לבוא אליו כדיי שהוא יאכיל אותי. בובי הסכים בשמחה. הלכנו ודיברנו וצחקנו והיה לי ממש נחמד.

כשהגענו לביתו, בובי הכין לשננו אוכל והתיישבנו מול המחשב שלו, כדיי לראות סרט שהוא הוריד בזמן האחרון. אגב, זה אחלה סרט. שמו של הסרט "עיר של מלאכים". אחריי שסיימנו לאכול, נשכבנו זה לצד זו והמשכנו לצפות בסרט. סיכמנו שב23:45 נצא מביתו והוא ילווה אותי לתחנת אוטובוס, כדיי שאספיק לקחת את האוטובוס האחרון לביתי. כשהגיעה השעה הסרט עדיין לא נגמר. לא רציתי ללכת. העדפתי להשאר עוד קצת ולכן הצעתי שאחזור לביתי במונית. המשכנו לראות את הסרט. בשלב מסוים התחלנו להתלטף ולהתכרבל אחד בשניה. בובי ליטף את זרועי ואת שיערי ואני החזרתי לו ליטוף. היה לי מאד נעים. התכרבלנו אחד בשניה.

אחריי שנגמר הסרט - הליטופים בננו הלכו וגברו עד שהתנשקנו והתחלנו להתמזמז. התמזמזנו במשך שעות. לאט לאט ירדו פריטי לבוש, עד שהגענו למצב של עירום מלא. עשינו הכול חוץ מחדירה. לא שכבנו. מאד אהבתי את היחס של בובי אליי. הוא ליטף ונישק אותי בלהט בזמן שהוא מביט בי בעיניים מעריצות ולוחש לי שמות חיבה. הוא היה רך ומתחשב וכל הזמן וידא שנוח לי ושאני נהנית.

בין נשיקה למזמוז יצא לנו לדבר בזמן שאנחנו מחובקים ומכורבלים. בובי סיפר לי שמהיום הראשון שפגש אותי, הוא נמשך אליי. הוא אמר שאני נראית לו בחורה מיוחדת שחורגת מהנורמה. ביקשתי ממנו לפרט כל מה שהוא חושב עליי. בין השאר, הוא אמר שאני "לבבית" ו"חושנית." כבר שנים לא שמעתי את המילים האלה. התרשמתי מאד.

ניסיתי לברר לאן הוא רוצה לקחת את הקשר. בובי אמר שזה מוקדם מדי לדבר על זה. הסכמתי איתו. אנחנו באמת בקושי מכירים. המשכנו להתמזמז ולהתכרבל ואז ישנתי אצלו. למחרת בבוקר הייתה לי איזשוהי עבודה חלטורה. בובי התעורר למעני, חיבק אותי בחום ואז קם במיוחד למעני כדיי להכין לי נס קפה. הוא הכין לי גם סנדויצ'ים כדיי שיהיה לי מה לאכול במהלך היום וליווה אותי לתחנת האוטובוס. הוא היה ממש מתוק.

בובי באמת התייחס אליי מאד יפה ובאמת מאד נהניתי בקרבתו. הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו הוא ששוב נתתי את עצמי מבחינה גופנית, לפני שהחלטתי מה אני רוצה מהבנאדם. אני חושבת שאין רע בסטוץ או ביזיזות, כל עוד הבחורה בטוחה שזה כל מה שהיא רוצה מהפרטנר.

אני אוהבת סקס. אני יודעת שאם אלך לפאב, אתפוס זר ואלך איתו לשירותים - אני ארגיש מגעיל עם עצמי אחר כך. לכן הפתרון שלי הוא לשכב עם אנשים שיש לי איתם איזשהו סוג של קשר. ברגע שאנחנו מכניסים גם סקס לקשר, נוצר בננו קשר "בין לבין". מי שילוב ביזארי של ידידות וזוגיות ואז אני נאלצת להתמודד עם גבולות פרוצים ואף פעם לא יודעת למה לצפות מהבנאדם.

