היי לכל קוראיי,

גם הפוסט הזה, הפלא ופלא, עומד להיות קשור ללימודים אקדמאיים. הקוראים הקבועים שלי בטח לא מופתעים, כי הרי חרשתי על התחום בימים האחרונים בבלוג. הפעם אני רוצה להתמקד בנושא הכסף.

מי שקרא את הפוסטים האחרונים בבלוגי, יודע ששמעתי על מכללה מחוץ לעירי, שיש אפשרות ללמוד בה כתיבה. מכיוון שהמכללה הזאת לא מוכרת על ידי המועצה להשכלה גבוהה (או איך שלא קוראים לזה) - אי אפשר לצאת משם עם תואר. לפיכך,ה ם מציעים לעשות b.a כללי באוניברסיטה הפתוחה ובמקביל לקחת קורסים במכללה הזאת. הקורסים של האוניברסיטה הפתוחה אפילו מתקיימים במכללה הזאת. הלימודים במכללה הזאת נמשכים ארבע שנים ואני יכולה לעשות שכל הלימודים שלי יהיו בשלושה ימים מרוכזים. אין שם מעונות ולכן צריך לנסוע שלוש פעמים בשבוע מעירי למכללה הזאת ובחזרה. הלימודים במכללה עולים 15,500 לשנה ובנוסף צריך לשלם כל שנה בסביבות ה-6,000 לאוניברסיטה הפתוחה. זה יוצא בערך 20,000 בשנה. אבא שלי עובד באוניברסיטה, אבל מכיוון שהמכללה הזאת לא מוכרת על ידי המועצה להשכלה גבוהה, אי אפשר לקבל הנחה על ה-15,000 שצריך לשלם כל שנה. אני אקבל הנחה על ה6,000 שצריל לשלם לפתוחה ואצטרך לשלם בערך מחצית. כך שיוצא, שאם אלמד במכללה הזאת, אשלם 18,000 שקל בשנה בערך.

קסם לי ללמוד כתיבה ולכן שקלתי ברצינות ללמוד במכללה הזאת. הם מוכנים לפרוס את ה-18,000 על פני 14 תשלומים ולכן זה יוצא לשלם בערך 1300 בחודש. אמרתי לעצמי שאם אלמד רק שלוש פעמים בשבוע - אוכל לעבוד שלוש פעמים בשבוע בעירי. אני יודעת שאם עובדים שלוש פעמים בשבוע לשש שעות, מקבלים בערך 1300 שקל ולכן חשבתי שאוכל לממן את הלימודים במכללה הזאת.

משהו שפתאום קלטתי הוא, שאני צריכה גם לחיות במהלך הארבע שנים האלה. למשל, אני צריכה לשלם כמה מאות שקלים חשבון פלאפון כל חודש. חוצמזה, הרי לא יעלה על הדעת שבמשך ארבע שנים אני אף פעם לא אקנה לעצמי קולה ואף פעם לא אקנה לעצמי חולצה חדשה ואף פעם לא אצא לפאב ואף פעם לא אוכל בחוץ ואף פעם לא אוכל להרשות לעצמי לנסוע לכמה ימים של חופשה. בנוסף לכך, לנסוע שלוש פעמים בשבוע מעירי לעיר שבה נמצאת המכללה ובחזרה, יעלה לי בערך 350 שקל בערך בחודש. זה נשמע לי מטורף שבערך שלוש משמרות של שש שעות, ילכו רק על נסיעות. ומדובר רק על נסיעות למכללה וחזור. מה, ארבע שנים אני לא אסע לשום מקום חוץ מללימודים?

לימודים באוניברסיטה בעירי עולים 11,000 בשנה ונמשכים שלוש שנים. מכיוון שאבא שלי עובד באוניברסיטה הזאת, מסתבר שאני לא צריכה לשלם כמעט כלום. אולי רק איזה אלף שקל בשנה. זה אומר שהלימודים שלי יהיו כמעט חינם. זה גם אומר שהשגתי 30,000 שקל, מבלי להניד עפעף. תמיד כל כך קינאתי בחברים שלי שהצליחו לחסוך בשנה של עבודה בסביבות ה-30,000 שקל. אז הנה, אני יכולה להפסיק לקנא. אני השגתי 30,000 בעצם זה שנולדתי כבת לאבא שלי.

מילא אם הלימודים במכללה מחוץ לעירי היו מציעים לי דוקטורט, או איזה משהו מטורף, אבל כל מה שהם מציעים לי זה b.a כללי ותעודה בכתיבה. ואם הבחירה היא לעשות b.a כללי מחוץ לעירי ולשלם על זה סכומים מטורפים, לבין לעשות b.a כללי בעירי כמעט בחינם - אני מן הסתם בוחרת לעשות את הb.a בעיר שלי.