הבעיה איתי זה שאני כל פעם מכירה מישהו ואז שוכבת איתו לפני שאני מחליטה אם אני רוצה שיהיה ידיד שלי/ יזיז שלי/ בנזוג שלי/ אנא עראפ שלי. זה שאני שוכבת איתם בשלב כל כך מוקדם - גורם לי לאכול סרטים. פ זו דוגמא מעולה. הכרתי אותו, הרגשתי אליו חיבור, התמזמזתי איתו בפעם הראשונה שפגשתי אותו ואז אחריי כמה ימים שכבתי איתו בפעם השניה שנפגשנו. זה גרם לי לחשוב "רגע, עכשיו מותר לי לשכב עם אחרים? עכשיו לו מותר לשכב עם אחרות? עכשיו כל פעם שניפגש אנחנו חייבים בהכרח לשכב?"  ושאר שאלות כאלה. לא הייתי בטוחה אם אני רוצה אותו לקשר רציני, כי הריי בקושי הכרתי אותו, אבל כן ידעתי שאני רואה פוטנציאל לקשר רציני ורציתי לדעת אם זו אופציה גם מבחינתו. עשיתי לו שיחת "יחסינו לאן" וגיליתי שהוא לא רצה רק לזיין אותי ושהוא חשב שאני מדהימה ושלא הייתה לו בעיה להפגש איתי רק לכוס קפה, אבל הוא לא ראה בי פוטנציאל לקשר רציני. אחר כך הכרתי את אמפטי שכן רצה אותי לקשר רציני. גם איתו שכבתי מיד על ההתחלה. כמה שבועות אחר כך קלטתי סופית שאני לא מרגישה אליו קליק ושאני לא רוצה להמשיך להיות איתו בקשר, אבל זה שכבר שכבנו הקשה עליי. ידעתי שאם ננתק קשר אז יתווסף עוד גבר לרשימת הגברים ששכבתי איתם. אני חוששת שגם זה שכעת נתתי את עצמי מבחינה גופנית לבובי, בזמן שאנחנו עדיין מנסים לברר לאן אנחנו לוקחים את הקשר, יגרום לי לאכול סרטים.

אני לא בטוחה אם אני רוצה את בובי לקשר רציני. מצד אחד, הוא מוצא חן בעיניי. אני מאד אוהבת את החום ואת הרוך שהוא מקרין. אני חושבת שהוא נראה טוב. אני אוהבת את הצורה שהוא מדבר. אני אוהבת את הצורה שהוא מתייחס אליי. אני אוהבת את הצורה שהוא נוגע בי. מצד שני, אני לא יכולה להיות בטוחה לגביי בנאדם שזה עתה הכרתי. 

בנוסף, יש בו משהו שמפריע לי: לא נראה לי שמעניין אותו לקדם את החיים שלו. הוא בן 26 ועובד בטלמרקטינג שלוש פעמים בשבוע, כל פעם לחמש שעות. הוא לא לומד באוניברסיטה ולא עובד בעבודה נוספת. הוא חי עם ההורים שלו. מקבל בסביבות אלף שקל כל חודש, מוציא מהבנק בערך 200 שקל וזה מספק אותו לחודש שלם. אין לו שיחות יוצאות ולא smsים יוצאים ואין לו כסף או חשק לצאת מדי פעם לבית קפה או לפאב. ממש לא אכפת לי מהקטע של הכסף. כסף זה הדבר האחרון שמעניין אותי כשאני בקשר עם מישהו. מה שמטריד אותי זה להיות בקשר עם מישהו שאין לו שאיפות בחיים. איזו סיבה בעולם יש שבנאדם בן 26 יעבוד רק 15 שעות בשבוע בטלמרקטינג, בזמן שהוא לא לומד באוניברסיטה ולא עובד בעבודה אחרת? מה, לא מעניין אותי לצאת מהבית ולשכור דירה מתישהו? מה, אין שום דבר ששווה לו לחסוך למענו? מה, הוא לא משתגע מיותר מדי זמן פנוי? אני רק בת 20, עובדת חמש פעמים בשבוע בטלמרקטינג כל פעם לשש שעות, בנוסף עובדת פעם או פעמיים בשבוע באוניברסיטה ואני גם עובדת בכל מני חלטורות מזדמנות.

הוא סיפר לי שהחברה הקודמת שלו נפרדה ממנו, כי הוא לא יכל לתת לה את החיים שהיא רצתה. היא רצתה לגור איתו, היא רצתה להביא איתו ילד, היא רצתה יציבות כלכלית. הוא לא יכל לתת לה את זה. היא הייתה בת 30 פלוס ולכן אני יכולה להבין למה הדברים האלה היו לה חשובים. לי הם בעצם לא חשובים. אני רק בת 20 וממש לא רוצה ילדים בשנים הקרובות ולא בשלה לגור עם מישהו. אולי בעצם אנחנו באותו שלב בחיים. ההבדל הוא שלי יש שאיפות לעתיד ואני מנסה לחסוך כסף ולקבוע לעצמי מטרות.