עדיין לימודי כתיבה מעניינים אותי והרי בעירי אין לימודי כתיבה. זה לא נורא כי גיליתי שיש במכללה מחוץ לעירי, לימודי ערב של כתיבה. לימודי הכתיבה מתרחשים פעם בשבוע לשעתיים-שלוש, במשך חצי שנה. אני לא יודעת כמה זה עולה, אבל אין לי ספק שזה לא עולה כמו הלימודים המלאים במכללה הזאת. אני צריכה לברר כמה זה עולה בדיוק. ולא אכפת לי אם התעודה הזאת נחשבת כמו תעודה של לימודים של ארבע שנים במכללה, כי הרי בכל מקרה אין בתעודה הזאת הרבה תועלת מבחינה מקצועית. אני רוצה ללמוד כתיבה רק כדי להעשיר את עצמי. אגב, למכללה הזאת אין אפילו בוגרים, כך שאין לי דרך לברר מה קורה למי שמסיים שם את הלימודים. זו רק השנה הרביעית שהמכללה הזאת קיימת.

אני בכל זאת הולכת מחר לראיון קבלה שנקבע לי ובכל זאת עשיתי את משימת הכתיבה. כשהייתי ביום הפתוח במכללה, אמרו לי שתנאי הקבלה הם לכתוב שני חיבורים: חיבור אחד בגוף ראשון על מה שבא לי ושיהיה בסביבות ה-500 מילים וחיבור שני של תיאור מקום בסביבות ה-100 מילים. זה כל תנאי הקבלה שלהם. כתבתי את שני החיבורים. לכל חיבור הקדשתי בערך חצי שעה. זה דיי מגוחך. מחר יש לי פגישה עם ראש מחלקת כתיבה. שלחתי לה במייל את מה שכתבתי ואני מתכוונת להתייצב לפגישה איתה. אני פשוט אשתף אותה מילה במילה במה שכתבתי בפוסט הזה, ואברר כמה שיותר פרטים על לימודי הערב. קצת באסה שהפגישה הזאת עולה 250 שקל אבל אני אתמודד.

ובנוגע ללימודים באוניברסיטה בעירי: גיליתי שכדי להתקבל ללימודי b.a כללי וגם כדי להתקבל ללימודי לשון, מספיק שאקבל 530 בפסיכומטרי. אני מאמינה שאני בהחלט אקבל את זה. הרי כשעשיתי קורס פסיכומטרי קיבלתי בסימולציות 560 ו-570 ו-590 ורק בבחינה עצמה נפלתי וקיבלתי 483. אני מאמינה שכשאגש בפעם השניה, ביולי, אוציא 530.

יש לי גם אפשרות נוספת. מסתבר שיש דבר כזה "ראויים לקידום", שזו תוכנית שנועדה לקדם אנשים עם לקויות למידה, ולקבל אותם לאוניברסיטה, אם הם הגיעו להישגים שקצת מתחת לתנאי הקבלה. כשביררתי על זה באתר של האוניברסיטה, היה כתוב ששנה שעברה מי שיש לו לקות למידה וקיבל 483 בפסיכומטרי ויש לו את אותו ממוצע בגרויות כמו שלי - התקבל דרך "ראויים לקידום". הקטע הוא שהם מקבלים, רק אם נותרו מקומות פנויים, זמן קצר לפני שהלימודים מתחילים. אני מאמינה שכן יתנו לי את זה, הרי אין הרבה ביקוש ללימודי לשון וגם אין הרבה ביקוש ללימודי b.a כללי. אני בכל זאת אגש לפסיכומטרי שוב, ליתר ביטחון. הסיבה שדחיתי את מועד הבחינה מאפריל ליולי, היא שביום הפתוח שהייתי בו, אמרו לי שאני יכולה להרשם אפילו בספטמבר, בגלל חוסר הביקוש ללימודי לשון וללימודי b.a כללי.

אז כנראה שדברים כן יסתדרו. אני כל כך מקווה. אני שונאת את זה שכרגע דברים עומדים באוויר. כנראה שאני כן אתחיל ללמוד בשנה הבאה. אני מקווה שאני אסתדר שם. חשבתי על זה שאם אתחיל ללמוד - אני לא חייבת לעשות בבת אחת את שלוש השנים של התואר. אני יכולה באמצע הלימודים לקחת הפסקה ואז לעשות מה שבא לי. אחותי הקפיאה את הלימודים לשנה באמצע התואר. היא נסעה לחצי שנה להודו, חזרה לארץ, עברה לקיבוץ לכמה חודשים ואז חזרה לעירנו וחזרה ללימודים. גם יכול להיות שאני אחליף לימודים באמצע, אם אראה שהלימודים לא מעניינים אותי. הרבה אנשים עושים את זה. אני מקווה שלא אצטרך לעשות שוב פסיכומטרי עוד איזה שנתיים. טוב, כל כך אין טעם לחשוב על זה עכשיו. נראה מה יהיה. יש דברים בוערים הרבה יותר.

בכל פעם שיש התפתחות חדשה בנוגע ללימודים שלי, אני נוהגת לעדכן את בובי. הוא כבר התרגל לזה שכל כמה ימים אני מדווחת לו על דברים חדשים. יכול להיות שגם מה שכתבתי בפוסט הזה - ישתנה. כל מני דברים יכולים לקרות ואני יכולה לגלות פתאום כל מני דברים חדשים. שוב, אני כל כך מקווה שהכל יסתדר.