בובי לא בטוח אם הוא רוצה אותי לקשר רציני. הריי גם הוא בקושי מכיר אותי. עם זאת, מאד ניכר שהוא מעריך אותי, מכבד אותי, מחבב אותי ונמשך אליי. אני יודעת שהמצב בעייתי כי אנחנו עובדים ביחד, וגם כי הוא עדיין לא התגבר ב-100% על האקסית שלו. הם מאד אהבו אחד את השנייה ונפרדו בגלל הנסיבות שפירטתי בפסקה הקודמת. אגב, הם עדיין שוכבים פה ושם. הוא אמר שהוא רוצה לנתק איתה קשר סופית, כי הקשר שלהם לא בריא.

בובי הציע לי להיפגש פעם נוספת. נפגשנו ביום שלישי בערב בפארק. הוא הזמין אותי לבמבה וקולה. חתיכת דייט לא שגרתי. היה מדהים. התחבקנו המון ודיברנו המון וצחקנו המון והתנשקנו המון. באותם רגעים ממש הרגשתי איך אני הולכת ונקשרת אליו. מאד היה ניכר מדבריו ומהתנהגותו שגם הוא הולך ונקשר אליי. הוא באמת מתוק.

לעבודה איתו יש כמובן חסרונות. מאז שקרה בננו מה שקרה, קצת  הזוי לי לשבת איתו באותו חדר ולהתנהג כאילו זה לא קרה. אנחנו לא מעוניינים לשתף את שאר העובדים בקשר שלנו. פעם או פעמיים ביום אנחנו נוהגים לצאת מהמשרד ביחד ואז בחדר המדרגות להתנשק ולהתמזמז. היום זה ממש הרחיק לכת. ירדתי לו והוא עשה לי ביד ונישק לי את הפטמות, כל זה כשאנחנו עומדים ואני נצמדת לקיר, בקומה גבוהה יותר בבנין. מאד נהניתי פיזית, אבל כמובן שמאד חששתי שיתפסו אותנו.

מה יהיה בננו הלאה? רק ימים יגידו.

היי לקוראיי,

אני אדם מאד פתוח, כנה וישיר. תמיד הייתי כזו ואני מאמינה שתמיד אהיה כזו. מאז ומעולם לא הייתה לי בעיה לחלוק את חיי האישיים עם כולם. אני מניחה שרוב האנשים שעברו התעללות במשפחה לא היו ממהרים לשתף את כל העולם ואחותו בכך, אבל לי אף פעם לא הייתה בעיה לספר את זה לאנשים שזה עתה הכרתי. אני לא משתפת רק בהתעללות במשפחה. אני משתפת גם בקשיים שלי, בשמחות שלי, בהיסטוריה שלי עם גברים, ביחסים שלי עם אנשים ובעצם במה לא.

יש לי דחף לדווח לחברים שלי על דברים משמעותיים שקורים לי. כשקורה לי אירוע משמעותי - אני עושה סבב בין כל החברים שלי ומספרת לכל אחד ואחד מהם, על הדבר הזה. תבינו שרוב החברים שלי לא קשורים אחד לשני, וכך אני מוצאת את עצמי מספרת את אותו סיפור, בדיוק באותם מילים, לפחות לשמונה אנשים. אני גם נוהגת לכתוב על הדברים האלה פוסטים. הפוסטים הם ציטוט מדויק של הדברים שאמרתי לחברים שלי.

יש לי חברים שאני נפגשת איתם רק פעמיים-שלוש בשנה, כמו שושה או אלמו. כשאני נפגשת עם אחת מהן, אני חייבת לספר לה בראשי פרקים את כל מה שעברתי בחצי שנה האחרונה. תמיד קורים המון דברים והבחורה שמולי נאלצת לשבת במשך שעות ולהאזין.

ובנוגע לבלוג: לא יעלה על הדעת שאני אתחיל מקום עבודה חדש, או אצא עם מישהו, או אשכב עם מישהו, או אעבור חוויה משמעותית כלשהי, מבלי לדווח על כך בבלוג. אני פשוט לא מסוגלת שלא לדווח, גם אם אני מנסה לעצור את עצמי. זה מין הרגשה של: "אם אני לא אכתוב על זה - זה לא קרה." אני תמיד חייבת לדווח. תמיד תמיד תמיד. לפני שלושה שבועות בערך עברתי חוויה מאד משפילה עם בחור מסוים. החלטתי פעם אחת לא לדווח על הפרטים המלאים ולכן פירסמתי פוסט רק של שורה אחת בשם זיינו אותי בתחת בניגוד לרצוני. החזקתי מעמד בערך יומיים לפני שפירסמתי את הפוסט זיון בתחת שבו פירטתי בפרטי פרטים על מה שהלך שם. למה בעצם? מה כל כך בער לי שכולם ידעו שעברתי חוויה משפילה כל כך?