וואו, לאחרונה הפכתי להיות ממש מכונת פוסטים, אה?

שבוע טוב לכולם.

שלכם,

נונה.

שלומות לכל קוראיי,

בכל השנתיים וחצי שהבלוג הזה קיים, אף פעם לא קרה שפירסמתי שני פוסטים ביום אחד, אבל עכשיו אני מאד לחוצה לפרוק משהו שמציף אותי, ואני לא מסוגלת להתאפק. אז מה אם כתבתי פוסט רק לפני כמה שעות? העולם יתמודד. הנה אני מיידעת אתכם: כתבתי פוסט בשם "על עבודות מזדמנות, לימודים, אהבה ושאר נושאים", היום בשעה שלוש. כל אלה שרוצים לקרוא אותו - מוזמנים לעשות את זה. הם גם יכולים להגיב, ואני מבטיחה להגיב על התגובה שלהם בחזרה. סבבה? סבבה.

קוראים קבועים בבלוג בטח שמו לב שלאחרונה אני מתעסקת המון בעבודה ולימודים. זה באמת נכון. כל מרצי מופנה לשם. אני לחוצה אימים מכך שאולי לא אתחיל ללמוד בשנת הלימודים הבאה, כי נראה לי נוראי להתחיל ללמוד בשנה שאחריה. אז אני בודקת אופציות, ולכל דבר יש מליון משתנים ובנוסף אני גם מחפשת עבודה, וגם לתחום העבודה יש המון משתנים, ובערך פעם ביומיים אני נכנסת לפאניקה נוראית. החרדה הזאת מציפה אותי כל פעם מחדש.

לפני כמה ימים היה לי ממש משבר. התחלתי לבכות ולבכות ולבכות. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. פשוט הרגשתי מתח נוראי בכל הגוף. מאוחר יותר הבנתי שהמתח הזה קשור לכל הלחץ הזה, שאני מפעילה על עצמי, בקשר לעבודה ולימודים. לרגע התייאשתי. לרגע שקלתי לוותר על הכול ולהפסיק להשקיע בזה כל כך הרבה אנרגיות.

התקשרתי לבובי בוכיה ונסערת. אמרתי לו שאני מתחילה לחשוב שאולי הגישה שלו כלפי החיים - נכונה. בשביל מה אנשים עובדים כל כך קשה? בשביל ללמוד ובמקביל לעבוד ואז לעבוד עוד יותר קשה ואולי שוב ללמוד? אמרתי לבובי שנזכרתי במשהו שהוא אמר לי פעם. הוא אמר לי פעם כשאדם ימות, ויעבור לעולם הבא, בכלל לא ישנה כמה כסף יש לו בבנק או כמה תארים יש לו. הכול זמני וגם אנחנו זמניים, ולכן הוא לא מוצא טעם להשקיע בדברים ולא מוצא טעם לקרוע את עצמו למען העתיד. כי תכלס, מה כל הדברים האלה באמת נותנים לאדם? למה אנשים מרגישים כל הזמן צורך רק להתקדם ולהשיג מטרות חדשות? ככה לעולם לא יוכלו להיות מאושרים. בכל פעם שישיגו משהו - רק ישאפו ליעד הבא. למה אי אפשר פשוט לנוח? בזמנו, כשהוא אמר לי את זה לפני כמה חודשים, אמרתי לו שביום שבו לא יהיה לי למה לשאוף - אני אתאבד. אמרתי לו לפני כמה חודשים שאני לא רואה טעם לחיים בלי שאיפות.

לפני כמה ימים אמרתי לבובי שאולי הגישה הזאת של העולם המערבי באמת מוטעית. שאני שוקלת לזרוק הכול לפח. שנמאס לי להלחם כל כך קשה על כל דבר, ושאני שוקלת לוותר ופשוט להיות. האם בשביל זה נוצרנו? כדי לקרוע את עצמנו למען העתיד כל הזמן?

בובי אמר לי שאני לא צריכה לקחת ממנו דוגמא. שדרך החיים הזאת מתאימה לו, אבל שהוא יודע שהיא לא מתאימה לי. שהוא יודע שכן חשוב לי ללמוד ולהתפתח ולהתקדם ולהשיג מטרות, ושהוא יודע שאני באמת עובדת מאד קשה בשביל כל הדברים האלה, והוא נורא גאה בי, וחושב שאני צריכה להמשיך ולא לוותר. כי אני לא טיפוס שמוותר. אני טיפוס שנלחם.

התחלתי לחפור לו על דברים שעליהם חפרתי בכמה וכמה פוסטים בבלוג הזה. על כך שאני לא רוצה חיים בורגניים כמו של ההורים שלי, על כך שאני שונאת את זה שבחברה המערבית אדם עם מעמד או עם משכורת גבוהה, נחשב יותר מאדם ללא השכלה וללא הכנסה, או עם הכנסה נמוכה.