או עוד דוגמא: לפני כמה חודשים הכרתי את פ דרך הבלוג שלי. נוצר בננו קשר. אחר כך אני רציתי קשר רציני, הצעתי לו את זה והוא לא רצה. למרות שידעתי שהוא קורא בבלוג שלי, המשכתי לכתוב עליו. זה היה מעשה שרוב האנשים לא היו עושים. למה אני צריכה שבנאדם יידע שאני עדיין חושבת עליו ועדיין רוצה אותו, אחריי שכבר נתן לי תשובה חד משמעית שהוא לא רוצה אותי?

כשפתחתי את הבלוג הזה, נשבעתי שלא אתן לאף אחד מהאנשים שמכירים אותי לקרוא בו. באמת לא נתתי לינק לאף אחד. על כך אני באמת שמחה. עם זאת, אני יודעת בוודאות שאנשים שמכירים אותי ולא אוהבים אותי, עלו על הבלוג והם קוראים בו. מדובר על אנשים שפעם היו חברות וידידים שלי, והיום הקשר בננו ניתק לחלוטין. לא רק שהוא ניתק, הם שונאים אותי ומזלזלים בי. התעקשתי לא לתת לזה להשפיע עליי. התעקשתי להמשיך לכתוב את הבלוג הזה.

הדחף לשתף בחיי האישיים את כולם פעל לרעתי פעמים אינספור. הייתי ילדת כאפות בבצפר. אני זוכרת את עצמי בכיתה ח יושבת עם בני הכיתה שלי בשיעורי אומנות ומספרת לכולם על החבר שהיה לי בזמנו ואיך התנשקנו צרפתית. זה כמובן התפשט לכל השכבה, וכולם הוסיפו פרטים משלהם והרכילות חגגה. אני זוכרת עוד אינספור פעמים, באינספור זמנים ובאינספור מקומות, שבהם ידעתי שמרכלים עליי.

ונזק שנגרם בנוגע לכתיבת בלוגים? הריי רק בגלל הבלוג הקודם שלי העיפו אותי מהוסטל של אוטיסטים, בו עשיתי שירות לאומי. כתבתי שם על האוטיסטים ונקבתי בשמותיהם האמיתיים. זה היה להפר את החסיון שלהם כמו שרופא מפר את החסיון של מטופליו. לא ידעתי. זה לא שחשבתי "הנה אני עושה משהו אסור אבל אני בכל זאת אעשה אותו."

אחריי שהעיפו אותי מההוסטל, מצאתי מקום שירות חדש בגן ילדים בקיבוץ. גם שם היה בלאגן גדול עם הבלוג. המטפלות בגן עלו על הבלוג שלי וגילו שהתחרמנתי עם מישהו בגן הילדים. מדובר על איזשהו אורח בקיבוץ שהתגנבתי איתו לגן בלילה, כי לא היה לנו מקום אחר להתחרמן בו. המטפלות רתחו מכעס. גם כל שאר הקיבוץ עלה על הבלוג. זה קרה במקרה כמה ימים לפני שהתכוונתי לעזוב במילא, אבל אם לא הייתי אמורה לעזוב - הייתי צריכה לעזוב רק בגלל שהם עלו על הבלוג. קיבוץ זו קהילה קטנה, מסוגרת ורכלנית. הדבר האחרון שצריך בקיבוץ זה שם של שרמוטה.

ועוד משהו: לפני שבוע בערך ההורים שלי עלו על הבלוג. שכחתי לסגור את החלון לפני שקמתי מהמחשב ויצאתי מהבית. אימא שלי עברה במקרה ליד המחשב, ראתה וקראה. מזועזעת כולה היא קראה לאבא שלי שקרא גם הוא והזדעזע עוד יותר. באותו ערב הוא דרש ממני "למחוק את התועבה" ואמר שאני יותר גרועה מזונה ושהוא יעיף אותי מהבית. ברור לי לחלוטין שהוא לא יעיף אותי לרחוב. ברור לי לחלוטין גם שהוא לא ימשיך לקרוא כאן, כי הוא לא מבין כלום במחשבים ולכן לא יידע איך למצוא את הבלוג והוא לא זוכר את הכינוי. אבל עדיין לא נעים לי עם העובדה שאבא שלי לא אמר לי אפילו "שלום" כבר שבוע. הוא החליט לא לדבר איתי בכלל. 

זה הבלוג השלישי שלי. את הבלוג הראשון סגרתי כי אנשים בשכבה שלי עלו עליו והפציצו אותו בתגובות מגעילות, את הבלוג השני סגרתי בגלל ההוסטל.

אני אוהבת תשומת לב. תמיד אהבתי להיות במרכז העניינים. אני יודעת שתשומת לב שלילית זה דבר רע, אבל גם בה הסתפקתי בתור ילדה. אני רוצה לשבור את המעגל הזה, אבל מאד מתקשה. אני עדיין נפתחת לאנשים מאד בקלות, ועדיין ממשיכה לכתוב בלוגים. קשה לי. אני לא מכירה דרך אחרת ביחסים עם אנשים. אני לא מבינה איך רוב העולם שומר על ענייניו הפרטיים לעצמו.

ובנוגע לבלוג? אני לא אוותר עליו גם אם יתהפך העולם. אני לא אוותר עליו בעד שום הון שבעולם. הבלוג מפתח את כישרון הכתיבה שלי, הוא עוזר לי לפרוק, הוא גורם לכך שיהיה לי תיעוד על הכול, אני מקבלת בזכותו הרבה פידבק והוא גם מעביר לי רבות משעות הפנאי שלי, כי אין לי כמעט תחביבים.

בסופשבוע האחרון היה פרוייקט בישרא בשם "בלוגים בתחפושת". בפרוייקט זה, שהיה בנושא החם, התבקשו בלוגרים לחפש את הבלוג שלהם לבלוג אחר, כלומר לכתוב פוסט בסגנון של בלוגר אחר. בחור טוב בחר להתחפש אליי. אני מעריכה את המחווה אבל הפוסט שכתב, גרם לי לקלוט שאולי הקוראים תופסים אותי בצורה לא נכונה. תיכנסו ללינק, תקראו את הפוסט ותבינו. הוא כתב בפסקה אחת משהו שהוא חושב שאופייני לי. הוא כתב שם שהכרתי מישהו, ראיתי שאני לא נמשכת אליו, ביליתי איתו את הלילה והחלטתי להמשיך להפגש איתו למרות שאני לא נמשכת אליו. אני חושבת שאני נראית קצת כמו שרמוטה פוסטמה בפוסט שכתב. אני לא כזאת. הסיבות שהתחרמנתי עם כל כך הרבה אנשים לא היו רק בגלל חרמנות טהורה אלא בגלל סיבות הרבה יותר עמוקות. זו אחת הסיבות לכך שהפוסטים שלי כל כך ארוכים. כי אני מפרטת על התחושות שלי ועל הסיבות האלה. כשכותבים את זה רק בפסקה אחת - אני יוצאת שטחית. מה שכתב תכלס נכון. זה באמת נכון שנקלעתי לסיטואציות כאלה, אבל שוב, הדברים היו הרבה יותר עמוקים.

האם זו התדמית שלי בעיניי העולם? שרמוטה פוסטמה? אני חושבת שלא בעיניי כולם. הרבה פעמים אנשים כתבו לי תגובות בבלוג, שהם מאד מעריכים אותי ושהם חושבים שאני מדהימה. הריי הבלוג הזה הוא לא בלוג זימה. כתבתי על סקס אבל כתבתי גם על המשפחה שלי, על החברים שלי, על מקומות עבודה, על מקומות שירות, על הליקוי שלי, על תוכניותי לעתיד וכו'. גם כשכתבתי על סקס זה היה פחות בקטע של תיאורי זימה ויותר בקטע של להבין את המניעים שגרמו לי לשכב עם אנשים. מניעים שנבעו מתובנות עמוקות. גם חברים שלי אמרו לי שוב ושוב כמה הם מעריכים אותי, ושהם יודעים שאני עמוקה ויש לי תובנות על העולם. גם בחור טוב כתב לי שהוא מעריך אותי, ושאם לא היה מעריך אותי לא היה קורא בבלוג שלי ושאם לא היה מעריך אותי - לא היה בוחר להתחפש דווקא אליי.