הקטע הוא שכן חשוב לי למצוא עבודה טובה במשרה מלאה, וכן חשוב לי להתחיל ללמוד באוניברסיטה וכן חשוב לי להתקדם בחיים. בובי חזר שוב ושוב על כך שהוא יודע שקשה לי, ושהוא מאד גאה בי שאני ממשיכה להלחם, ושהוא יודע שדרך החיים של הכלומניקיות מתאימה לו, אבל הוא יודע שהיא לא מתאימה לי, כי אני כן טיפוס ששואף להשיג דברים.

וידעתי שהוא צודק. אני לא עומדת לעשות כמוהו ולעבוד רק 12 שעות בשבוע בעבודה בשכר מינימום (אחרי שנתיים שבהם עבד 15 שעות בשבוע, הוא לקח הפסקה של חודשיים וחצי מעבודה ואז חזר לעבוד רק ב-12 שעות לשבוע), אני לא עומדת לוותר על תואר ואני לא עומדת לוותר על כל הדברים שאני מתכננת לעתיד. אני כן רוצה מתישהו לצאת מהבית של ההורים שלי.

ואני בהחלט רוצה להעשיר את חיי, לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה נפשית, רוחנית ורגשית. אני הולכת ללמוד לא רק בשביל שאחר כך תהיה לי קריירה ומעמד (מה שגם סביר להניח לא יקרה בקלות, כי אני הרי לא אלמד מדעים מדויקים), אלא גם כדי להעשיר את עצמי, ותוך כדי אני יכולה לקחת פעילויות שמעניינות אותי דרך "בנק הזמן" וחוגים ולקרוא ספרים ולפתח תחביבים חדשים ולחזור לקוצ'ינג וכל הזמן לנסות להכיר את עצמי יותר טוב, ולראות מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לי טוב.

ואני שמחה. אני שמחה שלא רק שבובי לא מושך אותי למטה, הוא עוזר לי להתקדם קדימה. מפרגן לי ותומך בי. שעות על גבי שעות, מדי יום ביומו, אני מעדכנת אותו בהתפתחויות שקורות איתי מבחינת עבודה ולימודים, והוא מקשיב ומייעץ ותומך ומעודד. אני זוכרת שפעם, לפני בערך שבעה חודשים, כשעמדתי להתחיל קורס פסיכומטרי, חששתי שכל פעם שאקטר לבובי שקשה לי עם הלימודים לפסיכומטרי - הוא ייעץ לי לוותר. התנהגותו של  בובי הוכיחה לי בדיוק את ההפך. לא רק שהוא לא מנסה לגרור אותי אחריו - הוא מעודד אותי להתקדם ולהתפתח.

וחשבתי על זה, שאצלי דברים קורים לאט, שלי לוקח הרבה יותר נסיונות להצליח בכל דבר. לרוב האנשים שאני מכירה, יש חבר הכי טוב, שהם מכירים מילדות. אני, לעומת זאת, כל השנים התקשיתי מאד למצוא את מקומי מבחינה חברתית והחלפתי "חברה הכי טובה" שלוש פעמים והנה, בגיל 20, שזה גיל יותר מאוחר מכל האנשים שאני מכירה, מצאתי חברה טובה ששום כוח בעולם לא יגרום לקשר בננו להתנתק (מימי). רוב האנשים שאני מכירה, סיימו צבא ומיד אחר כך התחילו לעבוד בעבודה, שמאד התאימה להן והם המשיכו בה בלי שום בעיה, עד שהתחילו ללמוד באוניברסיטה. אני, לעומת זאת, כבר שנתיים בשוק העבודה והייתי צריכה את כל הזמן הזה כדי לראות מה מתאים לי ומה לא, איפה אני רוצה לעבוד ואיפה לא, כמה כסף אני רוצה להרוויח וכמה לא ושאר סוגיות כאלה. ואני אמצא עבודה בקרוב. אני אמצא עבודה שבאמת תתאים לי. ומבחינת זוגיות - התנשקתי עם 35 גברים. יש לי כמה וכמה אקסים. יש אנשים שהייתה לי איתם יזיזות או שסתם יצאנו והיו לי סטוצים והתנסיתי בהרבה קשרים עם גברים, עד שמצאתי קשר ארוך, עם מישהו שאני באמת מאושרת איתו, וגם בקשר הזה עברתי המון עד שדברים התחילו להסתדר. אני מאמינה שככה זה יהיה גם מבחינת לימודים. אני בודקת ומנסה ונכשלת וטועה ושוב בודקת ושוב מתמודדת עם אלף ואחד משתנים, עד שאמצא את מקומי מבחינת לימודים, ואתחיל ללמוד.