אבל יש אנשים שמסתובבים בעולם וחושבים שאני שרמוטה פוסטמה. אני לא משלה את זה עצמי שאין. מה אני צריכה לעשות בנוגע לזה? אין לי מושג. זה מציק לי, אבל לא מספיק כדיי לסגור את הבלוג.

אני לא רואה רע בלדבר על סקס. מבחינתי זה פשוט עוד אחד מתחומיי החיים. מבחינתי לדבר על סקס זה כמו לדבר על אוכל או על כל נושא אחר בעולם. למה אנשים עושים מזה סיפור כל כך גדול? למה אנשים מתעקשים לשמור על פרטי חיי המין שלהם לעצמם? אני לא יודעת. אותי זה לא מביך בכלל.

שמי נונה כהן, אני עובדת בטלמרקטינג, אני עובדת באוניברסיטה, עשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים ובקיבוץ, אני באה ממשפחה מרובת ילדים, אני מכורה לשוקולד, אני מאד אוהבת לקרוא ספרים, אני גבוהה, אני אוהבת לדבר הרבה בפלאפון, אני אוהבת את הסדרה "בנות גילמור" ואני חייבת לשתות נס כל בוקר. אני גם אוהבת סקס. הסקס הוא רק עוד אחד מהדברים שמאפיינים אותי. זה שמישהי אוהבת סקס - לא אומר שזה הדבר היחיד שמעניין אותה. פעם הסקס באמת העפיל לי על תחומיי החיים האחרים, אבל בזמן האחרון אני עובדת על זה ומשתפרת. שאר העולם יצטרך להבין את זה. אם לא - אני לא מתכוונת לעשות שום דבר בנוגע לכך.

שיהיה לכם אחלה שבוע.

שלכם,

נונה.

אהרון הלך לאיבוד לפני כמה ימים. מאד דאגתי לו. התקשרתי לאישתי ושננו חיפשנו אותו ולא מצאנו אותו בשום מקום. בסופו של דבר הסתבר שהוא היה מתחת לשולחן. יגעת ומצאת תאמין! כל כך שמחתי. אני ואישתי החלטנו שלא לשים יותר מפה על השולחן, כדיי שתמיד נוכל לראות מה קורה מתחתיה.

קניתי טלויזיה חדשה ואחריי כמה ימים היא נפלה לי על הרגל. חשבתי לעצמי שזה לא נורא, בגלל שהרגל שלי החלימה. המסקנה שהסקתי היא להחזיק את הטלוזיה יותר חזק בפעם הבאה. אני חושב שאישתי לא הייתה כל כך מרוצה מהטלויזיה החדשה, אבל הצלחתי לשכנע אותה.

האנשים בעבודה שלי תמיד אוכלים ביחד, אבל אני צריך להקפיד תמיד לשמור על כשרות. לכן אני תמיד מפריד שש שעות בין בשר לחלב. היום רציתי לקנות לעצמי סנדוויץ', אבל לחנות לא היה את ההכשר המתאים. הלכתי עד לצד השני של הבנין כדיי לקנות סנדוויץ' שיהיה בטוח כשר. אני לא רוצה להסתכן בזה שיהיו בו גם בשר וגם חלב.

כשאני נוסע לעבודה - לפעמים אני נתקע בפקקים. לכן החלטתי לצאת יותר מוקדם. היום בכל זאת נתקעתי בפקקים. הסיבה לכך היא שהייתה תאונה. שתי מכוניות נתקעו אחד בשני. אני רק שמחתי שאני לא הייתי מעורב בתאונה. בכל זאת היה מרגיז לאחר לעבודה. הסברתי על זה לבוס שלי, אבל הוא לא האמין לי. נתתי לו לשמוע על זה ברדיו ואז הוא האמין. בפעם הבאה, אני אצא אפילו יותר מוקדם, כדיי להבטיח שדברים כאלה לא יקרו.

"אתם לא משכיבים לי."

אהרון אמר לי את זה היום. בהתחלה התפלאתי כי חשבתי שהוא אומר שאנחנו לא משכיבים אותו אף פעם לישון, והריי אני ואישתי משכיבים אותו כל לילה לישון.

אחר כך הבנתי שהוא התכוון ל"אתם לא מקשיבים לי."

איזה מתוק!

זה היה כמובן פוסט מחווה לבחור טוב. גם אני החלטתי לחפש את הבלוג שלי לבלוג אחר, במסגרת הנושא החם.