וזה בסדר לחפש את עצמי וזה בסדר לא לדעת בדיוק מה מתאים לי. אני רק בת 21, ואני חייבת חייבת חייבת להפסיק לקחת דוגמא מחבורת יוצאי ברית המועצות שלי, שעשו פסיכומטרי בתיכון או מקסימום שניה אחריי הצבא וקיבלו מעל 700 ותמיד ידעו בוודאות מה הם רוצים ללמוד וכמה חודשים אחריי סיום הצבא - כבר התחילו ללמוד, והכירו את החבר הכי טוב שלהם, כשהיו ילדים קטנים ובין צבא לבין לימודים - עבדו רק בעבודה אחת שהיו מעולים בה. לי אין מסלול חיים ישיר וקלאסי כזה. ואולי זה לא כל כך נורא. לחבר'ה האלה אין כמעט נסיון עם בנות, והם מתקשים בלרכוש לעצמם חברים חדשים, והם אומנם מסוגלים להוציא 730 בפסיכומטרי, אבל אם ישימו אותם בעבודה של שירות לקוחות - הם לא יעמדו בזה לשניה. שמתי לב שזה בדרך כלל הולך ביחד. בדרך כלל אנשים שהתחום הקוגנטיבי כל כך חזק אצלם - נכים רגשית. לי, לעומת זאת, יש אינטלגנציה רגשית מאד גבוהה.

גוליבר, היזיז שלי לשעבר, עשה פסיכומטרי בגיל 17 והוציא ציון מעל 700, הוציא תעודת בגרות מעולה בלי להניד עפעף, הצטיין בצבא ומיד אחריי שסיים צבא - התחיל ללמוד בטכניון. יש לו את אותה חבורת חברים מכיתה ז. הוא זה שהסב את תשומת לבי לכל העולם הזה של אינטגלנציה רגשית. הוא אמר לי, שהוא נדהם כל פעם מחדש, איך אני מצליחה ליצור קשרים עם אנשים חדשים, ואיך אני יודעת לתת לאנשים מענה רגשי ולא רק קוגנטיבי וסיפר לי שהוא נוהג להסביר לאנשים דברים בהגיון בזמן שהם עצובים או כועסים. קוראים וותיקים ובעלי זיכרון טוב - אולי זוכרים כמה חפרתי בבלוג פעם על הנושא.

ואני אהיה בסדר. אני כן אמצא עבודה נורמלית בסופו של דבר, ואני כן אתחיל ללמוד באוניברסיטה. הדבר הכי חמור שיכול לקרות זה שאתחיל ללמוד לא בשנת הלימודים הקרובה, אלא בזו שאחריה, מה שאומר שאתחיל ללמוד בגיל 23 במקום בגיל 22. אני יודעת שיהיה בסדר. זה לא כזה נורא שאני מתקדמת לאט.

ואולי זה לא כל כך לאט. בחנות המחנאות שעבדתי בה יצא לי להכיר המון אנשים שהתחילו ללמוד בגיל 23 ויותר. במרכז לעיוור שבו אני מקריאה מבחנים לאנשים כבדי ראייה, גיליתי שיש אנשים שנזכרו לעשות תעודת בגרות בגיל 25. הם אולי מקרה מיוחד, כי קשה להם כי הם כבדי ראייה, אבל יצא לי להתקל בחודשים האחרונים גם באנשים הגילאים האלה, שעושים עכשיו מכינה להשלמת בגרויות, והם לא כבדי ראייה ולא כלום.

ואת כל הדברים שכתבתי בפסקאות האחרונות - כתבתי בעבר בבלוג כמה וכמה פעמים. למעשה, בערך את כל הפוסט הזה, כתבתי בעבר בבלוג כמה וכמה פעמים. מעניין כמה פעמים אצטרך להזכיר לעצמי את הדברים האלה, עד שאלמד להרגע.

אגב, עכשיו שאני חושבת על זה, אי אפשר לשפוט אותי על פי אותם קריטריונים של אדם ממוצע, בגלל הnvld לי. באמת יותר קשה לי בשוק העבודה, שמלאדם הממוצע. באמת קשה לי לקבל ציון גבוה בפסיכומטרי, יותר מלאדם הממוצע. באמת קשה לי באלף ואחד תחומים, יותר מלאדם הממוצע בגלל הnvld. זה שאי אפשר לדעת עליי את זה מיד על ההתחלה, כמו שאפשר לדעת על כבדי ראיה, למשל, לא אומר שהקושי הזה לא קיים. ואני לא אומרת את זה בקטע של:"תרחמו עליי", אלא בקטע של לציין את המציאות. אפילו המרכז הארצי לבחינות, חשב שאני לא יכולה לגשת לפסיכומטרי, בתנאים של אדם ממוצע.

וכל זה לא תירוץ. אני כן צריכה למצוא עבודה נורמלית, אני כן צריכה להתחיל ללמוד, אני כן צריכה להשיג דברים, אבל אני חייבת להפסיק לרדת על עצמי כל כך, שלוקח לי זמן להשיג אותם. אני הרי אשיג אותם בסופו של דבר, אם אעבוד מאד קשה בשביל זה. ואני יודעת לעבוד קשה ולהלחם. אני עושה את זה כבר 21 שנה ואין לי שום כוונה לוותר.

ואי, כתיבת הפוסט גרמה לי להרגיש טוב יותר.

שלכם,

נונה.

היי לקוראיי,

מישהי שהגיבה לי על הפוסט הקודם, כתבה בין השאר: "אגב, אני קוראת כאן שנה וחצי בערך, כל פוסט. ראיתי שאת תמיד מסתכלת על העובדה שפיטרו אותי שוב ושוב, אבל אני שמה דגש על זה שהתקבלת לכ"כ הרבה עבודות, שאפילו תראי אנשים אחרים כאן בבלוגיה שמחפשים עבודה הרבה זמן ולא מצליחים למצוא."

כתבתי לה תגובה בחזרה:"יש עכשיו שנת מיתון במשק, אבל אני מאמינה שאדם בתחילת שנות העשרים לחייו שמחפש עבודה במשך יותר מחודש - אז או שזה אומר שהוא לא השקיע בזה מספיק, או שזה אומר שהוא יותר מדי בררן. אם אדם מרושש וזקוק לעבודה באופן מיידי - הוא צריך לפי דעתי להסכים לכל עבודה בשכר מינימום, ואז במקביל להמשיך לחפש עבודה. עובדה שיש מקומות שמחפשים עובדים. לפי דעתי, אם אדם מקדיש לזה כמה שעות ביום, הוא ימצא עבודה תוך כמה ימים או מקסימום תוך כמה שבועות. עובדה שאני אף פעם לא חיפשתי עבודה במשך יותר משלושה שבועות, ואני לא יותר טובה מכל אחד אחר."

אני רוצה להרחיב את תשובתי, ולכתוב על כך בפוסט, כי חשוב לי להבהיר את עמדתי, ולעשות את זה מול כמה שיותר קהל.

אני באמת ובתמים מאמינה במה שכתבתי בתגובה. אני חושבת שאני הוכחה חיה. עובדה שאני בשוק העבודה כבר כמעט שנתיים, היו לפחות שבע תקופות שונות, בהן חיפשתי עבודה, וזה אף פעם לא לקח לי יותר משלושה שבועות. לעיתים קרובות זה לקח הרבה פחות.

העבודה הראשונה שעבדתי בה, אחרי שעזבתי את השירות הלאומי, היה קופאית בסופר. זו הייתה עבודה מסריחה, קשה, לא מתגמלת, מבזה ומגעילה. פעם חשבתי שעשיתי טעות כשהלכתי לעבוד שם בכלל. היום אני חושבת שהטעות לא הייתה שהסכמתי לעבוד שם, אלא העובדה שנותרתי שם ארבעה חודשים, עד שפיטרו אותי.

כשעזבתי את השירות הלאומי לא היה לי בכלל כסף. הייתי זקוקה לעבודה באופן מיידי ודחוף. ההורים שלי מאד לחצו עליי, והיה מאד חיוני למצוא עבודה כמה שיותר מהר. הסופר היה המקום הראשון שקיבל אותי אליו. כשאין כסף - זה מה שצריך לעשות. לצאת לעבוד. הקטע הוא שמהרגע הראשון הבנתי כמה העבודה הזאת מסריחה. הייתי צריכה להתחיל לחפש עבודה חדשה כבר אחרי יומיים-שלושה, אבל אז באמת הייתי חסרת נסיון, לא ידעתי מה יש לשוק העבודה להציע, ולא ידעתי שעבודות אחרות הן טובות יותר.

כשסיימתי עם קורס פסיכומטרי, בסוף דצמבר האחרון, הייתי במינוס של כמעט אלפיים שקל. ידעתי שאני צריכה למצוא עבודה עכשיו ומיד. הלכתי לקניון ושאלתי בכל החנויות אם מחפשים עובדים. המקום הראשון שקיבל אותי היה חנות המחנאות. למרות שידעתי שהעבודה הזאת לא מתאימה לי, כי אני לא מבינה במחנאות כלום, וכי זו עבודה שדורשת הרבה פרטים טכניים, ולי יש בעיה עם פרטיים טכניים, בגלל ליקוי הלמידה שלי, בכל זאת התחלתי לעבוד שם. עבדתי שם חודשיים וחצי, סגרתי את המינוס ואז פוטרתי, אבל גם אם לא היו מפטרים אותי, הייתי מתפטרת באותו שבוע.

עכשיו יש לי בחשבון הבנק כמה מאות שקלים. אומנם זה רק כמה מאות, ולא כמה אלפים, אבל ב-10 לחודש הבא, אני אקבל משכורת על שבועיים וחצי, שבהן עבדתי כמעט כל יום בחנות המחנאות, ואני גם אקבל עוד קצת כסף, על כך שעבדתי קצת במרכז לעיוור באוניברסיטה, והקראתי בחינות.

כבר ביום שבו פיטרו אותי, חיפשתי עבודה בחנויות. יומיים אחר כך הבנתי, שכנראה מחנויות לא תבוא הישועה, ולכן נרשמתי לאתר של עבודות באינטרנט. מאז בכל יום ויום, קיבלתי, ואני עדיין מקבלת, לפחות עשר הצעות עבודה. שלחתי קורות חיים כמעט לכל המקומות.

השבוע היה לי כל יום ראיון למקום עבודה אחר. נסעתי שלושה ימים רצופים לעיר אחרת, כי הציעו לי לעבוד בחברות סלולאר. העבודה היא בעירי, אבל ימי המיונים הן בערים אחרות. לא התעצלתי ומדי יום ביומו נסעתי. יום לפני שהתחלתי לעבור ראיונות בחברות סלולאר, נסעתי לראיון עבודה בעיר אחרת, לאיזשהי עבודה בה מוכרים כרטיס אשראי והתקבלתי. רצו שאני אתחיל מיד, אבל ביקשתי להתחיל ביום שני. החלטתי שאנסה להתקבל לחברות הסלולאר. אם אתקבל - אלך לעבוד בחברות הסלולאר. אם לא - אלך למכור את הכרטיס אשראי הזה (אגב, אני לא רוצה לכתוב יותר פרטים על כרטיס האשראי, כי אני נדרשת לשמור על סודיות בעבודה הזאת). לא התקבלתי לחברות הסלולאר. החלטתי שאלך לעבוד במכירת כרטיס האשראי, ובמקביל אחפש עבודה אחרת.

תוך כדי הימים בהן נסעתי כל יום לעיר אחרת, גם עברתי ראיון עבודה בעירי לעבודה בחנות, שמוכרת בגדים לתינוקות. יום אחרי הראיון התקשר אליי המנהל ואמר לי שהתקבלתי. הוא הציע לי להתחיל כבר למחרת. סירבתי להתחיל לעבוד שם, כי בסופו של דבר החלטתי שאני לא רוצה יותר לעבוד רק שש שעות ביום, ולקבל רק שכר מינימום.

אם הייתי מתקבלת לחנות הבגדים של התינוקות, בתקופה בה בדיוק סיימתי שירות לאומי, או בתקופה שבה סיימתי פסיכומטרי והייתי במינוס גדול, או בכל אחת מהתקופות האחרות בהן חיפשתי עבודה כשאני מרוששת - הייתי מיד מסכימה ומתחילה לעבוד. אבל בגלל שעכשיו יש לי קצת כסף בחשבון, אני מרשה לעצמי להיות טיפטיפה בררנית.

בנוסף, נרשמתי לשתי חברות כוח אדם, שמציעות לי כל מני עבודות ושולחות אותי לכל מני ראיונות עבודה. יש מקומות שאני מחכה עכשיו לראות אם התקבלתי.

אני לא מתעצלת ללכת לכמה ראיונות עבודה ביום ואני לא מפסיקה לחפש לרגע, והנה, תראו כמה אופציות הולכות ונפתחות לפניי. אגב, לא שמתי לב ושלחתי בטעות את קורות החיים שלי גם לתפקיד של קופאית בסופר. מישהי התקשרה אליי ובעצמה אמרה, שלפי קורות החיים, נראה שעבודה של קופאית קטנה עליי. זה בהחלט גרם לי לחייך, כי זה אומר שהשגתי התקדמות מאז עזבתי את השירות הלאומי, בזכות הנסיון שצברתי בעבודה במכירות ובעבודה מול שירות לקוחות (אגב, פירוט על כל העבודות שעבדתי בהן יש בפוסט הזה, שכתבתי לא מזמן).

יצא לי לשמוע כמה וכמה פעמים, על חבר'ה בערך בגילי, שסיימו צבא ואז חיפשו עבודה במשך כמה חודשים. מבחינתי זה בלתי נתפס. אפשר למצוא עבודה בשכר מינימום תוך כמה ימים, אם מוכנים להתפשר על כל עבודה, ומקדישים כמה שעות ביום, לחיפושים. ואנשים שהשניה סיימו צבא - הם בדרך כלל לא אנשים שיכולים להרשות לעצמם להיות בררנים. כמובן שלא כיף לעבוד בעבודה מסריחה, אבל אפשר לחפש במקביל עבודה טובה יותר.

אולי בעצם אני טועה. אני הרי לא דוגמא טובה להתנהלות בשוק העבודה, כי הרי פיטרו אותי כל כך הרבה פעמים. כפי שכתבתי בפוסטים האחרונים, אני כבר שנתיים בשוק העבודה, אף פעם לא הצלחתי להחזיק במקום עבודה ואף פעם לא הצלחתי לקבל שכר, שממנו אפשרי לחסוך משהו. אבל אני לפחות ניסיתי. אני לפחות מנסה. אני לא מוותרת על מציאת מקום עבודה ועצם זה שעבדתי בכל כך הרבה עבודות, גרמו לי לרכוש נסיון, להבין טוב יותר מה מתאים ולי וגם לדעת למכור את עצמי יותר טוב בראיונות עבודה.

אני רוצה לכתוב עוד משהו על חברות סלולאר. מישהי בת 28 שעבדה איתי פעם בטלרמקטינג, למדה במקביל תואר בתקשורת. אחריי שסיימה עם התואר - דיברה בלי סוף על זה שהיא רוצה למצוא עבודה טובה, שהולמת מישהי עם תואר. בסופו של דבר היא הלכה לעבוד בחברת סלולאר. לעומת זאת, בוריס ידידי סיים צבא ושניה אחר כך התחיל לעבוד בחברת סלולאר. וגם אחראית המשמרת של מוקד הטלמרקטינג - הלכה לעבוד בחברת סלולאר, שניה אחריי שסיימה צבא. היא עבדה שם ארבע שנים וחצי ואז ישר משם הלכה להיות אחראית משמרת במוקד הטלמרקטינג והיא מרוויחה המון כסף ועוד מעט תהפוך למנהלת המוקד. אגב, האקסית של בובי היא בת 36 ועובדת כבר שנים בחברת סלולאר, למרות שסיימה תואר לפני בערך עשר שנים. כששאלתי את בובי, במה היא סיימה תואר, בובי ענה לי:"בשטויות".

זה בדיוק מה שמטריד אותי. למה לעאזאל יש מצב בו אנשים שיש להם תואר, הולכים לעבוד במקום עבודה, שאליו התקבלו גם אנשים בלי תואר? אומנם אנשים לא הולכים לאוניברסיטה, רק בשביל מעמד וקריירה, אלא גם בשביל להעשיר את עצמם. אבל להעשיר את עצמך אפשר גם בלקיחת חוגים ביוגה במתנ"ס. לא חייבים בשביל זה ארבע שנים של קריעת תחת, והמון הקרבות ולשלם על זה עשרות אלפי שקלים.

אני יודעת שאנשים שסיימו תואר, ואז הלכו לעבוד בעבודות, שלא בהכרח צריך בהן תואר, הם אנשים שלמדו מקצועות הומניים כמו היסטוריה, סוציולוגיה וכדומה. אדם שהולך ללמוד עריכת דין - הופך אחר כך לעורך דין. אדם שלומד הנדסה - הופך להנדסאי במקצועו ואדם שלומד רפואה - מן הסתם הולך להיות רופא ולא לעבוד בחברת סלולאר. לעומת זאת, מימי חברתי לומדת ספרות ותיאטרון. איזו עבודה מובטחת לה בסיום התואר?

אימא שלי אומרת שהאוניברסיטה היא מסננת. שהמון פעמים אדם לא הולך לעבוד במקצוע שלמד, אלא הולך לכיוון אחר לגמרי, והרבה יותר קל לו להתקבל לעבודות, כי מקומות העבודה מניחים, שאם אדם עבר ארבע שנים של תואר וסיים זאת בהצלחה - סימן שהוא אדם עם איכויות ושקדנות, ולכן מקבלים אותו.

אני חושבת שאם באמת הייתי מתקבלת לחברת סלולאר, והיה הולך לי טוב שם, סביר להניח שהייתי דוחה את הלימודים בשנה. כי סך הכול מb.a כללי, שאני כנראה הולכת לעשות, לא תבוא לי אחר כך פרנסה יותר טובה, מלעבוד בחברת סלולאר. ושוב, אני לא רוצה ללמוד רק בשביל שאחר כך אעבוד בעבודות בהן המשכורת יותר גבוהה, אלא גם כדי להעשיר את עצמי, אבל ההעשרה הזאת כרוכה בהמון הקרבות, כך שהייתי מסוגלת לדחות אותה בשנה, אם הייתה לי אלטרנטיבה טובה.

הקשר ביני לבין בובי רק הולך ומתחזק. אני ממש מאושרת. אני חושבת שעצם זה שיש לי אדם שאני אוהבת ושאוהב אותי בחזרה, זה דבר מדהים. אנחנו מפנקים אחד את השניה, תומכים אחד בשניה, מעשירים אחד את השניה, נמצאים שם אחד בשביל השניה וכל הזמן מביעים חום, אהבה ומתיקות. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו, והוא לא יכול לדמיין את חייו בלעדיי. שננו ברי מזל, שיש לנו אחד את השניה. אנחנו כל כך אוהבים זה את זו.

בימים האחרונים התקשרתי לבובי, כדי לעדכן אותו בכל התפתחות בקשר לשוק העבודה. שיתפתי אותו בבאסות ובשמחות ועדכנתי אותו על כל דבר חדש שארע או כל מחשבה חדשה שצצה במוחי. בובי הקשיב בתשומת לב וכל הזמן היה שם בשבילי. הוא ממש עזר לי לעבור את הימים האלה, של חוסר הוודאות.

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, חגגנו שנה ביחד. לבשתי שמלה יפה והתגנדרתי, כיביתי את כל האורות והדלקתי נרות ריחנים שקניתי במיוחד וגם כתבתי לו ברכה ונתתי לו מתנה. בובי כל כך שמח. מי יתן וירבו ימי שנה לקשר שלנו. ואין שום סיבה שהם לא ירבו.

אני רוצה שהאביב כבר יגיע סופית. זו העונה שאני הכי אוהבת בשנה.

שלכם,

נונה.